הסיפור דימיוני וכך גם השמות, כל קשר בין הסיפור/שמות ובין מקרים/שמות אמיתיים הרי הוא מקרי בלבד.
בני עמד מאחורי ועטף אותי בזרועותיו השריריות, דוחף ידים אל מתחת לגופיית העבודה הכחולה והמהוהה שלי, מכניס אותן דרך מיפתח השרוול וחופן את שדיי החופשיים בכפות ידיו המקומחות, לש אותם בעדינות כשאני לשה את הבצק שלפניי, אני מכינה וקולעת עוד חלת שבת והוא לש וממזמז אותי, מעביר בי את הרטט הזה בכל הגוף, שר ולוחש לי באוזן בקולו הצרוד שלו "חנהל'ה אופה קטנה יש לה קמח מים…" כשאצבעותיו הגדולות ממוללות את הפטמות הזקורות שלי שנעמדו מחיכוך בד הגופיה הגס ואני קולעת את שארית החלות במהירות, מרגישה את זקפתו מתחככת בין פלחי ישבני, יודעת מה הוא רוצה לעשות לי וכמהה לזה, רוצה כבר להגיע לדבר האמיתי ומרגישה איך אני נעשית רטובה שם, בין רגליי…
*************
בגיל 9 עברתי לעיר הגדולה והפכתי לילדת מפתח, כזאת שאבא שלה ואמא שלה עובדים והיא חוזרת מבית הספר עם מפתח תלוי על הצוואר לבית ריק שם חיכה לי כריך ומיץ פז במקרר, או במקרים הטובים כסף על השולחן לקנות מנת פלאפל אצל בצלאל, מלך הפלאפל השכונתי, בקיוסק שבפינה. בבניין לצידנו היתה מאפיה, בית שתי קומות כשבתחתונה המאפיה ובעליונה גר בעל המאפיה ואשתו. כמעט חודשיים הצלחתי לעמוד בפיתוי, להריח את הריח שבקע מהמאפיה, ריח לחם טרי שרק עכשיו יצא מהתנור, ולא להכנס לראות ובסוף נשברתי, התגנבתי בשקט דרך הדלת הגדולה שדרכה היו מעמיסים את הלחם על משאיות החלוקה שלהם, ונכנסתי פנימה, עוברת בין המכונות הגדולות שמוציאות לחם תעשייתי בכמויות, נכנסת עוד קצת ומתחבאת, מציצה באופה שעמד ליד תנור אבן גדול שבקיר, מזיע כולו ושולף כיכר אחרי כיכר של לחם עבודת יד ומסדר על מדפי עץ לקרור. אחר כך נכנסתי עוד קצת וראיתי את שורת האופים העומדים ליד שולחן ארוך וקולעים חלות שבת, קולעים במהירות ומכינים על מדפי העץ בדרך לתנור, כולם בגופיות מהוהות, שרים שירי פרטיזנים וקולעים במהירות. בקצה השולחן עמדה אשה, גם היא בגופיה מהוהה ושדיה הגדולים מבצבצים מהצד, לפתע היא ראתה אותי וחייכה לעברי, שואלת אותי "ילדה, איך קוראים לך?" ואני… נמלטתי בריצה.
לקח לי עוד כמה שבועות עד ששוב נכנסתי להציץ, קולות השירה והריח שאי אפשר לעמוד בפניו משכו אותי, מתגנבת ומנסה שלא יבחינו בי.
עמדתי מוקסמת והצצתי בשורת האופים הקולעת חלות ושוב פנתה אלי האשה בגופיה וחיוך על פניה "ילדה, איך קוראים לך?"
"חנהל'ה" אמרתי.
היה רגע שקט, ואז צחוק ו…כל האופים התחילו לשיר, כאילו על פי יד מכוונת, "חנהל'ה אופה קטנה יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידים…" שרים וצוחקים ואני שוב ברחתי בריצה, בטוחה שהם צוחקים עלי.
