כשציירת אותי, הצלחת לגעת בי כמו שאף גבר לא הצליח מעולם.
בלי מגע ידך, בלי לחוש את עורך, את קצוות האצבעות שלך, רטט היה עובר בי שלא אדע עוד מעולם.
רוצה לפגוש אותך עוד פעם אחת, להרגיש את אותן התחושות.
התבגרתי, אינני אותה עלמה צעירה שהכרת, גופי כבר אינו אותו הגוף, השנים, ההריונות, המתח שינה אותי מבפנים ומבחוץ.
אני רוצה לחזור אל התקופה שבה נעצרתי על בדי הקנבס שלך, הבדים הלבנים שנמרחו צבעים, צבעים שצבעו אותי,
מכחול ומים שהיו אצבעותיך שנגעו בי.
רוצה לחזור לשכב על הספה בצבע הבורדו, הספה הישנה שעליה שכבתי, ביישנית ועירומה למען האמנות.
איך הפטמות הורדות שלי היו מתקשות מהתרגשות מהרוח הקלה שהייתה נכנסת אל החדר מבעד לחלון.
עברו הרבה שנים, איני יודעת מה עלה בגורלך. האם ציירת אחרות? אהבת אותן כמו שאהבת אותי?
הן היו שלך כמו שאני הייתי?
אני חיה מאחורי מסיכה של שמחה, של השלמה עם חיי משפחה נהדרים כשליבי נמצא עשרים שנה אחורה.
כשציירת אותי, כשהפכת אותי לשלך!
הרוח הקלילה הייתה נושבת לעבר ערוותי, מגעה היה נעים, ערוותי השעירה, של עלמה צעירה שעוד לא ידעה גבר מימיה.
היית הראשון שלי למרות שלא ידעת, אני הייתי אמנות בשבילך ותו לא.
אתה לעומת זאת היית ועדיין אהבת חיי.
לנצח אשמור אותך בליבי ובמחשבותיי עד שיום אחד אולי הגורל יפגיש אותנו שוב ואז אולי תצייר אותי שוב!
אשה רגישה הלוואי והייתי מכיר את צפונות ליבך