חלק א
“תתרכז…” המוח שלי פקד על הגוף, אבל הגוף נראה כאילו הוא מנהל משא ומתן עם משמרות המהפכה האיראניים, אני מבקש משהו אחד ומקבל משהו אחר לגמרי. “תחזיק מעמד… עוד קצת, עוד קצת, עוד קצתתתת……..”
ואז זה קרה. או ליתר דיוק – זה פשוט לא קרה.
“אוףףף איזההה בעסה, שיט שיט שיטטטטטט” המחשבה הזאת נשמעה בתוך הראש שלי כמו צפירה של אמבולנס באמצע הלילה. השקט שהשתרר אחר כך לא היה שקט של ניצחון, אלא שקט חלול של כישלון מפואר. כרעתי שם, בוהה בחלל, והרגשתי איך האוויר יוצא לי מהמפרשים בבת אחת.
“עד שהרגע הזה הגיע ואתה מפספס אותו עם כזאת פאדיחה?” חשבתי לעצמי.
הרי זה היה הרגע שחשבתי עליו חודשים. בניתי לו תסריטים בראש, דמיינתי את המגע הנכון, את המבט, את התזמון. והנה, המציאות הגיעה, הניחה לי את ההזדמנות על מגש של כסף, ואני? אני שמתי לעצמי רגל. הרגשתי את הדם עולה לי ללחיים, לא מהמאמץ, אלא מהבושה הלוהטת. ידעתי את זה באותו רגע, הרגע הזה כנראה כבר לא יחזור. את העלייה לרכבת הזאת כבר פספסתי.
אספתי את השברים של הכבוד העצמי שלי ויצאתי משם.
ככל שהתרחקתי מהמקום, האכזבה התחילה לשנות צורה. היא כבר לא הייתה מחשבה מעיקה, אלא משהו חד ודוקר יותר. ובהמשך הדרך, האוויר הקר שנכנס דרך חלון הרכב הפתוח, לא הרגיע אותי, הוא רק גרם לי להרגיש חשוף יותר. האכזבה כבר הפכה לכעס עצמי עמוק, כזה שמתיישב בבטן ומסרב להרפות.
“איזה אידיוט,” סיננתי לעצמי בין השיניים, לוחץ חזק על דוושת הגז. “איך נתת לזה לקרות?”
התחלתי לשחזר את השניות האחרונות שוב ושוב בראש, כמו סרט רע בלופ אינסופי. בכל פעם שחזרתי לנקודת האל חזור, הרגשתי את ההתכווצות הזאת בבטן. הכעס לא היה על העולם, לא על המזל ולא על הנסיבות. הוא היה מופנה ישירות אליי. אל חוסר היכולת שלי להחזיק מעמד, אל הבעיטה החזקה בדלי.
חניתי ליד הבית וצעדתי מהר פנימה, מנסה לברוח מהמחשבות של עצמי, אבל הן הלכו אחרי באותו הקצב, לא מרפות לרגע.
חצי שנה קודם לכן, הכל נראה אחרת.
הקבלה לעבודה ברשת מחסני המשרד הייתה סוג של ניצחון אישי. זה לא שהייתי מופתע – אף פעם לא הייתה לי בעיה להרשים אנשים כשמדובר בעניין רציני. יש לי את הסוויץ הזה בראש. כשצריך להיות ייצוגי, רהוט ובטוח בעצמי, אני יודע להפעיל אותו. והפעם במיוחד, כי זה כבר לא היה עוד ג’וב זמני.
נפרדתי לשלום מהריח של הבנזין בתחנת הדלק, מהאוזניות הלוחצות במוקד הטלפוני ומהרצפות הדביקות של היס פלאנט. אחרי שנים של קריעת תחת, של לילות לבנים מול סיכומי שיעור בדרך לתואר הראשון, סוף סוף נכנסתי לעולם של הגדולים. בגיל 26 מצאתי את עצמי כעוזר קניין במשרדי החברה הגדולה בארץ לציוד משרדי.
ההתחלה הייתה מבטיחה. המשרדים של החברה היו בדיוק מה שדמיינתי כשרציתי קריירה: פרקטים מקיר לקיר, מכונת קפה משוכללת וזמזום תמידי של עשייה. עשו לי סיבוב הכרות, לחצתי ידיים לסמנכ”לים שחלקם נראו כאילו הם נולדו בתוך חליפה, הכרתי את הקניינים הלחוצים ופגשתי את שאר עוזרי הקניינים – חבר’ה צעירים, רובם בגילי, שהפכו את ההתחלה להרבה יותר קלה.
עם הזמן, המסכה של המקום המושלם התחילה להיסדק מעט, וחשפה את הפוליטיקה הארגונית הרגילה:
הבוסית שלי, גלית, שמהר מאוד הבנתי שהיא אומנית בהאצלת סמכויות, שזה שם יפה לעצלנות כרונית. “תסגור אתה את הקצוות מול הספק של הדיו, אני חייבת לקפוץ לישיבה דחופה”, שם קוד לקפה עם חברה בקניון הסמוך, היא הייתה אומרת, ומפילה עליי הררי עבודה.
בנוסף, האגו המנופח של חלק הסמנכ”לים ושאר הקניינים שהיה חשוב להם להראות מאוד עסוקים. כנראה חשבו שהם מינימום מנכ”ל אפל, בזמן שהם בסך הכל ניהלו מלאי של מהדקי סיכות ומחברות.
