הטיול השנתי של יונתן

אזהרה! פנטזיית מין אלימה, אונס, תלמידי תיכון, תיאורים קשים, לא לבעלי לב חלש.

כשהוריד את הטוש מהשיער אל בית השחי הימני שלו, זרמים קרים התחילו להבליח לסירוגין. המים תכף ייגמרו. הוא שטף שם, ובבית השחי השני, בבטן, בביצים, בתחת, ברגליים, ובידיים בסוף. הוא תלה את השפופרת על כן המתכת שמעל הברז, הסיט את הוילון וירד למרבד הלח על הרצפה. המקלחת היתה קטנה, בלי אמבטיה, אבל המראה לא – היא הוצמדה לקיר ונמתחה מהתקרה עד שיש הכיור. הוא עמד מולה וטייל עם המבט במורד גופו. פטמות קטנטנות, כמעט בלתי נראות. רזון שחיפי, לא סקסי. זין בינוני עד קטן, או בעצם קטן, פשוט קטן. לא משהו אטרקטיבי. ואז עלה אל העיניים, ואל הפרצוף. ראו עליו שהוא בן ארבע עשרה. כאילו נועד לשמוע כל החיים כוסיות שהולכות לפניו מתלחשות עליו "הוא כזה מאמי!" או "איזה חמוד!". אף פעם לא לקחו ברצינות את יונתן. לא טרחו לתת לו שם סקסי, כמו עמרי או רז – שני טפשים מהכיתה המקבילה. לא שקלו לשלוח אותו לבית ספר פרטי, כמו ששלחו את אחיו הגדול מיכאל, ומאז שאבא שלו התחתן עם הסטארטאפיסטית הזאת ועברו לרמת השרון, נדמה היה ליונתן שהוריו כן יוכלו לממן. אולי הוא היה מתקבל לאוניברסיטה. אבל זאת היתה השנה השלישית שלו בבית הספר ונראה היה שתעודת בגרות היא חלום ותו לא. עברו חודש וחצי מאז הסתפר לאחרונה, ושיערו החום כבר התחיל להתארך ולכסות לו את האזניים.
"יונתן תצא כבר!" צעק בן מעבר לדלת.
בן לא היה חבר טוב של יונתן, אבל המורה לשל"ח הודיע לכולם שהולכים להיות ארבעה ילדים בכל חדר, וזהו. אז הוא ותומר, החבר הכי טוב של יונתן, נאלצו לצרף אליהם שניים, ובן לא היה נוראי. השני היה קובי, שנקרא על שם סבא שלו, והיה שעיר כמו גורילה.
דפקו לו בדלת באגרסיביות.
"שנייה!" ענה יונתן בצעקה.
הוא חטף מגבת מהמתקן, שפשף אותה על גבו ועל איברו בזריזות ולבש את התחתונים. את החולצה והמכנסיים הוא כבר ילבש מחוץ למקלחת. הוא יצא, ובן נכנס. רגע לפני שטרק אחריו את הדלת, יונתן הגניב מבט וראה לו חריץ מציץ מהמכנסיים הקצרים. הדלת נטרקה. על המיטה התחתונה בקומתיים הימנית שכב תומר, עדיין בבגדי הטיול, שקוע בטלפון.
"איפה קובי?" שאל יונתן.
"לא יודע." ענה תומר. "בטח הלך לחברה שלו."
קובי היה ביחסים טובים עם גאיה מהכיתה של יונתן, ושאר הבנים נהגו לצחוק על חשבונו, כי היה ידוע שקובי פחדן, ולא יציע לה כלום בחיים, ושהיא בטח לא תסכים, כי היא היתה קצת לסבית. יונתן עקף את ארבעת התיקים וארבעת התרמילים שנערמו בין שתי מיטות הקומתיים והתישב על התחתונה השמאלית. הוא לבש את החולצה שלו, השחיל על רגליו היחפות את המכנסיים וקפץ קצת כדי להרים אותם. כפות רגליו החלו להיות דביקות. המרבד במקלחת היה לא יעיל בעליל, ורצפת האכסנייה היתה מלוכלכת. וקרה. הוא תפס את התרמיל שלו, קירב אותו אליו, והוציא גרביים.
"מתי האוכל?"
"שבע וחצי, זה עוד איזה שעה."