בפעם השלישית כבר לא ברחתי, "שלום חנהל'ה" קידמה את פניי האשה בחיוך "למה את בורחת?"
הסמקתי, זה מה שהצלחתי לעשות.
"אני בלה" הציגה את עצמה, מושיטה לי יד מקומחת ללחיצה, "וזה בעלי, את יכולה לקרוא לו דוד מיכאל" הציגה איש גדול שעמד לידה "ואלה האופים שלנו, תכירי" עברה כל אחד והציגה אותו בשם "איפה את גרה?"
"שם" הצבעתי לקיר הפונה לבית שלי "בבית הסמוך, בקומה שניה"
ככה בעצם התחילה הידידות שלי עם בלה ובעלה, הבעלים של המאפיה שגרו בקומה השניה מעליה. כל יום בארבע הייתי מגיעה למאפיה, עוברת דרך דוד מיכאל שהיה נותן לי חלה טריה שרק יצאה מהתנור ואז עולה לקומה השניה, לבלה, שהיתה מכינה לי שוקו, אוכלת מהחלה, שותה מהשוקו ומכינה שיעורים.
בלה עזרה לי, היא ידעה המון והיתה מלמדת אותי באהבה כזאת, ואת התוצאות ראו בציונים, הייתי תלמידה מצטיינת, בזכותה!
בני התחיל לעבוד במאפיה כשהייתי בכתה ז' או ח', עדיין תלמיד בתיכון אבל היה בא בכל רגע פנוי שלו ועובד, עוזר בפרנסת הבית.
בני היה בחור גדול וחזק אבל עדין, נפש טובה, אהב לעזור, אף פעם לא שמעתי אותו צועק וגם הוא, כמוני, הפך לבן-בית, חביבו של דוד מיכאל.
בלה דיברה איתי על הכל, בעצם כמעט על הכל, על המספר המוטבע על זרועה היא לא סיפרה לי מעולם "זה סתם" היתה פוטרת אותי כששאלתי ורק אמא שלי הסבירה לי מה הפרוש, וגם על השאלה למה אין לה ילדים משלה היא לא רצתה לענות, בעצם עד הפעם ההיא שתפסתי אותה ואת דודו מיכאל על חם.
היתה להם מין שגרה כזאת "שלאפט שטונדה" הם קראו לזה, מנוחת חובה בין שתים לארבע שבה היו עולים לדירה שלהם ואני כיבדתי אותה, בגלל זה הייתי מגיעה לבלה רק אחרי ארבע.
פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם זה היה בכתה ט' או י' קיבלתי ציון 100 במבחן שבלה הכינה אותי ובער לי לספר לה, הייתי כל כך גאה, נכנסתי לדירה, הדלת שלהם תמיד היתה פתוחה, והלכתי בשקט לכיוון הקולות מחדר השינה.
את מה שראיתי שם לא אשכח לעולם, בלה שכבה עירומה על המיטה, רגליה מפושקות ומורמות ודוד מיכאל, עירום גם הוא, שוכב עליה, מוחץ אותה תחת גופו הגדול, מועך את שדיה הגדולים תחת חזהו השרירי.
ידעתי מה הם עושים, אני לא סתומה, אבל אף פעם לא ראיתי איך עושים את זה באמת, הסתכלתי מהופנטת איך ישבנו השעיר של דוד מיכאל עולה ויורד כשהוא מזיין אותה בהתלהבות ושמעתי את בלה צועקת בשפה לא מוכרת לי, "אוי, דאס איז גוט, אוי יא, יא, הלטן…" וברחתי!
אחר כך חזרתי בארבע, מנסה להתנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה אבל לא הצלחתי, לא התאפקתי ובסוף שאלתי את בלה בתמימות "דודה בלה, דוד מיכאל הכאיב לך?"
לרגע היא לא הבינה, מסתכלת עלי במין מבט מופתע, "דוד מיכאל אוהב אותי! הוא אף פעם לא מכאיב לי, למה?"
