אל תסתכל בקנקן

הסיפור דימיוני וכך גם השמות, כל קשר בין הסיפור/שמות ובין מקרים/שמות אמיתיים הרי הוא מקרי בלבד. 

חיהל’ה, או חיה-לאה כפי שאביה הקפיד לקרוא לה בשמה המלא, ידעה בדיוק מה היא הולכת לעשות, כבר שנה היא מתכננת את הרגע הזה, הרגע שבו תאבד את בתוליה ותהפוך לאשה, הרגע שיפתחו אותה!

הזרע ניטע בה כשראתה בפעם הראשונה את השידוך שלה, את מי מתכננים לה כבעלה, הנער הצעיר שאביה כל כך אהב לשבח. “הוא גאון!” היה מספר בשבחו ופניו קורנים מאושר, “רק בן 17 וכבר הוא נחשב לעילוי ברזי הקבלה והזוהר” היה מסביר לה כאילו זה הופך אותו לבעל טוב יותר, “מנבאים לו שיירש את אביו האדמו”ר” היה מוסיף ואומר ופניו זוהרים כאילו אין בעולם כבוד גדול מזה שהאדמו”ר בחר בבתו לכלה עבור בנו והיא יושבת ורואה מול עיניה את הפנים הכחושות והלבנות שלו, העיניים המושפלות שכאילו מפחדות להביט בה, את הגוף הרזה והידים הדקות והחלשות, דומה כל כך לאברהם, אחיה הבכור, כשהיה בגילו ונזכרת בסיפורים שהיא שומעת בחשאי במטבח של אמה, בבכי של רוחל’ה אשתו שהיתה מספרת לאמה שאומנם הוא ממלא את מצוות פרו-ורבו ואפילו במלואה, ולראיה יש להם גם בן וגם בת, אבל עם מכחול קטן כמו שלו הוא לא מצליח לתת לה באמת את עונתה! נכנס ועוד לפני שהיא נדלקת, ככה היא קוראת לזה, הוא כבר גומר את המצווה.

יש אגדה אורבנית באולפנה היוקרתית בה היא לומדת על בת אחת ששמונה ימים לפני חופתה עלתה לסוכת המציל בחוף הנשים הסגור וזה, בתמורה לקטיפת בתוליה, נתן לה את עונתה כמו שבעלה לא הצליח לתת לה אחר כך בכל ימי חייו.
אף אחת לא הודתה מעולם שהיא זאת שעלתה לסוכת המציל אבל האגדה מספרת שלא רק אחת עלתה, היו יותר, עלו ולא הצטערו, זאת אומרת הצטערו אולי שלא הגיעו לחופתן בתולות תמות כמו שמצפים מאשה נאמנה ושלא העניקו לבעל שלהן את אשר מגיע לו, אבל לעולם לא ישכחו את הזרמים שהשתוללו בין רגליהן כשהמציל תקע בהן בשופרו הגדול ובטח שלא שכחו את הזיקוקין שהתפוצצו מול עיניהן, כאלה שבעליהם לא הצליחו אחר כך לשחזר לעולם.

האגדה חלפה במוחה כשישבה למחרת המפגש עם בעלה לעתיד בחוף הנשים הסגור, עוזרת לרוחל’ה גיסתה, אשתו של אחיה הבכור, ומשחקת עם הילדים הקטנים כשפתאום שמה לב למציל העומד בסוכה הגבוהה ומשקיף אל המתרחצים בים, תמיר כל כך ושזוף, שרירי ידיו ורגליו גדולים וחסונים וריבועים מעטרים את בטנו השזופה והשטוחה, עומד כך זקוף ויפה כמו אל יווני ותחת בגד הים השחור ההדוק לגופו בולט אותו שופר מפורסם ו…באותו רגע זה הכה בה, כמו ברק, גם היא רוצה! גם היא תעשה את זה! גם היא מוכנה לשלם את המחיר כדי לחוות, ואפילו אם זה פעם אחת בחייה, אורגזמה אמיתית מהי!! תקבל פעם אחת לפחות את עונתה ובגדול!!
“על מה את מסתכלת?” שמעה כאילו ממרחק את רוחל’ה גיסתה.
“כלום!” התעשתה “סתם” הסמיקה “חשבתי על בעלי לעתיד” ניסתה לחייך אבל לא הצליחה.
“הסתכלת על המציל” ספק שאלה ספק קבעה אשתו של אחיה.
חיהל’ה הסמיקה עוד יותר, “לא, סתם, רק רגע” גימגמה והשפילה עיניים במבוכה, לא מבחינה בחיוך על פניה של רוחל’ה.

כשחזרה חיהל’ה לאולפנה היא התחילה לבדוק איך עושים את זה. זה שהיא לא יכולה סתם לעלות למציל ולהגיד לו “בוא תעשה בי מעשה בעל באשתו” היא ידעה אבל כל ניסיונותיה למצוא קצה חוט הקושר את האגדה האורבנית למישהי בשר ודם, כל הניסיונות לקבל רמז, נכשלו.
גם השיחות בעזרת הנשים, שם ישבו זו ליד זאת נשים נשואות וכאלה שבדרך, לא הועילו הרבה. זה לא שאפשר לגשת למישהי ולשאול אותה שאלה ישירה “את יודעת איך עולים לסוכת המציל כדי ל…?”, חלילה לה למי שתעלה שאלה כזאת על דל שפתיה, צריך ללכת סחור סחור אבל כל ניסיון כזה זכה לביטול מיידי ולאמירה כמו “אהה, כן, גם אצלנו באולפנה התרוצצה האגדה הזאת ותאמיני לי חיהל’ה, עורבא פרח, סתם דבר חסר אחיזה במציאות”

