משפחה תומכת

כל הדמויות והשמות הן פרי הדמיון בלבד וכל קשר ביניהן לעלילה ולמציאות הינו מקרי בהחלט

עידו
אני לא יודע מתי בדיוק הפסקתי להתרגש מדרגות. פעם כל זימון ללשכה של מפקד בכיר היה מצליח להעלות לי דופק. היום אני עולה, נכנס, מתיישב, עונה על שאלות, יוצא. עוד יום בעבודה.
דלת חדר הישיבות נסגרת מאחוריי ואני משחרר את הצוואר מהצווארון הלוחץ של המדים. השמש של סוף אחר הצהריים מכה במסדרון הפתוח, ואני כבר חושב על הפלוגה. על האימון של מחר. על שני החיילים שעוד צריכים שיחה אישית. על הרכב שמחכה לי בחניה.
על הכול, בעצם.
חוץ ממה שמחכה לי מחוץ הדלת.
אני מזהה אותה עוד לפני שהיא מספיקה לקרוא לי.
מור.
היא יושבת מאחורי השולחן שלה, מול ערימה של קלסרים ומסמכים שאף אחד לא באמת קורא. כשהיא מרימה את הראש מהמסך, החיוך הקטן הזה מופיע מיד. היא הרי רק חיכתה שאצא.
אני מעמיד פנים שלא שמתי לב. לא כי היא לא יפה, האמת, להפך וזאת בדיוק הבעיה. יש אנשים שמסתבכים כי הם לא רואים את הסימנים. אני מסתבך כי אני רואה אותם מוקדם מדי. היו בינינו כמה רגעים, מבטים שנמשכו קצת יותר ממה שצריך. שיחות שנמשכו אחרי שעות העבודה. ערב אחד של קפה בבסיס שנגמר במציצה שנתנה לי ומאז עוד כמה פעמים שנתתי בה חזק כמו שאני אוהב, אבל אני יודע לזהות לאן הדברים הולכים ומור לא מחפשת סתם רק להעביר את הזמן. אני כן. מחפש לזיין כמה שיותר ולא את אותה אחת.
בעוד כמה שבועות אנחנו עוזבים את הגזרה. הפלוגה שלי תעבור, אני אעבור, והחיים ימשיכו הלאה. אין לי שום כוונה להתחיל מערכת יחסים שתצטרך לשרוד מרחק, טלפונים וסופי שבוע חטופים בין תורנויות, לא משנה כמה חיוך אחד מסוים או מציצה רטובה יכולים להיות משכנעים.

“עידו.” אני שומע אותה קוראת מאחוריי.
אני ממשיך ללכת עוד שני צעדים לפני שאני עוצר.
רק כדי שלא יהיה ברור מדי שחיכיתי לזה.
אנחנו עומדים מחוץ ללשכה, הנהג והקשר שלי כבר נכנסים אל הג’יפ.
“למה אתה מתעלם ממני?” היא שואלת בפגיעות ישירה ונראית לעין.
“אני לא.” אני עונה בקרירות.
היא מניחה יד על שריר הזרוע שלי.
“אני מתגעגעת אליך.”
“את יודעת שבעוד כמה שבועות אנחנו עוזבים את הגזרה נכון?”
היא משתהה לרגע, לא מבינה עדיין לאן אני חותר.
“כן ו..” היא אומרת תוך כדי שהיא מסדרת בעצבנות פלומת שיער מאחורי האוזן.
“זה לא מתאים יותר מור, צריך לדעת לנתק.” אני אומר בקרירות שפאילו בראש שלי נשמעת לי מוגזמת.
היא מתחילה להזיל דמעה.
אני סוחב אותה הצידה למקום שאני מקווה שאף אחד לא יראה.
“מה הקטע? על מה הדמעות עכשיו?” אני שואל בעצבנות.
“מה הייתי בשבילך סתם?” היא צועקת פתאום. “סתם עוד זיון פה בבסיס?” היא ממשיכה לפני שאני מספיק להגיב.