"כדאי לך למהר."
"לא, אני אכנס אחר כך. זה עדיף, הולכים… להיות *חיות* בחדר אוכל."
תומר צדק, כמעט אף אחד לא הביא מספיק אוכל. הביאו די והותר חטיפים, בדגש על דוריטוס ותפוצ'יפס, אבל לא מספיק אוכל, כך שלקראת הארוחה באכסנייה כולם היו רעבים.
"אולי אם בן ייצא מהר."
בן לקח את הזמן, ויונתן חשב לעצמו מה הצחיק אותו, או לפחות משך את תשומת לבו, בחריץ שהציץ. תומר התישב, גירד לעצמו בעין והניח את הטלפון על המזרן.
"וואי אני גמור. הלכנו מלא. נכון הלכנו יותר מדי? זה היה חרא." אמר תומר.
"כיף אבל;"
"עד האמצע היה כיף. אבל מהאמצע פשוט נהייתי עייף"…
בן יצא, לבוש טישירט קצרה שחורה ומכנסי בגד ים, עם כפכפים. יונתן שכח להביא כפכפים.
"מים קרים אש. יש מצב מישהו משאיל לי מכנסיים למחר? נראה לי שכחתי."
"אני צריך כפכפים," אמר יונתן.
"בכיף אחי, אבל מחר אני לפניך במקלחת."
"שום בעיה."

***

בארוחת הערב רכזת השכבה ואלי, המורה לשל"ח, הזהירו אותם לא לקפוץ על האוכל ולחכות כמו בני אדם בתור. זה היה מצחיק, אבל לא ריאליסטי. כולם התנפלו על האוכל, שהיה מגעיל מאוד, ובאופן מוזר, חלק ריח חדגוני: גם השניצלים, גם הסלט, גם הלחם וגם הגבינות הדיפו אותו ריח מתכתי מעופש. יונתן שרד, וגם תומר, ובן, שישב כמה כסאות מהם, קרוב יותר לחבורה של עצמו. קובי התעצבן מאוד וניסה לשכנע את המחנך של הכיתה שלו להזמין פיצה. הנסיון כשל.
כשעשו את דרכם מחדר האוכל לחצר האכסנייה, שמועה מרעישה פשטה אצל התלמידים, והגיעה לאזני תומר ויונתן מליה, בת הזוג לשעבר של עמרי, שלמדה עם תומר פיסיקה ופרשה.
"מעיפים אותם! את עמרי."
התברר שעמרי, רז, חברם הטוב בלגי – כינוי מוזר לשם 'בר גולבי' – ושותפם לחדר, סומך, נתפסו על חם מוציאים ג'וינטים מהתיק במסדרון ליד החדר שלהם, ומסיבה כלשהי, חוץ מבלגי, הם הולכים הביתה. כולם ידעו שהולך להיות אלכוהול בטיול, זה לא סוד, וסיגריות אין שאלה בכלל, אבל סמים – לזה נהוג לצפות מתלמידי י', י"א, י"ב. לא ט'. אף על פי שכבר קרו תקרית אחת או שתיים של חשיש בתחומי בית הספר, המחשבה שמישהו יעז לעשן ירוק בטיול השנתי הפתיעה במידת מה את תומר ואת יונתן. שמועה טובה, ככה פותחים טיול. אבל זה לא רק זה.
"בלגי הולך להיות בחדר שלכם."
"מה?"
"כן," אמרה נועה, "הם לא הולכים לתת לו חדר לבד, הם יעבירו אותו. הוא יישן על הרצפה. מזרון."
תומר נראה מוטרד. "את בוודאות יודעת שזה אלינו?"
"אני די בטוחה, כי המורים דיברו איתו והוא מכיר את בן, אז… כאילו, תכלס הם לקחו לו את כל החברים, הוא צריך להתפשר."
יונתן הסתכל בתומר, שאמר, בחשש מסוים, "טוב."
"למה, אתה שונא אותו?" היא שאלה.
"לא, אני רק מקווה שהוא התקלח. בניתי על המקלחת עכשיו."
זה הצחיק את יונתן.