מצד שני רוב העובדים הזוטרים היו בגילי. האווירה במשרד ובמטבחון הייתה קלילה, מלאה בהומור פנימי, לא מעט פלירטוטים עם הבנות ובעצם לרגעים זה הרגיש לפעמים כמו המשך של האוניברסיטה, רק עם משכורת נורמלית.
אבל כל אלו היו רק תפאורה ליתרון האמיתי בתפקיד, זה שגרם לי לקום בבוקר עם דופק קצת יותר מהיר, העבודה המשותפת עם מחלקת השיווק. או יותר נכון עם עידית.
עידית היא מנהלת השיווק של החברה, וכבר ברגע הראשון כשהכירו לי אותה חשבתי שהיא האישה הכי סקסית שפגשתי מימיי. היא לא הייתה רק יפה במובן הרגיל של המילה, היא הייתה הרבה יותר מזה. הייתה לה נוכחות שחשמלה את החדר. כשהיא הייתה נכנסת לישיבה, הדיבורים היו נפסקים לרגע, כאילו לתת לנוכחות שלה מקום. היה בה שילוב קטלני של מקצוענות חסרת פשרות, אינטליגנציה חריפה וחיוך של מישהי שיודעת בדיוק כמה כוח יש לה בידיים.
למזלי, התפקיד שלי דרש עבודה קרובה מולה. תכנון מבצעים, בחירת מוצרים לפרסום וישיבות ארוכות לתוך הערב. מצאתי את עצמי יושב מולה, פעם אחר פעם, במשרד שלה, מנסה להתרכז בנתוני המכירות של דיו למדפסות, כשכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על העיניים הירוקות שלה, החיוך שלה והדרך שבה היא מסיטה את השיער כשהיא מתעמקת בנתונים.
למרות הסחות הדעת, הצלחתי בכל זאת להרשים אותה דרך השליטה שלי בנתונים, בדרך המסודרת שבה העברתי לה את החומרים ובהומור הציני שלי. מהר מאוד, הישיבות שלנו הפסיקו להיות רק על נייר ודיו. הן הפכו לבריחה רגעית של שנינו מהלחץ של המשרד. “אתה יודע” היא אמרה לי ערב אחד, כשהשמש כבר התחילה לשקוע והמשרד התרוקן מאנשים, “גלית לא יודעת איזה מזל יש לה שאתה פה. היא מספרת לכולם שהיא עושה את הניתוחים האלו בעצמה.”
“נו, לפחות מישהו רואה אותם,” עניתי בציניות, “אני פשוט שמח שיש מי שמעריך את הגרפים היפים שלי. אני משקיע הרבה בבחירת הצבעים של הנתונים”
היא צחקה. צחוק אמיתי, משוחרר. השיחה זרמה והיא התחילה לספר לי על התערוכות בחו”ל, על הלילות בפרנקפורט ובשנחאי, על הבדידות שבמלונות המפוארים, על הלחץ של המנכ”ל להספיק עוד ועוד בנסיעות האלה ועד כמה שבסופו של דבר, גם בשבילה, הנסיעות האלה הן עונש ולא בונוס כפי שכולם חושבים.
ואני? אני כמו תמיד הקשבתי. באמת הקשבתי. זורק הערות מצחיקות פה ושם, קונה לעצמי עוד זמן בחברתה, דקה אחרי דקה, מרגיש איך הלב שלי נמס כל פעם מחדש כשהיא מחייכת, צוחקת או מביטה בי ישר בעיניים.
בשבועות שחלפו, התאהבתי. ולא סתם התאהבתי, לא הפסקתי לחשוב על עידית, אלף, אלפיים ואולי יותר פעמים ביום. מחכה בקוצר רוח לרגעים האלה שאנחנו יחד.
באחת הפעמים, הפגישה התארכה וגלשה כבר לשעות הערב. בשלב מסוים עידית הרימה את הראש מהמחשב, שחררה אנחה ארוכה, הסתכלה עלי ואמרה, “וואו, אנחנו לא יודעים מתי להפסיק. רוצה שנסיים להיום?” הרגשתי שחבל לי לסיים את הזמן שלי יחד איתה, אבל הנהנתי ישר, “בטח, נמשיך מחר”. התחלתי לאסוף את הניירות שלי ואז, בדיוק כשעמדתי לצאת, עידית שאלה, “אולי נקפוץ פה לאיזה קפה? מגיע לנו אחרי כל המאמץ שאנחנו משקיעים. אני מכירה מקום חמוד לא רחוק, תבוא איתי”. לא היססתי, “בטח, בכיף” עניתי בחיוך. ירדנו לחניון, התחלנו לנסוע, אני אחריה, נסיעה קצרה של כעשר דקות.
כשנכנסו לבית הקפה, היא זרקה לי חיוך ממזרי, “אחלה חנייה, ראיתי איך השתחלת לחנייה הקטנה ההיא, אתה יודע מה אומרים על מי שחונה טוב, נכון?”.
“מה אומרים?” שאלתי. והיא רק חייכה חיוך מסתורי ולא ענתה.
