פה בלעדייך – חלק ג

הסיפור והדמויות בו הם פרי הדמיון וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט.

זהו המשך לסיפור פה בלעדייך – חלק ב ומומלץ לקרוא אותו תחילה.

לתת הסברים אייזיקובץ' לא ממש נתתי, למשרד שלו הוא קרא לי פחות על החיסור של אתמול מהעבודה, למרות שגם הנושא הזה עלה ולא שהיו לי תשובות הגיוניות לתת לו. הוא ביקש לדעת מה פשר הטלפונים הרבים שאני מבצע מהטלפון של המשרד למספר מסוים.
"אתה יודע שאנחנו לא נוטים לחדור לפרטיות העובדים, אתם אמנם מחויבים להקליט שיחות מול לקוחות, אבל השליטה בזה היא שלכם ואני רוצה להאמין שהעבדים שלי אמינים. אבל החריגה הזו עם המספר הזה שהתקשרת אליו בחודשים האחרונים מחשידה…"
רציתי להגיב, אבל הוא הקדים אותי וכאילו כבר ידע מה אומר לטענתי על מה שהקדים ואמר.
"לא, פשוט לא הגיוני שיתקשרו מטלפון משרדי למספר כשלהו כל כך הרבה פעמים וכמעט שלא יהיה זמן אויר, המסקנה היא שאתה מתקשר ומנתק! וזה מטריד…"
תשובות לא היו לי ,כלומר היו לי, אבל לא התכוונתי לתת לא אותם.

החום הזה משגע אותי, המזגן במשרד הזה מקרטע ואני משתגעת, גם הרעש שהוא עושה כבר בלתי נסבל. אני יושבת על דוחות, חיילי מילואים וצווים. חם לי, אני פותחת כפתור בחולצה, מנפנפת עם תיקיית קרטון שעושה מעט רוח, אויר. אני נשענת לאחור, אממ.. משחקת עם האצבעות ברווח שבין שדיי שנחשף. חושבת על פעם מסוימת שירדו לי, לפעמים זה עולה לי לראש כשאני חרמנית. זה היה לפני משהו כמו שמונה שנים, בחור שיצאתי איתו תקופה ממש קצרה. אני חושבת שעד היום לא הצליחו לרדת לי כמו שהוא עשה את זה, הוא היה אדיר!

אני זוכרת בברור את היום הזה, היינו אצלו בחדר. האמא הפאדחנית שלו נכנסה לנו באמצע, לא ממש באמצע כשהיינו בפעולה, לפני, בזמן שעוד היינו על המיטה והוא פתח את כפתוריי חולצת המדים שלי, אוי מדים ירוקים.
איזו קצינה צעירה הייתי אז. הוא היה כל כך עדין איתי, הוא השכיב אותי על שמיכת פוך שהוציא מהארון,
שכבנו עליה על הרצפה במרכז החדר. הוא פשט מעליי בעדינות את המדים, את תחתוניי המשי האדומים. הוא אמר שזה הכוס היפה שראה מימיו, שפלומת השיער השחור הופכת אותו למיוחד. אני זוכרת טוב מאוד שהסברתי לו שמעולם לא גילחתי שם, אני פשוט לא שעירה בכלל והדבר היחידי שאני מורידה הוא קו ביקיני שבקושי קיים וזה יוצר את הפס השחור הזה מעל שפתיי הכוס שהוא כל כך נדלק עליו. הוא פישק את הרגליים שלי, לא הפסיק להחמיא לי, על הגוף, על צבע העור, על כמה הוא מהופנט ממני. הוא החל ללקק לי את הדגדגן הנפוח שלי, פתח את שפתיי הכוס שלי לצדדים בעזרת אצבעות ידיו וליקק בעדינות את הדגדגן הנפוח. אני התענגתי, גנחתי קלות, הרגשתי את הרעד שעובר בכל חלק בגופי.
את החזייה לא רציתי להוריד.
"אני לא אוהבת את השדיים שלי" אמרתי לו.
הוא שכנע אותי ברכות שלו, שאין לי סיבה להיות מודאגת מולו, שהוא יאהב כל מה שקשור בי. הסכמתי והורדנו ביחד את החזייה, אדומה עם אבזם קדמי. אני פתחתי את האבזם והוא הזיז את החזייה לצדדים וחשף את השדיים שלי. שדיים לא גדולים במיוחד, מבחינת גודל אהבתי אותם, היו מושלמים ופרופורציונליים לגוף שלי. לא אהבתי את הפטמות שלטעמי היו גדולות מידי. הוא מיד אמר לי שאני מדברת שטויות ושאלו שדיים מושלמים וגם הפטמות. נו טוב, הוא היה מאוהב בי קשות, לא רציתי לפגוע בו, באמת שלא רציתי, אבל כבר היינו עמוק בתוך העסק ומי יודע אולי אם זה היה הולך בסוף אחרת היינו ממשיכים להיות עוד ביחד, אולי עד היום…

