בדיקות טהרה – חלק ב

זהו המשך לסיפור בדיקות טהרה – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

“יהי רצון מלפניך שכל גופי יתקדש בקדושתֶך, שכל מעשיי יקדשו את שמֶך, שבכל מאודי אכוון למעשה הכרובים בקודש קדושתֶך, שכל הבא עליי יחזור בתשובה שלמה מלפניך ושלא יהיו עוד חוטאים בארץ ולא רשעים. ובכן יהי רצון שרגליי תפּתחנה מקצה הארץ עד קצהו, שמקורי יגדל להכיל כל כלי תשמיש, ששמן המור תמיד ייטוף לקבל פני השכינה ולא יחסר שום דבר לקדש שם שמיים בעולם. ושדיי ימלאו כדי סיפוק, וגופי ינעם לכל יד אדם וכל רואיו יתאוו אליו, וימלא גופי כל צורך ותאווה של אדם – שלא יהא אדם שלא יסתפק ממנו או שהגוף לא יוכל סַפֵּק. כל טיפה סרוחה תיקדש ולא תבאש הארץ מלפניך. ובכן יהי רצון שיעלו שבע טבילותיי לפניך כקרבן חטאת וכעולה ושלמי תודה ויזדכך גופי ורוחי ויטהר מעשה אנוש מלפניך. אמן”.
שירת יהודה הסירה את המגבת מעל גופה ויצאה מחדר המקווה אל “חדר המשכב”, כפי שכינו אותו המדריכות שלה. החדר היה אפלולי במקצת כך שהייתה בו אווירה שנעשים בו דברים שאין להם מקום תחת השמש, אבל שירת-יהודה ידעה שמכאן היא תעלה מעלה־מעלה בקדושה. כאן היא תעבור את המבחן ותגיע למעמד הקדוש אליו היא שואפת.
היא התיישבה על המיטה שבחדר והחלה להסתדר. שיער הזהב המתולתל גלש מאחורי כתפיה, שלא יסתיר את החזה ויעזור לבן ישראל להתמלא בתאווה הדרושה כדי לפרוק את היצר שלו מנשקו. היא ישבה בקצה המיטה בגב ישר, מעט בפרופיל לדלת הנוספת שבחדר, כך שבן ישראל שנכנס יראה את “מידות הבית” ויבין שזה בדיוק לטעמו. רגליה נחו בשיכול כך שעדיין תהיה הסתרה והקדושה תמלא את החדר כשהבחור יכריז כי ברצונו לחזות בקודש הקודשים. ראשה פנה אל עבר הדלת הנוספת שבחדר, ממנה עתיד הבוחן להיכנס. היא לא ידעה למה לצפות. היא לא ידעה איך הוא יראה, מה הוא ירצה לעשות והאם היא תוכל לעמוד בדרישות שלו. היא הקדישה זמן רב באימון לקראת הרגע הזה בדיוק – המבחן הסופי שיקבע אם היא מתאימה לתואר הנחשק. אבל האם היא באמת מוכנה? היא פגשה את רחל־תמימה שנכשלה במבחן ואחרי חודש של בכי החליטה שהיא מעדיפה לא להקדיש את חייה לעם ישראל בדרך הזו אלא בדרך רגילה יותר. מה היא כבר עברה שם שהיה כל כך נורא? האם לשירת־יהודה, בחורה בעלת לב נשי שלא נועד להתמודד עם קשיי העולם אלא רק לתרום לחיזוק הרוח בו, יש סיכוי להתמודד מול דברים שבנות אחרות לא הצליחו להתמודד איתם? האם החטאים של בני ישראל כה גדולים שליבן לא עמד במראה?
‘בוודאי שאת לא יכולה’, עלתה המחשבה לפניה. ‘את כשלעצמך לא יכולה להתמודד עם חטאיהם של גברים. למעשה, את לא הגעת לפה לשם שמיים אלא כדי לחטוא בעצמך – את סובלת מאותו חטא תאווה גברי שבשבילו מכון הטהרה קיים! איזו טהרה תהיה אם ישבו שני חוטאים בחדר אחד ויעשו דברים שבין גבר לאישה? כחוטאת, היא לא אשתו. כחוטא, הוא לא בעלה. אתם תחללו ביחד יצועיה של אישה קדושה! את לא באמת ראויה להיכנס לבית מקדש מעט כמו מכון טהרה. את ראויה לארבעים מלקות. את ראויה לדיני גיהינום. את ראויה להיות הפחותה שבפחותות. מה חשבה לעצמה בכלל?!’
שירת-יהודה נשמה עמוק. היא ידעה שזה יצר הרע שמשקר לה כדי שהיא לא תיתן מעצמה למען גאולת ישראל. היא ידעה שיצר הרע הוא חזק והוא משתמש בתחבולות במלחמותיו – הוא לוקח את הענווה והשפלות הטבעיים של האישה ומסובב אותם כנגדה. אמנם היצר חזק, אבל רוח האל שורה עליה. כשהאל כך לצידה, יצר הרע יכול לא יוכל לה. היא תעבור את המבחן. היא תיתן את כל כולה לכך.
ידית הדלת ירדה והדלת נפתחה לאט. ליבה של שירת-יהודה הלם בקרבה בציפייה, אבל היא לא זזה. היא ישבה כמו הר סיני שמקבל את פני השכינה – אמנם יש ברקים וקול שופר חזק מאוד, אבל היא איתנה מול הקולות. היא שפלה מול האל. אל תוך החדר נכנס גבר מזוקן לבוש רעקל – חלוק חסידי שחור. פניו הביעו מתיחות רבה. ‘יופי’, חשבה שירת-יהודה. ‘לא רק אני לחוצה’. הגבר סגר את הדלת מאחוריו.
שירת-יהודה ניסתה לאמוד את גילו של האיש, אבל הזקן תמיד מבלבל אותה מאוד. אולי היה בן ארבעים? אולי חמישים? היא לא ידעה. עיניו היו כחולות ועמוקות. גבותיו היו קרובות זו לזו ועבות, כמי שטרוד כל הזמן בשלום הציבור. רגליו וידיו היו שעירות כיאה לבן תורה שמקדיש את חייו לתורת ישראל ולא להבלים כמו כוכבי הטלוויזיה הריקים והפוחזים שבנות כיתתה של שירת-יהודה הקפידו להתלהב מהם. ‘מעניין מאיזו ישיבה הוא’, היא חשבה ואז זה היכה בה – היה זה הרב אריה יוסף, בן שושלת הרבנים הספרדים החשובה בישראל, ראש ישיבת עטרת צדיקים ומועמד ראוי לרבנות הראשית. שירת-יהודה הרגישה לא ראויה שאדם כמוהו יבוא לבחון אותה, אבל היא זכרה את המקרה של טובת-מראה. היא נכשלה במבחן כשפנתה לרב בהתלהבות וסיפרה שהיא מאוד אוהבת את ספריו. בחדר המשכב אין רבנים. בחדר המשכב יש רק אדם שרוצה לא ליפול ואישה טהורה שבאה לסייע לו.