***

המורים התחילו לדפוק על דלתות ולצרוח בסביבות השעה עשר וחצי. הדלת של יונתן, תומר, בן וקובי, זכתה לקצת תוספת של זמן, כי בלגי עוד לא העביר את התיקים. האמת היא שהם עוד לא ראו אותו בכלל מאז שירדו מהאוטובוס – לארוחת הערב הוא לא בא, כי היה בבירור עם עמרי, רז וסומך. יונתן ישב במיטה שלו ובהה במנורת הלד הלבנה בתקרה כשתומר שכב באותה מיטה מקודם ושמע משהו באזניות. הוא כבר התקלח. היו לו אף קצת גדול ותלתלים שהתארכו ברחצה, כך שכדי לא לשמוע באזניות טפיחות אקראיות של השיער, הוא קשר גומייה. תומר היה קצת יותר גבוה מיונתן, ונראה בוגר יותר. בפועל היה לשניהם אופי דומה. רק שתומר לא התבייש להיות בחולצה ותחתונים. קובי ישן במיטה מעל יונתן ולמרבה הפלא לא נחר; יונתן שיער, בטפשותו, שאנשים שעירים נוחרים. בן עוד היה בחוץ, כנראה חיכה לאזהרה אחת-אחרי-אחרונה של המורים. ואז הוא נכנס, עם בלגי אחריו. בלגי לא היה בלגי בשום צורה: עיניים שחורות, שיער שחור קצר, חייכן שנראה כמו דביל רוב הזמן. שרירי, כמו עמרי ורז, אולי קצת יותר. מסטול שבנות אוהבות. או בעצם לא; מה באמת חשבו הבנות על בלגי? היה קשה לדעת, כי הוא הסתובב עם עמרי ורז כמעט תמיד, ובנות חגו סביבם איתו ובלעדיו.
"שלום," בלגי אמר וחייך. הוא סחב אחריו מזרן של מיטה. בן אמר לו משהו וצחק. בלגי גיחך, אבל למרות הגיחוך ניכר היה שהיה רוצה לחלוק חדר עם חבריו ולא עם חבורת הזרים – סוג של – שהביטה בו. חוץ מקובי, שישן.
יונתן שם לב לתיקים שעל הרצפה. "אה, שנייה."
הוא ובן הצמידו את התיקים והתרמילים לרגלי המיטות. בלגי צחק, בלי סיבה. יונתן חשד לרגע שהוא מסטול. תומר הוריד את האזניות והסתכל בבלגי. הדלת עוד היתה פתוחה, ויונתן שם לב למחנכת שלו ושל תומר, שעמדה שם והסתכלה בבלגי, נרגנת. "לילה טוב."
יונתן מלמל אליה "לילה טוב" בחזרה, והיא סגרה את הדלת שלהם. בלגי זרק את המזרן קדימה ובלי גינונים מיותרים צנח עליו. ואז כיבו להם את האור. זאת כנראה היתה המחנכת.
יונתן שמע את רגליו של בן מטפסות על מיטת הקומתיים של תומר. הוא עצמו ייצב את הכרית, שהיתה מלבנית והותאמה בגודלה לראש של נמלה, אולי, ונשכב. לא היה נוח, גם לא כואב מדי. ככה-ככה. הוא קיווה שמחר יטיילו הרבה ויעשו הרבה עצירות בכל מיני מוזיאונים ובתי קברות, רק כדי שלא יצטרך לבלות עוד שעות-ערות באכסנייה. הם באמת הלכו הרבה היום. קורי השינה רק התחילו לטוות את עצמם בין עפעפיו, כשבלגי התחיל לדבר.
"אתם ישנים?"
עברו כמה שניות עד שמישהו ענה לו.
"קובי ישן כבר." זה היה בן.
יונתן תהה אם תומר עוד ער. הוא הסתכל ימינה. היה חשוך, ועדיין ראה את תומר שכוב על הצד עם הגב אליו, מכוסה בשמיכה הדקה שיונתן השאיר מקופלת.
"וואי אני לא יכול להירדם," אמר בלגי, ויונתן לא יכול היה לפספס את התקווה בקולו להריץ בדיחות פלוצים עד הבוקר.
"תגיד, עישנת?" זה שוב היה בן.
גם יונתן רצה לדעת.
"לא עישנתי, לקחתי אחת. אבל הם לא ראו אותי. זה היה לפני שעתיים כבר, עבר לי."
