פה בלעדייך – חלק א

הסיפור והדמויות בו הם פרי הדמיון וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט.

מהסס עוד שנייה, מחשבה תקועה בראש ואז אני מתעשת על עצמי ומדליק את הסיגריה. אני שואף חזק פנימה, נשען לאחור בכיסא הנוח ונושף עשן בחזקה רבה, עליות וירידות כל הזמן. כל כך הרבה שנים וזה עדיין תקוע בראשי, בתוך ליבי, צלקת קטנטנה שלא מוכנה להגליד. התנועה בחוץ משעגת אותי, וואי כמה רעש. אני מכבה את הסיגריה ונכנס פנימה, נועל את חלון המרפסת ומסיט את התריסים, הכל חשוך ואני נזרק לתוך הספה. לפעמים ישנם ימים שלמים, אפילו חודשים שלמים שאני לא חושב עליה, אבל כשזה מגיע זה פשוט מרסק אותי….

שמונה שנים קודם לכן…

סוף סוף בארץ, היה כיף לא נורמאלי אבל הגעגועים כבר הרגו אותי, תמיד אשקר לעצמי בעניין הגעגועים, חזרתי בגלל סיבה אחת, בעצם שתיים. סיבה אחת הכרתי טוב מאוד, פחדנות, תמיד הרגשתי פחדן, את ההחלטות החשובות באמת שיצליחו לתת לי את הדחיפה תמיד היססתי לקחת, שהגיעו רגעי אמת ויתרתי. הסיבה השנייה הייתה היא, היא שבקושי הכרתי אותה. אני זוכר אותה בקושי מהתיכון, למדה שנתיים מתחתיי, ילדה יפה וכובשת, ההכרות בינינו הגיעה דווקא בתקופה שלאחר התיכון, הכרות בעיקר דרך התכתבויות, ההכרות קרתה דרך חברים משותפים.

כל התקופה האחרונה, בטיול הגדול של אחרי הצבא הייתי עסוק בהתכתבויות, כל פעם שהייתה אפשרות, אם הייתי באזור שיש בו אינטרנט, הייתי מחפש מחשב כדי לבדוק את הדואר האלקטרוני. כותב בעצמי ומספר, שולח תמונות ומגיב להודעות, מן רומן (אם אפשר לקורא לזה כך) מוזר כזה של התכתבויות.

הכבישים גרמו לי להלם הראשוני מאז הנחיתה, פה באמת הבנתי שאני בארץ. הכבישים הצרים, שני נתיבים בכבישים מהירים, הכל פתאום קטן יותר. לא עניין אותי דבר, ידעתי שאני מחכה בקוצר רוח לפגוש אותה כבר, רציתי רק להגיע הביתה ולהתקשר אליה, דבר ראשון להתקשר ולהגיד לה שאני בארץ. עם כל ההתרגשות של המשפחה, אמא, אבא (החזיר אותי מהנמל), אחים ואחות, אותי באמת עניין דבר אחד מעל הכל, ליצור איתה כבר קשר, יכול להיות שהייתי מהופנט עוד לפני שנפגשנו פנים מול פנים, איך זה ייתכן?
התקשרתי, קול צלצול נשמע באוזן והלב שלי פועם בחזקה…
"היי, אני בארץ!"

יצאתי מהמקלחת, התלבשת זריז בג'ינס, וחולצה מכופתרת קצרה, סידרתי יפה את השיער. מרחתי אותו במעט ג'ל וסירקתי לאחור. לא התגלחתי והשארתי על פניי את הזקן הצרפתי ושאר הזיפים המעובים שגדלו בטיול, רציתי שתראה אותי במציאות כמו בתמונות.
כשזה יבוא ממנה גם אתגלח ואסדר הכל, אבל לא עכשיו, אין זמן. אמא עוד ניסתה לשכנע אותי לא לצאת, שרק היום נחתתי ושאחריי תקופה כה ארוכה היא רוצה שאבלה איתם את הערב וגם על העייפות שלי. נישקתי אותה במצח ואמרתי לה שתפסיק לחפור לי ויצאתי.

נסעתי אליה, נסיעה קצרה בתוך העיר, נסיעה קצרה של שבע דקות לכל היותר שנראו לי כמו שעה. הייתי לחוץ ומתוח מהתרגשות, כשהגעתי סימסתי לה שאני למטה והיא השיבה לי שהיא תוך כמה דקות יורדת. דוממתי מנוע ויצאתי מהרכב, הייתי לחוץ בטירוף, שפשפתי את כפות ידיי זו בזו ולמרות שהיה קיץ הרגשתי רעד וצמרמורת בכל הגוף וזה לא היה מהבריזה.