אני מסובב אותה, מצמיד אותה אל הקיר, אם מישהו יראה אותנו עכשיו אני גמור, אבל אני באמוק ורואה רק אדום בעניים. היא נאנחת על הקיר, מתקשה לנשום, אני מושך לך את הקוקו לאחור ומלקק לה את הצוואר.
“אהבת את הזיונים הקשוחים שלנו? זה עשה לך טוב?” אני שואל שאלה רטורית.
“כן.” היא נאנחת.
“אני שמח לשמוע ואני חייב להודות שגם אני נהניתי מאוד, אבל לא צריך להיסחף אוקיי?”
היא מהנהנת עם הראש.
“אם תרדפי אחריי או תגידי מילה לא במקום למישהו על מה שהיה בינינו זה לא ייגמר כמו שאת חושבת.”
היא המומה ממה שאני אומר לה ולא מוציאה הגה מהפה.
“עוד כמה שבועות כמו שהזכרתי הגדוד שלנו עוזב ואם יבוא לי איזה סיבוב פרידה איתך את כבר תדעי” אני משחרר את הקוקו שלה ואותה וצועד לכיוון הג’יפ.

בלילה, אחרי שהבסיס נרגע והקולות בחוץ התחלפו מדי פעם בטריקת דלת או בצעקה רחוקה מאחד המבנים, נשכבתי על המיטה בחדר שלי וניסיתי לסיים את היום. על השולחן חיכתה לי רשימת משימות למחר. בטלפון חיכו כמה הודעות שלא ממש בער לי לענות עליהן ובעוד שבועיים, כאילו משום מקום, פסח. לא הייתי חושב על זה בכלל אם אמא לא הייתה מתקשרת מוקדם יותר להזכיר לי. כאילו אפשר לשכוח את החג היחיד במדינה שמתכננים חודשיים מראש.
השנה הסדר אצל אחי אייל. ההורים יבואו, כמובן. אחי הבכור בועז ואירית אשתו יחד עם ארבעת הילדים שלהם לא יחגגו איתנו. רק אמא, אבא אייל, יעל והבנות. ואני. תמיד יש משהו משונה בלחזור למפגשים האלה. אני אוהב את המשפחה שלי, באמת אוהב. אבל בכל שנה שעוברת אני מרגיש קצת יותר כמו האורח ופחות כמו חלק מהתמונה. האחים שלי שניהם כבר נשואים עם ילדים. הם גם התחזקו עם השנים וממש שומרים שבתות וחגים.אני עדיין בראש של הבית המסורתי של קידוש וערב חג ולא יותר מזה.

יעל
הריח של המרק כבר מילא את הבית כשעברתי בפעם השלישית בין המטבח לסלון. אני יודעת שאף אחד לא באמת ישים לב אם הכוסות מסודרות בדיוק במרכז הצלחות או סנטימטר ימינה, אבל בערב חג אני פשוט לא מצליחה לעצור את עצמי.
הצצתי בשעון שעל הקיר, עוד מעט הם אמורים להגיע. אייל כבר היה בחדר השינה, מתארגן לבית הכנסת. שמעתי אותו מדבר עם הבנות ומבקש מהן בפעם המאה לא לגעת בשולחן עד שכולם יישבו.
חייכתי לעצמי, יש דברים שלא משתנים.
עברתי שוב ליד המראה שבמסדרון וסידרתי קווצת שיער סוררת. השמלה כבר ישבה עליי כמו שצריך, למרות שלא ממש אהבתי איך שהיא נראית עליי. אחרי שתי לידות למדתי להשלים עם זה שהמראה כבר לא אותו מראה של גיל עשרים. לא שזה באמת משנה. לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי.
צלצול הפעמון קטע את המחשבות.
הם הגיעו.
חמי וחמותי היקרים, הגיעו עם עידו. גיסי הצעיר. החייל של המשפחה. לאחר כמה רגעים שכבר כמעט הגיעה שעת כניסת החג הדלקתי נרות יחד עם חמותי ובנותיי כשהבנים יצאו לבית הכנסת.

