אני מיכל הזונה

אני עומדת בכניסה, רטובה לגמרי והאור לא נדלק!
בניין יפה בצפון תל אביב, חדש יחסית, אפשר לצפות שהאור בחדר המדרגות יעבוד אבל לא. מעניין אם זה רק האור או שאין גם מעלית?
לא אקח סיכון, אעלה במדרגות. אני רטובה, סליחה, לא רטובה, סחוטה ומטפטפת. הבגדים כבדים ונצמדים אלי לגוף, נורא. בגדים רטובים על חזה גדול (DD) זה לא נוח בכלל, מציק ומגרד, אני לא אוהבת את החזה שלי כרגע.
ברק! רעם! בום! ואני לתומי חשבתי שאחרי המבול של נוח אלוהים הבטיח שלא יהיה עוד מבול, טוב, כנראה גם אלוהים שוכח לפעמים.
אני מחכה לאור שמגיע מהברקים ומגששת את דרכי למדרגות, רוצה כבר להגיע לדירה, להתפשט ולהיכנס למקלחת חמה. אולי אפילו אמבטיה עם כוס יין. הרעם מקפיץ אותי, קצת מפחיד פה לבד. סיום נורא ליום גרוע! אני עצבנית.

למרות שהוא התחיל בצורה חיובית.
התעוררתי הבוקר כרגיל, עשר דקות לפני השעון המעורר, נכנסתי להישטף זריז והשתמשתי בראש המסאז' של הדוש בשביל לאונן קצת בשביל הכיף, לא שגרתי או משהו, זה די נדיר. התנגבתי ונכנסתי ערומה לחדר הארונות הצמוד לחדר השינה בשביל לבחור בגדים. סוקרת את בבואתי במראה הגדולה. רגליים ארוכות, חלקות, משולש קטן ומוקפד של שיער ערווה, אני זזה קצת, בוחנת את הישבן העגול, בטן שטוחה שהתחילה להתמלא קצת מאז שהזנחתי את חדר הכושר, חזה גדול ועגול, כוח הכבידה עושה את שלו, בכל זאת DD, אבל עדיין מצביע כלפי מעלה, שפתיים עבות ועיניים ירוקות. אני מרוצה ממה שאני רואה ובוחרת בחזייה בצבע סגול כהה עם פתיחה קידמית ומכנסוני תחרה תואמים, מכנסי "דפוק-אותי".
הגוף הזה תמיד שירת אותי בצורה טובה ומאז ומתמיד ידעתי לנצל אותו. אני חכמה, באמת בלי להשתחצן, אבל זה נראה לי מוזר לא להשתמש גם בגוף שהטבע נתן לי.
אני לובשת גרבונים עד למעל הברך וביריות. החנון בכיתה יב שכתב לי את עבודת הגמר בביולוגיה בתמורה למיזמוזים. הסמ"פ שהיה מזיין אותי במשרד הפלוגה כל פעם שרציתי יציאות מיוחדות ואפילו ראש החוג למשפטים באוניברסיטה, שהיה מזיין אותי על השולחן במשרד שלו פעם בחודש כשאני לבושה בחצאית משובצת וחולצה לבנה (סיימתי את התואר כמצטיינת דיקן). בכולם השתמשתי לצרכיי. אני מחייכת כשאני נזכרת בראש המחלקה ומחליטה ללבוש חצאית לבנה עם משבצות לבנות, חולצה מכופתרת לבנה, חגורה דקה להדגשת המותניים הצרות וג'קט קטן. החזאי אמר שצפוי יום בהיר.

תעודת ההצטיינות פתחה לי את הדלת למשרד עורכי הדין הטוב בארץ ואני הסתערתי על התפקיד כמו שחיילים מסתערים על אוייב. משתמשת במוח שלי בשביל לנצח בבית המשפט ובגוף שלי בשביל להתקדם בתפקידים. לפעמים היה די בפלירטוט עם מנהל המחלקה ולפעמים (פעם אחת בינתיים) ראש האגף מצא אותי בלבוש מינימלי בחדר השרותים הפרטי שלו. היום אני עוד לא בת 35 וכבר שותפה בכירה במשרד.
איפור עדין, משקפי ראייה, סידור השיער וקדימה לכבוש את בית המשפט! היום הזה יהיה מצויין.

שם זה נגמר. הרכב לא הניע והגרר אמר שיקח לו לפחות שעתיים. מונית אין באופק וכך אני מגיעה עם תחבורה ציבורית לבית המשפט. חצי שעה איחור! מבט זריז לכיוון השופטת מראה לי שפלירטוט לא יעזור, שיט! היום מתדרדר מדחי לדחי, כל טענה שלי נתקלת בתשובה הולמת בצד השני ואילו אני נשארת ללא מילים נוכח הבקיאות של העו"ד שמולי בפרטי התיק. הערב כבר ירד כשאני יוצאת בבושת פנים מאולם בית המשפט ובחוץ גשם זלעפות.