המקום היה חצי ריק, אפוף באור עמום ורך. התיישבנו בשולחן צדדי, הזמנו קפה ומשהו קטן לאכול. השיחה התגלגלה, וכבר לא רק על ענייני עבודה. עידית סיפרה לי על הילדים שלה, על הגרוש, על דייטים כושלים ומצחיקים שעברו עליה, ואני ישבתי שם, מוקסם, חצי משתתף בשיחה, חצי בוהה בעיניים ובשפתיים שלה, מריח איך ריח הקפה מתערבב בריח של הבושם שלה, מרגיש שיכולתי להיות ברגע הזה לנצח.
ישבנו שם כשעתיים שחלפו מהר מדי. כשהגיע החשבון, עידית כבר הקדימה אותי והתעקשה לשלם. “פעם הבאה עלי”, אמרתי, מנסה להסתיר את המבוכה הקלה של מי שרוצה להיות הג’נטלמן אבל מוצא עצמו מובל. עידית הביטה בי ואמרה “אני אוהבת שהחלטת שתהיה פעם נוספת” וקרצה לי.
ליוויתי אותה למכונית שלה, עומד מולה על הכביש כשהיא על המדרכה הגבוהה, מה שנתן לה יתרון גובה קטן. “היה כיף” אמרתי ועידית לא אמרה מילה אלא פשוט חיבקה אותי, חיבוק עוטף, צמוד וחם. היססתי בתחילה, מחבק חזרה בעדינות, עוד לא מבין מה בדיוק עלי לעשות, אבל כשהיא לא הרפתה, אלא המשיכה לחבק, חיבקתי אותה חזרה, הפעם בחוזקה, הראש שלי בין הכתף לחזה שלה, הידיים שלי על המותניים הצרות שלה, מרגישות את הגוף שלה ואת החום שלה, עוצם את עיניי ומתמכר למגע שלה.
עמדנו שם בחנייה, מחובקים בשתיקה, למשך דקות ארוכות, עד שעידית הרפתה ממני, ליטפה את הזרוע שלי, חייכה ואמרה, “אתה מתוק, נתראה מחר”.
משהו נוסף התעורר בי, חשבתי על החיבוק הזה כל הדרך הביתה, גם כשנכנסתי לדירה הריקה והשקטה. במקלחת נתתי למים החמים לשטוף את הגוף אבל המחשבות עליה ועל המגע שלה רק התעצמו והביאו אותי לזקפה חזקה וכואבת. אוננתי כשאני מדמיין אותה איתי, חש מחדש את המגע שלה, את הריח שלה, את הגוף שלה ואת החום שקרן ממנו, עד שהמתח של השבועות האחרונים התרכז לשנייה אחת והתפוצץ, גמרתי בחוזקה, כשהרגליים שלי רועדות מהפורקן הפיזי והנפשי כאחד.
בשבועות הבאים ישבנו באותו קפה פעם או פעמיים בשבוע. מצאתי את עצמי סופר את השעות עד סוף יום העבודה, לא כדי ללכת הביתה, אלא כדי להיכנס שוב לאותה בועה שיצרנו. השיחות הפכו ליותר ויותר אישיות ואינטימיות, עידית נפתחה בפניי בצורה שלא דמיינתי. היא שיתפה אותי בסיפורים על עבודות קודמות, על המאבקים שלה בעולם השיווק הגברי והתחרותי, ועל האקסים שלה – סיפורים שהיו רצופים בתובנות של אישה שעברה דבר או שניים בחיים. אני, מצידי, ניסיתי לתרום את חלקי, אבל הרגשתי שסיפורי ה”גבורה” שלי מתחנת הדלק או הדרמות הקטנות מהיס פלאנט נשמעים כמו סיפורי ילדים ליד החיים העשירים שלה. הרגשתי בעננים מכל פגישה כזו ומכל רגע בחברתה.
אבל מה שהכי חיכיתי לו, היה אותו חיבוק ארוך וצמוד בסוף כל פגישה, שאפשר לומר שהפך לסוג של התמכרות פיזית. היינו יוצאים מהקפה אל אוויר הלילה, צועדים אל החנייה הדוממת. לפעמים זה קרה ליד הרכב שלה ולפעמים ליד שלי, אבל התנועה תמיד הגיעה ממנה. היא הייתה עוצרת, מסתכלת עליי לרגע, ואז פשוט מחבקת אותי, אותו חיבוק ממושך, עוטף וחם, כזה שגורם לזמן לעצור מלכת. בכל פעם מחדש, כשהפנים שלה נטמנו בכתפי והגוף שלה נצמד לשלי, הרגשתי זרם חשמלי שעובר לי בכל הגוף. מצד אחד, זו הייתה התרגשות עזה, תחושה של התרגשות וקרבה שאין לה תחליף. מצד שני, זו הייתה מבוכה גדולה, פחדתי שהיא תשמע את הדופק המטורף שלי, או שהיא תרגיש כמה הגוף שלי מגיב אליה באופן פיזי ומיידי. כל חיבוק כזה היה מטעין אותי לימים הבאים, גורם לי להסתובב במשרד כמו מישהו שיודע סוד שאף אחד אחר לא מבין.