עברו כמה חודשים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. הוא תמיד היה גבוה, אבל בשנים האחרונות הוא התמלא בצורה אחרת. לא השמנה. להפך. הכתפיים הרחבות, הגב הישר, המבט השקט.
מפקד.
זה פשוט היה כתוב עליו.

לרגע העיניים שלנו נפגשו.
שנייה אחת יותר מדי.
הוא לא חייך.
גם לא הסיט מיד את המבט.
ואני הראשונה שהורידה את העיניים.
מוזר.
אולי דמיינתי.
חזרתי להסתכל בהגדה אבל במשך כמה דקות לא הצלחתי להתרכז באמת במה שקראו מסביב לשולחן. מאוחר יותר, בזמן שהגשתי את האוכל, הרגשתי את אותו הדבר שוב. לא משהו שאפשר להצביע עליו, לא מבט לא ראוי, לא מילה לא במקום, פשוט תחושה. כאילו בכל פעם שאני מרימה את הראש, העיניים שלו כבר שם לרגע לפני שהן ממשיכות הלאה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מגזימה.
כנראה שאני מגזימה. ובכל זאת, בפעם הבאה שעברתי לידו עם קערת הסלט, מצאתי את עצמי נושמת לרווחה רק אחרי שהמשכתי לצד השני של השולחן.
ככה עבר לו כל הסדר הזה עד שהצלחות האחרונות נחו בכיור והכיסאות חזרו למקומם, הבית כבר היה שקט. השקט המיוחד הזה שמגיע רק אחרי ערב חג. שעות של רעש, ילדים, שיחות ואוכל, ואז פתאום הכול נעצר. הבנות ישנו מזמן. כל אחת במיטה שלה, מותשות מההתרגשות ומהשעה המאוחרת.

עמדתי במטבח עם מגבת ביד כשעידו לקח את המפתחות של הרכב.
“אחזיר את ההורים ואחזור לבסיס,” הוא אמר.
אייל אפילו לא נתן לו לסיים את המשפט.
“על מה אתה מדבר? בשעה כזאת?”
“אני אסתדר.”
“לא, אתה לא. תחזיר אותם ותחזור לפה.”
עידו חייך.
“אני קצין בצבא, לא ילד בן שש עשרה.”
“בדיוק בגלל זה, מספיק עם השטויות, מחר בבוקר אתה בא איתי לבית הכנסת וזהו.”
הם המשיכו להתווכח עוד כמה דקות, כמו שרק אחים יכולים להתווכח. אף אחד מהם לא באמת כעס.
ובכל זאת, הרגשתי משהו מתכווץ לי בבטן, בלי סיבה, או לפחות בלי סיבה שהצלחתי להסביר לעצמי.
בסופו של דבר עידו נכנע.
“טוב, טוב. ניצחת.”
אייל חייך בניצחון כאילו סיים מבצע צבאי מורכב במיוחד ואני חייכתי יחד איתם, לפחות כלפי חוץ.
כשהוא חזר מאוחר יותר, הבית כבר היה חשוך כמעט לגמרי.
שמעתי את הדלת נפתחת בזמן שסידרתי כמה דברים אחרונים במטבח, קולות שקטים מהמסדרון, אייל ליווה אותו לחדר האורחים, עוד כמה מילים, עוד צחוק קצר ואחר כך שקט. זה היה אמור להיות סוף הסיפור. האח הצעיר של בעלי נשאר לישון אחרי ליל הסדר.
דבר רגיל לגמרי.
משפחתי.
שגרתי.
ועדיין, כשנכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת מאחוריי, מצאתי את עצמי מקשיבה.
כאילו הבית השתנה רק מעצם העובדה שיש בו עוד אדם.
זה היה אבסורדי.
לא פחד.
לא חשש.
רק אותה אי-נוחות קטנה שליוותה אותי לאורך כל הערב.
תחושה שמשהו לא יושב במקום.
שאני מפספסת משהו.
שוב ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מדמיינת.