וכך הגענו חזרה לנקודה בה אני רטובה ועצבנית, נעזרת באור הברקים ובפנס הסלולרי בשביל לטפס לקומה שלישית בלי למעוד על העקבים. מחפשת את המפתחות בתיק היד הקטן ופותחת את הדלת, יד גדולה לופתת אותי מאחורה, מכסה לי את הפה כדי שלא אצרח ומגע מתכתי קר מופיע על הצוואר שלי, אני מתאבנת.

"ששש…אל תוציאי הגה!" הוא לוחש לי באוזן.
"חבל על הצוואר היפה שלך" ולוחץ מעט עם הלהב תוך כדי שהוא נדחף איתי לדירה וטורק אחריו את הדלת.
"אפשר לסמוך עלייך? את תהי בשקט?" הריח שלו מגיע לנחיריים שלי, הבל פה וסיגריות. אני מהנהנת בפחד והוא מוריד את הידיים ומסובב אותי כלפיו.
"קח מה שאתה רוצה" אני מתחילה "יש סלולרי חדש בתיק וכסף מזומן במטבח, יש גם מחשב נייד בחדר השינה".
"לא צריך את הדברים שלך".
"אז מה אתה רוצה?"
המבט הבוחן שלו! אי אפשר היה לטעות. הוא סקר אותי, מפשיט אותי במבטו. הוא התקדם לכיווני בזמן שאני נרתעת והולכת אחורה עד שאני נתקעת בכורסא. הוא מחייך.
"לא…בבקשה…אל תעשה את זה" אני מתחננת.
הוא מתקרב עוד, נעמד ממש מולי. מניח יד על כתפי השמאלית ולוחץ. כאב חודר לי לכתף מאלץ אותי לרדת על בירכיי, אני רואה שהוא כבר הפשיל את מכנסיו. אין לו תחתונים. רק הזין שלו מונח שם, עדיין לא עומד אבל גדול, כהה, מגעיל כמו נחש סתום עין.

אני נועלת את הלסתות "זה יכול ללכת בטוב או ברע, זה נתון לבחירתך" הוא אומר.
"את יודעת את העבודה, קדימה! למצוץ!" מכוון את הזין לכיוון השפתיים שלי. אין לי ברירה, אני פותחת את הפה אבל לא מתכננת ללכת ללא קרב. ברגע שהזין שלו בפה שלי אני נושכת!
אור לבן מסמא אותי ונדמה שהעולם כולו מצלצל. אני שומעת את הקול שלו במעומעם "זונה בת זונה" הוא צועק אבל זה נשמע חלש. אני פוקחת את העיניים ומגלה שאני שוכבת על השטיח כמעט שני מטר מאיפה שהייתי. אני מרגישה שכל הלסת שלי זזה, טעם דם ממלא לי את הפה ותחושת צריבה כואבת מופיעה על לחי שמאל שלי, הוא סטר לי.
"זונה בת זונה" הוא צועק וניגש אלי בכעס, מתכופף ותופס אותי בצוואר, מניף אותי למעלה ומצמיד אותי לקיר, אוחז רק בצוואר, חונק אותי. הפנים שלו צמודות לשלי.
"החיים שלך ביד שלי זונה" הוא לוחש.
"אני הורג אותך ומסתובב בלי רגשות אשם את מבינה?" הוא סוטר לי שוב.
קשה לי לנשום, לא מצליחה לדבר. הרגליים בועטות בקיר ואני מנסה לשווא להסיר את ידו מהצוואר שלי. מתחיל להיות שחור, אני בהיסטריה.
"רציתי לתת לך את הכבוד למצוץ לי" הוא אומר בזמן שהעיניים שלי מתרוצצות בפניקה, "אבל פספסת את ההזדמנות הזאת, המרד הזה היה האחרון שלך, ברור?"
אני מהנהנת.
הוא עוזב ואני נופלת ונחבטת בריצפה, מתנשפת בכבדות, הוא פורם את החגורה שלי וקושר את הידיים שלי מאחורי הגב.
"על הברכיים! פה גדול!"
אני עושה את מה שהוא דורש ושוב הזין שלו מולי, שלם, מגעיל ולא פצוע, כנראה שזה היה רק הדם שלי קודם.