שירת-יהודה הרימה את רגלה באיטיות והניחה אותה לצד רגלה השנייה מבלי לחשוף את קודש הקודשים שלה. הרב בלע את רוקו ונראה מתאמץ להישאר בחדר. בוודאי לרב כמוהו אין את התאווה שיש לבחורי ישראל המסכנים והוא יודע שהוא לא צריך לבטל תורה כדי לגשת לחדר שכזה. לא, הוא צריך ללמוד תורה עכשיו וללמד זכות על עם ישראל, במקום זה, הוא עומד בחדר עם נערה ערומה. הוא לא שייך למקום הזה. שירת-יהודה ידעה שהיא צריכה לעזור לו להרגיש נח.
“שלום”, היא הצליחה לומר.
“שלום”, הוא השיב בקושי.
“איך אני יכולה לעזור לך היום?”, שאלה שירת-יהודה.
הרב זע באי שקט במקומו ודקלם: “איני יכול להתגבר על יצרי. התוכלי לעזור לי?”
שירת-יהודה נעמדה על רגליה לאט, חזה הונף קדימה ראשון וידיה עברו באיטיות מברכיה לירכיה, כמו מכוונות את המבט של הרב, לא – יהודה, אל האזור המיועד.
“אני רוצה שתתחילי ממין אוראלי, אחר כך אבוא אלייך כדרכך ואז שלא כדרכך”, אמר יהודה בכוחותיו האחרונים. שירת-יהודה לא ציפתה שהוא ירצה כל כך הרבה. הוא היה רק איש אחד. ‘אולי לרבנים (או לאנשים מסוימים) יש יכולות אחרות משאר בני האדם’. שירת-יהודה התקרבה ליהודה ושאלה: “תרצה לשכב או לעמוד?”
“מעומד – אוחזתו עווית”, ציטט הרב בבהלה.
‘תלמיד חכמים אמיתי’, חשבה שירת-יהודה.
“אם כך, תרצה לשבת על המיטה?”, היא שאלה.
יהודה לא ענה, אבל פנה אל המיטה והתיישב. שירת-יהודה שמה לב לראשונה ל־בליטה. הרעקל בלט בין רגלי יהודה ושירת-יהודה התרגשה הרבה יותר משציפתה. המדריכות שלה הבטיחו לה שכל מאמני הנרתיק שהיא השתמשה בהם עוצבו כך שיראו כמו איברו של גבר, אבל עכשיו קם אחד וגם ניצב לפניה, אחד אמיתי ולא מלאך, אחד אמיתי ולא פלסטיק. היא הרגישה את הרטיבות המוכרת ממלאת את שפתיה האחרות – זו הולכת להיות בעילה שבקדושה!
“אני אפתח את החלוק שלך, בסדר?”, וידאה שירת-יהודה.
הרב, שנשען על ידיו מאחורי גבו והנהן בקשיחות, הליט את ראשו למעלה ועצם את עיניו. כמו הגברים בסרטוני הזימה שהיא צפתה בהם בחודשים האחרונים. הם תמיד הרימו את הראש למעלה בעונג. שירת-יהודה עוד לא נגעה בו וכבר נעים לו. האל בעזרה. היא לקחה את הכרית שעל המיטה והניחה אותה על הרצפה בין רגליו של יהודה, שהברכיים שלה לא יכאבו. היא הושיטה יד מהוססת ותפסה ברצועה שסוגרת את הרעקל. היא משכה אותה לאט והקשר נפתח. הרעקל מיד החליק מעל יהודה וחשף את הגוף שלו. הוא לא היה גוף של גבר חלק כמו בסרטונים ב־PornHub. לו היה גוף מלא בשערות – על החזה, על הבטן, על הירכיים וגם במשולש שמסביב לאיבר. ‘גוף של בן תורה’, חשבה לעצמה שירת-יהודה. ‘גוף של בן ישראל’.
האיבר עצמו היה קטן משציפתה. היא השתמשה בהרבה מאמנים ברכז הזיכוך. כולם, מלבד הרוטטים היו גדולים יותר מזה. להערכתה, יד וחצי יספיקו לה כדי לתפוס את כולו. היא שמחה. זה יהיה הרבה יותר קל משחשבה. היא הסתכלה על העטרה שמעטרת את האיבר כמו כתר מלוכה, אוספת את השיער החלק בצבע גוף לאחור. היא יכלה לדמיין עיניים בחלק הפונה אליה. הוא עמד זקוף כמו חייל בצבא האל המוכן לשמש את רבו. בראש הכיפה עמדה טיפה. הטיפה יצאה מבין צינור השפע שמשפיע את טובו לעולם. שירת-יהודה חייכה באושר שהיא לא ידעה להסביר. היא חיכתה לרגע הזה כל כך הרבה זמן. אפשר לומר שהיא התאוותה לגעת באיבר כזה בעצמה. היא רצתה להגיש אחד כזה בתוכה. היא הרגישה שבלידתה המלאך הכריז על זיווגה עם האיבר הזה ועכשיו סוף סוף היא זוכה לקבל את שיעוד לה מהשמיים.
היא שלחה את יד ימינה להחזיק את האיבר, שיהיה לה נח לטפל בו. האיבר היה חם למגע. האיבר היה נעים למגע. המאמנים שלה תמיד היו קרים. זה היה חם. זה היה חם כמו הרצפה של בית המקדש בימות החורף הקרים. שירת יהודה ליטפה את האיבר למעלה ולמטה על עמוד הבית והעבירה את האגודל על כיפת המגדל, מרגישה את הנוזל החמים שיצא ממנו. ידיו של יהודה נקפצו לאגרופים והוא אחז בסדין בחוזקה. “זה סימן של הנאה”, קולה של שפעת, המדריכה ממרכז הזיכוך הדהד באוזניה. “גם אתן מצופות לעשות את זה כשהגבר יהיה איתכן. זה גורם לו לחשוב שמה שהוא עושה נעים לכן, גם אם הוא לא, ועוזר לו לשפוך”. שירת-יהודה חייכה וקרבה את פניה אל האיבר. ממש כמו במרכז הזיכוך, כשהן שמו את המאמן הנצמד על שידה, ירדו על הברכיים וליקקו אותו מכל הכיוונים, מצצו אותו והשאירו עליו הרבה רוק. כך שירת-יהודה עשתה גם עכשיו. היא הריחה את ריח החלציים של יהודה. זה לא היה ריח טוב, אבל היא בהחלט הייתה יכולה להתמודד עם זה. היא פתחה פיה פתח כפתחו של מחט והצמידה את אותו לכיפת הבשר. יהודה נשם עמוק וכיוון ישבנו כך שהאיבר נכנס מעט יותר לתוך פיה המתרחב של שירת-יהודה. היא התקדמה על האיבר לאט־לאט, מרגישה על שפתיה כל בליטה בעור הכיפה, את קצה העטרה, את עמוד השיש המתעקל שהזדקף בגאון. לשונה ליטפה את צידו של האיבר. טעמו היה מלוח וממכר. הפה והיד נפגשו על האיבר. שירת-יהודה מצצה את האוויר שבפיה ועלתה באיברו של יהודה. הוא שאף במאמץ רב. הפה התנתק מהאיבר בקול יניקה רועש.