בסך הכול עידו, אח של בעלי. הילד שהכרתי כשהיה עוד תלמיד בתחילת תיכון. ובכל זאת, כשנשכבתי ליד אייל שכבר נרדם מזמן, לקח לי הרבה יותר זמן מהרגיל להירדם. ואין ספק שהרטיבות שהחלה להיווצר בין רגליי לא תרמה לעניין. בבוקר התעוררתי הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי. לקח לי כמה שניות להבין איפה אני בתוך הערפל של העייפות. הבית היה שקט בצורה יוצאת דופן, ואור בוקר רך הסתנן דרך התריסים.
ליל הסדר תמיד גובה ממני מחיר ביום שאחריו.
התהפכתי לצד השני של המיטה.
ריקה.
כמובן.
אייל כבר בטח בבית הכנסת. הצצתי בשעון שעל השידה ונאנחתי. בשעה כזאת הוא כבר עמוק בתוך התפילה. קמתי מהמיטה, סידרתי את הכותונת שלבשתי בלילה ויצאתי אל המסדרון.
התחנה הראשונה הייתה החדר של הבנות.
ריק.
המיטות מסודרות.
השמיכות מקופלות בצורה עקומה שרק ילדות מסוגלות ליצור.
חייכתי.
אייל לקח אותן איתו.
לא בפעם הראשונה.
עברתי לסלון.
ריק.
למטבח.
ריק.
השקט בבית היה כמעט נעים.
אחרי כל הרעש של אתמול, כמה דקות לבד נשמעו כמו מתנה.
פתחתי את המקרר כדי לחפש משהו לשתות.
ואז שמעתי דלת נסגרת במסדרון.
קפאתי במקומי.
לרגע אחד בכלל לא הבנתי מה אני שומעת.
עוד שנייה חלפה.
ואז נזכרתי.
עידו.
הלב שלי החסיר פעימה קטנה ומטופשת.
כמובן.
הוא נשאר לישון.
איך שכחתי?
סגרתי את המקרר לאט מדי, כאילו תנועה שקטה יותר תעזור לי להיעלם.
לא עזרה.
כשהסתובבתי לכיוון המסדרון הוא בדיוק יצא מחדר הרחצה.
השיער שלו עדיין היה רטוב מהמקלחת.
מגבת הייתה כרוכה סביב מותניו.
הוא עצר ברגע שראה אותי.
אני עצרתי ברגע שראיתי אותו.
מבוכה חלפה בינינו מהר יותר מכל מילה.
“שכחתי שיש פה עוד אנשים בבית,” הוא אמר ראשון, בקול רגוע מדי.
“גם אני.”
המילים יצאו לי מהר משציפיתי.
לרגע שנינו פשוט עמדנו שם.
אני הרגשתי מודעת פתאום לכל פרט בהופעה שלי. לשיער המבולגן, לעייפות שעל הפנים, לכותונת שלבשתי בלי לחשוב פעמיים לפני שיצאתי מהחדר.
הוא הסיט את המבט ראשון.
“תכף אני אתלבש.”
“כדאי,” עניתי.
ניסיתי שזה יישמע כמו בדיחה.
אני לא בטוחה שהצלחתי.
חיוך קצר הופיע בזווית הפה שלו לפני שהמשיך לכיוון החדר שבו ישן.
ורק אחרי שנעלם מאחורי הדלת, שמתי לב שאני עדיין עומדת באותו מקום בדיוק.
לקח לי כמה שניות לחזור לעצמי.
“תתאפסי על עצמך,” מלמלתי בשקט.
הסתובבתי לכיוון חדר השינה, או לפחות זאת הייתה הכוונה, בפועל מצאתי את עצמי ממשיכה במסדרון. רק כשעצרתי הבנתי שאני עומדת מול החדר שבו עידו ישן.
הדלת הייתה פתוחה למחצה.
כנראה שהוא נכנס לקחת בגדים.
לא הייתה לי שום סיבה לעמוד שם.
שום סיבה בכלל.
ועדיין לא זזתי.
מבפנים נשמע קול של מגירה נפתחת.
אחר כך נסגרת.
ואז, כאילו הגוף שלי החליט בשבילי, העיניים שלי התרוממו לכיוון הפתח.
באותו רגע עידו הסתובב.
הוא עדיין לא לבש כלום.