באחת הפעמים, היא סיפרה לי על מקום העבודה הקודם שלה ועל האקס שלה מאותה התקופה, אילן. “הוא היה משהו אחר, טיפוס דפוק, אבל לא יכולתי לעמוד בפניו, הוא ידע בדיוק איפה לגעת בי”, אמרה והביטה בי כאילו מחכה לבחון את תגובתי. “אז למה לא עזבת אותו מוקדם יותר?” שאלתי, הקול שלי קצת פחות יציב משקיוויתי. “קשה לעזוב אחד כזה שידע בדיוק איך לגרום לי להרגיש מסופקת” ענתה כשהיא לא מזיזה את המבט שלה מעיניי. הרגשתי מבוכה, הרגשתי את החום מטפס במעלה הצוואר, שוטף את הלחיים שלי בגל של בעירה. הייתי חשוף לגמרי. היא ראתה הכל. “אתה מסמיק, חמוד שלי”, צחקה, “הבכתי אותך?”. חוץ מלחייך חיוך קטן לא באמת הצלחתי לענות ועידית המשיכה בשיחה ועברה מהר לנושא אחר.
כשהגענו לחנייה, היא אמרה לי, “רוצה ללכת לראות את המשרד הקודם שעבדתי בו? הוא פה קרוב ועדיין יש לי את המפתח”. הסכמתי מיד, תוהה לאן בדיוק הערב הזה יכול להתפתח. נסענו יחד ברכב שלה והגענו תוך כמה דקות למשרדה הקודם, היא הראתה לי איפה כל דמות מהסיפורים שלה ישבה, ואז גם את המשרד שהיה שלה, מרווח, עם שולחן גדול וספה מעור בצד. עידית התיישבה על הכיסא שהיה שלה, נשענת לאחור, “אם היית יודע מה ראו פה הרהיטים, אני חושבת שהיית מסמיק יותר ממקודם”, בלעתי את הרוק שלי, “מה הם ראו?”, עידית הפסיקה לרגע, הסתכלה עלי כאילו בוחנת אם אני מוכן לשמוע את התשובה שלה ולאחר רגע אמרה, כשהיא לא מזיזה את המבט שלה ממני, “אילן היה אוהב לרדת לי כשאני על הכיסא הזה, ככה כשהוא על הברכיים, מלקק אותי עד שהייתי גומרת”. הרגשתי כאילו פגע בי ברק. כל מה שהצלחתי לשאול היה “מה? בשעות העבודה?”. “ברור שלא בשעות העבודה, אבל אחרי שכולם היו הולכים, הוא היה מגיע, לא אומר מילה, כורע על ברכיו ומלקק אותי כמו שאף אחד אחר לא ידע לעשות. אחר כך היינו עוברים לספה הזו” סימנה לי עם הראש ימינה “וממשיכים מאיפה שגמרתי עד שהייתי גומרת שוב, כמה פעמים… לא הייתי יושבת על הספה הזאת במקומך” חייכה אלי ופרצה בצחוק גדול, קמה לקראתי, פורעת את השיער שלי בחיבה ומושכת אותי החוצה, “בוא נלך, אני רואה שאני שוב מביכה אותך, אתה אדום כמו עגבנייה”.
ירדנו לחניון ונכנסנו לרכב שלה, בזמן שאצלי בראש ערבוביה גדולה של מבוכה ותשוקה, “מה אתה עושה עכשיו טמבל?” שאלתי את עצמי, “אתה צריך רמז יותר ברור מזה?”, “היא לא בליגה שלך” צעק מהצד השני ההיגיון שלי, “למה שאחת כמוה תרצה ילד בן 26?” המשיך. בזמן שהוויכוח הזה התרחש בראש שלי, הגענו חזרה לחניון של בית הקפה, עידית עצרה ליד הרכב שלי. הבטתי עלייה, מנסה להכריע מה אני אמור לעשות, היא הביטה אלי חזרה ובינינו שתיקה. בראשי הוויכוח הוכרע, רכנתי לעברה, מקרב את שפתיי לשפתיה, היא נענתה לי בנשיקה רכה וחושנית, פותחת את פיה ומאפשרת ללשוני לפגוש את לשונה לסיבוב שהעביר בי ניצוצות של אש ושל תשוקה גדולה שכבו לפתע כשעידית הדפה אותי בעדינות אחורנית, “עדיף שלא, חמוד שלי, אתה סתם תפגע”.
בימים ובשבועות שחלפו, הפכתי לאסיר של הרגע ההוא. לא הפסקתי לחשוב על השנייה שבה השפתיים שלנו נפגשו ועל הרגע שבא מיד לאחר מכן, שגרם לי לתסכול וכאב עמוקים. הדיסוננס בין האהבה והתשוקה שהרגשתי כלפי עידית לבין האכזבה שהציפה אותי בסיומו של אותו הערב לא הרפה ממני. למרות שהנשיקה ארכה בסך הכל כמה שניות, דמיינתי את הרגע האינטימי והקרוב הזה שוב ושוב עד שלרגעים הרגשתי שאני ממש חווה אותו פיזית, פלאשבקים של ניצוצות האש אל מול המים הקרים שבאו לאחר מכן. מציאות ודמיון התערבבו באותם רגעים שבהם שקעתי לתוך החוויה ההיא, תשוקה מול כאב, לא ברור מי כואב יותר, הזמן נזל והתערבב עד שלא יכולתי להבחין בין הרגע ההוא לעכשיו, העולם שלי נעצר על ציר זמן של כמה שניות בחניון בית הקפה.