סיפרתי לה את מה שראיתי, הוספתי גם ששמעתי אותה צועקת "אוי", לרגע היא הסתכלה בי במין מבט כועס ואז חייכה.
"לא טיפשה" ליטפה את ראשי "דוד מיכאל ואני עשינו אהבה" חייכה עוד יותר "יום אחד גם את תאהבי מישהו ותעשי איתו ככה אהבה" הסבירה לי "לא עכשיו! קודם תהיי בת 18 ואז" לא השלימה, רק חייכה חיוך אוהב אבל אז העזתי ושאלתי שוב "בלה, ולמה אין לך ילדים?"
הפעם היא סיפרה לי, סיפרה לי על מחנות הריכוז והניסויים שעשה בה איזה דוקטור מנגלה אחד, היא לא בכתה, אף פעם לא ראיתי את בלה בוכה, אבל דמעה אחת בכל זאת ירדה לה כשהשלימה "ובגלל הימח שמו ההוא, הדוקטור כמו שהוא קרא לעצמו, אין לי ילדים… אבל יש לי אותך, את הילדה שלי… נכון?" ושוב צחקה.
בני התגייס, יכול להיות שהוא היה יכול לקבל פטור בגלל המצב המשפחתי שלו אבל הוא החליט להתגייס ולא סתם להתגייס, לקרבי!
רק אחרי שנים גיליתי שדוד מיכאל המשיך לשלם למשפחה שלו את המשכורת כאילו בני עובד והוא, בני, היה מגיע בכל חופשה לעבוד במאפיה.
אני גדלתי וגם אני נרתמתי לעבודות יום חמישי, להכנת החלות לשבת. למרות הקידמה והתנורים המשוכללים היה עדיין ביקוש ללחם עבודת יד כמו שדודה בלה היתה קוראת לזה, לחלת שבת מתוקה שעשויה בתנור האבן הישן, ואני הייתי עומדת ליד בלה, עם כל האופים בגופיות הדהויות, קולעת חלות ו…שרה.
דבר אחד בלה לא הרשתה לי, ללבוש גופיה כמו שהיא, "לא נאה שיראו לנערה כמוך את השדיים שצומחים" היתה אומרת "ואל תגידי לי למה את, אני כבר זקנה!" היתה עונה עוד לפני ששאלתי ואני הייתי עובדת בחולצת טריקו ישנה שהייתה נצמדת לגופי מזיעה ומדגישה את שדיי שהלכו וגדלו, תפחו והתפתחו.
בלה מתה כמו צדיקה! לילה אחד היא הלכה לישון ולא קמה, הייתי בשוק, בשבילי היא היתה אפילו יותר מאמא, בכיתי כמו שלא בכיתי שנים אחר כך על האמא הביולוגית שלי שנפטרה ו…שבוע אחרי עמדתי עם כולם בשורה וקלעתי חלות לשבת כי ככה בלה היתה רוצה, לא שרנו, כל אחד שקוע בעצמו, קולע חלה אחר חלה בשתיקה.
המשכתי לעבוד במאפיה, הייתי כבר בת שבע-עשרה, ההורים שלי לא אמרו כלום כי הייתי תלמידה מצטיינת ואני נהניתי.
אנה הגיעה בדיוק שנה אחרי שבלה נפטרה. דוד מיכאל נסע לחו"ל וחזר עם אנה, בחורה צעירה, בת 24 או 25, יפיפיה, שיער בלונדיני חלק, גוף של דוגמנית, ושדיים גדולים, כמו של בלה.
"תכירו זאת אנה, אישתי!" הציג אותה דוד מיכאל כשעמדנו כולנו ליד השולחן הגדול וקלענו חלות לשבת ואנה הצטרפה, טוב היא לא ידעה בדיוק מה עושים אבל היא עמדה שם בגופיה הישנה של בלה, החיבור של השד לגוף הציץ לה מהצד, כמו שהיה מציץ לבלה, ודוד מיכאל לימד אותה לקלוע חלות.