הזמן רץ, מועד החתונה התקרב, ולחיהל’ה היה ברור שהיא רוצה לעשות את זה אבל לא היה לה ולו שמץ של מושג איך.
שבת אחת, כאילו משמים, היא ישבה בצד בעזרת הנשים והתלחשה עם רות-אסתר, חברה טובה שלה שהתחתנה רק לפני שבועיים, מחליפות חוויות על ההכנות לחתונה, מספרת על השמלה שתופרים לה ושומעת בפה פעור על הלילה הראשון של זאת עם בעלה, מאזינה בפה פעור לרות-אסתר שמספרת בלי בושה על איך היא שכבה לכבודו ברגליים פתוחות ואיך הוא בא ועלה עליה, איך הוא כיוון את המכחול הקטן שלו אל השפופרת שבין רגליה, לא מצליח למצוא את הדרך, מתבלבל ומנסה לטבול בישבנה, “ביאה שלא כדרכה” ציחקקה במבוכה והמשיכה “קודם כל שיעשה כדרכה… עד שלא אחזתי בו בידי והובלתי אותו למקומו הוא לא הצליח, אני לא יודעת מה מלמדים אותם בישיבה” רמזה לאותם שעורים שהיתה הרבנית מרביצה בהם בהלכות מיטה “הם לא יודעים כלום הילדים האלה, חייבים לעזור להם” ציחקקה והמשיכה לתאר איך הוא נכנס לתוכה, מועך את גופה תחת גופו ומההתרגשות, עוד לפני שכל המכחול נכנס לשפופרת שלה, גמר!
לרגע הן ציחקקו ואז הגיע ה-“ששש…” המתחסד מצד הנשים החוזרות בתשובה שישבו בשורה הראשונה ואחריו היתה שתיקה, שתיהן יושבות, מסמיקות ועושות עצמן מתפללות וכאילו בדרך אגב התכופפה לעברה רות-אסתר ולחשה לאוזנה “ואת מתכוונת לעלות לסוכת המציל?”
חיהל’ה הרגישה כאילו ברק מכה בה, כמו אז שראתה את המציל והחליטה שהוא האחד שיפתח אותה, “אהה” גמגמה והסמיקה, מסתכלת סביב שאף אחד לא שומע.
“את לא צריכה להתבייש” לחשה לה חזרה רות-אסתר “את לא תהיי הראשונה מעזרת הנשים הזאת שעלתה לשם” ציחקקה.
“גם את?” נפלט לחיהל’ה והיא הסמיקה עוד יותר.
“לא מודה!” ענתה רות-אסתר במהירות וחייכה “אני? חס וחלילה!” הוסיפה מצחקקת והיה ברור שהיא לא מתכוונת לדבריה “אבל” התקרבה עוד יותר, לוחשת לה סוד “תשאלי את רוחל’ה, אולי היא תלווה אותך?”
“רוחל’ה? תלווה??” נפלטו בקול שתי שאלות מהירות מפיה של חיהל’ה שזכו ל-“ששש…” מתחסד נוסף משורת החוזרות בתשובה והיא מהרה להסתכל בספר התפילה שלפניה, ממלמלת ועושה עצמה שקועה בתפילה.
“לסוכה לא עולים לבד” לחשה לה חזרה רות-אסתר אחרי כמה דקות כשגם היא מעיינת בספר התפילה שלפניה, מתנועעת בדבקות ושפתיה זזות “שלא יהיה חשש ליחוד” ציחקקה “תמיד עם עוד מישהי, אחת שיודעת, אחת שכבר היתה שם! תשאלי את רוחל’ה, אשתו של אחיך, אולי במקרה” קרצה לעברה “היא היתה שם ותסכים!!”.

המחשבה שרוחל’ה, אשתו של אחיה הבכור, איבדה את בתוליה בסוכת המציל הדהימה אותה, מסתבר שיש הבדל בין לשמוע סיפור אגדה ובין המציאות במיוחד כשהיא קרובה לך כל כך.
שבועיים חיהל’ה הסתובבה סהרורית עד שאמא שלה חשבה שהיא חס וחלילה חולה, מתלבטת בין הרצון לספר את הסוד הנורא לבין הרצון שלה עצמה לעלות לאותה סוכה בדיוק לאותה מטרה.
בשבת היא שוב ישבה בפינת עזרת הנשים עם רות-אסתר, עושות עצמן שקועות בתפילה ומתלחששות, “נו, דיברת איתה?” לחשה לה רות-אסתר.
“לא” הסמיקה חיהל’ה “התביישתי”
“את רוצה שאני אדבר איתה?” הפתיעה אותה רות-אסתר אחרי שתיקה ארוכה.
חיהל’ה שתקה והסמיקה, מסתכלת על רות-אסתר במבט ארוך שאמר הכל ויותר לא דיברו, רק התרכזו בתפילה.

“את שוב מסתכלת על המציל!” הפתיעה אותה שוב רוחל’ה, אשתו של אחיה הבכור, כששתיהן ישבו למחרת בחוף הים והאכילו את הילדים, “תגידי” הוסיפה עוד לפני שחיהל’ה הספיקה לענות, מתכופפת לעברה כאילו מפחדת שכל החוף ישמע ולוחשת, “את רוצה לעלות לסוכת המציל?”
חיהל’ה הסמיקה כמו שלא הסמיקה מעולם! אחרי השיחה אתמול בעזרת הנשים היא ציפתה שמשהו כזה יקרה אבל היא לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר, היה לה ברור שרות-אסתר דיברה איתה, שהשאלה שלה היא לא מקרה. ההגיון אמר לה להגיד “לא!” תקיף אבל במקום זה היא שמעה את עצמה ממלמלת “כן” חלש ואחרי זה “כן” נוסף, הפעם ברור, עיניה מושפלות לחול הלבן עליו היא מציירת עם האצבע עיגולים וקווים “כן, אני רוצה שתלווי אותי” הוסיפה אם זה עדיין לא ברור.
“ואת מבינה מה פרוש לעלות לסוכת המציל?” הקשתה אשתו של אחיה.
“כן” מילמלה חיהל’ה ועדיין מבטה נעוץ בחול “אבל” הרימה פתאום את ראשה, מסתכלת לרוחל’ה ישר לעיניים “שאף אחד לא ידע כי אם תספרי” הישירה מולה אצבע מאיימת.
“הלו, תרגעי!” קטעה אותה רוחל’ה “השם ישמור! מי בכלל מדבר על לספר” חייכה אליה חיוך מרגיע כזה “אבל אני לא בטוחה שאת באמת מבינה מה עושים שם, בסוכת המציל”
“אני יודעת” מלמלה חיהל’ה והתחילה לספר מה היא יודעת, את כל מה שהיא שמעה באולפנה, את כל מה שהבנות סיפרו אחת לשניה בלילות הקרים כשהחימום באולפנה שוב התקלקל והן שכבו יחד במיטה וניסו להתחמם.
רוחל’ה הקשיבה וחייכה, “לא בדיוק” הפסיקה אותה באמצע בדיוק כשהשמש התחילה לשקוע והתינוקת צרחה בקול שהיא רוצה ללכת הביתה “תבואי אלי הערב ותעזרי לי להשכיב אותם” אמרה לחיהל’ה “תגידי לאמא שלך שאת ישנה אצלי, מארחת לי חברה, אחיך מבלה את הלילה בהתוועדות בישיבה, עוד לילה לבן של תפילה ולימוד משניות לעילוי נשמת החזן שנפטר, זכר צדיק לברכה, ויהיה לנו הרבה זמן לדבר”

הן ישבו בסלון הקטן ושתו תה עם לימון שחיהל’ה הכינה בזמן שגיסתה השכיבה את הילד הגדול. הילדים סוף סוף נרדמו ועכשיו היה להן זמן לעצמן. היתה מין שתיקה כזאת, מין מבוכה, כל אחת שקועה בכוס התה שלה וכאילו חוששת להתחיל.
“את מבינה על כמה מצוות את עוברת כשאת עולה לסוכת המציל” אמרה לבסוף רוחל’ה “קודם…”
“אני יודעת!” קטעה אותה חיהל’ה, לא רוצה לשמוע ושוב היתה שתיקה.