עם עידית המצב קצת השתנה, המשכנו לשבת לישיבות עבודה ארוכות, היא המשיכה לשוחח איתי כרגיל, לצחוק ולהחמיא לי על העבודה הטובה שאני עושה, אבל משהו בה היה מעט עצור, אולי טיפה מרוחק, כאילו הבינה שהלכה איתי צעד אחד רחוק מדי. היא טסה לשבוע לנסיעת עבודה עם אחד הקניינים ובליבי קינאתי בו על כך שהוא הולך להיות לבלות בחברתה כל כך הרבה זמן. חשבתי עליה המון, מה היא עושה, מה היא לובשת, איך עוברות עליה הפגישות. היא לא הייתה פה פיזית, אבל היא הייתה נוכחת בכל פינה. הימים היו קשים, אפשר היה לשקוע בעבודה וקצת לשכוח, אבל הערבים והלילות היו קשים הרבה יותר, מחשבות שלא מרפות ואותו רגע שחוזר שוב ושוב, נמצא כאן איתי, כל כך קרוב ומציאותי, גורם לי לכאב ותשוקה.
בכל לילה, מתחת למים החמים במקלחת, אוננתי שוב ושוב כשאני מדמיין את הערב ההוא מתפתח למקומות אחרים. לפעמים שאני מחליף את דמותו של אילן, מגיע למשרדה בהפתעה, יורד לה כשהיא ישובה על אותו כיסא, רגליה פשוקות, שמלתה משוכה מעלה, מרגיש אותה רטובה ומזמינה, נמסה אט אט מלשוני ומתמסרת כל כולה לעונג שאני גורם לה. מלטפת את ראשי ואת אוזניי בעדינות, משעינה את ראשה אחורנית, משחררת אנחות וגניחות קטנות שהולכות ומתגברות בזמן שאני מתווה קצב שהולך וגובר, עד שהיא מצמידה את ראשי בחוזקה אליה וגומרת בעוצמה כשהיא צועקת את שמי. בפעמים אחרות אנחנו מגיעים לספה, זו שהיא הזהירה אותי לא לשבת עליה, מתנשקים נשיקות איטיות וחושניות שהולכות והופכות סוערות, ולאחר מכן מנצלים אותה לסקס סוער, פעם כשאני מעליה, חודר אליה בלהט ופעם כשהיא עלי, רוכבת בתנועת אגן סקסית על אברי הזקור. הדמיון שלי השתולל, ואותו חוסר יכולת שלי להבחין בין העבר להווה שב והתחזק, לשניות הייתי איתה שם, ממש מרגיש את גופה צמוד לשלי, ולרגעים שוב במקלחת לבדי, רק מדמיין.
חלק ב
השבוע שבו עידית טסה לנסיעת עבודה חלף והיא שבה למשרד. ראיתי אותה ביום ראשון בבוקר וחוץ מחיוך לא החלפנו מילה. היא הייתה עסוקה, כנראה מיהרה לישיבה ואני הייתי עסוק בעבודה ובמחשבות. למחרת היא לא הגיעה לעבודה וכאשר שלחתי לה מייל בענייני עבודה ושאלתי בנוסף אם היא בסדר, היא ענתה שהיא תפסה איזו שפעת, כנראה בטיסה ולכן לא הגיעה למשרד. למרות המחלה, עידית המשיכה לעבוד במרץ מהבית, לשלוח מיילים, לשאול שאלות ולבקש בקשות.
ביום חמישי בערב היא התקשרה אלי למשרד, “מה נשמע? איך אתה?” התרגשתי מאוד לשמוע את הקול שלה, “אני חייבת שתעשה לי טובה, שליח הביא למשרד שלי את הדיסק ממשרד הפרסום עם החומרים לפרסום של השבוע הבא ואני חייבת לעבוד עליהם היום, יש מצב שאולי תקפיץ לי אותו?”, “ברור” עניתי, “מצוין, ברנר 6, צלצל אלי כשאתה למטה וארד לקחת”. סיימתי כמה דברים, לקחתי את הדיסק מהשולחן שלה ונסעתי אליה, מצפה לראות אותה ולו רק לכמה דקות אחרי שבועיים שבהם ראיתי אותה רק לרגע.
חניתי בקושי בין שתי מכוניות, מתמרן בזהירות, “אני כבר יורדת” אמרה כשהתקשרתי. יצאתי מהרכב והמתנתי. כשעידית הגיעה, לבושה במעיל גדול, לא יכולתי שלא לחייך חיוך רחב, מתקשה להסתיר את השמחה לראות אותה. “מרשים איך שנדחסת פה” ציינה בחיוך תוך כדי שהיא מביטה בי במבט חודר. “הבאת לי את הדיסק?”. עמדנו שם ברחוב דקות ארוכות, מדברים על ענייני עבודה עד שעידית אמרה “קר לי, רוצה לעלות? הכנתי עוגת גבינה מדהימה, אתה חייב לטעום, היא לא תמיד יוצאת לי ככה”.
הראש שלי התערבל לרגע מהתרגשות, “לעלות?” חשבתי ובמקביל שמעתי את עצמי אומר “ברור, חבל שתהיי פה בחוץ בקור כזה אחרי מחלה וחוץ מזה אני מת על עוגות גבינה”. תחושה של משהו מוכר חלפה בי לרגע ונעלמה במהירות כשנכנסנו לדירה שלה. הדירה הייתה חמימה, מוארת באור רך, ספה גדולה בסלון, כמה תמונות גדולות וריח של אפייה. “שב, אני מכינה לנו תה ומארגנת לך טעימה מהעוגה”. התיישבתי על הספה, מתרשם עוד קצת מהסלון המעוצב, מעכל את העובדה שאני כאן, לא במשרד שלה, אלא בביתה. עידית הגיחה מהמטבח, עם מגש, שתי כוסות תה ופרוסת עוגת גבינה, אבל כל תשומת הלב שלי הייתה ממוקדת בה. את המעיל היא הורידה, חושפת כותונת שחורה, שהבליטה את גופה הנשי וגרביים עבים שהדגישו את העובדה שהיא בבית ולא במשרד. “סליחה על הלבוש הלא רשמי, אבל הייתי חולה, מותר לי” אמרה והתיישבה קרוב אלי. “הנה תטעם, מה אתה חושב?”. האמת שהעוגה הייתה באמת אחת הטובות שטעמתי, וגם התה הגיע בדיוק בזמן.