“לא!”, קרא יהודה לפתע. והתקפל. “לכאן! לכאן! בואי לכאן!!!”, הוא זעק ומשך בידה. הייתה לו יד רכה באופן מיוחד. שירת-יהודה לא הבינה מה קרה. מה היא עשתה לא נכון. היא ניסתה להמשיך לזוז לאט “בחושניות” כמו שלימדו אותה, אבל נראה שיהודה ממהר מאוד. היא נשכבה על המיטה והוא פתח את רגליה. היא לא הצליחה להסתיר את האיבר שלה כדי שהוא יתגרה ממנו והוא כבר גהר מעליה ובמהירות מדהימה הכניס את האיבר שלו לתוך שלה. שירת-יהודה לא ציפתה לזה, בוודאי לא במהירות הזאת וצווחה קלה נפלטה ממנה. יהודה נשען על ידיו מעליה והניע את האגן שלו ממש כפי שקפאו שד במהירות גבוהה מאוד. שירת-יהודה הרגישה כאילו היא החליטה להתחיל את היום שלה במאמן רוטט במהירות 4. זה היה לה מהיר מדי, אבל היא יכולה להתמודד עם זה. האגן של יהודה כבר בקושי זז ובעיקר רטט בתוכה הפרצופים שהוא עשה היו מצחיקים מאוד, אבל שירת-יהודה עצמה כיווצה את פניה בעווית. היא לא חשבה שזה כואב לה. לא, זה לא כאב. אבל זה היה מהיר מדי בבת אחת. היא צריכה קצת יותר הדרגתיות. המהירות של יהודה זרקה אותה למים העמוקים בבת אחת. היא לא הייתה בטוחה מה לעשות. היא ניסתה להבין את האגן שלה מולו, אבל המהירות שלו הייתה גבוהה יותר. היא ניסתה ללטף לו את הגב, שהיה גם כן שעיר, אבל היא לא הצליחה לעשות פעולה אחת כמו שצריך. הגוף שלה התפתל לתוך המהירות של יהודה והיא יבבה. לא מכאב; אולי מתסכול, אולי מיחסי אישות פשוט.
כעבור פחות מחצי דקה פלט יהודה אוויר כשאיברו התרחב והתכווץ בתוך איברה של שירת-יהודה. ‘הוא שפך?!’ היא התפלאה. יהודה קרס על גופה של שירת-יהודה ואיברו נפלט מתוכה. היא הרגישה שבאמת נוזל חמים מטפטף ממנה במורד ישבנה. היא לא הבינה מה קרה עכשיו. היא לא הספיקה לעשות כלום. האם היא נכשלה. הוא צעק עליה שהיא לא בסדר והיא הייתה בכלל אמורה לשכב אתו ולא לנסות למצוץ לו. האם היא הייתה אמורה ללמוד שאדם אומר משהו אחד, אבל אמורים להבין מזה משהו אחר? האם שירת-יהודה נכשלה עכשיו במבחן? חוץ מזה, כל האימונים שלה הכינו אותה להרבה זמן של יחסים. למה הוא שפך כל כך מהר? למה היא לא שפכה. היא הרגישה שהיא רוצה עוד!
יהודה התנשף באוזנה של שירת-יהודה. היה בזה משהו שגרם לה לרצות שהוא יתנשף יותר. אבל שיתנשף כשהוא נכנס ויוצא לתוך קודש קודשיה, למה הוא לא ממשיך? היא רצתה עוד. היא ניסתה להניע את האגן שלה למעלה ולמטה כנגדו, אבל האיבר שלו כבר לא היה בתוכה. שירת-יהודה רצתה לבכות. היא לא רצתה להיכשל במבחן. היא לא רצתה שיחזירו אותה למרכז הזיכוך. איך היא תוכל בכלל? יהיה לה אות קלון במרכז. והיא לא יכולה לפרוש עכשיו. יש אות קלון ציבורי למי שהגיעה עד השלב האחרון והחליטה לא לתת מעצמה לעם ישראל. היא רצתה לגמור!
יהודה קם מעליה בקושי, הסתכל עליה במבט מבועת, ראה את האיבר שלה ואת הנוזל שיצא ממנו, חטף את הרעקל שלו וברח מהחדר. היה לו ישבן חמוד. שירת-יהודה פרצה בבכי. איך זה קרה? איך היא נכשלה ככה? איך היא הייתה כל כך גרועה. היא הייתה צריכה רק למצוץ לו ולא לגעת באיבר כלל. זה בטח היה כמו המעשה שאסור לעשות והוא, שהוא רב צדיק כל כך, הרגיש שהוא נופל למעמקי החטא, רוח רעה השתלטה עליו והוא נזרק לעומק של שבעה מדורי גיהינום והכול רק בגללה. מעכשיו בגללה הוא ימשיך לרצות לגעת בעצמו. היא כזאת בורה. היא כזאת נוראית. היא הדבר הנורא ביותר שקיים. אות קלון? היא הרוויחה את אות הקלון שלה ביושר. היא לא ראויה להמשיך בתהליך בכלל. היא צריכה ללכת הביתה ערומה. שיכו אותה השומרים הסובבים בעיר, היא איבדה את שאהבה נפשה. היא איבדה את אלוהיה. היא הגיעה מטיפה סרוחה וה’ יעשה לה נס אם הוא ייקח אותה מהעולם הזה שכולו רק רע כל היום ויביא אותה אל מקום רימה ותולעה. היא שכבה על המיטה ובכתה את מר נפשה. מה היא חשבה לעצמה שהיא יכולה בכלל לעזור במשהו לעם ישראל. היא היא התגלמות הטומאה בעולם.
כבדרך אגב ידה נשלחה אל בין רגליה. זה היה המצב הטבעי בחודשים האחרונים. היד ליטפה את השפתיים של שירת-יהודה המתייפחת והרגישה נוזל דביק ולא מוכר. נוזל הזרע. הזרע המחייה. בידה האחת היא מחתה את דמעותיה מעיניה ואת ידה השנייה, הנוגעת בזרע, היא קירבה אל פניה. “הנוזל הלבן”, כפי שקראה לו המורה ענת רימון, גם “הנוזל המחייה”. הוא נראה כמו בסרטונים מהמרכז – סתם נוזל לבנבן־צהבהב. היה לו ריח כמו למרכז הזיכוך – “ריח של פרחי חרוב”, כפי שאמרה המדריכה שלה. “זה כדי שתתרגלו לריח הזה. זה ריח של חיים ושל קדושה”. שירת-יהודה תמיד חשבה שזה ריח מסריח, אבל עכשיו כשהיא הריחה את הזרע, היא הבינה את הכוונה. היא חייבת לאהוב את הריח הזה. זה הריח של הנוזל של כל גבר. והטעם? שירת-יהודה הכניסה אותו לפיה. היה לו טעם מלוח. היא לא ציפתה לכזה טעם מלוח. היה לו מרקם רירי כמו ליחה בגרון, אבל זה היה נחמד בסך הכול. היא יכולה להתרגל לטעם. היא לקחה עוד מהנוזל שנשפך ממנה וטעמה אותו. בהחלט סביר. האם היא אמורה בכלל לבלוע את זה? האם זה לא קניבלי מצידה? היא ראתה את הסרטונים עם הנשים הלא כשרות שבולעות זרע וחשבה שאם יבקש ממנה אדם לעשות את זה, היא כנראה תצטרך גם. היא צריכה למלא את כל משאלותיו של הגבר כדי שתאוותו תבוא אל סיפוקה והוא לא ישוב לחטוא.