“אני אעזור לך ושאלוהים יעזור לי” מילמלה רוחל’ה, שוברת שוב את השתיקה כשהיא מסדרת את המטפחת שלראשה, “אני אלווה אותך אבל שתדעי…” והיא התחילה לספר לה את כל מה שיקרה בסוכת המציל, מכינה אותה מראש, “זה לא בדיוק כמו באגדה ששם הכל ורוד” חייכה אליה “את תצטרכי להתפשט לפניו, לעמוד מולו עירומה, להתכופף ולתת לו לעשות בך כרצונו, לתת לו לשחק בשדיך ו…כשהוא יתקע בך את השופר הגדול שלו ויהפוך אותך לאשה זה יכאב, שתדעי!” הפסיקה לרגע, נותנת לה לעכל והמשיכה “אבל אחר כך זה יעשה לך נעים, ברקים ורעמים, משהו שאחיך לא הצליח לעשות לי שוב בכל הפעמים שבחש בי במכחול הקטן שלו” הסמיקה ובפעם הראשונה הודתה בפה מלא שהיא אכן עשתה את זה, ממשיכה ומסבירה, שואלת לגבי המחזור שלה, מתי היא מקבלת? מתי החתונה? ומחשבת מתי לעלות “לשמור נקיים לא תצליחי!” התריעה “אבל את המציל זה בכלל לא מעניין… וצריך שיהיה מספיק זמן לפני שאת הולכת למקווה, שחס וחלילה הבלנית לא תגלה!” וחשש קל נשמע בקולה כשהזכירה את הבלנית.
אחר כך היא הסבירה לה עוד כמה דברים ואז, כאילו נזכרה בפרט חשוב ששכחה, הוסיפה “ועוד משהו… גם אני אהיה שם, שחלילה לא יראה מישהו שאת נכנסת לבד ויהיה חשש ליחוד” ציחקקה “זה בסדר, גם איתי היתה מישהי, ואפילו מישהי שאת מכירה” הוסיפה וחיוך של סוד כמוס על שפתיה “ועוד משהו…” עצרה, מסתכלת על חיהל’ה וזאת עליה, “המציל יקבל את שלו, אבל… הליווי שלי יעלה לך!”
“מה?!” התפרצה צעקת תדהמה מפיה של חיהל’ה.
“כן, בדיוק כמו שאני שלמתי לזאת שליוותה אותי… וזה לא בכסף!” חייכה, כאילו מנסה להרגיע.
“אז מה?” לא הבינה חיהל’ה.
רוחל’ה לא ענתה מייד, קודם גמרה את התה שבידה, אחר כך קמה ונעמדה, מתבוננת בחיהל’ה שמתבוננת בה “מסיבת נשים! פינוק אסתר המלכה” ציחקקה “ו…אני עושה לי עוד תה, רוצה גם?” שאלה.

רעד עבר בגופה של חיהל’ה כשרוחל’ה יצאה למטבח להכין תה, בבת אחת חלפו בראשה זכרונות הימים הראשונים שלה באולפנה, בפגישה הראשונה שלה עם רוחל’ה כשאז עוד לא ידעה שהיא תהיה גיסתה. היא, חיהל’ה, תלמידה צעירה שרק הגיעה לאולפנה, פנימיה מכובדת ויוקרתית לעילית של הבנות האשכנזיות, ולעומתה רוחל’ה בוגרת, תלמידת השנה האחרונה.
לכל פנימיה יש את המסורת שלה לטקסי הקבלה לתלמידים החדשים, יש אומנם את הטקס הרשמי של ההנהלה אבל יש גם את הטקס הלא רשמי של התלמידות עצמן, המסורת השורשית והחזקה שאף אחד כבר לא זוכר מתי ולמה התחילה אבל למרות שהיא לא כתובה בשום מקום כולם מקפידים לקיים אותה כלשונה!
הפתעה זו לא היתה לה, אחותה הגדולה שלמדה באותה אולפנה מפורסמת סיפרה לה. “תזרמי עם זה” הזהירה אותה “אל תתנגדי כי מי שתתנגד תסבול אחר כל השנה!” הזהירה אותה “כולן עוברות את זה ונשארות בחיים” חייכה לעברה “ותבכי מהר” הוסיפה עצה לסיום כך שחיהל’ה ידעה בדיוק מה יקרה אבל שום דבר לא באמת הכין אותה לדבר האמיתי.

שני לילות הן הרדימו אותן, לא עושות כלום, ובלילה השלישי, כשכבר חשבו שגם הלילה לא יקרה שום דבר, התפרצו בנות לחדרן ומשכו אותן, לבושות רק בכותנות הלילה שלהן, לחדר האוכל הקטן שבמרכזו הוצב שולחן עגול גדול וסביבו ישבו להן כל הבוגרות, תלמידות השנה האחרונה.
חיהל’ה עמדה בין שאר הבנות בפינה וראתה אותן אחת אחר השניה מובלות אחר כבוד אל השולחן העגול, כל אחת בתורה עולה ונדרשת להסיר את כותנת הלילה שלה לצורך קבלת “ביקורת בונה” של התלמידות הבוגרות והמנוסות, מורידה בחשש ומנסה להסתיר את השדיים בידיה, “ידים על הראש! רוצות לראות!” דוחקת בה מנהיגת הבוגרות להניח את כפות ידיה על הראש ואחת הבנות קמה וגוזרת לה את התחתונים במספרים גדולים, חושפת גם את ערוותה.
אחר כך היו מטיחות בהן ביקורת, מתרוממות ומציינות בטוש על גופה למה הן מתכוונות, לזאת מסמנים עגול על הבטן וטוענות שהיא שמנה ולאחרת סביב השדיים שלדבריהן הם קטנים מדי או גדולים מדי, זאת השומה על הכתף מפריעה להן ולזאת השוקיים לא פרופורציונליות לגוף וכך מציירות על גופה עד שזאת היתה פורצת בבכי וגם אז לא מפסיקות, פורצות בצחוק ומבקשות שתשיר להן שיר.
הראשונה עלתה מרים, דווקא לא תלמידה חדשה, קודם נדרשה להתפשט ותחתוניה נגזרו ואז קמה מנהיגת התלמידות הבוגרות וביקשה או יותר נכון ציוותה “מרים, תסבירי בבקשה לבנות החדשות למה את כאן!”.
מרים הסמיקה, ראו עליה שהיא מובכת, “כי לא הסכמתי לעלות על השולחן כשהגעתי, כי אמרתי שאני לא רוצה!” השפילה מבט.
“ומה עשו לך?” הוסיפה המנהיגה שאלה.
“הן לא נגעו בי לרעה, הן לא הכריחו אותי” ענתה במהירות, מדקלמת וכאילו חוששת, “אבל עשו עלי חרם שתיקה, אף אחת לא דיברה איתי, לא ענתה לשאלותי, לא עזרה לי כשהייתי צריכה, הייתי בשבילן כלום, אוויר!” והבכי נשמע בקולה למרות שלא ראו את זה עליה “עד שבסוף נשברתי!” הוסיפה ועצרה.
“ו…??” לא ויתרה לה מנהיגת הבוגרות.
“ו…בסוף נכנעתי בלי תנאי” השפילה עיניים והמשיכה בהכנעה “אמא שלי הסבירה לי שאם אעזוב את האולפנה לא אוכל למצוא לי שידוך הגון אז הסכמתי לכל מה שהן תרצנה רק שיפסיקו עלי את החרם” אמרה בקול בוכה והפעם הדמעות זלגו מעיניה “התחננתי ובסוף הן הסכימו אבל היו להן שני תנאים” נחנק קולה.
“לא שומעים” גערה בה המנהיגה “יותר חזק”
“היו להן שני תנאים, הראשון שאני אקצוץ את הצמה שלי!” הסתובבה ונתנה לכולם לראות את השיער הקצר שלה והמשיכה “חתכו לי אותה בזמן ארוחת הערב” עצרה רגע כשהיא מושכת באפה, “לפני כולן, באמצע חדר האוכל!” עצרה שוב, נזכרת בעלבון ובוכה.
“ו…??” האיצה בה מנהיגת הבוגרות.
“והתנאי השני” המשיכה, מושכת שוב באפה ומנסה לא לבכות, “שאני אשתתף בטקס הבא, זה שלכן, ולכן אני כאן” השלימה ובכתה, עומדת שותקת ומקבלת את הביקורת “הבונה” מתלמידות השנה האחרונה.

