יום ההולדת שלו – חלק ג

זהו המשך לסיפור יום ההולדת שלו – חלק ב ומומלץ לקרוא אותו תחילה.

הסצנה הבאה נראתה כאילו הייתה לקוחה מסרט. ירדתי למטה במהירות, מדלגת על שתי מדרגות בכל פעם. רתחתי. יש גבול ואני הולכת לסיים את השטות הזו אחת ולתמיד. הנה היא, עומדת מולי, ממש מחוץ לדלת הכניסה, מחייכת אליי חיוך של 100%, אבל אני לא כאן בשביל משחקים.. פתחתי במהירות את דלת הכניסה התקדמתי אליה בצעדים בטוחים ומהירים וסטרתי לה. מעולם לא השתמשתי באלימות נגד אף אחד, אבל היא? היא פשוט הרתיחה אותי.

“תלכי מכאן. אין לך מה לחפש פה. תפסיקי להטריד אותי”.

במבטה ההמום של רעות לפתע הופיע ניצוץ, כאילו היא מתאימה את עצמה לסיטואציה. לקחתי צעד אחורה והתכוננתי לברוח חזרה הביתה אבל היא הייתה מהירה ממני, הדפה אותי לקיר הכניסה, תפסה בידיי והרימה אותן מעל ראשי, היא נישקה אותי. מכיוון שלא הייתי מוכנה כלל למתקפת הפתע הזו לשונה חדרה בנמרצות אל פי והחלה בליקוקים משדלים.
אבל אני לא נכנעתי.

התחלתי לנשוך את לשונה וכבר יכולתי להרגיש את הדם אבל היא לא הפסיקה, לפתע גיליתי שאני גם מפסיקה להילחם, אני אפילו מתחילה לנוע לפי גופה. היא תפסה בשדיי והחלה לעסות אותם, קצת לוחצת, קצת מלטפת. קצת צובטת את הפטמות וקצת מושכת אותן בעדינות. יכולתי להרגיש שגם היא עצמה לא נשארת אדישה. הרגשתי את הפטמות שלה מתקשחות דרך בד הגופייה הדקה, דבר ששלח דגדוגים לאורך עמוד השדרה שלי, את שערה השטני עף על פניי, יכולתי להריח את הבושם ששמה יכולתי…

ואז היד שלה הייתה בין הרגליים שלי.

היא לא לקחה שבויים. אבל גם קול המחאה שלי היה חלוש. רעות הכניסה את ידה דרך מכנס הפיג’מה הקצרצר שלי והגיעה מיד למחוז חפצה, הדגדגן שלי. סובבה את האגודל שלה בסיבובים קטנים ששחררו ממני גניחה קלה וזה היה כמו אור ירוק עבורה. רעות חייכה אל פי.

“ידעתי שלא תוכלי לומר לא… את שלי רוני…”

והכניסה תוך כדי שתי אצבעות אל תוכי, התכווצתי סביבן ונאנקתי בקול. רעות תפסה אותי ומשכה אותי לקיר הצדדי של הכניסה, למקום חשוך יותר..

“עכשיו את תהיי ילדה טובה, ולא תנסי לברוח.. ברור?”

אבל לפני שהספקתי לענות, היא ירדה על ברכיה, ושחררה עליי את הלשון השטנית שלה..
“אהה!” קראתי בקול כשגל של חום התחיל לעבור בגופי… אבל רעות לא הפסיקה, היא חסמה את ירכיי והמשיכה בהתעללות שלה, יונקת ביניקות גדולות את הדגדגן שלי וממשיכה לדחוף בעוצמה את אצבעותיה בתוכי… גמרתי כל כך חזק שפשוט קרסתי על הרצפה. לא היה לי כוח לזוז, לדבר, או לפקוח את עיניי.

במעורפל, אני זוכרת את רעות מרימה אותי. לפתע אנחנו ברחוב ואז ליד רכב. אני בתוך הרכב. נוסעים. מה? לאן? רעות מלטפת אותי, את הפנים, היא שמה לי יד על הלב. עכשיו היד שלה על הרגל שלי.
אני עייפה מידי. הנסיעה ארוכה. אני נרדמת.

אני מתעוררת, הכיסא הזה לא נוח, הוא קשה מידי. רגע, אני קשורה, ידיים ורגליים.
יש רק נקודת אור אחת בחדר ורעות עומדת על יד הדלת, היא לבושה שונה פתאום… מה קורה כאן?

“עכשיו את בטריטוריה שלי רוני חמודה…”
אוי שיט. נדפקתי.

המשך קריאה – חלק ד