אותו יום התפוקה ירדה, כל האופים עמדו, הסתכלו ולא הצליחו להסתיר את הזקפה שצמחה במכנסיהם, לכולם, אפילו למשה הזקן, מנסים לעשות עצמם לא מסתכלים, קולעים חלות אבל פוזלים לעברה, לא יכולים להוריד ממנה את העיניים.
מאותו יום גם אני התחלתי לבוא בגופיה, אם לאנה מותר אז למה לי לא?!
"ככה בלה היתה כשהיתה צעירה" אמר לי דוד מיכאל פעם על אנה, "למה שלא תעלי אליה אחר הצהרים כמו שהיית עולה לבלה?" הוסיף ואני ואנה הפכנו חברות, אני ניסיתי ללמד אותה עברית, מתקשרות באנגלית העילגת שלה, בעברית שדוד מיכאל הצליח ללמד אותה ובעיקר בסימני ידים, אנה למדה מהר ובזכותי העברית שלה הלכה והשתפרה.
הזמן המשיך לחלוף, בני השתחרר וחזר ו…שוב עזב. היו שמועות, אני חשבתי שבני יצא לטיול הגדול של אחרי הצבא, אבל אחרי חצי שנה הוא חזר והסתבר שדוד מיכאל שלח אותו ללמוד בצרפת באחת המאפיות הגדולות והמפורסמות ובני הצטרף למאפיה כעובד מין המניין, בעצם יותר מזה, בני פתח קו מוצרים חדש של "לחם של פעם", לחם איכותי כמו שלמד להכין בצרפת שנאפה בתנור האבן הישן והיה נמכר בדוכן הקטן בכניסה למאפיה.
פעם סיפרתי לאנה איך תפסתי את בלה ודוד מיכאל על חם, אני אפילו לא זוכרת איך הגענו לזה אבל היא רק חייכה אלי, חיוך כזה של אחת שיודעת, "שלאפט שטונדה?" ציחקקה ועשתה ביד תנועה גסה שלא השאירה ספק למה היא מתכוונת "גם אנה לעשות עם דוד מיכאל שלאפט שטונדה" המשיכה באותה עברית עילגת "כל פעם".
"לא!" התפלאתי, לא יודעת למה ואפילו לא תיקנתי לה את העברית.
"כן" חייכה אלי "חנהל'ה רוצה רואה?" שאלה באותה עברית עילגת.
"לא" נבהלתי "ואומרים רוצה לראות" הפעם תיקנתי אותה.
"למה?" והיה מין תמיהה אמיתית בקולה "גם אחות גדול של אנה מסדרת מציץ בשביל אנה לומדת!"
לקח לה עוד שבועיים ובסוף היא שיכנעה אותי "חנהל'ה כבר גדול" כמו תמיד לא מבדילה בין זכר לנקבה "עוד שני חודש חנהל'ה בת שמונה עשרה וצריכה לדעת" המשיכה כשחיוך זימתי עולה על שפתיה "קודם לומדת מאנה ואחר כך נדאג חנהל'ה תהיה אשה אמיתית!" צחקה וסיימה "כמו אחות גדול של אנה דואגת לאנה!".
אנה החביאה אותי בגומחה הגדולה שבחדר השינה שלהם, הגעתי לפני שדוד מיכאל עלה מהמאפיה, מצטופפת בגומחה ומציצה מבעד לוילון הגדול שהסתיר אותי.
אני לא יודעת אם אנה עשתה משהו מיוחד עבורי או שתמיד הם עושים את זה ככה אבל כשדוד מיכאל נכנס להתקלח אנה התפשטה עירומה, התיישבה על המיטה הגדולה והסתכלה לעברי, מחייכת וקורצת לי, היה לה גוף מדהים לאנה, ואף פרט לא נסתר מעיניי כשהיא ישבה ככה על המיטה ושדיה הגדולים עומדים זקופים בגאווה, בולטים מעל בטנה השטוחה.