"אה," אמר בן. איזה לאקק, חשב יונתן. מבחינת בן זאת בטח הזדמנות חייו להשתלב אצל המסטולים.
"איך לא עלו עליך?" נשמע בן.
"פשוט נכנסתי לחדר כשראיתי את גבי" – גבי היה המחנך של עמרי ורז ובלגי – "ושיקרתי שלא היה לי מושג, ועמרי פשוט התחיל לבכות כי אמא שלו לא יודעת, ו…" שמעו את בלגי מחייך. "נתנו לי. למרות שהם חושדים, נראה לי. די בטוח. זה לא הבעיה שמפריעה לי."
יונתן רצה לישון, אבל הוא גם לא רצה לקום בבוקר ולגלות שירדו עליו בלילה או שאמרו משהו מעניין או שמועה ולא אמרו לו, אז הוא השאיר את העיניים פקוחות, ואת האזניים.
"מה זאת אומרת," שאל בן.
מעל יונתן, קובי התהפך והמיטה התנועעה. יכול להיות שהוא התעורר מהדיבורים.
"מה שלי מפריע," בלגי אמר, "זה שאני לא אוכל לאונן חמישה ימים."
בן צחק. יונתן פלט נשיפת צחוק מהאף, לא כל כך רצונית. בלגי שם לב.
"קובי התעורר?"
"לא, זה יונתן," אמר בן. "קובי למעלה."
"אה. יונתן, התעוררת?"
"לא, הייתי ער," מיהר יונתן להגיד.
"כן, שמע, זה מטריד." בלגי דיבר בקול נמוך, ספק לעצמו ספק לערים. המזרן שלו היה רחוק פחות משני מטרים מכל מיטה, ויונתן היטה את מבטו והצליח להבחין בחיוך שלו. למי הוא מחייך? אולי הוא כן מסטול. "התדירות שלי זה איזה פעם, פעמיים ביום. אני צריך את זה. איפה אני אאונן בטיול שנתי. מילא ביסודי, היו טיולים של יום, יומיים, פתאום שבוע? זה קשה."
"אוננת ביסודי?" בן שאל, בקול שנשמע ליונתן כמעט מעריץ.
"לא הרבה, טיפה. בסוף כזה, ו'." ענה בלגי, ושתק קצת. יונתן שאל את עצמו אם הדיון נגמר. ואז: "מי ישן פה?"
"אני," ענה תומר, בלי להראות את פניו. חושיו של יונתן התחדדו באחת. הוא הפנה את ראשו להישיר מבט לתומר ונתקל שוב בגב.
"אה, תומר," אמר בלגי. "תום תום תום תומר", אמר כאילו היה ראפר. "לא הערתי אותך…"
"לא," אמר תומר. "אתה שואל את זה כדי לדעת אם שמעתי את השיחה?"
בלגי צחק. "לא, זה לא איזה סוד, לא הייתי אומר אם זה היה סודי… נטו אנחנו הולכים לגור עכשיו אז אנחנו יכולים לדבר חופשי על דברים, אתה מבין."
"ברור," נשמע תומר אומר. יונתן החליט לחקות את תומר והסתובב בעצמו על הצד, עם פנים לקיר. הכרית פחות הציקה לצוואר ככה, ונראה שתומר עלה פה על תנוחה טובה. הוא שמע תנועה על המזרון מאחוריו, כלומר של בלגי, ואז דלת נפתחת ונסגרת, וקליק של מנעול, ואז אור צהוב חלש האיר את הקיר שמול עיניו. הוא נשכב על הבטן. קו דק של אור בקע מחריץ הדלת הסגורה של המקלחת והגיע ישר למיטה שלו. השמיכה על המזרן של בלגי היתה ריקה. יונתן מצמץ, ובחן את האפשרות להתהפך ולשכב על הגב כמקודם, כך האור פחות יפריע. אבל זה בטח יהיה מאמץ מיותר. אחרי כמה שניות שמע את ירידת המים באסלה, ואת קולו של בלגי, "סליחה על הרעש", כשדלת המקלחת נפתחה ובלגי יצא, ערום. והסתכל ישר בעיניים של יונתן, שנעצמו במהרה. דרך העפעפיים הוא ידע שהאור כבה, ושמע את בלגי נוחת על המזרן. המראה עוד ריצד במוחו: חזה מוצק עם מעט שיערות, פטמות בולטות, תלתלי ערווה שחורים, וזין רפוי גדול, עם שק ביצים גדול מאוד וארוך. אפילו יותר מהזין. ירכיים מוצקות ושעירות. הוא קבר את ראשו בכרית הפצפונת, כשהבל פה נשב על אזנו: "יונתן?"