מה היא אמורה לעשות עכשיו? במקור היא הייתה אמורה להתקלח ולקבל את העומד לחטוא הבא, אבל מה היא אמורה לעשות משהיא לא עברה את העומד לחטוא הראשון? לחטוא – לשפוך זרע כך סתם לארץ במקום למקום הקדוש, לתוך אישה. אבל הוא כן שפך בתוכה. הרב יהודה יוסף שפך בתוכה את הזרע שלו. הוא דאג שהזרע שלו יישפך דווקא בתוך הקדושה שלה. הזרע שנוזל ממנה הוא זרע הקודש של אדם קדוש. אז אולי באמת נמנע פה חטא. במקום להישפך בלי הבחנה מחוץ למחנה, הרב יוסף רצה שהיא תשכב כדי שהוא יוכל לשפוך במקום קדוש, בתוך המחנה. היא צריכה להמשיך. היא צריכה ללכת להתקלח כאילו היא כן עברה. מי יודע, אולי את הבאים היא תצליח לספק יותר ושניים מתוך שלושה בהחלט מספיקים כדי שהיא תעבור.

שירת-יהודה התיישבה כמו בפעם הראשונה – על קצה המיטה, רגליה משוכלות, גופה פונה הצידה, אבל ראשה פונה אל עבר הדלת. היא כבר התרחצה במהירות, דאגה שהמקום שלה יהיה נקי כמקודם והכול יריח טוב והחליפה את הסדין שעל המיטה בסדין הנקי השני שחיכה בפינת החדר. הדלת נפתחה.
אל תוך החדר נכנס אדם אתיופי מעוטר בזקן שחור מגולח, פניו היו עגולות וחביבות. רגליו, מתחת לרעקל השחור נראו דקות וחלקות. גם ידיו נראו חלקות. הוא הביט בה בחיוך אבהי.
“שלום”, הוא אמר במבטא ובקול עליז. “קוראים לי מנשה. איך קוראים לך?”
מנשה? האם יכול להיות שהוא הרב מנשה אלמנש, רב קהילת סלם האתיופית בפתח תקווה?
“שירת-יהודה”, ענתה שירת-יהודה בחיוך.
“נעים להכיר. טוב, לפני שנתחיל, אני צריך לדעת מה הספקת לעשות עם הקודם כדי שאדע מה עוד צריך לעשות”.
שירת-יהודה הבינה את המבחן וענתה בקול נמוך ומפתה: “אני מצטערת, אני לא יכולה לספר לך על אנשים אחרים, אבל אני פנויה לעשות כל מה שאתה רוצה”. אז היא הורידה את הרגל העליונה מהתחתונה ושמה אותן אחת ליד השנייה, מבלי לחשוף את האיבר המוצנע.
“אני מבין, אבל אני לא שואל בתור הלקוח”, הוא אמר. “אני שואל בתור הבוחן שלך. אני צריך לדעת מה עשיתם כי הוא לא היה כל כך במצב לדבר”.
שירת-יהודה נבוכה. היא חשדה בכשרים. איך היא יכולה בכלל לחשוב שהיא עושה טוב לאנשים כשכל מה שהיא עושה זה ללמד עליהם חובה?
“אה, סליחה. אממ… ניסינו להתחיל עם מין אוראלי, אבל תוך רגע הוא ביקש שאשכב וכמה רגעים אחר כך הוא שפך וברח”.
“ממש תאונת שפך וברח, הא?”, צחק מנשה.
“כן”, צחקה שירת-יהודה. תלתליה הזהובים ריקדו ביחד איתה.
“בסדר, בסדר. טוב, אז עכשיו אפשר להתחיל”.
מנשה עמד וחיכה. שירת-יהודה לא הייתה בטוחה מה לעשות. היא אמורה פשוט להפשיט אותו? היא אמורה לעשות אתו את אותם הדברים שהיא עשתה עם הרב יוסף? אולי היא אמורה ללמוד מהמקרה הקודם ופשוט לשכב על המיטה ולחכות שהוא יעשה מה שהוא ירצה.
ואז היא הבינה.
“איך אני יכולה לעזור לך היום?”, היא שאלה.
“תשמעי”, הוא אמר במבטא אתיופי, “היום ראיתי איזה מישהי נצ’ית ברחוב. היא הייתה כזאת חילונית עם בגדים קצרים כאלה ועברה בי מחשבה טמאה כזאת שבא לי שהיא תרד על הברכיים ותמצוץ לי. בגלל שזה לא בסדר והמחשבה גרמה לי לרצות לגעת בעצמי על זה, באתי לכאן. תוכלי להיות הנצ’ית שמוצצת לי?”
נצ’ית זה כינוי לבחורה לבנה, שירת-יהודה ידעה את זה. הוא דיבר במילים כל כך גסות, האם הוא לא הרב מנשה אלמנש?
“בוודאי”, היא ענתה בקול המפתה. “תרצה לשכב או לעמוד?”
“לעמוד”, הוא ענה.
היא לא הספיקה לנסות לקום בצורה חושנית והוא כבר פתח את הרעקל שלו וזרק אותו לרצפה. הוא היה חלק כמעט לגמרי. כמעט כמו כל אותם אנשים מהסרטונים של BBC שהיא צפתה בהם במרכז הזיכוך. היא רצתה ללטף את כל הגוף החלק שלו, להתחכך בו עם הגוף שלה. היא רצתה להרגיש אותו זז עליה כשהוא יבוא עליה. היה לו גוף מזמין מאוד. האיבר שלו התחיל להיעמד. הוא כבר היה ארוך יותר משל הרב יוסף וקצת עבה יותר. בגודל הזה הוא דמה למאמן הבינוני שלה. ‘קלי קלות’.
היא נעמדה מהר הפעם, עדיין מנסה לשמור על החושניות שלמדה, לקחה את הכרית והניחה אותה לרגליו של מנשה. היא תפסה את האיבר שלו וגם הוא היה חם. שתי ידיים כיסו אותו כרגע. היה לו ריח דומה לריח של הרב יוסף, אבל גם קצת אחר. היא החליטה שהפעם היא תצליח לבצע את המין האוראלי כמו שצריך. היא ליטפה את האיבר שלו קלות בשתי ידיה תוך שהיא מעבירה את האגודל על העטרה שלו. האגן שלו זז למגעה. היא קירבה את שפתיה אל האיבר ולאט לאט בלעה אותו. מנשה נאנח בסיפוק. שירת-יהודה הרגישה דגדוג קל בפניה מהשערות שבקצה האיבר, אז היא התרחקה במציצה חזקה.