המים במקלחת הפסיקו לזרום ואנה ואני הסתכלנו לעבר הדלת, כל אחת וסיבותיה שלה, כשדוד מיכאל נכנס מבעד לדלת ורק מגבת למותניו ראיתי את אנה נדרכת וכשדוד מיכאל נעמד מולה ככה, מסתכל וחיוך על פניו, ממלמל לעצמו "כמה שאת יפה" ומניח את ידיו על ראשה בעדינות והיא פותחת ומפילה את המגבת שלמותניו, חושף בפניה, ובלי שהוא ידע גם בפני, את זקפתו הגדולה.
היה לו זיין גדול לדוד מיכאל אבל אז הוא נראה לי כמו מפלצת אימתנית "זה כל כך גדול" חלפה באותו רגע המחשבה במוחי "איך הוא יכנס לשם?"
עמדתי מהופנטת, מביטה באנה שמתחילה לנשק את הזקפה שמול עיניה, קודם נשיקות קטנות, עדינות, אחר כך נשיקה יותר תאוותנית, קולנית, ואז היא התחילה למצוץ לו, מכניסה את העטרה לפיה ומוצצת, מכניסה יותר ומוצצת בקול, מכניסה עוד, עד שכל הזיין היה בתוך פיה והתחילה להוציא ולהכניס אותו והוא, דוד מיכאל, לא זז, עומד ככה מתוח ורק היא מזיזה את ראשה קדימה ואחורה כששפתיה מחליקות לאורכו.
ראיתי את מבט ההנאה על פניו של דוד מיכאל, עיניו עצומות והפנים מחייכות, ידיו על ראשה, מלטפות אותה בהמון אהבה.
"בוא" היא הוציאה את הזיין מפיה ונשכבה לאחור, עולה עד שגם רגליה היו על המיטה ופישקה אותן, מרימה אותן באוויר ופותחת בפניו את הדרך אל אוצרותיה, פלומת שיער הערווה שלה הוכיחו שאנה בלונדינית אמיתית, שיער רך וחלק שלא הסתיר את החריץ הרטוב שמפריד בין רגליה, פס ורוד המנצנץ בין שפתי הכוס הכהות על רקע גופה הלבן, שפתיים נפוחות בתאווה "בוא" אמרה שוב והושיטה לעברו את ידיה, מזמינה אותו.
המיטה חרקה כשדוד מיכאל עלה עליה, עומד על ברכיו בין רגליה וזקפתו עומדת מתוחה לפניו, מתכופף לעברה ומנשק אותה על שפתיה, מכוון בידו את אברו אל הכוס המחכה לו, משפשף את העטרה ודוחף רק קצת, נשכב עליה לאט, כאילו מפחד למחוץ אותה תחת גופו הגדול ושוב מנשק, כאילו מרגיע, ישבנו מורם והוא שוכב עליה, מוחץ את שדיה ואז הוא נכנס, במכת אגן חזקה הוא נעץ את כל זקפתו עמוק לתוכה, דוחף עם הישבן עד שכל הזיין היה שקוע במעמקי נרתיקה, עד שאגנו נלחץ לערוותה ושם עצר, שוכב ומנשק אותה על שפתיה בנשיקות עדינות. "כן, זה טוב" שמעתי את אנה גונחת, בעברית!, "כן, זה טוב, עוד" המשיכה והוא התחיל לזיין אותה, קודם לאט ואחר כך יותר מהר, מפמפם ומנשק אותה על שפתיה, מזיין וגונח בהנאה.