"לא רצית למצוץ אז עכשיו אני אזיין לך את הפה!" הוא אומר ודוחף את הזין שלו לפה שלי. הוא תופס לי את הראש ולא נותן לי לברוח, דוחף עמוק יותר ויותר. הזין ממלא לי את הפה ונכנס לגרון. למזלי המונח "גרון עמוק" אינו זר לי כך שהצלחתי לנשום מהאף בזמן שהוא זיין לי את הגרון. "יאללה, שיגמור וילך" חשבתי לעצמי בזמן שכמויות גדולות של רוק נוזלות ממני ומכתימות את החולצה הרטובה גם ככה. בשלב זה הזין שלו כבר עומד לגמרי והוא יוצא מהפה שלי.
"מי אתה? למה אתה עושה את זה?" אני שואלת, הוא תופס אותי בסנטר ומרים אותי מהרצפה.
"מי אני? אני החייל שנשאר שבת כי את הזדיינת עם הקצין, אני הקולגה שלא קודם כי את הזדיינת עם הבוס!" הוא קוצף.
"ואני עושה את זה כי את זונה שרמוטה" הוא יורק לי על הפנים, "את שרמוטה מזדיינת ואת כלי הקיבול שלי, את החנייה של הזין שלי" הוא פוער לי את הפה ויורק לתוכו. זה כבר יותר מידי ואני מרגישה את הקיא עולה לי. הוא רואה את העווית על פניי ועוזב אותי. אני נופלת על הריצפהה ומקיאה. הקיא יוצא אבל אני מחזיקה בכוח את המילים שיסיימו את מה שקורה.

"כלבה מגעילה!" הוא צועק. תופס אותי בשיער ומושך אותי, הידיים שלי עדיין קשורות.
"איך אתה יודע מי אני?"
הוא עוצר ואני שוב נופלת.
"את מיכל הכלבה!" הוא אומר וקורע ממני את החולצה, מעיף כפתורים לכל עבר, החזייה היא הבאה בתור לרדת. המסכה שלי נשברת כשאני מבינה מה הולך להתרחש ואני מתחילה לבכות.

"תצעקי: אני מיכל הזונה!"
שקט.
סתירה מצלצלת.
"אני מיכל הזונה!" אני צועקת.
"שוב! חזק!"
"אני מיכל הזונה!" הדמעות זולגות.
הוא מרים את החצאית ומוריד לי את התחתונים.
"די! בבקשה לא" אני בוכה "קונדום! לפחות שים קונדום!" אני מייללת.
"קונדום זה בשביל נשים, אבל כבר סגרנו שאת לא אישה, את זונה!"
הוא דוחף את היד שלו, ארבע אצבעות, לתוך הפה שלי ומאגרף את היד, אני מרגישה את הפה שלי נפער. עם היד השניה הוא מצמיד לי את הברכיים לחזה ובתנועה חזקה חודר לתוכי.
אני צועקת אבל שום קול לא נשמע בגלל שהיד שלו עדיין בתוך הפה שלי.
הוא מתחיל לנוע בתוכי, מזיין בקצב בזמן שאני בוכה מכאב, הוא מוציא את היד מהפה ואומר "תצעקי את זה שוב!" אני בוכה, לא מצליחה להוציא מילה, הוא סוטר לי על החזה, תופס את הפטמה ומושך.
"איי"
"תצעקי!"
"לא לא".
הוא צובט.
"אני מיכל הזונה!"
"שוב".
"אני מיכל הזונה, אני מיכל הזונה, אני מיכל הזונה…."

ואז, ברגע הזה, הרגשתי איך אני נעלמת. כבר לא מרגישה כלום, לא שומעת כלום. כאילו יצאתי מתוך עצמי וצפיתי במתרחש מגוף שלישי. ראיתי איך אני שוכבת שם קשורה, חסרת שליטה והוא מזיין אותי, בועל אותי, אונס אותי, יוצא מהכוס ונכנס לתחת, יוצא מהתחת ונכנס לכוס וחוזר חלילה.
ופתאום מתוך חוסר השליטה הרגשתי איך האורגזמה מתחילה להיבנות, מעגלים מעגלים שמרכזם בנרתיק, איך הנוזלים מתחילים לזרום החוצה. הבכי מתחלף בנשיפות וגניחות "אני מיכל הזונה. אני מיכל הזונה. אני מיכל הזונה. אני ג ו מ ר ת". זיקוקים. התפוצצתי לאלף רסיסים. והוא יוצא במהירות וגומר עלי, שולח מטחי שפיך על החזה שלי.

נשארתי לשכב שם על השטיח, מנסה לנשום, להכניס מעט חמצן לגוף כדי לחשוב בצורה צלולה. הקשר שריתק לי את הידיים נפרם ואני רואה אותו עומד שם מעלי כבר לבוש. "גבירתי את בסדר?"
אני מהנהנת חלושות.
"אה…לגבי התשלום…" פתאום הוא כבר לא מפחיד.
"מעטפה… לבנה…על הדלפק במטבח" אני מצליחה להגיד.
הוא נעלם לרגע וחוזר "שיהיה לך סוף שבוע נעים" הוא אומר ונעלם.

כנראה שהיום הזה לא היה כל כך גרוע אחרי הכל.