“הו, נחמד!”, אמר מנשה.
שירת-יהודה חזרה אל האיבר. היא הייתה מאושרת. מנשה הזה, בין אם הוא אכן הרב מנשה ובין אם לאו, אהב את מה שהיא עשתה לו. הוא היה מרוצה ממנה. היא הגיעה לכאן כדי לעזור לגברים מסכנים להגיע לסיפוקם והנה הגבר הזה אמר לה שהוא אוהב את מה שהיא עושה. היא תפסה למנשה בישבן בזמן שניסתה לבלוע כמה שיותר מהאיבר שלו. הישבן היה קשה יותר משציפתה, אבל עדיין רך מאוד למגע. הוא היה ישבן קטן שאפשר להרגיש דרכו בקלות את העצמות. לא כמו הישבן שלה שהיה יחסית רך וצריך היה לחפור בו כדי למצוא את האגן. היא דחפה את האיבר לתוך הפה שלה, מרגישה איך הוא ממלא אותה מאוד, ואז ינקה אותו כל הדרך החוצה. מנשה הניח ידיים על ראשה כאילו הוא מתכוון לברך אותה, אבל כל מה שאמר היה: “הו… אממ… יפה מאוד… אח…” וכדומה. הוא היה שונה מאוד מהרב יוסף. הוא לא פחד ממנה, הוא שמח ממנה. הוא נהנה ממה שהיא עשתה. היא ניסתה ללקק לו את האיבר תוך כדי תזוזה כאילו הוא היה חמצוץ שהיא רוצה להשיג את כל הסוכר שלו. היא הלכה וזזה מהר יותר, מרגישה את עצמה נכנסת לתוך טראנס כמו בהרקדה אקראית של חסידי ברסלב ברחוב. היא הרגישה את ההתרגשות. הוא נהנה. היא גורמת לו להנאה. הוא רצה לשפוך לבטלה, אבל הוא הולך לשפוך איתה. היא הרגישה את הרטיבות בין הרגליים שלה מייחלת לעוד נוזל לבן שיישפך בתוכה. רגע, הוא אמר שהוא רוצה שהיא תמצוץ לו. כלומר, רק למצוץ? הוא רוצה לשפוך לה את הנוזל בפה? היא לא יכולה לומר שזה לא בסדר, הרי מותר לבלוע זרע כחלק מיחסי אישות, אבל עדיף שלא. עדיף לשפוך בתוך האישה ולא בפה שלה. היא הרגישה שהיא מתחילה להירתע ממנו. היא פחדה שבכל רגע הוא ישפוך לתוכה זרע כמו שפריץ גדול של מים מלוחים ודביקים ישר לתוך הפה שלה.
נראה שגם מנשה הרגיש את זה כי הוא אמר: “בסדר גמור. נראה לי שאפשר לעבור הלאה. הכנת אותי לחלוטין”.
לשירת-יהודה לא היה מושג על מה הוא מדבר. הלאה לְמה? לְמה היא הכינה אותו? היא הוציאה את האיבר שלו מהפה שלה והוא עמד מולה במלוא הדרו, מכוסה ברוק.
“בואי למיטה”, הוא אמר.
שירת־יהודה קמה על רגליה והלכה אל המיטה.
“מה אתה רוצה שאעשה?”
“תשכבי”, הוא אמר. “אני רוצה לשכב איתך”.
היא לא ידעה למה, אבל המילים האלה הציתו בתוכה אש. אש קודש בערה בה. האש רצתה לשכב עם מנשה, אבל האש לא תאכל אותם. שירת-יהודה נשכבה על המיטה וציפתה. מנשה עלה אל המיטה מעליה והחזיק את עצמו מעליה ביד אחת. רגלו התחככה ברגלה וזה היה נעים הרבה יותר משציפתה. בידו השנייה הוא כיוון את איברו לתוכה. היא הרגישה אותו מלטף לה את השפתיים. היא הרגישה אותו מנסה לפלס את דרכו פנימה. היא הרגישה אותו ממלא אותה לאט־לאט. הוא זז קצת קדימה, קצת אחורה, התמקם ונכנס עמוק יותר. שירת-יהודה לא פחדה מהגודל. היא יכלה להכיל הכול. מנשה המשיך קצת לצאת וקצת להיכנס באיטיות הנחמדה שלו עד שהיא הרגישה ששק האשכים שלו ממש נוגע לה בישבן.
הוא היה בתוכה.
שירת-יהודה גילתה שהיא החזיקה את האוויר כל הזמן הזה. היא נשפה ונהנתה מהתחושה. עיניה פגשו בעיניו של מנשה. הוא הסתכל עליה בחיוך מסופק.
“אני בתוכך”, הוא אמר.
“אה-הא”, היא ענתה בהסכמה, אבל לא הצליחה להגיד יותר מזה כי הוא המשיך לזוז בקצב הולך וגובר. הגוף שלה רקד כשהוא חדר לתוכה. השפתיים של קודש הקודשים שלה נמשכו אל האיבר שלו עם כל משיכה החוצה. הגוף שלה רק רצה להתאחד עם הגוף שלו. היא תפסה את גבו וניסתה להכניס אותו לתוכה תוך כדי שהיד השנייה שלה ניסתה להרחיק אותו ממנה, בתור איזשהו אינסטינקט של ניסיון להרחיק את הגורם ששולט בה. אבל היא רצתה עוד. זה היה נעים כל כך. היא נאנחה בקול. הוא פעם בתוכה כאילו היה הלב שלה. אולי הלב שלה התאים את הפעימות שלו אליו. היא רצתה שהוא ימשיך לנצח; שלעולם לא יפסיק. היא רצתה שהוא יכניס את האיבר שלו עמוק יותר ממה שאפשר. היא רצתה שכל כולו יהיה בתוכה. היא ידעה שזה יהיה לה נעים. הוא נעים לה. היא רוצה את כולו. הוא המשיך להגביר את הקצב. היא לא הצליחה להשמיע אף צליל מלבד יבבות וצווחות קלות. היא רצתה, אבל האיבר שלה בער מהמגע שלו. האש שבה עברה לבעור בקודש הקודשים שלה. היא יכלה להרגיש את הקורבן שלה מתקבל לרצון. היא הרגישה את השכינה. היא ראתה את הכרובים שמסמלים את הטוהר המושלם שוכבים מעל הארון כמו שהיא ומנשה שוכבים. היא ראתה גילויי שכינה בגוף המיוזע שמעליה. היא ראתה את דיוקנו של יעקב בפניו של מנשה. היא הייתה אחת האימהות. היא העתיד של עם ישראל. המהירות שלו הייתה מדהימה. הוא זז בתוכה כמו מאמן מהיר. כמו הרב יוסף רק בלי החשש. הוא זז בתוכה והיא הרגישה את התזוזה. היא ניסתה למחוץ את האיבר שלו, אבל לא הייתה לה אפשרות לשלוט באיבר שלה עצמה יותר. הוא שלט בה. היא הייתה תחת חסותו. הוא שלט בה וזה היה הדבר הכי נעים בעולם. מאמנים לא מגיעים לרמה של בנאדם. היא רצתה אותו. היא רצתה רק אותו. רק אותו. רק אותו.