אחת אחת הן עלו אחריה בצידו האחד של השולחן וירדו עירומות מושפלות וצבועות בצידו השני, עומדות לאורך הקיר עירומות, הידים על הראש וכל הפרטיים חשופים, בוכות לקול צחוקן של בנות השנה השניה והשלישית שעמדו והביטו משועשעות במחזה, הביטו והוסיפו הערות משל עצמן.
“חיה לאה!” שמעה את קול הבת הקוראת בשמה ולא זזה, לא מקשרת את השם עם עצמה, “הגברת חיה לאה מתבקשת לעלות לשולחן” שמעה שוב את הקול הציני קורא והפעם הבינה, ממלמלת “קוראים לי חיהל’ה” ועולה בצעד רועד על השולחן, נעמדת במרכזו.
חיהל’ה לא תשכח כל חייה את הרגע הזה שבו עמדה על השולחן מול זוגות העיניים הבוחנות ונדרשה להוריד את כותונת הלילה שלה, משלימה עם ההשפלה שהיא הולכת לעבור ומורידה אותה בתנועות מכניות, כמו כולן לפניה מנסה אינסטינקטיבית להסתיר את שדיה ורגע אחרי מניחה את כפות ידיה על ראשה כפי שציוו עליה, מרגישה את היד האוחזת בתחתוניה ומושכת ואת המגע הקר של המספריים הגדולים שגוזרים את התחתונים לקול מצהלות הקהל עד שגם ערוותה נגלתה לעיני כל, נחשפה פלומת השיער הרכה שהחלה לצמוח בין רגליה, וחיהל’ה התחילה לבכות.
שדיה הגדולים לגילה היו הראשונים שזכו לביקורת, מרגישה את הטוש האדום והקר שבידי הבת שהתרוממה מכסאה מצייר עגולים סביב שדיה ואחריו היכו בה המילים, “גדולים מדי”, אחריה עוד אחת התרוממה, מציירת קווים בטוש שחור לאורך שדיה ומוסיפה “מסכימה עם חברתי המלומדת, אכן גדולים מדי” והשלישית מוסיפה עגולים בירוק סביב עטרת הפטמה ומציינת “כהות מדי!” והרביעית קמה וצובעת את קצות הפטמה ואומרת “קשות מדי!”
אחר כך, בחדר, הסבירה לה חברה שהן בכלל מקנאות, “הלוואי עלי שדיים כאלה, הם מדהימים!” אמרה כשהיא חושפת בפני חיהל’ה את שני שדיה הקטנטנים “הייתי עושה הכל שיהיו גם לי שדיים כאלה” הוסיפה אבל באותו רגע שעמדה שם על השולחן חיהל’ה הרגישה הכי אומללה שאפשר, בוכה בקול ומתחננת שיפסיקו אבל אותן זה רק הצחיק והן עברו לבטן, מציירות איקסים בצבעים שונים ומתווכחות אחת עם השניה עם היא רזה מדי או שמנה מדי, אם היא לא הסמיקה מספיק באה המנהיגה וציירה לה חץ שירד מהבטן והסתיים בין שפתי הכוס הכהות שלה, רושמת מעליו “שמור לבעל!” וחיהל’ה הפכה אדומה כסלק. גם הרגלים לא נשארו נקיות, זוכות גם הן במנה מכובדת של צבע וביקורת ורק כשכל גופה היה כבר צבוע ולא נשאר חלק שלא זכה להתיחסותן הרשו לה לרדת וקראו לבת הבאה בתור.

ההשפלה לא הסתיימה בזה, ברגע שהבת האחרונה ירדה מהשולחן אחזו בהן בנות השנה השניה והורידו אותן על ברכיהן, אוחזות בצמה שלהן ומובילות אותן במעגל גדול סביב השולחן כאילו היו כלב שמוציאים לטיול.
עוד הן סובבות סביבן, זוכות לטפיחות על הישבן מהבנות העומדות מסביב, התכוננו התלמידות הבוגרות לחלק הבא בטקס, סובבו את הכסא וישבו עם הפנים החוצה והחלו קמות אחת אחר השניה במין טקס כזה, מרימות את החצאית ומורידות את התחתונים שלהן, מתיישבות בפישוק רגליים כשערוותן השעירה גלויה ומתכוננות לשלב הסופי.

“מסיבת נשים! פינוק אסתר המלכה!” הכריזה בקול מישהי לקול מצהלות הקהל והסבירה לצעירות למה היא מתכוונת. לרגע חיהל’ה נרתעה אבל כמו כולן היא לא התנגדה כשהובילו אותה על ארבע אל עבר הבת שנקבעה לה, מובלת בצמה הרגישה את שדיה מטלטלים תחתיה ואת טפיחות הזרוז על ישבנה מהבת המובילה אותה, מכוונת אותה אל בין רגליה של התלמידה הבוגרת שנבחרה לה עד שראשה נגע בערוותה של זאת וציוותה עליה בקול תקיף “זאת אסתר המלכה שלך! פנקי אותה!!”

היתה זו הפעם הראשונה שהיא פגשה את רוחל’ה, עומדת על ארבע בין רגליה, צמתה מוחזקת בידה של רוחל’ה והיא, חיהל’ה, דוחפת את לשונה אל בין שפתי הכוס של רוחל’ה ומנסה לפנק אותה ככל יכולתה.
חצי שנה אחר כך, כשנפגשו במסיבת הארוסין של רוחל’ה ואחיה, הן צחקו על המפגש ההוא אבל אז, כשראשה היה בין רגליה של רוחל’ה, שפתיה נושקות לשפתי הכוס ולשונה שקועה עמוק בתוכו, מרגישה איך רוחל’ה נדלקת ממה שהיא עושה לה, שומעת את ההוראות שרוחל’ה מחלקת לה כמו שאר הבנות מסביב, “תזיזי את הלשון ימינה… תכניסי יותר עמוק… תגעי שם, כן! שם! עוד!!”, מרגישה איך רוחל’ה הופכת רטובה יותר ולהפתעתה גם היא אתה, הכוס שלה הפך רטוב כמו שלא הרגישה מעולם עד שסגרה את רגליים מפחד שתיזל לה טיפה ותסגיר את סודה, חשה בטעם המשתנה בפיה ככל שרוחל’ה מתקרבת לשיאה, מרגישה איך רוחל’ה נמתחת ומצמידה בחוזקה את ראשה אל ערוותה בשתי ידיה, כאילו מפחדת שתברח לה באמצע, שומעת את צעקות ה”כן!” החזקות של רוחל’ה המשתלבות באלה של שאר הבנות “כן, אלוקים, זה טוב!!” ואז הגיע הפיצוץ אצל רוחל’ה ואיתו הטעם החזק שהתפשט בפיה ו…אחריו הרגיעה והשקט.

“סוכר או סילאן?” שמעה את רוחל’ה מכיוון המטבח ולרגע חזרה למציאות, סילאן היה הטרנד החדש בתחום הבריאות להמתקת התה.
“סילאן” צעקה חזרה ושוב שקעה במחשבות.

