נסיעה טובה

הימים הם ימי אבל, מצב הרוח מזוין, עטור זקן אבלים ראיתי אותה בתחנת האוטובוס כשעיננו נפגשו לרגע.
ישוב בספסל שלפני האחרון היא נכנסה לאוטובוס וכאילו תאמנו מראש חצתה והתישבה ספסל לפניי.
הסיטה ראשה לאחור כאילו במכוון, שערה השחור נוגע, מרפרף על ידי, ההזמנה הייתה באוויר, בלי לחשוב על התוצאות ידי ליטפה לא ליטפה כאילו באגב לא רצוני את שערה, מרפרפת על עורפה, יכולתי לחוש את רעד גופה, גופי זעק את אותה זעקה.
מהכרות מוקדמת ידעתי שהקו הזה חוצה מספר חורשות בדרך לפסגת הכרמל.
“את יורדת איתי״ לחשתי לאוזנה.
קיבלתי הנהון כהסכמה אילמת, לחצתי על כפתור העצור, ללא מילה נוספת ירדתי מהאוטובוס.
היא ירדה אחרי, הושטתי לה יד, החורשה המוסתרת בין בתים הייתה במרחק לא רב מהתחנה, בשורה הראשונה של העצים על שורשי גזע עץ אורן עבה, נוטה לצידה הפנימי של החורשה, מוסתר מעין עובר ושב, התישבתי, היא עמדה מולי ללא מילה.
ידי רפרפו על ירכיה מתחת לחצאית הקצרה, טיפסו אט אט מעלה, מגיעות לקו התחתון ולאט ללא חיפזון החלתי מושך את תחתוניה
כשהיא עוזרת לי בתנועות אגן קלות, פתחתי את מכנסיי, מביט לצדדים בחשש מה, לא זיהיתי תנועה או אדם, ישבתי כשרגליי מושטות קדימה. היא אחזה בשולי החצאית, מושכת אותה מעלה בתנועה נשית נפלאה, כל כולי דרוך, אברי זקוף, כיפה גדולה, טיפה בקצה.
צעד, כיפוף קל, מפושקת התיישבה, פניה אלי, יד נשית עדינה אחזה באברי וכיוונה אותו לפתחה, חשתי אותה רטובה, צרה ונהדרת.
חדירה איטית, עמוקה, המתנה שכל כולי בתוכה, שני זרים מוחלטים, ללא הגה, רעבים וצמאים, מחוברים בתשוקה מופלאה, אגנה עלה וירד, היא שלטה בתנועה, התמסרתי אליה כל כולי.
פיה מלמל משפטים חסרי קשר ובקלות יכולתי לשמוע את שמו של גבר עלום שמירר את חייה מן הסתם, גמרתי כפי שלא גמרתי מעולם, בזרמה אדירה לתוכה, מובנת הייתה השאלה היחידה שנשאלה ונענתה בחיוב, סיימנו באותו פרק זמן.
“אתה נהדר״ היא אמרה ״באת לי מהשמיים”.
הלכה צעד לימיני, נגבה עצמה בממחטה שהוציאה מתיקה, לבשה את תחתוניה והחלה לפסוע לכיוון תחנת הירידה של שנינו.
“חכי, אלווה אותך״ אמרתי.
היא עצרה אותי בתנועת יד.
ישבתי במקומי וראיתי אותה פוסעת לתחנה, עןלה על האוטובוס שהגיע ונותרתי לבד, מוצף רגשות, תהיות והרגשה עילאית.