רק שנייה.
אולי פחות.
אבל זה הספיק.
מספיק כדי שאבין מיד שאני לא אמורה להיות שם.
נסוגתי צעד לאחור.
והרגל שלי פגעה בשולחן הקטן שעמד במסדרון.
העציץ שעליו רעד.
הרעש היה קטן.
אבל בתוך השקט של הבית הוא נשמע כמו נפילה של ארון.
עידו הרים את הראש מיד.
ואני קיללתי את עצמי.
הדלת נפתחה שוב כמעט מיד.
עידו יצא למסדרון.
עדיין עם המגבת, כאילו בכלל לא הספיק להתלבש מאז הרעש.
“יעל?”
הקול שלו היה רציני יותר משציפיתי.
“מה קרה?”
“שום דבר.”
“זה לא נשמע כמו שום דבר.”
הצבעתי לעבר העציץ.
“כמעט הפלתי אותו.”
הוא הביט בעציץ.
אחר כך בי.
ושוב בעציץ.
“זה מה שעשה את כל הרעש?”
“כן.”
חיוך קטן משך את זווית פיו.
“חשבתי לפחות שהבית קורס.”
גלגלתי עיניים.
“מצטערת לאכזב.”
“למען האמת,” הוא אמר, “אני די שמח.”
“שהעציץ נשאר בחיים?”
“לא.”
המבט שלו נשאר עליי עוד רגע.
“שהכול בסדר.”
משהו באופן שבו אמר את זה גרם לי להסיט את העיניים.
אולי כי זה נשמע כנה מדי.
אולי בגלל משהו אחר.
“אני בסדר,” אמרתי.
“אני רואה.”
שתיקה קצרה נפלה בינינו.
הייתה לי הזדמנות מצוינת ללכת.
במקום זה נשארתי לעמוד שם.
טעות.
טעות גדולה.
“את יודעת,” הוא אמר לבסוף, “יש משהו לא הוגן בזה.”
הרמתי גבה.
“מה לא הוגן?”
“כל השנים האלה הכרתי אותך בתור אשתו של אייל.”
“וזה השתנה?”
“לא.”
החיוך שלו התרחב מעט.
“אבל פתאום אני קולט שאת בן אדם אמיתי.”
צחקתי למרות שלא התכוונתי.
“וואו. תודה רבה.”
“אני רציני.”
“זה נשמע נורא.”
“אני יודע.”
הוא צחק.
“פשוט… אף פעם לא עצרתי לחשוב עלייך מעבר לזה.”
הלב שלי החסיר פעימה קטנה.
לא בגלל המילים.
בגלל הדרך שבה אמר אותן.
כאילו הוא חושב בקול.
כאילו הוא לא אמור היה להגיד את זה בכלל.
“בוקר טוב גם לך,” אמרתי בניסיון להחזיר את השיחה למקום בטוח יותר.
“בוקר טוב.”
הוא נשען קלות על המשקוף.
“אגב, הכותונת הזאת הרבה יותר מלחיצה מהעציץ.”
“עידו.”
“מה?”
“אתה מתחיל להיות חצוף.”
“למה מתחיל?”
עכשיו כבר לא הצלחתי לעצור את החיוך.
וזאת בדיוק הייתה הבעיה.
כי לרגע אחד, קצר מדי ומסוכן מדי, שכחתי לגמרי שהוא אח של בעלי.
החיוך שלי עדיין היה על הפנים כשניסיתי לעבור לידו לכיוון המטבח.
טעות.
הוא זז חצי צעד הצידה.
לא מספיק כדי לחסום את הדרך.
מספיק כדי לגרום לי לעצור.
“למה את נראית כאילו עשית משהו אסור?” הוא שאל.
“אני לא.”
“באמת?”
“באמת.”
העיניים שלו ירדו לרגע לכיוון העציץ.
ואז חזרו אליי.
“כי אם מישהו היה רואה אותך עומדת מחוץ לחדר שלי לפני שתי דקות…”
“עידו.”
“מה?”
“אני לא עמדתי מחוץ לחדר שלך.”
“לא?”