השנה היא שוב השתתפה בטקס כזה רק שהפעם היא היתה זאת שישבה בכסא של התלמידות הבוגרות, שוכחת את כל מה שהחליטה בליבה אז, אחרי אותו טקס קבלה שלה, ההבטחה שהיא לא תתעלל ככה בחדשות, השבועה שהיא לא תשפיל…. וקמה לצייר איקס גדול על שדיי האגס הזקופים של אחת התלמידות שכל “חטאה” היה שהיא לא בדיוק אשכנזיה טהורה, שהיא התקבלה רק בגלל שאביה שר ידוע, מציירת את האיקס גם על השד השני ונותנת לה את הביקורת, מודיעה לה “קטנים מדי!” וצוחקת “לילד לא יהיה מה לאכול!!” מוסיפה במין רשעות ורואה את הדמעות הזולגות מעיניה של זאת, נזכרת איך אחר כך הובילו את אותה תלמידה אליה והעמידו אותה בין רגליה, את השפתיים העדינות שנשקו לשפתי הכוס שלה ואת הלשון העדינה שחפרה בתוך גן העדן שלה, מענגת אותה כמו שלא התענגה בחייה, עושה מה שהיא, חיהל’ה, אומרת לה לעשות ונוגעת בתוכה בנקודות אליה היא מכוונת, הנקודות הנכונות, אלה שהעבירו זרמים של הנאה בכל גופה והפכו את נרתיקה לביצה ריחנית, הרגישה איך היא נמתחת ומצמידה בחוזקה את ראשה של הצעירה ו…גומרת!

“קחי” החזירה אותה רוחל’ה שוב למציאות, מגישה לה את כוס התה ושתי עוגיות פתי-בר. חיהל’ה מלמלה במהירות ברכת בורא-מיני-מזונות ואכלה בשתיקה, משפילה עיניים כאילו מפחדת להביט ברוחל’ה, כאילו מנסה לעכב את תשובתה, יודעת שהיא תסכים! שהיא מוכנה לכל מחיר כדי להרגיש את זה פעם אחת בחייה אבל לא מבינה למה.


חיהל’ה עלתה לסוכת המציל, אוחזת במעקה העץ והולכת מאחורי רוחל’ה כשמדרגות העץ חורקות בכל צעד שלהן ונדמה לה שכולם שומעים, מרגישה כאילו כל הנשים בחוף נועצות בה את מבטן.
שני מצילים חסונים עמדו במרפסת סוכת המציל הגבוהה, מתבוננים בהן ומחליפים מבט בינם לבין עצמם, מחייכים, “כן במה אפשר לעזור לגבירתי?” פנה לעברן הצעיר מבין השנים כשהגיעו למדרגה האחרונה.
“חיהל’ה” הצביעה גיסתה עליה “צריכה איזה עזרה קטנה ואני מלווה אותה, שחס וחלילה לא יהיה חשש לייחוד” מהרה והוסיפה.
“את מתכוונת ל…” חייך והתחיל לעשות תנועה גסה בידה וחיהל’ה לא יכלה שלא להבחין בזקפה שצמחה עוד יותר בבגד הים הצמוד שלו.
“כן!” קטעה אותו רוחל’ה ושתיהן הסמיקו.
“תחכו לי בסוכה, אני כבר מגיע” הצביע על הסוכה וחזר לעבר חברו, מתלחששים.

“את עוד יכולה להתחרט” לחשה לה רוחל’ה כששתיהן עמדו בסוכה הקטנה, מסתכלות מסביב ברהוט הדל, בשולחן הקטן שעמד במרכז החדר ובמזרון הזרוק על הרצפה בפינה.
“לא” החזירה לה חיהל’ה “החלטתי ואני הולכת עד הסוף”
“יעזור לנו האלוקים” מלמלה רוחל’ה, אוחזת בידה בחוזקה ספר תהילים קטן “שיעזור לנו האלוקים” מלמלה שוב.

המציל נכנס וסגר אחריו את הדלת “כן, איזה עזרה?” שאל בקיצור את חיהל’ה תוך שהוא פושט מעצמו את חולצת הטריקו שלבש וזאת רק הסתכלה בו בעינים פעורות.
“אתה יודע…” מיהרה רוחל’ה לענות במקומה “שתעשה בה מעשה גבר” הוסיפה למרות שלא היה צריך להסביר את דבריה.
“את מבינה מה את מבקשת?” שאל שוב את חיהל’ה כאילו היא זאת שענתה.
“כן” מהרה רוחל’ה לענות אבל הפעם המציל קטע אותה, “אני רוצה לשמוע אותה!” הצביע על חיהל’ה.
“כן” מלמלה חיהל’ה ועיניה נעוצות בזקפה שבלטה כל כך מתחת לבגד הים ההדוק.
“ואת לא קטינה?” המשיך לחקור.
“לא, אני כבר בת 18 ועוד שמונה ימים מתחתנת” מלמלה מכנית.
רוחל’ה ראתה את מה שחיהל’ה פיספסה, את החיוך שנמרח על פניו של המציל כששאל “ואת בתולה?”
“כן” וזאת הפעם הראשונה שחיהל’ה הסתכלה למציל בעינים “אני בתולה ואני רוצה ש…” נתקעה, לא יודעת איך להגיד את זה.
“שאני אפתח אותך?” עזר.
“כן, שתפתח אותי” הסמיקה חיהל’ה, אף פעם היא לא דיברה על זה ככה, “ויותר מזה, אני רוצה שתתן לי את עונתי!”
“ואת מסכימה לכל מה שאני אעשה לך”
“מסכימה”
“מרצונך החופשי?”
“מרצוני החופשי”
“ואת מסכימה שהיא תשאר?” הצביע על רוחל’ה.
“כן”
“אז תתפשטי!” אמר בפשטות והתיישב על השולחן שבמרכז כשמבטו אליה, מתבונן בה, “תורידי הכל!”

בדיוק כמו בטקס הקבלה לאולפנה גם כאן חיהל’ה ידעה בדיוק מה יקרה, היא ידעה שתדרש להתפשט ולעמוד מולו עירומה, אבל כשהיא שמעה את זה ממנו היא נשארה המומה.
רוחל’ה, כאילו בניסיון לעזור לה, נעמדה בפינת הקיר, גבה אליה, והתחילה לקרוא בדבקות מספר התהילים שבידה, מתנועעת בדבקות, שפתיה נעות במהירות אבל קולה לא נשמע.

חיהל’ה התפשטה לאיטה, מרגישה את עיניו המטיילות ובודקות את גופה שנחשף, מורידה בגד ומניחה על הכסא הקטן עד שנשארה עירומה, עומדת מולו מתכופפת מעט ומנסה להסתיר ביד אחת את ערוותה ובשניה את שדיה.
“למה? תורידי, אני רוצה לראות” דרש “יש לך שדיים כל כך יפים” החמיא לה והיא הסמיקה, רואה את רוחל’ה מציצה לעברה, מחייכת לעברה כשעיניהן נפגשות.
חיהל’ה הניחה את כפות ידיה על הראש, כמו אז על השולחן, משפילה עיניים ונותנת לו לראות אותה, שומעת אותו קם ומציצה לעברו בהחבא, רואה אותו מוריד את בגד הים שלו ובפעם הראשונה רואה את שנחבא תחת בגד הים, את הזיין שלו, איבר גדול וזקור שעמד זקוף ומתוח, הרבה יותר גדול מזה של אחיה שראתה פעם במקרה, בשגגה, “איך כל זה יכנס?” חלפה במהירות מחשבה בראשה, רעד עבר בגופה והיא מהרה להשפיל עיניים ולהביט ברצפה.
“תסתכלי עלי!” שמעה אותו ובפעם הראשונה קלטה שהיא בעצם לא יודעת את שמו, “תסתכלי!!” חזר על עצמו והיא הרימה עיניים, רואה אותו עומד מולה משפשף באיטיות את הזיין ומסתכל בה “תראי” הצביע על האיבר המתוח שהתנוסס בגאווה בין רגליו “את לא מתחרטת?”
“לא!” ענתה, מסתכלת באיבר הרוטט מולה ” רוצה אני” לחשה.