דיברנו על העבודה, על הנסיעה שלה לחו”ל, על המשרד, בעצם רוב הזמן עידית דיברה ואני בעיקר הנהנתי, בוחן אותה, את העיניים והשפתיים שלה, את הכתפיים החשופות שהכותונת השחורה הזו מדגישה, מרגיש את החמימות שהיא והבית שלה משרים עלי. “ואתה? איך עברו עלייך השבועיים האלה?”, השאלה הזו טלטלה אותי, הקפיצה את הכאב של כל השבועות האחרונים. “התגעגעתי” מצאתי את עצמי אומר, מביט עלייה לרגע וברגע שלאחר מכן משפיל מבט כדי שלא תראה את הכאב שאני חש.
ברגע הבא מצאתי את עצמי עטוף, מגע מוכר הקיף אותי, גורם לי לעצום את עיני ולהישאב פנימה, עידית חיבקה אותי, עוטפת אותי חזק ובתגובה אני לא ממתין אלא מחבק את מותניה בחזרה, לא מהסס כמו בפעם הראשונה. אנחנו צמודים על הספה, מחובקים, לא אומרים מילה אלא רק מתמכרים למגע ולתחושה. החיבוק ממשיך דקות ארוכות ועידית מגיבה למגע שלי. בכל פעם שאני מעביר את ידי על מותניה ולוחץ קצת, היא נושפת אוויר קצת יותר חזק, ומשחררת אנחה קטנה. התגובה הזו מטריפה אותי, מדרבנת אותי להעז עוד טיפה, ללטף אותה קצת יותר פנימה, בגב, ומשם לעלות קצת יותר למעלה, מודע לכל תגובה שלה. היא מלטפת את ראשי ונצמדת עוד יותר אלי, הפה שלה קרוב לאוזן שלי, הנשימה שלה חמה, כל נשיפת אוויר שלה מלהיטה את התחושה שגם ככה בוערת בגוף שלי, “אנחנו חייבים אותה” צועקים שני חלקי המוח שלי שבדרך כלל מתווכחים אבל הפעם מסכימים הסכמה נדירה, “אני חייב אותה”, אני חושב לעצמי ומסכם הסכמה גורפת.
החיבוק שלנו נמשך דקות ארוכות, הכי ארוך שהיה לנו עד כה, אנחנו צמודים כל כך שאני שומע את הלב שלה פועם. הידיים שלי מטפסות לשכמות שלה, ספק מעסות ספק מלטפות, מוציאות מעידית אנחות חזקות יותר ויותר, הזקפה שלי חזקה, פועמת עם כל תגובה שלה. אני מסיט כתפייה אחת של הכותונת, מנשק את הכתף שלה בעדינות, עובר בנשיקות קטנות פנימה לכיוון הצוואר וכשאני מגיע אליו, מטפס למעלה ביניקות קטנות, נזהר שלא להשאיר לה סימנים. היד השנייה שלי מלטפת את הלחי שלה והפה כבר נמצא בחיבור שבין הצוואר לאוזן שלה, מקום שמסתבר רגיש ביותר אצלה. הידיים שלה מחזיקות אותי חזק, היא כבר לא בשקט, האנחות שהיא מוציאה הולכות ומתחזקות ויותר מרומזות לי שאפשר להמשיך עוד.
אני מסובב את הסנטר שלה אלי, מודע לאותו רגע דומה שתסכל אותי כמה שבועות לפני כן, מקרב את שפתיי אליה, מנשק את שפתה התחתונה, ואז את העליונה ואז נכנס בין שתיהן, לפיה שנפתח אלי וללשון שנשלחת לפגוש את לשוני בתשוקה עזה. אותם ניצוצות של אש עפים לי בראש ומדליקים את אותן פינות שעדיין לא קלטו את המתרחש. אנחנו מתנשקים בתאווה גדולה, נשיקות איטיות ועמוקות, נושמים אחת את השני. מהר מאוד הנשיקות הופכות סוערות, הידיים כבר לא מהססות, לא שלי ולא שלה, אני מוריד כתפייה אחת לגמרי, מושך את הכותונת בצד אחד למטה, חושף שד אחד, מלטף אותו, מלטף את הפטמה הזקורה, מביט בעיניים המצועפות שלה שמחכות להמשך ומעביר את לשוני סביב הפטמה באיטיות, ממשיך להביט בה, מתענג לראות אותה מגיבה למגע שלי, יונק ומלקק. היא שולחת יד אל בין רגלי, ומעסה את איברי הקשה בעוד ידה השנייה עוברת בשערי כאילו מכוונת את ראשי. יד אחת שלי מלטפת את הברך שלה, עולה אט אט ונכנסת בליטוף איטי ועדין אל בין רגליה, אל הירכיים. עידית מושכת את היד שלי פנימה, מצמידה אותה לתחתונים הלחים שלה. הגוף שלה כל כך חם, אבל שם, בין רגליה, היא בוערת. אני מעביר אצבע על התחתונים שלה, לוחץ אותה פנימה בין שפתיה התחתונות, “אני צריכה אותך עכשיו” היא נושפת החוצה את המשפט שעד עכשיו רק דמיינתי, “בוא תזיין אותי” אומרת ומושכת אותי לחדר השינה, למיטה הגדולה שלה.