מבטי היה נעול על דלת הלובי של הבניין ואז היא הופיעה… המבט שלי לא ירד ממנה, קפאתי במקום ורק המבט שלי מלווה אותה בכיוונה אליי מהמדרגות שלפני הכניסה לבניין אל החנייה, היא לבשה גופייה שחורה וג'ינס כהה צמוד, סנדלי עקב שחורות ובידה ארנק מעוצב בצבע שחור, שיערה הגלי היה פזור ואני הייתי מהופנט. היא הגיעה אליי, חיוך מתוק מרוח על פניה, היה רגע של מבוכה ואז אמרנו שנינו 'היי' וחיבקנו אחד את השנייה חיבוק חזק. אוי הריח המתוק והנעים שהציף את אפי, עצמתי את העיניים ונשמתי אותו עמוק, ידעתי שאני מאוהב בה!

נכנסנו לרכב ונסענו משם, נסענו לכיוון חוף הים, לשבת בטיילת מול הגלים. אהבתי לבוא לאן בלילות קיץ נעימים, אבל עכשיו כשהיא איתי זה כבר משהו אחר, הרבה יותר חזק. היא גרה קרוב לים והנסיעה הייתה קצרה מאוד, בקשוי דיברנו, יותר חיוכים
ומבטים של מבוכה. ירדנו מהרכב, משלבים יד ביד ומטיילים על הטיילת, מחפשים מקום נחמד ושקט לשבת בו.

היא התחילה לשאול שאלות על הטיול ואני סיפרתי לה ואמרתי שעכשיו אני שמח להיות איתה כאן והיא אמרה שהיא גם שמחה שכבר חזרתי, שהיא חיכתה לזה. הייתי בעננים, הרגשתי שהזמן מרחף, דיברנו גם על התקופה שלפני, על הצבא. היא הייתה עדיין בצבא, קצינה בתחילת דרכה והיא העריצה את העובדה שהייתי לוחם. משהו שאני סירבתי להתרגש ממנו, אבל היא רצתה לדבר על זה הרבה ושאני אספר לה על השירות הצבאי.

הוצאתי מהכיס שקית קטנה ונתתי לה.
"מה זה?" היא שאלה.
"זוכרת שסיפרתי לך על העיר הזו של המכרות?"
"כן" היא חייכה חיוך ביישני.
"הרשיתי לעצמי לקנות לך משם מתנה קטנה".
"אתה צוחק עליי?!"
"ממש לא, תפתחי.. זה באמת משהו קטן, לא צריך לעשות סיפור".
היא פתחה את השקית והוציאה ממנה שקית נוספת, שקופה והוציאה ממנה עגילים כסופים בצורת פרפר עם שיבוצי יהלומים סגולים.
"אתה משגע לגמרי" אמרה, "איך ידעת?"
"איך ידעתי מה?"
"שאני אתעלף מזה?!" צחקקה במבוכה.
"לא זוכרת שהתכתבנו על זה…?"
היא ענדה אותם לאוזניה ביחד עם עגילי הפנינה הקטנים שענדה.
"זה ממש יפה עלייך" אמרתי לה.
היא חיבקה אותי ונשענה על חזי, ידה הימנית מלטפת.
"אני אוהב אותך!" אמרתי פתאום.
היא קפצה ממני, הסתכלה עליי ואמרה לי "אל תעשה לי את זה?!"
"מה?" שאלתי בתמיהה.
"אל תגיד את זה!"
"אבל זה נכון, לא יודע איך להסביר לך, אבל עוד מאז ששלחת לי את התמונה שלך שאני אדע במי מדובר מלפני שטסתי אני מאוהב בך."
"אבל ידעת מי אני"
"אנחנו מכירים את אותם אנשים, אבל לא יצא לי לראות אותך, להיפגש, כאילו זה היה מכוון שלא ניפגש, כששלחת לי את התמונה נזכרתי בך, היית שתי שכבות מתחתיי".
"אני לא מבינה את זה…"
"אני לא מתכוון לסבן אותך, או למכור לך איזה סיפור נחמד, אפילו לי אין תשובות לזה, אני יודע רק שאני לא יכול להוציא אותך מהמחשבות שלי ובטח שעכשיו כשאני ככה איתך".
היא הביטה בי, עברו לה מחשבות בראש, אבל היא לא שיתפה אותי, היא רק הניחה את ראשה שוב על חזי וליטפה עם ידה הימנית.
"אני לא רוצה לפגוע בך!" אמרה.

לקראת סוף הדייט מצאנו את עצמנו שכובים על הסלע הגדול שישבנו עליו, הגב שלי כבר התרגל, היא שכבה עליי והתבוננו בכוכבים. יד אחת שלי מלטפת את שיערה ויד שניה מתחת לגופיה שלה, מלטפת את הבטן השטוחה שלה ואת החזייה. היא נהנתה ממגע ידיי והכניסה את ידיה מתחת לחולצה שלי וליטפה את גופי. התנשקנו.