אנה חיבקה אותו בידיה וברגליה הארוכות, נצמדת אליו והוא תקוע בתוכה, גניחות ההנאה של שניהם התערבבו אלה באלה ואני במחבואי הרגשתי איך גם אני נדלקת, מרגישה מין הרגשה כזאת בין רגליי שלא הרגשתי עד היום, מין עקצוצים וזרמים נעימים שמרעידים את כל גופי, דחפתי יד אל בין רגליי, לוחצת על החריץ הרטוב כאילו פוחדת שיצעק ודחפתי יד שניה לפי, נושכת אותה שלא לצרוח מהנאה. את האורגזמה האמיתית הראשונה שלי חוויתי בגומחה של חדר השינה של דוד מיכאל, אני בטוחה שדודה בלה חייכה אותו הרגע בשמיים, עוקבת אחרי, אבל אני הייתי שקועה בלהציץ לבעלה ואנה, רואה איך הוא מפמפם בשיא המרץ, שומעת את גניחות התאווה ואז אנה צעקה "כן, עכשיו!" ודוד מיכאל נמתח כולו, נעוץ עמוק בתוכה ו…גמר! השפריץ בתוכה את זרמתו, שוכב עליה בכל כובד משקלו ומכבה את השריפה שבין רגליה ואז נישק אותה שוב על שפתיה "תעירי אותי ברבע לארבע" לחש לה והתגלגל ממנה, נשכב לצידה ואחרי רגע… נרדם! אנה הבריחה אותי החוצה, הלכתי על קצות האצבעות שדוד מיכאל לא ישמע ויתעורר, "תבואי אחר כך" לחשה לי, סוגרת בשקט את הדלת וחוזרת לשכב לצד בעלה.
עברית אולי אנה לא ידעה טוב אבל לארגן היא ידעה מצויין! בערך חודש אחרי שהצצתי לה, ובערך שבועיים לפני הגיוס שלי, מצאתי את עצמי רק עם בני עומדים וקולעים חלות וכל השאר, בלי שארגיש, נעלמו. בני סיים לקלוע חלות מהבצק שלידו, קודם הסתכל בי במין מבט בוחן ואחר כך נעמד לידי, "את צריכה עזרה?" שאל ובלי לחכות לתשובה התחיל לקלוע חלות מהבצק שנשאר לידי במהירות כמו שרק הוא היה יכול לקלוע. עמדנו זה ליד זה, "יש עוד חצי שעה עד שמתחילים לאפות, את רוצה לעשות משהו?" ומשום מה היה ברור לי בדיוק לאיזה "משהו" הוא מתכוון למרות שהוא לא אמר במפורש.
"כן" לחשתי בקול הכי חושני שהצלחתי, "מאד! למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן לשאול?"
בני גמר לקלוע את החלה שבידו ונעמד מאחורי, עוטף אותי בזרועותיו השריריות, ודוחף ידים אל מתחת לגופיית העבודה הכחולה והמהוהה שלי, מכניס אותן דרך מיפתח השרוול וחופן את שדיי החופשיים בכפות ידיו המקומחות, לש אותם בעדינות כשאני לשה את הבצק שלפניי, אני מכינה וקולעת עוד חלת שבת והוא לש וממזמז אותי, מעביר בי את הרטט הזה בכל הגוף, לוחש ושר לי באוזן בקול הצרוד שלו "חנהל'ה אופה קטנה יש לה קמח מים…" כשאצבעותיו הגדולות ממוללות את הפטמות הזקורות שלי שנעמדו מחיכוך בד הגופיה הגס ואני קולעת את שארית החלות במהירות, מרגישה את זקפתו מתחככת בין פלחי ישבני, יודעת מה הוא רוצה לעשות לי וכמהה לזה, רוצה כבר להגיע לדבר האמיתי ומרגישה איך אני נעשית רטובה שם, בין רגליי.
אני לא יודעת אם זה נחשב משחק מקדים, מה שהוא עשה לי, אבל ברגע שגמרתי לקלוע את החלה האחרונה הוא הרים אותי בידיו בקלות כזאת ואני התמסרתי לו, שכבתי בזרועותיו ונצמדתי לגופו השרירי והחם, עוצמת עיניים ומרימה מעט את הראש לעברו והוא הוריד את שלו ונשק לי על שפתיי, קודם נשיקה קלה על השפתיים, מין ניסיון כזה לבדוק שאני מסכימה, ואחריה עוד נשיקה, הפעם תאוותנית! "את יודעת מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל כשהוא הולך לכיוון המחסן הגדול והמשיך לשאול בלי לחכות לתשובה "את מסכימה??"