“אההה”, צווחה שירת-יהודה לפתע. כל גופה רעד באושר שהיא לא ידעה להסביר. גלים עברו בה ובישרו לה שהיא נכנסת לגן עדן. כל כולה הייתה מאושרת, אבל מנשה המשיך. היא לא ידעה למה, אבל הוא רק חיזק את התחושה הנהדרת שהיא הרגישה. היא הקפידה להפסיק ברגע שהיא גמרה. אם היא גמרה, היא גמרה. אבל החזרתיות הזאת של מנשה גרמה לה לחבק את גבו בכח שהיא לא ידעה שיש בה. הוא קרס עליה, אבל לא הפסיק לזוז. ידה השנייה ניסתה לדחוף את המיטה שמתחתיה כדי שהיא תיצמד אליו עוד. הוא הלם בה בפראות והתנשם בכבדות ובמהירות ליד אוזנה. עוד נהמה, עוד השתנקות, עצירת נשימה, האיבר שלו שפך בתוכה. היא ידעה את זה בוודאות הפעם. הוא שפך בתוכה. היא הייתה מאושרת. הוא הרים את עצמו מעליה ונשכב לצידה מתנשם. שירת-יהודה התחילה לצחוק. היא לא ידעה למה. היא צחקה צחוק בלתי נשלט. היא צחקה בפראות. היא הרגישה שהאיבר שלה מדגדג אותה וגורם לה לצחוק. היא הרגישה שהאוויר של החדר על הפטמות שלה גורם לה לצחוק. היא הרגישה שכל הגוף שלה מאושר ולכן הוא צוחק בלי הבחנה. דמעות של אושר נקוו בעיניה. היא נהנתה עכשיו יותר משהיא נהנתה עם המאמנים בכל תקופת הזיכוך. לשכב עם אדם אמיתי, זה הדבר הכי מדהים שהיא הייתה יכולה לאחל לעצמה. היא ניסתה להירגע לאט, והרגישה שהגוף שלה עייף מגמירה נהדרת. מנשה הסתכל עליה באותו חיוך אבהי.
“נהנית?”, הוא שאל.
“מאוד”, היא ענתה כשחיוך ענק מרוח על שפתיה.
“אני שמח”. הוא הוסיף.
הם בהו בתקרה.
“גם אני נהניתי”, הוא אמר.
“אני שמחה”.
הם שוב בהו בתקרה.
“אממ… יש עוד משהו שאתה רוצה לעשות? משהו שאתה רוצה לנסות?”, היא שאלה. היא קיוותה שהוא יגיד “לא”, אבל היא הייתה מחויבת לשאול. היא הייתה קצת עייפה אחרי קידוש ה’ הזה. במרכז הזיכוך היא למדה לא להתעייף מהר, לא מלשכב ולא מלגמור, אבל אף אחד לא הכין אותה לדבר האמיתי. צריך ללמוד להתרגל לזה.
“לא, אני מרוצה”, הוא אמר והתיישב. הוא התחיל לקום מהמיטה כשלפתע אמר: “בעצם, אני יכול רגע לגעת לך בציצי?”
“בטח”, היא אמרה, עדיין שוכבת. הוא תפס לה את אחד השדיים ופשוט ליטף אותו. זה היה ממכר מהשנייה הראשונה. היא רצתה שהוא ימשיך לנצח. היא ידעה שהיא יכולה לגעת לעצמה בחזה, וזה אפילו מומלץ, אבל היא לא ידעה שכשמישהו אחר נוגע לה בחזה זה כמו להיות המשכן ולהרגיש את הכוהנים נושאים אותך. אין דבר טוב יותר מזה. הוא ליטף לה את השד, מחץ אותו חלש, הרים אותו, שיחק בו, ליטף בזהירות את הפטמה שלה והיא רצתה שהוא ימשוך אותה אליו בפטמה וישכב איתה שוב. הוא עשה את אותו הדבר גם בשד השני. שירת-יהודה לא ידעה ימים טובים מאלה. היא הרגישה כמו בט”ו באב כשמישהו החליט לקחת אותה לו לאישה. הנה הוא מענג אותה כמו הדוד את הכלה בשיר השירים.
“בסדר”, הוא אמר והפסיק לגעת בה. שירת-יהודה הרגישה אכזבה. “אני אצא עכשיו, בסדר?”
הוא קם ועבר מעליה, האיבר שלו, שכשהוא רפוי היה באורך שהיא ראתה בהתחלה, התנגש לה בפנים כשהוא עבר. היא חשדה שהוא עשה את זה בכוונה. לא הייתה לה בעיה למצוץ לו שוב אם רק ירצה. שירצה!
הוא יצא מהדלת. שירת-יהודה ליטפה את איברה הבוער. זה היה מדהים. היא הייתה מאושרת. הנוזל הלבן שלו דלף ממנה. היא לקחה ממנו בשתי אצבעות שלה וטעמה. זה היה מלוח. זה היה הדבר המלוח האהוב עליה בעולם.

שירת-יהודה ישבה מחויכת וחיכתה לבוחן הבא. היא הייתה רטובה רק מלחשוב על המבחן. היא רצתה שהמבחן הזה לא ייגמר לעולם. היא רצתה לגמור.
הדלת נפתחה ונכנס רב מזוקן עם פאות ארוכות וזקן ג’ינג’י. חיוך לבבי היה מרוח על פניו ושירת-יהודה חשבה שהוא יכול בכל רגע נתון לפרוץ בריקודים בשירת “לב טהור ברא לי”. שירת-יהודה נהנתה מהחיוך שלו. הוא היה נעים.
“שלום עלייך גברת נהדרת”, אמר האיש בחיוך גדול.
“עליך שלום”, ענתה לו שירת-יהודה. היא לא זיהתה אותו, אבל היו הרבה רבנים בסגנון שלו שהוא היה יכול להיות כל אחד מהם. “מה אוכל לעשות למענך היום?”.
“תראי”, הוא ענה וקולו החל להתנגן במנגינת לימוד תורה, “אני ברוב עוונותיי הלכתי ליד חוף הים. ומה גיליתי?”.
הוא הסתכל עליה וחיכה לתשובה.
“מה גילית?”, היא השיבה בחיוך.
“הממ… אני לא יכול להגיד את זה בקול”, הוא אמר ורכן ליד אוזנה ללחישה. “גיליתי שבאופן הזוי לגמרי יש שם נשים… ערומות!” את המילה האחרונה הוא אמר בצעקה. “בחיי, ערומות. בחוף הים!”.
שירת-יהודה צחקה והשיער שלה ריקד סביבה בצחוק.
“את לא מבינה את ההלם שהיכה בי כשגיליתי את זה. מאז אני לא מצליח להפסיק לחשוב על מה שראיתי שם. נשים ערומות… עם ציצים! ציצים אמיתיים כאלה שרואים את כל כולם!”.
“באמת?!”, ענתה שירת-יהודה והעמידה פני נדהמת.