ככה היינו נפגשים בכל ערב, גם החל המונדיאל בגרמניה, מונדיאל 2006 ואולי מה שחיבר אותנו יותר מכל היא האהבה המטורפת שלה לכדורגל. לא אהדנו את אותה הנבחרת, מה שגרם למתח טוב ודווקא עזר לקשר להתחזק. מצאנו את עצמנו צופים ביחד במשחקים בכל מיני פאבים ואצלה. רואים משחקים ונרדמים ביחד, היה חיבור מדהים. אני רומנטיקן מטבעי ואוהב לפנק, התחלתי לחזר אחריה, לשלוח לה פרחים ולקנות לה מתנות קטנות, היא התלהבה בכל פעם מחדש, אבל גם הרגשתי את הכעס שרוצה
לצאת ממנה עליי. בכל פעם הייתה אומרת לי שהיא מפחדת לפגוע בי, אף פעם לא הבנתי למה היא אומרת את זה. המשכנו גם לבלות הרבה בים, בימים ובלילות.

בשבת השנייה מאז שחזרתי ארצה, הייתי בים עם חברים ויכולתי להישבע שראיתי אותה, היא שכבה על הגב וקראה ספר, ספר שהסתיר לי את פניה בזמן שניסיתי לאמת שזו היא. לא ניגשתי אליה, פחדנות כבר הזכרתי. מאוחר יותר במוצ"ש כשנפגשנו שאלתי אותה עם מי הייתה בים. היא הכחישה שהייתה בים. אני הייתי בטוח שהיא לא אמיתית איתי, אבל לא נלחמתי על זה. העיקר שאנחנו ככה ביחד יושבים, נהנים, מתמזמזים ונדלקים.

אספתי אותה מהבסיס, יצרתי לעצמי הרגל לאסוף אותה מהבסיס, לא בכל יום. אבל די הרבה, הופנטתי קשות והיה לי טוב עם זה, לה? לא תמיד.

"יש לי הפתעה משבילך".
"אתה משוגע, מה הפעם? אמרה.
רק חייכתי והמשכתי לנסוע.
"נו, תגיד לי" רטנה.
תראי כבר בערב שנצא.
"לא, היום אני לא יכולה".
"למה? יש לך תוכניות אחרות?" שאלתי בתמיהה.
"אה, לא… פשוט.."
"אל תהיי כזו, אני ממש השקעתי בזה" הסתכלתי עליה בעיני כלב מתחננות.
"אה.." היא קפצה פתאום ממקומה במושב הרכב. "איזה שיר ענק, תגביר…"
היא התחילה לשיר וכשהגיע הפזמון הרגשתי שהיא שכחה שאני איתה ברכב.
I'm here without you baby
But you're still on my lonely mind.
I think about you baby and
I dream about you all the time.
I'm here without you baby
But you're still with me in my dreams
And tonight, its' only you and me.

האנגלית שלי הייתה מושלמת, הייתי צריך תרגום מושלם לכל המילים האלו בכדי לא לצאת מטומטם, אבל משפט אחד הבנתי ברור.
אחזתי בידה. "אתה לא מבין, אני חולה על הלהקה הזו, זה שיר ענק" אמרה לי בהתגשות ואני המשכתי לאחוז בידה ורק אמרתי לה "את בחלומות שלי והלילה זה רק אני ואת!"
היא הסתכלה עליי, התקרבנו לביתה ואני נתתי לה מבט של ׳מה את אומרת?׳
"אתה לא רוצה להגיד לי מה ההפתעה?"
"את תראי בערב".
"אוקי" חייכה ונישקה אותי, "הפתעת אותי עם המשפט הזה".
"אני מלא בהפתעות" חייכתי, היא החלה לצאת מהרכב ואני עצרתי אותה.
"אני לא מאמין שאני שואל את זה כמו ילד בכיתה ד'.. את רוצה להיות חברה שלי?"
היא צחקה, צחוק מביך. "חברה שלך?"
"כן, חברה שלי".
"אנחנו צריכם הגדרות? אני חושבת ש…"
"זה בסדר" נישקתי אותה נשיקה רטובה להפיג את השיחה המביכה שנוצרה.
"וואו.. אוקי, אז תבוא לאסוף אותי ב.."
"בעשר אני אצלך."