חיהל’ה ראתה אותו הולך סביבה, בודק אותה, נוגע בה בקצה האצבע וכאילו היה קוסם העביר בה זרמים בכל הגוף, אחר כך הוא נעמד מאחוריה, נצמד, היא הרגישה את הזיין שלו נלחץ אל בין פלחי ישבנה כשהוא עטף אותה בשתי ידיו וחפן את שדיה, מעסה אותם בעדינות כמו שלא עיסו את שדיה מעולם, ממולל את הפטמות בין אצבעותיו ולוחש לה “יש לך שדיים מקסימים, אמרו לך?”
אחר כך הוא שלח יד ארוכה אל בין רגליה, מעביר אצבע בין שפתי הכוס והיא, אינסטינקטיבית, סגרה רגליה בחוזקה, “לא, תני לי” לחש לה מאחור, ממשיך לשחק בשדיה ביד השניה, “תסמכי עליי, את לא הדוסית הראשונה שאני פותח” לחש כשהוא מחדיר מעט את קצה האצבע ובודק בתוכה “כן, אני מרגיש שאת רוצה אותי” הצמיד את האצבע שהיתה בתוכה אל בין שפתיה, “תטעמי” הכניס אותה לפה שנפתח, נותן לה לטעום את טעם נוזל תאוותה שכיסה את האצבע, “בואי” הוביל אותה מאחור אל עבר השולחן “קודם נפתח אותך ואחר כך ניתן לך את עונתך”.

חיהל’ה עמדה בפישוק, כפופה קדימה כשהמציל צמוד מאחוריה, כפות ידיה על השולחן ומצחה מונח עליהן כמו שדאג להעמיד אותה, שדיה הגדולים תלויים תחתיה והמציל משחק בהם, מנדנד אותם, “עכשיו אני הולך לפתוח אותך” אמר בקול, כאילו רוצה שגם רוחל’ה תשמע ולא רק היא, “את מוכנה?” הרגישה אותו מצמיד את ראש העטרה המתוח אל בין שפתי הכוס שלה, מרגישה במגע וזה מעביר בה רטט.
“כן” לחשה חזרה, נושכת את שפתיה בצפיה.
“אני לא שומע! תגידי בקול, שגם החברה שלך תשמע!”
“היא גיסתי” תיקנה אותו, לא באמת מבינה למה.
“אוקיי, שגם גיסתך תשמע” אחז בשתי ידיו במותניה.
“כן” אמרה בקול בטוח ושוב נשכה את שפתיה בצפיה, “אני מוכנה”.
“אז תבקשי! בקול, שגיסתך תשמע”

“בבקשה” היא הרגישה שעוד רגע תבכה, “בבקשה, תפתח אותי” ו…כאב חד הרעיד את כל גופה כשהמציל נעץ בה את זקפתו, תוקע את גבריותו הנוקשה לתוכה, פוגש את קרום הבתולים שלה ולוחץ חזק יותר, פורץ וקורע אותו וכל גופה נמתח וכאילו קפא, נושכת שפתיים בחוזקה שלא לצעוק מכאב כשהוא לוחץ ומחדיר את כל הזיין הגדול עמוק בתוכה, מחבק אותה ודוחף שוב באגנו, רק כדי להיות בטוח שהכל בפנים ועוצר.
“כאב?”
“קצת” לא שיקרה “כש…” נתקעה, רוצה להגיד כשפתחת אותי אבל מתביישת.
“כשעשיתי אותך אישה?” עזר לה.
“כן” חייכה בפעם הראשונה מאז שעלתה לסוכה “כשעשית אותי אשה” ושוב הסתכלה לעבר רוחל’ה וראתה אותה מציצה.

המציל לא זז, רק רוכן מעליה ומשחק לה בשדיים, “אפשר להמשיך?” שאל.
“אפשר” ענתה אחרי רגע, נושמת עמוק ומרגישה איך גופה שנמתח נרגע.
המציל התחיל לנוע בתוכה באיטיות, חיהל’ה הרגישה את קירות נרתיקה הנמתחים סביב הזיין הגדול שפלש לתוכם, מחליק בתוכם באיטיות קדימה ואחורה ושולח בגופה זרמים ראשונים של הנאה “בעלך יהיה מאושר” לחש לה כשהוא ממולל את הפטמות שבידיו “זה טוב להיות לך בכוס” לחש עוד והיא הרגישה פתאום איך נרתיקה מוצף, “זה כיף לזיין אותך” הוסיף לפמפם במרץ כשזיקוק ראשון התפוצץ מול עיניה וזרם של תענוג עובר בכל גופה.
“גמרת?” לא היה ספק שהרגיש.
“כן” לחשה חזרה במין גניחת תענוג חזקה “כן, גמרתי… אבל אני רוצה עוד” הסמיקה.
“בואי!” יצא מתוכה ובלי שליטה נפלטה לה גניחת אכזבה קטנה, “אל תפחדי, יש עוד” הרגיע אותה כשהוא נושא אותה על כפיים אל עבר המזרון שבפינה “ליפה כמוך מגיע טיפול מיוחד” המשיך ללטף לה את האגו כשהוא משכיב אותה על המזרון ונשכב בין רגליה, מוחץ את גופה תחת גופו השרירי “תפשקי” אמר בקול והיא מהרה לציית, פותחת רגליה והוא, בלי לחכות, חודר מחדש.

יד חמה אחזה בידה, מלטפת, והיא ראתה את רוחל’ה כורעת לידה, מסתכלת במבט מוקסם ואגרוף ידה השניה לחוץ בחוזקה בין רגליה, משפשפת לעצמה.
“אם את רוצה להשתתף אני רוצה לראות לך את השדיים!” הודיעה לה המציל ומבט של תאווה על פניו.
להפתעתה רוחל’ה לא אמרה לא, במהירות פתחה את חולצתה, הרימה את החזיה שלה וחשפה את שדיה הגדולים, כורעת ככה מולם, מסתכלת בהם ומאוננת!
ישבנו של המציל עלה וירד במהירות כשהזיין שלו פמפם בתוכה במהירות, מחליק בין קירות נרתיקה המשומנים היטב, שולח זרמים של הנאה בכל גופה וסוחט ממנה גניחות קטנות “כן, זה טוב, תמשיך”
“אני טוחן אותך” פלט המציל בתאווה והיא למדה מושג חדש שלא הכירה “זה טוב להשתולל לך בכוס” המשיך כשהוא מצרף גניחת הנאה ארוכה “זה טוב, בואי, בואי… בואי!” הזמין אותה לגמור והיא באה, עוד פיצוץ הרעיד את כל גופה, עוד זרמים של הנאה בכל הגוף, עוד שאגה בלתי נשלטת של “כן” ארוך והוא המשיך.

הפעם השלישית היתה החזקה מכולם, כל גופה רעד כשגמרה שוב, גומרת ומנסה לחנוק את גניחות ההנאה שלה, שלא ישמעו שם למטה, היא גמרה והוא אחריה, לפתע הרגישה איך הוא יוצא ממנה, ראתה אותו נעמד על ברכיו בין רגליה, משפשף לעצמו פעם או פעמיים ומשפריץ, יורה את מטענו על בטנה ושדיה, משפריץ וטיפה אחת נוחתת על שפתיה, טיפה חמה ומלוחה שהיא אוספת בלשונה וטועמת.