“כן, כן! ציצים בכל מקום! גם לגברים היו ציצים, כמובן. וכשחושבים על זה, זה ברור שגם לנשים יש ציצים, אבל אני ממש ראיתי אותם!”
“ראית אותם?”
“כן!”
“את הציצים?”
“את הציצים!”
“ציצים כמו שלי?”
“ציצים כמו שלך!”
“ממש כמו שלי?”, שאלה שירת-יהודה והניחה את ידיה המסתירות את הציצי לצדי גופה.
“ממש כמו שלך!”, ענה האיש ותפס בפטמת הציצי השמאלי שלה.
שירת-יהודה פלטה זעקה קלה מההלם, אבל הצליחה לא להירתע לאחור. האיש סובב לה את הפטמה ימינה ושמאלה כאילו היה כפתור מסתובב. שירת-יהודה זעה במקומה באי נחת ואנקות קלות עלו מגרונה. היא הרגישה כאילו הוא שלח אליה ידו ומעיה המו עליה.
“כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא לגעת בציצים שלהן”, המשיך הרב ותפס את כל הציצי הימני בכל כף ידו. היו לו אצבעות קצרות ושמנמנות שהלמו את כרסו שבלטה מהרעקל. המגע היה חם ונעים והוא הרגיע את הכאב שבפטמתה. הוא מחץ את השד והיא הרגישה גלים של אושר עוברים ממנו ישר לשפתי החכמים שלה ויוצאים ברטיבות נעימה.
“רציתי לתפוס את הציצי שלהן”, הוא המשיך, “ולהכניס אותו לפה שלי” ובלי להשתהות רגע, הוא כרע והפה שלו ניסה לבלוע את הציצי השמאלי שלה. הלשון שלו ליטפה לה את הפטמה והוא ינק אותה לתוכו. היא רצתה להניק אותו לנצח. הוא דחף אותה בעדינות והיא נשכבה על המיטה. הוא לא הרפה מהציצי שבפיו כשעלה על המיטה וגהר מעליה. הוא נהנה. היא ידעה שהוא נהנה. הוא התענג על כל נשיקה, מציצה, ונשיכה שהוא הוסיף מדי פעם. הוא בעיקר נהנה כשהיא קפצה מהנשיכות. ידו האחת החזיקה אותו מעליה והשנייה מחצה בסיבובים את הציצי החשוף. היא נאנחה בקול וקיוותה שהוא ישכב איתה תוך כדי שהוא נוגע בה כך. כלומר, היא לא קיוותה שהוא ישכב איתה, היא רק רצתה שאם הוא רוצה לשכב איתה, שיעשה את זה; שיעשה את זה במהרה מבלי לעזוב לה את הציצי.
אבל הוא דווקא התנתק ממנה ואמר: “אבל התחת שלהן”, ושלח יד אל הישבן של שירת-יהודה, “התחת שלהן היה כל כך מזמין. רציתי לקבור את עצמי בתוכו”. שירת-יהודה הבינה את הרמז ובעזרת דחיפה קלה של הרב היא סובבה את עצמה על בטנה, חושפת את הישבן שהיא השקיעה בו זמן כה רב כדי שהיא תהיה מרוצה מהצורה העגולה והגדולה שלו לידיו הממששות של הרב. והן הגיעו מיד. בשתי ידיו לחץ הרב על הישבן, מחץ אותו, מתח אותו, סובב אותו, ליטף אותו; מה הוא לא עשה לו?
שירת-יהודה הרגישה שהיא רוצה להיברא מחדש רק בתור ישבן שכולם יוכלו לגעת בו איך שירצו ומתי שירצו. היא רצתה שהוא ייגע לה בישבן. היא רצתה שכל העולם ייגע לה בישבן. כמובן, רק אם הם מתכוונים לחטוא. היא רצתה ללמוד לגמור ממגע בישבן. היא האמינה שזה אפשרי. היא ידעה שזה אפשרי.
הוא הרחיק את הפלחים זה מזה והחזיר אותם למקומם. הוא נישק אותם ואף ליקק אותם. הוא שלח את הלשון שלו, כמו לשון של זהורית, אל בין קודשי הקודשים האחוריים ושירת-יהודה לא הבינה איך היא לא התאמנה עם שאר הבנות במרכז הזיכוך על כל המגע הנעים הזה. היה יכול להיות נעים אם למשל עטרת-כיפה הייתה עושה לה את זה או אפילו נגע-מלאך. היא יודעת שהיא הייתה שמחה לעשות את זה להן. בוודאי לישבן שלהן היה טעם מתוק כמו לאישיות שלהן שהייתה מתוקה כצפיחית בדבש.
אבל הרב באותו הרגע היה כל עולמה. הלשון שלו טעמה את פלחי רימוניה. היא הרגישה איך הוא מעורר אותה תחת התפוחים שלה. לשונו נטפה מור עובר והיא ידעה שהיא מחפשת את שושנת עמקיה בין הרי בתר. היא הרגישה את נחלי הרוק ממלאים את המפשעה והיא התענגה על רכות הלשון המענגת. היא הרגישה את מאמציו של הרב בניסיון לפלס את הדרך אל בין הפלחים כדי שכל פרצופו יפגוש בטעמה. והלשון הגיעה אל באר המים החיים. היא ניסתה להתחפר במקום הרעי ושירת-יהודה הרפתה את ישבנה כדי לתת לה לעבור. אף פלאג אין לא היה יכול ללקק אותה כמו לשון בשר ודם. הלשון יצאה ובאה, נכנסה ויצאה, נגעה, ליטפה, ליקקה, הרטיבה ונישקה. שירת-יהודה רצתה שהלשון תעבור על כל חלק וחלק מגופה.
“אה”, נאנחה שירת-יהודה. “זה נעים כל כך”.
“זה מה שחשבתי”, המשיך הרב את סיפורו, אבל הפסיק להנעים לשירת-יהודה. היא מצידה ניסתה להתקרב ולחכך רגליה כדי להרגיש משהו ממה שהוא גרם לה להרגיש עד עכשיו.
“אבל לא יכולתי, את מבינה”, הוא המשיך. “לא יכולתי כי הן לא שלי וזה אסור”.
“אבל עכשיו אתה יכול”, שירת-יהודה כמעט התחננה אליו. “עכשיו זה מותר”.
“זה נכון”, השיב הרב ופשט את הרעקל, חושף איבר זקור באורך של מאמן רוטט קטן, אבל בעובי של בין בינוני לגדול. שירת-יהודה רצתה להתנפל עליו. היא רצתה למצוץ אותו הכי חזק שרק תוכל והיא רצתה שהוא יחדור אליה הכי עמוק שרק אפשר. אבל לא היא בוחרת, הוא השולט. הוא בוחר.
“אני רוצה להרגיש תחת של אישה כמו שרציתי להרגיש – מבפנים”.