החיוך שלו רק גדל.
“היית בדיוק מחוץ לחדר שלי.”
“עברתי במסדרון.”
“בטח.”
הייתי אמורה לכעוס.
במקום זה הרגשתי את הלחיים שלי מתחממות.
וזה רק הרגיז אותי יותר.
“אתה נהנה מזה, נכון?”
“מאוד.”
לפחות הוא היה מספיק ישר כדי להודות בזה.
לרגע השקט חזר בינינו.
ואז הוא התקרב חצי צעד.
לא משהו שאדם אחר היה שם לב אליו.
אני כן.
“את יודעת מה הכי מצחיק?” הוא שאל.
“אני מפחדת לשמוע.”
“כל הערב אתמול ניסית להתעלם ממני.”
“לא ניסיתי להתעלם ממך.”
“שוב שקר.”
הקול שלו היה רגוע.
רגוע מדי.
“בכל פעם שהסתכלתי עלייך, הסתכלת לכיוון אחר.”
הלב שלי דפק חזק יותר.
“שחצן.”
“יכול להיות.”
הוא משך בכתפיו.
“אבל אני לא טועה.”
הייתי אמורה ללכת.
ידעתי את זה.
וגם הוא ידע.
אבל משום מה אף אחד מאיתנו לא זז.
“את יודעת מה הבעיה?” הוא שאל.
“לא.”
“הבעיה היא שאת ממשיכה להעמיד פנים.”
צחקתי קצרות.
“ואתה ממשיך לחשוב שאתה יודע הכול.”
“אולי.”
הוא משך בכתפיו.
“אבל אני יודע מה ראיתי אתמול.”
החיוך נעלם לי מהפנים.
“עידו…”
“כל הערב הרגשת שאני מסתכל עלייך.”
זאת לא הייתה שאלה.
הוא קבע עובדה.
“כדאי שתפסיק.”
“ולמה שאני אפסיק?”
המרחק בינינו כבר היה קטן מדי.
לא משהו שאפשר להאשים בו אף אחד.
לא משהו שאפשר להסביר.
פשוט קטן מדי.
“כי אני אשתו של אח שלך.”
לרגע אחד משהו הבהב בעיניים שלו.
אבל הוא לא נסוג.
“אני יודע בדיוק מי את.”
הקול שלו ירד מעט.
“שום דבר מזה לא גורם לי להפסיק לראות אותך.”
התנשמתי חזק והחזה שלי עלה וירד מתחת לכותנות.
הפנים שלו היו ממש קרובות לפנים שלי ויכולתי להרגיש את הבל פיו.
פתאום בלי התראה מוקדמת הוא גרם למגבת ליפול מעליו ואני יכולתי להרגיש בוודאות את עברו הזקור פוגע בחלק התחתון של בטני.
לא יכולתי לזוז, הייתי המומה והסמקתי, החזה המשיך לעלות ולרדת בקצב הנשימות המתגברות. הרגשתי איך לחיי סמוקות ממש, פי יבש ובתנועה לא רצונית ליקקתי את שפתיי עם הלשון. הוא חייך חיוך זדוני כמעט בלתי נראה ועוד לפני ששמתי לב מה קורה הוא אחז בשתי ידיי והניח אותן על גבי החזה השרירי שלו. המגע היה משכר, לרגעים אחדים שכחתי מי אני ואיפה אני ומי עומד מולי. כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי כך כמו עכשיו, מושכת ויפה, נערית ומלאה חושניות. עידו הצליח לראות דרכי ואז ברגע אחד של שפיות עצמתי עיניים ונענעתי את הראש בשלילה.
“מה אנחנו עושים עידו ?” שאלתי באמת.
במקום לעצור אותו, במקום לומר לו שזה אסור שאלתי שאלה מטופשת ואז הוספתי חטא על פשע במשפט שלאחריו..
“אייל והבנות יחזרו בכל רגע מבית הכנסת.”
משפט שהוא פירש אחרת לגמרי.