"כן" חייכתי ועניתי בלי היסוס "מסכימה, רוצה אותך…" הסמקתי "מאד"
בני חייך חזרה והסמיק גם הוא, הולך בצעדים גדולים וסוגר אחריו בבעיטה את דלת המחסן, מעמיד אותי מולו ומחבק אותי, מכניס ידים אל מתחת לגופיה המהוהה שלבשתי ומלטף את גופי, לרגע מצמיד אותי אליו ואחר כך מרפה ומושך את הגופיה שלי, מוריד וחושף את שדיי "כמה שאת יפה" הוריד במשיכה מהירה גם את הגופיה שלו ושוב נצמד ונישק אותי על שפתי, נשיקה צרפתית לוהטת.
עמדנו עירומים והתנשקנו, הרגשתי את הזיין הזקור שלו נלחץ אל גופי, הושטתי יד וליטפתי אותו, את הזיין, רציתי לרדת, למצוץ לו, אבל בני עצר אותי, "לא" לחש לי "היום זה היום שלך" התכופף לעברי ונישק אותי בצוואר, אוחז אותי שוב בזרועותיו החזקות ומרים אותי, נושא אותי לעבר ערמת שקי הקמח ששמיכה פרוסה עליהם, עוד משהו שאחר כך גיליתי שאנה סידרה מראש, משכיב אותי על גבי, אוחז ברגליי ומפשק אותם, נעמד בינם ואברו המתוח מתכוון כאילו מעצמו אל בין שפתי הכוס שלי, כאילו יש איזה מגנט שמושך אותו בדיוק למקום הנכון, "את בטוחה?" שאל.
"כן" לחשתי חזרה.
בני לחץ קצת, רק כדי להחדיר טיפה את ראש העטרה המתוח אל בין שפתי הכוס, לפשק אותם ולגעת בשפתיים הפנימיות, ברטוב שבתוכי, "את מוכנה?" שאל, כאילו נותן לי הזדמנות אחרונה להתחרט.
"כן… בוא, בוא תעשה אותי אשה" עניתי, מחייכת לעברו באהבה ועצמתי עיניים, נושכת שפתיים ומתכוננת.
הרגשתי כאב חד כשבני נעץ את זקפתו המתוחה למעמקי הכוס שלי, קורע את קרום בתוליי וממשיך וחודר עד שכל הזיין היה תקוע במעמקיי ורק אז עצר ולא זז, רגע כאב ואחר כך רגיעה ו…הרגשת תענוג התפשטה בתוכי "כן, זה טוב" לחשתי לעברו.
"כואב?" שאל בדאגה.
"כאב" לחשתי "כשפתחת אותי" הוספתי "כשהפכת אותי סוף סוף לאשה" חייכתי בגאווה "עכשיו תמשיך… תזיין אותי"
בני התחיל לאט, כאילו נותן לי להתרגל, רציתי אותו בתוכי ופישקתי את רגליי בחוזקה, מזמינה אותו לחדור יותר עמוק והוא הגביר את הקצב, מפמפם בתוכי ואני מרגישה איך אני הופכת יותר ויותר רטובה, מרגישה את השפשוף הנעים בשפתיי הכוס המגורות, את האיבר הנוקשה המתחכך בדפנות נרתיקי העוטף אותו, את העיקצוצים המחרמנים שמתפשטים בכל גופי "כן!" גנחתי בהנאה כמו שאף פעם בחיי עוד לא גנחתי "כן, תדפוק אותי, בני תדפוק אותי, בני… זה טוב!"