טוב די עם השטויות, אני אחזור לפנטז על הפעם ההיא, איך הוא ליקק לי את הפטמות שגדלו עוד וחזר ללקק לי את הדגדגן. הוא ליקק לי את הדגדגן בצורה חלומית וכאילו זה לא מספיק בשביל לשגע אותי החדיר לי עמוק לתוך הכוס אצבע. הוא ליקק לי את הדגדגן והחדיר לי אצבע עמוק פנימה. וואו כמה שזה היה טוב, הוא החדיר אצבע נוספת ואני הייתי כל כך רטובה שזה חדר בקלות רבה. תוך כדי ליקוק הדגדגן שהפך לסוג של ינקה ואצבעות שמאוננת, מזיינות אותי עמוק אני מתפתלת וגומרת בגניחות חלשות, מנסה לשמור על שקט למרות שלכל מי שהיה בבית ברור מה הולך עכשיו בתוך החדר הזה. אני לא זוכרת שהרגשתי ככה עד אותה גמירה מיוחדת.
אבל הוא, אותו זה לא מספק, אני גם לא בטוחה שהוא ידע שגמרתי, הוא הוציא את האצבעות מתוך הכוס שלי והכניס את האגודל הגדולה שלו פנימה. הוא הכניס אותה כלפי מעלה ואני הייתי בעננים, האגודל שלו זיינה אותי והלשון שלו מצצה את הדגדגן השמן שלי. התפתלתי, ידיי תופסות בשיערות ראשו, מנסות טיפה להאט אותו כי אני משתגעת ממנו ואאאהה גניחה נוספת, מנסה להתאפק ולא לצרוח לשמיים. אאהה עוד גמירה והכוס שלי מטפטף
נוזלים שהוא מלקק עוד ועוד. ואז בלי התראה, זה ממשיך, שלוש אצבעות חודרות פנימה לתוך הכוס הרטוב והחם.
"ווא מה שאתה עושה לי.."
"את נהנית?"
"נהנית זו לא מילה, אתה אלוהי!"
הוא מחדיר לי בעוצמה רבה את שלוש האצבעות ואני מתחילה להוסיף תנועות אגן ומתמסרת לרגע בצורה מהפנטת, אני שלו עכשיו, כרגע כולי שלו. אני רואה את הבליטה העצומה שיש לו בג'ינס, אוף תקרע אותי כבר, תקרע אותי. אבל לא, הוא בשלו ממשיך לדפוק לי את הכוס עם היד החסונה שלו, ואז כשאני ממש קרובה לגמור, הוא מוציא את האצבעות ומכניס אצבע אחת בלבד, אלא שהוא מחדיר אותה בתנועה למעלה ומושך אותה לכיוונו והוא לא מפסיק עם התנועה הזו. הוא עושה את זה בעדינות, אבל מהר ואני מתפתלת, אני נושכת את השפתיים כדי למנוע מעצמי לצעוק ולגנוח בקולי קולות, אני גומרת כמו שלא גמרתי מעולם.
אני שוכבת על הגב, גמורה אך מרוצה, הוא נשכב לצידי, מלטף את פניי ואת השיר ומנשק אותי.
"אתה מדהים!"
"תודה רבה" הוא אומר ומחייך ואני הודפת את ראשו מעליי, משכיבה אותו לגמרי על הגב ועולה עליו, וואו הבליטה הזו שיש לו בג'ינס, וואווו… לפעמים יוצא לי לחשוב עליו, במיוחד על אותו היום, שהייתי חוזרת אליו בכל רגע נתון של חרמנות. מעניין אם גם אני לפעמים עולה לו למחשבות?