כשירדו במדרגות העץ מסוכת המציל היה נדמה לה שצמחו לה קרניים, שכל הנשים בחוף מביטות ויודעות מה הן עושות, “היה שווה” חשבה בליבה, “היה שווה גם להתחייב לרוחל’ה” נזכרה בהבטחתה לתת לה את פינוק אסתר המלכה וחייכה לעצמה.
צחוק סתמי מרחוק נשמע לה כאילו כל החוף צוחק ממנה והיא הסמיקה, יורדות במהירות, אורזות את המגבות שלהן שנשארו פרוסות על החול ושתיהן מהרו הביתה.

חיהל’ה נראתה כל כך זוהרת בחתונה, השמלה הלבנה שנתפרה במיוחד עבורה החמיאה לה, הבנות רקדו סביבה בצד הנשים, משמחות את הכלה שהמתינה לבעלה, אחר כך קראו לה לחופה, מובלת בשירה ועומדת תחת החופה הרקומה, שומעת את דברי הרב ואחר כך את דברי בעלה שענד לה את הטבעת לאצבעה ואמר לה את מה שציפתה לו כל כך “הרי את מקודשת לי בטבעת זו…”
אחר כך היו שבע הברכות והמצלמות לא הפסיקו לצלם, אחד אחר השני עלו שבעת המכובדים שנבחרו בקפידה וקראו כל אחד ברכה, לא כל יום מחתן אדמו”ר את בנו ומכל קצות הארץ, וגם מחוצה לה, נאספו רבים לכבדם.
אחר כך היא חזרה לצד הנשים שלא הפסיקו לרקוד סביבה אבל היא ראשה היה כבר במקום אחר, במחשבות, אומנם את הבלנית במקווה היא הצליחה לעבור בלי שתבחין כי היא כבר לא בתולה, בודקת אותה בשבע עיניים ומוצאת שהיא נקיה ומוכנה לבעלה, אבל הלילה, כשיבוא בעלה לבקרה, זה כבר סיפור אחר.

הם עמדו בחדר המפואר שהקצו להם במלון כמו שני ילדים קטנים שלא יודעים מה לעשות, מין מבוכה כזאת, שניהם משפילים עיניים, כאילו חוששים מהרגע “אני נכנסת להחליף” לחשה לו במין בושה כזאת ונכנסה לחדר האמבטיה המפואר, סוגרת את הדלת אחריה.
חיהל’ה יצאה בכותונת הלילה החדשה שאמא שלה קנתה לה אל החדר שהחשיך לכבודה, כאילו מפחד לראות אותה, ונכנסה למיטה, מכסה את עצמה ורואה איך הוא נכנס לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת אחריו.
מתחת לשמיכה היא הכינה את עצמה למענו, שוכבת על הגב וכותונת הלילה שלה מורמת עד הבטן, ערוותה חשופה ושדיה מכוסים בדיוק כמו שהרבנית הזקנה באולפנה הדריכה אותה שאשה צנועה וחסודה צריכה לשכב ולחכות לבעלה. אור חזק הקפיץ אותה, הדלת לחדר האמבטיה נפתחה ובעלה עמד בפתח, עירום!, חיהל’ה הביטה בו במבט בוחן, סוקרת את גופו הרזה והצנום מלמעלה למטה עד שהגיעה לחלציו ושם נתקע מבטה, עמד לו! זקפה מתוחה התנוססה בגאווה בין רגליו, שונה כל כך ממה שציפתה למצוא כשראתה אותו בפעם הראשונה, “זה לא מכחול, זאת מברשת” חלפה המחשבה בראשה, מתבוננת שוב בעיניים פעורות ולא מאמינה למראה עיניה, זה שהזיין שלו היה יותר גדול משל אחיה – זה בטוח, אבל הזיין שלו היה אפילו יותר גדול מזה של המציל!!… ושוב חלפה בראשה המחשבה המעשית “איך זה יכנס שם?” ורעד חזק עבר בגופה.

בעלה עלה על מיטתה ומשך ממנה באיטיות את השמיכה, חושף טפח אחר טפח מגופה ונעמד על ברכיו בין רגליה והיא, כמעשה אשה טובה המוכנה לקראת בעלה, מרימה ומפשקת אותן ומגלה בפניו את הדרך אל אוצרותיה הפרטיים.
“תתפשטי!” הפתיע אותה ורעד עבר בגופה “אני רוצה לראות את כולך” הוסיף והיא מהרה להוריד מעליה את הכותונת ולזרוק אותה לרצפה, נשכבת שוב ושוב מרימה ומפשקת את רגליה, עוצמת עיניים ומחכה שיבוא בא.
“את כל כך יפה” אמר לה ושוב עבר רעד בגופה, לזה לא הכינו אותה, פותחת עיניה ורואה אותו מתבונן בה במבט עורג, גוחן לעברה כשהוא נשען על ידיו ומנשק לה את הפטמה, קודם נגיעה קטנה ואחר כך חזק יותר, מוצץ לרגע ועובר לשניה ומטפל גם בה והיא, חיהל’ה, שוכבת ושוב עוצמת עיניים, מפקירה עצמה בידיו ונהנת.
“אני רוצה שתסתכלי עלי” לחש לה “אני רוצה שתראי מה אני עושה לך” הוסיף והיא שוב פתחה את העיניים, רואה את פניו קרובות לפניה עד שאפו כמעט ונגע באפה ואז נשק על שפתיה “אני רוצה שתאהבי אותי” לחש ושוב נישק.
“אתה בעלי” לחשה לו חזרה “ואשה אוהבת את בעלה” הוסיפה אוטומטית.
“לא ככה, אני רוצה שתאהבי אותי באמת, לא רק בגלל שאני בעלך, אני רוצה שתאהבי אותי כי טוב לך איתי” לחש, נשען על יד אחת ובשניה מכוון את אברו אל בין רגליה, “אני רוצה שתירצי אותי” והיא הרגישה את עטרת הזיין שלו נושקת אל בין שפתי הכוס הרגישות, חודר מעט ונוגע בפנים, משתפשף בשפתיים הפנימיות הרטובות והיא הרגישה שהיא הופכת עוד יותר רטובה.
“אני רוצה אותך בעלי” לחשה “אני רוצה אותך בתוכי” המשיכה כמכושפת והרגישה איך הוא חודר לתוכה, לאט, נזכרת בהוראות שנתנה לה רוחל’ה ונבהלת, מנסה לכווץ את נרתיקה ולעצור אותו, לתת לו את הרגשה שהיא עדיין בתולה… מרגישה שהוא לוחץ, מתאמץ, ואז שחררה, מרגישה אותו מחליק בבת אחת למעמקי נרתיקה וגונחת גניחת כאב חזקה!