בני עצר רגע לנוח, מתנשף, מחייך אלי ומשחק בידיו הגדולות והמסוקסות בשדיים שלי, בפטמות הנוקשות והזקורות מתאווה ואני עצמתי עיניים והתמכרתי להנאה, לא רואה את החיוך הגדול שנמרח על פניו של בני שחזר לפמפם בתוכי, הוא מפמפם ואני גונחת בהנאה, מבקשת שימשיך, מרגישה שזה בא לי ולא שולטת בעצמי "כן, הנה, זה בא, כן תמשיך, תמשיך! הנה!!" וגמרתי, פותחת עיניים ורואה את הפרצוף הגאה שלו.
"גמרת?" ספק שאל ספק קבע.
"כן!" משכתי את הכן בהנאה "זה טוב" המשכתי, נאנחת בסיפוק, "רוצה עוד" השלמתי בקול מתפנק.
להפתעתי בני יצא ממני, אחז בי בידיו החזקות והרים אותי, הופך ומניח אותי על הבטן כשרגליי נוגעות ברצפה ונצמד לישבני, "תפשקי!" לחש כשהוא מכוון במהירות את זקפתו חזרה אל החריץ הרטוב שמצפה לו בין רגליי ואני פישקתי, פותחת בפניו את הדרך והוא חדר, נעץ את עצמו במכת אגן חזקה, מחליק את כל הזיין הנוקשה למעמקי הנרתיק המשומן היטב שלי ואני גנחתי בהנאה. בני רכן עלי, דחף את ידיו תחתיי וחפן את שדיי, "חנהל'ה אופה קטנה" שר לי באוזן כשהוא לש אותם בעדינות ומפמפם באגנו "יש לה קמח מים" המשיך כשהוא מגביר את הקצב "כל היום היא לשה לשה" טחן אותי, מזיין במהירות, גונח ואני איתו, "בצק בידים" השלמנו יחד, דואט של הנאה צרופה. "כן אני בא" הכריז בקול.
"כן גם אני" עניתי כהד.
"בואי, בואי! בואי!!" הרגשתי אותו נדחף עמוק לתוכי וקופא במקומו, נמתח כולו.
הרגשתי איך זיקוקים מתפוצצים לי מול העיניים, "כן, אני באה!" הצטרפתי, צועקת בקול ומרגישה איך הוא גומר, משפריץ בתוכי, משקה את גני בזרמתו החמימה, מרוקן בתוכי את בקבוקיו המלאים ונופל עלי מתנשף, שוכב ולא זז ורק הזיין שלו הולך ומצטמק, הולך ונשלף מתוכי… עד שיצא.
כשיצאנו, סוגרים כפתור אחרון, העבודה במאפיה היתה כבר בשיאה, מעמיסים חלות לתנור האבן הגדול, עומדים ועושים את עצמם לא מתענינים, כאילו לא יודעים מה קרה שם במחסן, אבל המבטים והחיוך אמרו אחרת.
אנה תפסה את ידי, "בואי" משכה אותי במהירות אחריה "בואי חנה, נעלה למעלה" המשיכה ואני הולכת אחריה כאילו בתוך חלום, "בואי" חייכה אליי, מובילה אותי לעבר המקלחת ומתחילה להפשיט אותי, "בואי נעשה לך דוש" הכניסה אותי אל מתחת למים החמים, מתכופפת ויורדת על ברכיה, מנשקת אותי שם, אתם יודעים איפה, נשיקה קלה, אמהית כזאת, ולוחשת לי "תתחדשי, מעכשיו את אשה!".
חנהל'ה אופה קטנה
א
א
א
16 בפברואר, 2013
מאת אריה
סיפורים נוספים מאת אריה:
אודישן – חלק באודישן – חלק אחזי הגדול והקלטת הלוהטתחזי הגדול ובני סוחר הדגיםחזי הגדול וסימה האלמנה
מה קשר בלי פוליטיקה פה
ואיי חירמן אותי בטירוף
בואנה אתם הערבים חרמנים ימחח שמכם.. חכו יבוא עוד היום שלכם