אני נצמד אליה ליד המיטה, מוריד ממנה במשיכה את הכותונת, משאיר אותה בתחתונים שאותם היא מורידה במהירות, נשכבת על המיטה, שולחת את היד שלה אל בין רגליה, האצבעות שלה מלטפות את איברה הרטוב, בעוד אני פושט את בגדיי במהירות וכורע בין רגליה, רוצה לטעום אותה לראשונה. “לא” היא אומרת “עכשיו אני צריכה להרגיש את הזין שלך”, אני מתרומם חזרה על כפות הידיים, מפשק אותה וביד אחת מצמיד את האיבר הנוקשה שלי אליה, מוציא ממנה גניחה חזקה, “אתה מטריף אותי, בוא אלי”, אני חודר אליה באיטיות, כמו שחלמתי, מרגיש עד כמה היא רטובה. היא מתהדקת סביב האיבר שלי, הידיים שלה על הישבן שלי דוחפות אותי אליה פנימה. התחושה כל כך טובה, שילוב של חום ותשוקה. אני בתוכה, זז קדימה ואחורה באיטיות, מתענג על כל שנייה, על התחושות שלי ועל התגובות שלה, על הגוף הסקסי שלה שמטריף לי את כל החושים, משחרר את כל מה שהצטבר בי שבועות ארוכים. היא סוגרת את רגליה עלי, זזה בקצב של החדירה, דוחפת אותי פנימה ומכווצת את איברה תוך כדי. אנחנו בתנוחה הזו דקות ארוכות, מתנשקים בסערה תוך כדי, אני מתחיל להרגיש את התחושה הזאת למטה שהולכת וגואה, “אל תפסיק, אני הולכת לגמור” היא חצי צועקת, “כןןן, תמשיך בדיוק ככה”. “תתרכז…” המוח שלי פוקד על הגוף, “תחזיק מעמד… עוד קצת, עוד קצת, עוד קצתתתת……..”
ואז זה קרה, או לא קרה, תלוי מאיזה צד מסתכלים. גמרתי. גמרתי כל כך חזק שראיתי זיקוקים, גמרתי בכמה תנועות חזקות, מצמיד אותה אלי לרגע של התעלות פיזית ורוחנית שנגמר במחשבה הזו – “אוףףף איזההה בעסה,שיט שיט שיטטטטטט” המחשבה הזאת נשמעה בתוך הראש שלי כמו צפירה של אמבולנס באמצע הלילה. השקט שהשתרר אחר כך לא היה שקט של ניצחון, אלא שקט חלול של כישלון מפואר. כרעתי שם, בוהה בחלל, והרגשתי איך האוויר יוצא לי מהמפרשים בבת אחת.
“עד שהרגע הזה הגיע ואתה מפספס אותו עם כזאת פאדיחה?” חשבתי לעצמי.
עידית אמרה לי, “זה קורה, הכל בסדר” אבל אני בטוח שראיתי את האכזבה על פניה. נשארתי דומם עוד כמה דקות על המיטה כשעידית מלטפת אותי. האכזבה שרפה אותי מבפנים והלכה וגאתה במהירות. המחשבה הראשונית הייתה לקום ולהתלבש, לברוח מהפדיחה הזאת, אבל משהו נוסף עבר לי בראש, המחשבה שאת הדרך הזו כבר ניסיתי. במקום להתלבש וללכת אמרתי, “אני שנייה בשירותים” ונכנסתי לשירותים הצמודים לחדר השינה. לא הבנתי מה אני מרגיש בדיוק, סחרחורת מוזרה, משולבת עם שאריות הזיקוקים שהרגשתי קודם והאכזבה העצומה שאפפה אותי עכשיו. התיישבתי על הרצפה, עירום, מחזיק את הראש ומשהו הבזיק לרגע, גרם לי להביט למעלה. הראייה שלי היתה מטושטשת, לא הבנתי מה אני רואה, הרגשתי שאני מדמיין או הוזה….יש פה עוד מישהו?! נרתעתי אחורנית. “מה הולך?” לוחשת לי הדמות בקול מוכר מדי. “קום קום, אין מה להתבאס ממה שקרה, למדנו משהו בשנים שעוד יעברו”. התמונה של הדמות מתחדדת, “מה הולך פה???” עובר לי בראש. אני מזהה את עצמי, קצת יותר שרירי, עירום לחלוטין, מביט בי ואומר, “צא מההלם, תקבל הסבר אחר כך”. הוא נכנס במהירות חזרה לחדר השינה, כשאני מספיק לראות שהאיבר שלו זקור. מציץ פנימה ושומע את עידית אומרת “התאוששת מהר”, שומע אותם צוחקים ומביט בה ובי ממשיכים מאיפה שהפסקנו.