חיהל’ה שכבה תחת גופו הצנום של בעלה שלא זז ושתקה, המכחול שלו שקוע עמוק בשפופרת שלה והיא בוכה בלי קול.
“כואב” לחש לה בדאגה.
“כן” לחשה חזרה “תודה, עשית אותי לאשה” המשיכה ובפעם הראשונה חיבקה אותו בידיה, מצמידה את גופו החם לגופה “אבל עכשיו זה בסדר” הרגיעה “בוא בעלי, בוא תקיים בי את המצווה” הזמינה אותו והוא התחיל לנוע בתוכה.
חיהל’ה הרגישה הקלה, נראה שקנה את הסיפור ולא הרגיש שהיא לא בתולה, נשאר עוד חלק אחד בתוכניתה של רוחל’ה אבל עכשיו היא התפנתה להנות, מרגישה את הזיין הגדול שלו נע בתוכה, משפשף את שפתי הכוס המיוחמות ומחליק בין קירות נרתיקה הרטובים העוטפים אותו, מרגישה את העיקצוצים ההולכים ומתפשטים בין רגליה ולא מצליחה לחנוק “כן” ארוך ראשון של הנאה.
“כן, תמשיכי, אני אוהב לשמוע שאת נהנת” הפתיע אותה “תמשיכי, בבקשה” ביקש והיא גנחה שוב, גניחה אמיתית, לא בגלל שהוא ביקש, מרגישה איך זה מתקרב, איך הפיצוץ הגדול תכף מגיע “בוא” גנחה בקול “בוא תתן לי” המשיכה “בוא אני רוצה אותך בתוכי” הרגישה איך הוא מפמפם במרץ “כן!!!” גמרה, עוטפת אותו ברגליה ומצמידה אותו לגופה שלא יברח והרגישה שגם הוא גומר! יורה את מטענו במעמקי נרתיקה ובפעם הראשונה בחייה מרגישה את החום המציף אותה מבפנים ואת מיליוני הזרעונים היוצאים למרוץ הגדול אל הביצית הממתינה להם, ממהרים למשימתם החשובה לעבר אותה.

בעלה שכב עליה ולא זז, מתנשף, אחר כך שוב נשק על שפתיה “אני הולך להתרחץ” לחש לה, כאילו נותן לה את הזמן להשלים את משימתה, “אבל עוד לא גמרנו” הפתיע אותה.
הוא יצא וסגר את הדלת והיא מהרה ושלפה את הסכין הקטנה שהחביאה, דוקרת את עצמה במקום נחבא ומורחת את טיפות הדם על הסדין, חוזרת ושוכבת, מכסה את עצמה וממתינה.
הוא חזר והיא יצאה, עומדת ומשפשפת במקלון צורב שנתנה לה רוחל’ה את המקום שדקרה את עצמה לעצור את הדם, רוחצת עצמה ומשפשפת טוב בין רגליה, מתנגבת ולובשת חזרה את כותונת הלילה שלה.

בעלה חיכה לה על יד המיטה שלה, עומד ומסתכל עליה “בואי” הזמין אותה אליו ומשך מעליה את הכותונת, משאיר אותה שוב עירומה, עומד מולה, מחבק אותה אל גופו הצנום ומנשק אותה על שפתיה, “על פי ההלכה, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם” ציטט לה ממסכת נדרים “כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון” הוסיף ושאל “האם את עושה הכל בהסכמה וברצון?”.
“הכל בהסכמה ומרצון” ענתה בציתנות כיאה לאישה מסורה והרגישה שזה לא סתם מילים, שאכן היא רוצה אותו, “כל שתרצה בעלי, כל שיעלה על דעתך… שלך אני” הוסיפה.
“אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה – בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה ובין דרך אברים” המשיך והסביר את שידעה מהלכות איסור ביאה “והערב נעשה את כולן” עצר כאילו לראות אם היא מתנגדת, המתין רגע “כדרכה- עשינו” חייך והמשיך כשהוא אוחז בה ודוחף אותה בכתפיה, מסמן לה לרדת על ברכיה מולו, גוחן ומנשק אותה כשירדה על מצחה ומזדקף, מצמיד את אברו המדולדל אל פיה וממשיך בדבריו “ועכשיו נעשה דרך האברים” והיא פתחה את פיה ונתנה לו להכניס את זקפתו שהתחילה לצמוח.
חיהל’ה ידעה בדיוק מה הוא רוצה ממנה, גם את זה הסבירה לה הרבנית באולפנה באותן שיחות הכנה לנשואים שהיתה עורכת להן כחלק מהחינוך שאשה טובה צריכה ללמוד, עוטפת את אברו בשפתיה ומרגישה אותו משתפשף בהן כשהוא יוצא ונכנס בפיה, מוצצת לו ומרגישה את הזיין שלו הולך ותופח בפיה, הולך ומתקשה כשהוא חודר עמוק לגרונה, מרגישה את העיקצוצים בין רגליה, חשה בזרמים שפושטים בגופה וברטיבות שפושטת בתוכה והיא יודעת שהיא אוהבת את זה, אוהבת לפנק כך את בעלה בדיוק כפי שהיא אהבה אז כשיפנקו אותה.
“בואי” אחז בה, מוציא את זקפתו הגדולה מפיה ומעמיד אותה מחדש, מנשק אותה שוב על מצחה ואחר כך קלות על שפתיה ודוחף אותה אל המיטה, “לא כך, בהפיכת שולחן!” גוער בה כשנשכבה על גבה והחלה מפשקת את רגליה לכבודו והיא התהפכה, נשכבת על בטנה, מניחה כרית תחת אגנה כשהוא ממשיך באותו שיעור שלו “והדרך השלישית ביאה שלא כדרכה” גחן עליה והיא שלחה ידיה לאחור ופישקה את פלחי ישבנה לכבודו, יודעת שהפעם זה יכאב לה אבל לא מתלוננת “בוא בעלי, אני מסכימה” פישקה חזק יותר, נותנת לו את הרשות, “בוא, אני מחכה לך!”

הכאב החד, כשנעץ בה במכת אגן חזקה את כל זקפתו הנוקשה למעמקי ישבנה, הרעיד את כל גופה! למרות שרצתה לא הצליחה חיהל’ה לעצור את צעקת ה”איי” הארוכה שפרצה מפיה, לרגע הוא עצר, שוכב עליה כשכל זקפתו נעוצה בישבנה ולא זז עד שאמרה לו בשקט “תמשיך בעלי” ורק אז המשיך, ישבנו עולה ויורד כשהוא מפמפם בישבנה וגונח בתאווה, גניחות קטנות ושקטות של הנאה והיא מצטרפת אליו, לוחשת לו “כן, זה טוב, תמשיך” מעודדת ומרגישה איך הוא תוקע בה עוד תקיעה חזקה, נעיצה המרעידה את גופה.
“תסתובבי!” יצא פתאום מתוכה, מסובב אותה במהירות על גבה ונשכב עליה, מכוון ומחדיר את זקפתו לכוס שלה בנעיצה חזקה ומהירה “שלא חלילה אשפוך זרעי לשווא” לחש לה, מסביר, כשהוא מפמפם בתוכה בלהט וכאילו על פי פקודה הרגישה איך היא גומרת, איך התענוג הזה מכה שוב בגופה ואיך זרעו החם שוב מציף את נרתיקה.

אחר כך הוא חזר למיטה שלו והיא נשארה לבדה. שוכבת ולא מצליחה להרדם, יודעת שבקרוב תלך לרוחל’ה לשלם לה את חובה ויהיה לה הרבה מה לספר. נזכרת שוב בזקפתו הגדולה של בעלה, במה שהוא עשה לה ואיך נתן לה את עונתה וחייכה לעצמה “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” חלפה המחשבה במוחה רגע לפני שנרדמה כשחיוך גדול של אושר על פניה.