“הם לא יחזרו בקרוב!” קבע וסובב אותי בבת אחת עם הפנים אל הקיר כשהרים את שתי ידיי מעל ראשי ואחז בהן ביד אחת. איך הוא הצליח לעשות את זה בצורה כזו מושלמת? חשבתי לעצמי.
“יש לנו הרבה זמן ליהנות.” הוא לחש לי באוזן ונישק את צווארי ואני במקום לעצור אותו, במקום להיבהל איזה שד נכנס בו, גנחתי למשמע הלחישה הארסית שלו והאזור שבין רגליי נטף ממש.
הוא אחז בידי חזק ומישש לי את הבטן מתחת לכותנת, עלה אל שדיי וחפן אותם. אני גנחתי צמודה אל הקיר. ההרגשה הייתה מגרה ביותר ולמרות שהראש אמר לי שאני חייבת להתנגד לו, הגוף פשוט התמסר לו ולא יכולתי לו. הוא נישק את צווארי וירד עם כף ידו לכיוון הישבן שלי, הוא הזיז הצידה את תחתוניי ולפת את ישבני. פישק אותו ונהיה לי חם מאוד. זה היה כל כך מגרה.
עצמתי את העיניים חזק וברגע של שפיות ניסיתי לעצור אותו.
“עידו די, אנחנו לא יכולים.”
“שנינו כל כך רוצים את זה” הוא לחש לי שוב באוזן.
נאנחתי, אבל מיד עניתי לו שלא, הרגשתי שאני חייב לומר לו את זה.
“אני לא רוצה בזה.” אמרתי לו בזמן שידעתי שלצערי אני משקרת לגמרי.
הוא שלח יד אל בין רגליי, אני גנחתי למגע אצבעותיו בדגדגן שלי.
“הגוף שלך מעיד אחרת” קבע וחייך.
בבת אחת הוא הרחיק אותי מהקיר והשעין אותי קדימה כך שידיי היו על השולחן הקטן שבמסדרון.
הוא הרים את הכותונת והזיז הצידה את תחתוניי הרטובים, פישק ממש חזק את רגליי ויכולתי להרגיש את משב הרוח ברטיבות שבאזור הרגיש שלי. זה גרם לי לרעידות בכל הגוף ואז הוא החטיף לי עם כף ידו על הישבן.
“אווץ’ ” צעקתי. “זה כאב.”
“תשתקי” הוא אמר בקשיחות.
“מה?” שאלתי בתדהמה.
“את לא מבינה מה שאומרים לך?” הוא אחז בשערי ומשך את ראשי לאחור.
“מעכשיו את הכלבה שלי מובן? “
לא הבנתי למה הוא מתכוון, זה היה לי מוזר, קצת נבהלתי, אבל זה גם גירה אותי מאוד. הנהנתי קצת בפחד בחיוב.
“מעכשיו כל פליק בישבן שלך את לא מוציאה הגה פרט לנביחה זה מובן לך?” הוא קבע ואני הנהנתי. הוא נתן לי כאפה חזקה נוספת על ישבני ומרוב כאב כמעט צעקתי שוב, אבל עצרתי את הצעקה ונבחתי בגניחה כפי שביקש.
הוא הפליק לי שוב.
“הב הב.” גנחתי.
ואז בלי שום התראה הוא דחף לי את כל האיבר שלו עמוק לתוכי.
צעקתי מהנאה וכאב, היה לו איבר כל כך גדול ועבה שהוא פילח אותי לגמרי.
“וואוו.. מה זה הדבר הזה ?” גנחתי בקושי.
אמנם עידו ואייל בעלי היו אחים , אבל אין ספק שיש ביניהם הבדל עצום בנושא האיבר, היה לעידו איבר עצום וחזק שבקושי יכולתי להכיל.
עידו התחיל להזיז את עצמו בתוכי חזק יותר, מהר יותר.
הוא יצא כמעט לגמרי ונכנס שוב ושוב ואני גנחתי כמו משוגעת.
“את מוגנת?” שאל פתאום אבל לא הפסיק לרגע לחדור ולהגביר את הקצב של החדירות.
“אני על גלולות” אמרתי בקושי רב תוך כדי התנשפויות.