פיניתי את השולחן שלי ועפתי משם, את מקום עבודתי איבדתי, דבר שהיה ברור לי שיקרה במוקדם או מאוחר.
הייתי שבור רגשית, ממש שבר כלי שהעובדה שפוטרתי כבר לא הזיזה לי, אולי בזמן אחר הייתי לוקח את זה קשה, אפילו נחנק מהרגע הזה. אבל עכשיו על כל המערבולות שעוברות לי בלב ובראש, כל הסערות שמטביעות אותי שוב ושוב דבר כבר לא הכביד.
יצאתי מהבניין שאותו נהגתי לפקוד כמעט כל יום בארבע שנים האחרונות ונסעתי לחוף הים. שם אני אוהב לשבת ולחשוב, אני יודע שהגלים וריח המים הקרים והמלוחים לא יעזרו לי, להיפך הם רק יכבידו יותר, היא תעלה כאן בזיכרונות יותר ויותר, פה זה הכי קל להיזכר. אולי אני אוהב את זה, לחיות את ההחמצה, מפחד לאבד אותה!
יכול להיות שאני מרגיש שאם אשחרר אותה מהמחשבות, מהלב שלי, שאם אתן לזיכרונות להיעלם אז זה יהיה סימן שוויתרתי עליה סופית ואני מפחד מזה. אידיוט שכמוני, בתוך תוכי אני עדיין מאמין שיבוא יום ואני אפגוש אותה וכמו באיזה סרט דרמה מצוץ מהאצבע יהיה איזה ניצוץ של שנינו שידליק הכל מחדש וייתן לי, לנו את ההזדמנות מחדש.

מעניין אותי לדעת אם לפעמים אני עולה לה למחשבות, אם במצבי משבר גם היא חושבת כמוני שאנחנו פספוס אדיר. אני יכול להיות בטוח שמה שאני הרגשתי היא לא הרגישה בחזרה, אולי לכמה רגעים קטנים היא הרגישה ככה. אני כמובן ידעתי להרוס, כל דבר טוב שיש לי אני נוהג להרוס, גם אם אני חושב שלא. מעניין אם היא נזכרת כמוני באותם רגעים על החוף מתחת לכיפת הכוכבים, ככה רק שניניו והים הגדול, היא יושבת עליי וידיי אוחזות בישבניה העגולים. כמה הייתי רוצה לחזור אל אותם הרגעים. האם מידי פעם שהיא מרגישה רטיבות, היא מדמיינת את הלשון שלי מענגת אותה? מלקקת לה את הדגדגן?
בהחלט הכוס היפה ביותר שראיתי מימיי, הכוס האלוהי שלא יוצא לי מהראש והלב. אני רוצה שתופיע מולי לרגע, לשאול אותה מה גרם לה לקום וללכת, לכעוס עליי כל כך, אפילו לשנוא אותי לתקופה מסוימת. את עקבותייך כבר איבדתי לפני כמה שנים טובות, לא ראיתי אותך ולא שמעתי ממך. מספר הטלפון שלך נמחק ממזמן ויש פעמים שאני רק רוצה לשמוע אתו. אם איזיקוביץ' היה שם לב יותר טוב לפרטים, מה שבאמת גורם לי לחשוב שהוא והביטחון של החברה לא מעוניינים להיכנס לפרטיות העובדים, הוא היה רואה שהמספר שאליו חייגתי כל הפעמים הוא מספר הטלפון שלי.
מתקשר לעצמי, ממתין על הקו למשמע הפעימות, מדמיין שאני מתקשר אלייך ועוד רגע את עונה ואני שותק, רק מקשיב לקולך, לוחש לעצמי בלב שאני עדיין אוהב אותך.