הצעירה שחישלה אותי

הסיפור המובא כאן מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לי לפני למעלה מעשור. שמות הדמויות, מקומות העבודה וחלק מהפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות המעורבים.

אני לא בטוח מה משך אותי אליה קודם – החוצפה, הציצים המלאים, או העובדה שהייתה צעירה ממני בעשור. אולי זה היה השילוב המסוכן. עבדתי אז כשליח ברשת מזון בקניון במרכז הארץ. כשלא היו משלוחים, הייתי בורח לחנות ספרים שקטה בקומה למטה – מרחב של שקט וריח של דיו, עץ לכה… ושיר.

היא הייתה הבת של הזכיינית. כמעט בת 18, אבל עם ביטחון של אישה שכבר למדה את העולם – וזרקה אותו בצד. שיער כהה גולש, גוף שמנמן – מושך, עם שדיים כבדים ותחת עגלגל שבלט מכל זווית. עיניה מאחורי משקפיים עגולים שידרו חוצפה, והחיוך שלה – תמיד חצי לעגני – חירפן אותי. היא שלטה בכל סיטואציה, גם כשהייתי סתם לקוח משוטט.
קראתי לה שיר. זה לא שמה האמיתי.

הזמנתי אותה לסרט – “שומרי הגלקסיה”. היא הסכימה, אבל זרקה באגביות: “זה לא דייט. ואל תנסה לנשק אותי.”
לא ניסיתי. הייתי רגיל לנשים עצמאיות, אבל היא שיחקה במגרש אחר.

נפגשנו שוב – הפעם בבלאק. היא אכלה המבורגר כפול. בלי להתנצל. סיפרתי לה על הלימודים שלי, על הדירה עם השותפים, על האהבה שלי למנגו. היא סיפרה שהיא רוצה להיות רופאה, ושיש לה ניסיון מיני לא שגרתי. “פרמדיק. מד”א. נשוי. עשרים שנה מעליי. עשינו הכל – אנאלי, אוראלי, באמבולנס.” היא סיפרה כאילו מדובר בקורס קיץ. ושוב הזכירה את הזין הענק שלו – 23 ס”מ – כאילו זו עובדה ביולוגית שצריך לדעת.
ואני? 12 ס”מ. עבה. שתקתי. בערתי מבפנים.

“זה לא חוקי, את יודעת,” אמרתי.
“עזבתי את מד”א בגללו. זה היה יותר מדי.”
אחר כך היא חפרה שאני חייב לראות איתה את “פרוזן”. זרמתי. הגענו אליי. נמרוד, השותף שלי, לא היה.
היא התמסרה לשירים. שרה, התרגשה – ואז התקרבה. נגעה בי. נשקה. פתאום הייתי בלי חולצה. היא – בגופייה וחזייה. היא חשפה את שדיה, פטמות זקורות, והפשילה מכנסיים. התחתונים שלה היו רטובים. היא הורידה לי את הבוקסר, הסתכלה על הזין שלי, וחייכה בזלזול.
“קטן” אמרה.
“הכול יחסי,” עניתי.
בלי קונדום, היא התיישבה עליי. החדירה בעצמה. רטובה. לוהטת. הכוס שלה בלע אותי בתנועות מדויקות. כשהנחתי ידיים על מותניה – סטירה. “אמרתי לא לזוז. אני רוכבת פה.”

היא שלטה – בקצב, בעומק, בגניחות. הגוף שלה רעד סביבי. כשהתכווצה, היא גמרה. חזקה. ירדה ממני. אני עדיין לא.
היא ירדה לי. בלי ידיים. עם גרון פתוח ורטוב. לא עצרה גם כשהתרעתי. גמרתי לה בפה. “טעם של מנגו,” היא אמרה, בולעת. ירדתי לה. היא פישקה רגליים, לחצה אותי פנימה. ריח חם, טעם עמוק. כשגמרה, צעקה – “אל תפסיק!”

זה הפך להרגל. כמעט כל ערב. היא הייתה באה אליי, שותה אותי. סוחטת אותי. דורשת שאוכל מנגו כדי לשפר את הטעם. דורשת שאגמור לה בפה. שארד לה. שאעשה שוב.

פעם אחת היא אמרה בקור רוח: “תכניס לי לתחת.”
לא שאלתי פעמיים. חדרתי בזהירות. היא התפתלה סביבי, איטית אבל בטוחה. היא גנחה – “תזוז, יא קטן.” – ואני זזתי. כשגמרתי עמוק – שוב טעות: “אמרתי שאתה גומר לי בפה!” מכה. בישבן. סטירה שובבה – שכאבה לי בול.

נאור, השותף, אמר לי: “אתה נראה כמו לימון סחוט.”
אבל לא אכפת לי. התמכרתי. היא הייתה האש.

עד שפעם לחשה לי, כשהיינו עירומים, שהיא פגשה מישהי. מישהי לסבית. לא מהמד”א. מהשכונה. שמתחילה איתה.
“אולי אני אנסה איתה.”
תוך שבוע – נעלמה. בלי סיום, בלי פרידה.

פגשתי אותה פעם בקניון. “החברה שלי לא רוצה שאני אדבר איתך. תודה על הכול.”
ואז לחשה: “אתה ירדת לי הכי טוב.”
חסמה אותי.

שנים עברו. אמא שלה סיפרה לי ששיר סיימה רפואה. עובדת בבית חולים במרכז, שיקום חיילים.
אני? נשוי. שני ילדים.
אבל אף אחת – אף אחת – לא הייתה כמו שיר.

היו לי מאז עשרות נשים. סקס מכל הסוגים – אוראלי, אנאלי, גמירה בפה, שליטה, משחקים. אבל היא? היא הייתה שיעור. אש. שריפה שהשאירה אותי מסומן.

הצעירה שחישלה אותי.
עברו עשר שנים, עשרות נשים – אבל ככה? ככה לא נגעו בי מאז.