ליל קיץ, הדרך הביתה

שרוע שם, מביט בה בחיוך.
ראשה עוד תחוב בתוך הכרית, היא נראת כל כך נינוחה ויפה. תמיד אהב להביט בה כשישנה, ראשו סחרחר, עדיין לא מצליח לעכל את שאירע רק לא מזמן. הקולות,הריחות,הטעמים…המוסיקה… הגופים שנגעו אחד בשני, הם והאחרים וכולם יחד, ליל אנושי מתנשם ומתנשף.
העיניים שמעולם לא נפרדו גם כאשר היתה רכונה על אחד שעה שאחר מעליה.

בעצמותיו הוא עוד מרגיש את עצמת החבטה ואת ידה של האישה הדקיקה שליטפה את גופו בזמן שהביט באהבתו מתענגת ומאבדת עצמה.
מה יהיה עליה? הוא מנסה לצעוק, אין קול.

ראשה עוד תחוב בתוך הכרית, היא נראת כל כך נינוחה.
המוסיקה ממשיכה להתנגן, אין מי שיעצור אותה עכשיו, כולם טועמים, נוגעים, נאנחים ואין מפריע.

האישה הדקיקה מתיישבת מעליו ומחייכת, הוא מביט בה לרגע וחוזר להביט באהבתו, היא קרובה, ליבו הולם באוזניו חזק, הוא חש אותה, את שפתיה, את ריחה, נשימתה, כל אלו מצידו השני של החדר. מסביב הגופות עירומים ויפים, רוחצים באורו העמום של פנס קטן, אויר החדר הופך דחוס ולח מנשימות, הזכוכית עוטה אדים מסמאי עיניים, מה בחוץ, מה בפנים, אורות.

ביחד ומרחוק מגיעים לשיא הפורקן, אחריהם כולם, אחד אחד, כמו פנסי הרחוב הכבים לאורו של בוקר.
שרוע שם, בפיו עוד טעמה של אהבתו.
מה יהיה עליה? ועכשיו טעמה החלבי והריק של הזכוכית.

הרכב עוד מונע ומתוכו עוד מתנגנת המוסיקה, ראשה עוד תחוב בתוך כרית האויר והיא נראית כל כך נינוחה.
גופו המרוטש לא נע כלל והוא עוד מרגיש בעצמותיו את עצמת החבטה כשנזרק דרך השמשה אל הכביש.
מה יהיה עליה?

ראשה הפצוע עוד תחוב בתוך כרית האויר,היא נינוחה.
והמוסיקה ממשיכה להתנגן.