הגעתי אליה עשר דקות לפני השעה שקבענו, את ההפתעה שלי כבר הכנתי ורק חיכיתי לה בקוצר רוח שתרד למטה. כשהיא הופיעה הייתי בהלם, יותר מתמיד, היא לבשה גופיה שחורה, כמו תמיד שיערה הגלי התנופף והכה בי, אבל את הג'ינס החליפה חצאית ארוכה בצבע אפרסק והיא הייתה מושלמת. יצאתי לכיוונה, נותן לה נשיקה ופותח לה את דלת המכונית.
"וואו" אמרתי וסגרתי את הדלת.
נכנסתי לרכב והסתכלתי לה בעיניים, "את נראית שיגעון תמיד, אבל היום…"
"ככה אני אוהבת להתלבש כשאני יוצאת לדייט עם החבר שלי, חצאיות ולא סתם ג'ינס".
"חבר שלך?" חייכתי אליה.
"כן, החלטתי שאם הקשר שלנו באמת מתקדם ככה יפה ולך זה חשוב, אז אנחנו לא סתם יוצאים.
אנחנו זוג, חברים".
נישקתי אותה. "אני אוהב אותך!"
היא החזירה לי נשיקה וסתמה לי את הפה תרתי משמע.

נסענו, נסיעה קצרה לכיוון הפארק העירוני.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה בתמיהה.
"תכף תראי" חייכתי.
החניתי את הרכב באמצע שום מקום ויצאתי לפתוח לה את הדלת, היא יצאה מהרכב והוצאתי מהמושב האחורי צעיף בד דק, מטפחת כזו שחורה וקשרתי סביב עיניה, "מה.. מה אתה?.. " החלה לגמגם.
"אל תדאגי, תהיי רגועה".
תפסתי את ידה בידי והובלתי אותה, ירדנו במדרגות אבן אל החוף, רעש הגלים המתנפצים היה הדבר היחיד שהיה ברקע. נעמדנו ואני התרתי את הקשר הבד מסביב לראשה והיא נעמדה מול השמיכה הלבנה שעליה מפוזרים עלי כותרת של ורדים אדומים, יין ושתי כוסות ועוד מלא דברים טובים, שרשרת חדשה מכסף עם תליון לב.
"אתה מדהים" היא חיבקה אותי ונישקה אותי.
"לכבוד מה זה?"
לכבודך!"

התיישבנו על השמיכה, בריזה בפנים, שקט מוחלט, רק רחשי הגלים הנעימים. היא ראתה את השרשרת, הסתכלה עליי והנהנה בראשה.
"אני אוהב לפנק אותך, מה רע בזה?״
"אתה מבזבז עליי המון כסף"
"אני לא מבזבז" אמרתי, "אני עושה את זה מהלב".
ענדתי לה את השרשרת.
"מקסימה עלייך".
היא נישקה אותי נשיקה לוהטת, מזגתי לנו יין ושתינו קצת. היא נישקה אותי שוב, נשכבתי על השמיכה והיא נשכה עליי.
התנשקנו וידיי זחלו מתחת לחצאית שלה. מרגיש את הירכיים הנפלאות שלה, היא הייתה מושלמת, במראה ובמגע.
"אני אוהבת אותך!"
"מה אמרת?": שאלתי.
"זו לא תהשובה שציפיתי לה" צחקקה, "מה אתה בהלם?"
"פשוט.. זה.. אני אוהב אותך!" אמרתי לה ונישקתי אותה.
התרוממתי לישיבה והושבתי אותה עליי, רגליה סביב אגני, אגנה נוגע בשלי. התחילה להיווצר אצלי בליטה רצינית מתחת לג'ינס והיא הרגישה את זה טוב מאוד. התחלנו להתנשק בלהט. ידיי מלטפות את פניה ואת שיערה הגלי, היא ליטפה את פניי, הכנסתי יד אחת מתחת לגופיה שלה, יד שנייה אוחזת בשערות ראשה ומלטפת. אחזתי בחזייה שלה, היד נכמסה מתחת לחזייה והתחלתי ללוש את שדיה, מרגיש את הפטמות הגדולות שלה מתקשות. היא נשקה אותי ושלחה יד לכיוון הג'ינס ומיששה את התפיחה הגדולה. אחזתי בשתי ידיי בישבניה מתחת לחצאית, ישבניה העגולים חשופים בזכות החוטיני שלבשה. מיששתי את ישבניה וחיפשתי את האישור שלה. היא נישקה אותי בלהיטות, נישקתי את צווארה העדין. ידיי נעו על תחתוניה, היא שחררה אנחות וגניחות קטנות ואני הרגשתי את הדגדגן הבולט והנפוח שלה דרך החוטיני.

הטלפון צלצל והעיר אותי משנתי, חלום.
שוב חלמתי על אותם ימים, היום הזה התחיל גרוע וממשיך גרוע.
הטלפון השתתק, הסתכלתי על הצג.
– שיחה שלא נענתה, עבודה –
מי יבוא היום לעבוד מי!? שיתפוצצו כולם.
הסתובבתי לצד השני על הספה בחושך המוחלט, דופק את ראשי לתוך הבד של הכורסא, מנסה שוב להירדם…

 

המשך קריאה – חלק ב