עידו המשיך עוד, חזק יותר ויותר ועוד כמה רגעים ואז יצא ממני בפתאומיות. הוא משך אותי אחריו אל החדר שבו ישן והוריד אותי על הברכיים.
“עכשיו תמצצי” דרש.
נרתעתי לרגע, הוא התקרב אליי עם האבר מול פניי, תפסתי את האיבר הגדול שלו בכף ידי, הוספתי את היד השנייה והתפלאתי איך אני לא מצליחה לעטוף את כולו בעזרת שתי ידיי. הוא פשוט היה ענק.
“אני לא יודעת אם אני יכולה.. הוא ענק.” לחשתי.
“אני אעזור לך”. בשנייה לאחר מכן עוד לפני שפתחתי את הפה הראש הגדול של איברו היה תקוע לי עמוק בפה. הוא תפס את ראשי בשתי ידיו וחייך אליי חיוך קטן ומלא ביטחון. “זיינו לך פעם את הפה יעלי?” הוא שאל ואני סימנתי לו עם עיניים גדולות ומפוחדות שלא. הוא התחיל להחדיר את האיבר הענק שלו עמוק לפה שלי, עוד לא כולו היה בפנים וכבר הרגשתי את הראש נדפק לי בגרון. עידו התחיל להזיז את האגן שלו קימה ואחורה ואחז בראשי. לא נתן לי לזוז בזמן שהחדיר את איברו עוד ועוד עמוק לתוך גרוני. הרגשתי שאני נחנקת, שאין לי אויר ואני לא יכולה להחזיק מעמד יותר.
הוא כאילו הבחין בזה בו ברגע ושחרר את גרוני ופי מהאיבר הענקי שלו. יצא לי מהפה מלא רוק וניסיתי להסדיר את הנשימה ללא הצלחה כשהוא החדיר שוב את כל איברו לתוך פי.
“את הכלבה שלי” גער מעליי בזמן שהמשיך לחדור אל גרוני.
הוא המשיך כך עוד ועוד ואני השתנקתי ללא הפסקה ומלא רוק יצא מפי. זה נמשך להערכתי עוד עשר דקות לפחות, הפה שלי כאב והייתי כמעט ללא כוחות להמשיך ואז הוא יצא מתוך פי, מלא רוק יצא מפי ועל אברו הגדול.
“תפתחי את הפה, תפתחי אותו חזק”
פתחתי את הפה, ידעתי טוב מאוד מה הולך לקרות למרות שמעולם לא חוויתי דבר כזה בעבר, הצמדתי את השדיים שלי זה לזה ונראה שהמחווה הזו גירתה אותו עוד יותר, היה לו ניצוץ של טירוף בעיניים. הוא שפשף את איברו הענק מול פניי לכמה רגעים ואז השפריץ לי על הפנים מטחים כבדים של זרע תוך כדי שהוא גונח. הוא השפריץ אולי ארבע חמש פעמים, מלא זרע ניתז לי על הפנים המופתעות שלי, על השיער, על השדיים וגם חדר לתוך פי הפתוח. טעמו של הזרע היה מעט מלוח אבל טעים והצלחתי איכשהו לבלוע מה שחדר לתוך פי, לא שהייתה לי כל כך ברירה אחרת. זה היה פחות נורא משחשבתי. להפך זה היה מגרה והטעם באמת לא נוראי כמו שדמיינתי.
הייתי מלאה כולי בנוזל, עדיו החדיר לי את האיבר הענק שלו שוב לפה ודרש שאנקה אותו מכל טיפת זרע שהייתה עליו.
“יפה מאוד כלבה שלי, עכשיו כדאי שתלכי להתנקות לפני שהם באמת יחזרו.” חייך.
התרוממתי ובאתי לצאת מהחדר, מנסה לשמור שאף טיפת זרע לא תיפול מפניי אל הרצפה, בקושי הצלחתי לראות את הדרך מלפניי.
“יעל?” הוא קרא.
הסתובבתי אליו והוא חייך ופשוט אמר לי משפט מוזר ביותר.
“אני שמח שאנחנו משפחה תומכת.”