שירת-יהודה כמו נורתה ממקומה, שלפה את חומר הסיכה שמתחת למיטה, פתחה אותו והחלה למרוח אותו על איבר הבעילה בתאוות בשר גדולה. היא מרחה אותו קדימה ואחורה וראתה שבעליו מרוצה. היא לקחה ביד שנייה עוד מהחומר ומרחה במעגלים את פתח ישבנה שלה, חושפת אותו בפני מי שעתיד ליתן בו דין וחשבון. כשהיא חשבה שהיא לא יכולה יותר לחכות היא התהפכה על בטנה, הניפה את הישבן אל על ונשענה על זרועותיה. ראשה מונח על המזרן. הרב ראה את הישבן הנוטף שמולו, לא חיכה רגע ואחז בו, מכוון את עצמו לתוכו.
“אההה”, הזדעקה שירת-יהודה כשהאיבר הרחב נדחס לתוכה באבחה אחת, מעביר זרמים של כאב לאורך הפתח והמפשעה כולה. הכאב היה נעים. זה לא היה כאב כמו כשניסתה להכניס את כל הדרקון לתוכה. זה היה כאב של עוד. היא רצתה עוד. והרב לא חסך את זה ממנה. מיד הוא התחיל לזוז בתוכה במהירות שהקשתה עליה לנשום. היא צרחה לתוך המזרן באושר.
“את לא מבינה כמה חיכיתי להתעטף בתחת”, אמר הרב בקושי. “איזה תחת יש לך, ברוך השם”.
אוזניה של שירת-יהודה הצטלצלו מגודל החוויה. היא שמעה אך בקושי את קולות התיפוף של הישבן שלה המתנגש בחוזקה בגוף הלבן ההולם בה בפראות, בתאווה שאין לה סוף. ‘והלוואי שגם לא תהיה לה סוף’. היא שמעה את צרחותיה רק בקושי. כל מה ששמעה היה את איבר הבעילה ואת מנגינת הבעילה שלו על קירות ישבנה. מנגינה של לוויים בבית המקדש. מנגינה של שמחה אמיתית שמגיעה מתוך הגוף שלה עצמה. מנגינה שליוותה את צווחותיה ואנקותיה בתיאום מדויק. מנגינה קדמונית שמילאה את לבבה ואת נפשה בהמיה של כיסופים לחיבור הגוף והנפש בייחוד נעלה.
והישבן שלה בהחלט התייחד עם איברו של הרב. היא הרגישה שהיא לוחצת עליו והוא מפלס את דרכו בתוכה למרות הקושי. הוא הלם בה במהירות כאילו הוא לא חש בלחץ העוטף אותו, אבל היא ידעה שלחץ נעים לאיברים של גברים. היא הרגישה כאילו הוא היה מאמן רוטט שמכה בה הלוך והכה והיא מתמוגגת בדמעות מכל מהלומה.
ההלמות פסקו בשלוש חזקות ואיטיות והיא הרגישה שהוא שופך בתוכה נוזל של קדושה. הוא נאנח והוציא את הכלי מתוכה. הישבן שלה שרף, אבל היא הייתה מוכנה לעבור את זה שוב באותו הרגע כדי לחוות את הטוב הזה כמה שיותר.
“אי, אי, אי”, צקצק הרב והסתכל על איברו שהנוזל נתלה ממנו. “תוכלי לנקות אותי?”
לנקות? את זה שירת-יהודה לא ידעה כיצד לעשות. אבל היא ניחשה. היא סובבה את פניה אל עבר האיבר הנוטף והכניסה אותו אל פיה כאילו היה סוכריה על מקל בטעם הכי טעים בעולם. היה לזה טעם של הרב, טעם של נוזל צמיגי ומלוח של הרב וטעם אחר שהיא לא הכירה. כנראה היה זה הטעם שלה עצמה. שילוב הטעמים היה חדש ומרגש לשירת-יהודה והיא התענגה על כל מציצה וכל ליקוק.
“אח, ברוכה תהיי, תחת החן”, הוא אמר והחל ללטף את ישבנה. היא שמחה על שהוא אוהב את הישבן שלה. היא אהבה את המגע שלו.
“אעאעאע!!!”, ניסתה שירת-יהודה לצעוק כשהאיבר ממלא את כל פיה ולחי הישבן שלה האדימה.
פאף, ידו של הרב הונחתה שוב על הישבן ועיסתה אותו בכח רב. שירת-יהודה רצתה למחות, אבל היא גם רצתה שהוא יכה בה שוב. היא הרגישה שהאיבר המדולדל שהיא החלה למצוץ כבר עומד דיו כאילו הוא מעולם לא גמר עליה את ההלל.
פאף, שירת-יהודה נחנקה על האיבר והרגישה שכל הרוק שלה ניגר מגרונה על האיבר שבפיה. היא הוציאה אותו כדי לנשום והרב פשוט דחף את ראשה כך שהיא תשכב על גבה.
“את זה לא רציתי לעשות להן”, הודה הרב. “את זה אני רוצה לעשות לך”.
שירת-יהודה הרימה רגל אחת והרב חדר לתוכה בלי להתבלבל. שירת-יהודה נאנחה כשהרגישה שהיא מתמלאת באיבר והרב מצדו החל להלום בה כמו שקדח בישבנה מקודם. גבה של שירת-יהודה התקמר כנגד הרב, מנסה לכוון את שפתיה לקבל בצורות שונות את האיבר המענג אותה. היא גנחה באושר כשהוא אחז בציצי שלה ועיסה אותו באותה עוצמתיות שהוא עיסה את ישבנה. היא הרגישה שהיא מתפוצצת, המגע שלו היה מעל מה שהיא יכלה להתמודד איתו ומעבר. היא הרגישה שהגוף שלה מתכווץ ומפיץ בתוכה זרם מתגבר של אושר והיא צחקה בצעקת עונג. הרב כאילו השתחרר מקול הצעקה והוא נאנח כשהשפריץ לתוכה עוד מהנוזל הנפלא.
הוא יצא מתוכה והיא מיד הסתערה על האיבר בתיאבון שאין לו סוף. האיבר עשה לה נעים ולכן היא רצתה לעשות לו נעים בחזרה. היא ינקה ומצצה וליקקה וטעמה ואהבה את האיבר מלא הטעמים הממלא את פיה. כאילו הוא שוכב עם פיה, עובר דרך השפתיים של מעלה כמו דרך השפתיים של מטה.
“זה מספיק”, נאנק פתאום הרב.
שירת-יהודה התרחקה מהאיבר בחוסר רצון.
“תודה, חמודה שלי”, אמר לה הרב וליטף את שיערה. “לא יכולתי לבקש חוויה טובה יותר”.
שירת-יהודה חייכה מרוצה. הרב ליטף את הציצי שלה ובחן אותו במבט מהורהר.
“בסדר”, הוא אמר. “הגיע הזמן שלי ללכת”.
שירת-יהודה התאכזבה. הוא היה הבוחן האחרון.
“אבל שתדעי”, הוא הוסיף כשעמד בדלת, “שאני לא רוצה לעזוב”. שירת-יהודה חייכה אליו בתקווה. “אבל אני מוכרח”
לפני שהוא סגר את הדלת, שירת-יהודה יכלה לשמוע אותו אומר בשקט: “את תהיי פילגש נהדרת”.