האני השרירי לא בזבז רגע, הוא המשיך בדיוק מהנקודה שבה כשלתי. בעשרים דקות הבאות, ראיתי אותו מרוכז כולו בלענג את עידית, חודר אליה בדיוק כמו שהיא ביקשה, מביא אותה לאורגזמה קולנית במיוחד ומספר דקות מאוחר יותר לעוד אחת לא פחות חזקה כשהוא גומר מיד אחריה.
בעוד היא מתנשפת, מחזירה לעצמה את הנשימה, הוא קם, אומר לה ברכות, “כבר חוזר”, נכנס לחדר השירותים ולוחש אלי “הכאב ההוא היה יותר מדי, לא יכולנו לתת לו להמשיך”. הסחרחורת שלי חזרה ואני השרירי הבזיק ונעלם כאשר במקומו שוב הבליחה דמותי, גם הפעם עירומה לחלוטין, מעט שונה מאני השרירי, “מה זאת התספורת הזו” אני מספיק למלמל לעבר דמותי שעונה לי בלחש, מסמנת לי עם היד, “בטעות, זה לא יקרה שוב, מבטיח” ונכנסת לחדר השינה. אני מציץ שוב ורואה את עידית נצמדת אלי השלישי לנשיקה עמוקה שהלכה והפכה לסקס סוער.
במהלך השעתיים הבאות זה קרה עוד פעמיים. הבנתי שבדרך מוזרה כלשהי הכאב שלי יצר איזה קרע בזמן, קרע שהאני העתידיים שלי ניצלו ושלחו את עצמם לפה על מנת להציל את עצמי מעצמי.
מצד אחד הרגשתי את הביטחון העצמי שלי חוזר אבל מצד שני רציתי לסיים בעצמי את הערב.
כשהאני הרביעי נעלם, נכנסתי חזרה אל חדר השינה, מביט בעידית שוכבת על המיטה, סמוקה ומתנשפת, שערה פרוע. “בואי” אני מבקש ממנה ולוקח אותה לשולחן האוכל הגדול שבסלון, מושיב אותה על אחד הכסאות, כורע לרגליה, מפשק אותן קלות ועובר עם לשוני על רגליה, מעסה אותן תוך כדי, מלקק מעלה מעלה עד שאני מגיע לירכיה, נושך נשיכות קלות, מנשק ומלקק, שומע את הנשימות שלה הולכות והופכות כבדות בעוד ידיה מלטפות את ראשי. אני מעביר לשון רטובה בין שפתיה, מרגיש אותה נפתחת אלי, מאפשרת ללשון שלי לחדור פנימה, ללקק את שפתיה הפנימיות ולעלות לאט עד שהדגדגן שלה בין הלשון לשפה העליונה שלי, אני יונק אותו, יוצר ואקום שגורם לעידית להתפתל וללחוש, “כן בדיוק שם, בדיוק ככה”. מלקק בעדינות ומעביר את הלשון שלי בסיבוב איטי על הדגדגן הנפוח, כאשר הידיים שלי נכנסות בין מושב הכסא לישבנה, מצמידות אותה אלי, לפה וללשון שלי. אני ממשיך בליקוק יסודי, רגע איטי ורגע מהיר, מרגיש איך הגוף והדופק שלה מאיטים ומאיצים יחד איתי. כאשר הנשימות שלה הולכות והופכות לכבדות יותר ויותר, אני עוצם את עיני, מלקק ויונק בקצב מהיר ואחיד, מנסה להרגיש את התגובות שלה כמה שיותר. עידית מלטפת את אוזניי ואת ראשי, גונחת בקול וברגע אחד מצמידה את ראשי אל איברה בחוזקה וגומרת ברעד גדול.
עידית קמה, מסתובבת עם גבה אלי, נשענת על השולחן ואומרת לי “בוא, אני צריכה עוד אחד חזק לסיום”. אני נצמד אליה מאחור, חודר אליה בפעם אחת מהירה, מרגיש עד כמה היא רטובה, כאשר יד אחת על החזה שלה והשנייה על כתפה, מייצבת את גופה. היא כל כולה משולהבת, נעה בתנועה הפוכה לשלי כך שכל תנועת חדירה שלי מורגשת כפליים. אני חודר אליה חזק ובקצב, מפליק לה על ישבנה, מה שמוציא ממנה עוד סדרה של גניחות חזקות. אנחנו נעים כך עוד דקות ארוכות עד שעידית גומרת בצעקות רמות ואני מיד אחריה, ממלא אותה בסדרת התזות של משהו שמרגיש כמו לבה רותחת. אנחנו קורסים מותשים לתוך המיטה הגדולה, מתנשקים ומתלטפים, מחזירים את הנשימה לאט לאט. “ידעתי שתהיה כזה, מי שחונה טוב מזיין טוב” היא אומרת לי וצוחקת.
אז זה הסיפור הראשון שלי. הרעיון לסיפור נוצר אחרי שצפיתי בסרט, אשתו של הנוסע בזמן ואלמנטים מסוימים בסיפור אכן נלקחו משם. זה בהחלט לא סיפור אמיתי, בטח שלא החלק על חזרה בזמן, אבל משולבים בו לא מעט דמויות ורגשות אמיתיים לחלוטין.
סיפור מעולה.אם זה הראשון שלך, נכונה לך קריירה מדהימה
תודה רבה אמיר, זה אכן הסיפור הראשון שלי. שמח מאוד שאהבת!