הוא הסתובב. זה היה בלגי, שקירב אליו את המזרן של עצמו ולחש על אזנו.
"סליחה," מלמל יונתן.
"אני ישן ככה, אבל אל תגיד," לחש בלגי.
"אוקיי," אמר יונתן בשקט.
בלגי נשכב והתכסה בשמיכה שלו.
נחירות חלשות התחילו להישמע מכיוון הקומה שמעל תומר – בן נרדם. אחר כמה דקות הן שככו. יונתן ניסה להירדם, אך לא יכול היה להפסיק לדמיין מה שראה. איזה זין גדול. למרות שהיה רפוי, היה ארוך לפחות כמו חצי קבנוס, ועבה לפחות כמו איזה… כמו שהיה הזין של יונתן כשהיה זקוף בעצמו.
הנחירות אמנם שככו, אבל נדמה היה שקול אחר החליף אותן. קול רפטטיבי, כאילו אנשים קטנטנים מוחאים כפיים. יונתן פקח את עיניו ופזל הצידה. אזור אחד בשמיכה של בלגי שלידו עלה וירד ועלה וירד. מהר. הוא אונן. מול ארבעה אנשים. ישנים, אבל עדיין.
פתאום התנועה הפסיקה, ובלגי התישב. והסתכל ליונתן ישר בעיניים. וחייך.
"יונתן," הוא לחש. "תישן. תכף שתיים עשרה."
"אתה…" יונתן גמגם. "אתה לא יכול לעשות את זה בשירותים?" לחש.
"כולם ישנים, מה אכפת לי," לחש בלגי בחזרה. "אני ממליץ גם לך. מחר לא יהיה לך כוח."
"אני לא רוצה," לחש יונתן.
"אל תדאג, אני לא אסתכל," חייך בלגי כשלחש. "למרות שקצת בא לי לראות אותך האמת."
"למה אתה ישן בלי בגדים?" יונתן שאל בלחישה, מתעלם בכוח מהאמירה שנאמרה לו עכשיו.
"כי… אני אגיד'ך," לחש בלגי, ושם יד על המיטה של יונתן, כדי להישען ולהתקרב, בזמן שלחש את המשפט הבא ישר לתוך אזנו:
"עמרי לקח לי את החולצת פיג'מה כי אמא שלו לא ארזה לו, ואני יותר שעיר, אז לי יהיה פחות קר, ולא נוח לי לישון עם תחתונים, ואין לי מה להתבייש, אתה מבין?" ועוד לחש: "מבחינתי שכולם ישנו ערומים. זה טבעי;"
ואז הרפה מהמיטה של יונתן ונשכב חזרה במיטה שלו. ופתאום הזדקף רגע שוב. יונתן בלע רוק. אף פעם לא הוכה בכל כך הרבה אי-נוחות בדקה אחת. בלגי לחש: "ואני עדיין רוצה לראות אותך."
בלגי נשאר לשבת ככה מול יונתן, מחכה. יונתן התלבט מה לעשות. אולי יעיר את אחד הבנים "בלי כוונה". אבל הוא לא רצה להשפיל את בלגי, מאיזושהי סיבה לא ברורה. אולי היה זה הזין, שכרגע היה מכוסה בשמיכה, שבלגי החזיק בידו הפנויה. בלגי ראה את מבטו של יונתן נופל לשם, והסיר אותה. הזין היה עומד, פועם, גדול, בשרני, עם ראש גדול, וביצים קפוצות, לא רפויות כמקודם. המראה הפתיע את יונתן, והוא קפא, שכוב על הצד עם הפנים אל בלגי. בלגי נעמד. שמיכתו צנחה על הרצפה. הוא כרע על ברכיו ליד יונתן, דחף אותו קלות כך שישכב על הגב, שלח את ידיו אל המכנסיים של יונתן, ומשך בשרוך. השרוכים, שהיו קשורים קשר פרפר, נפרמו. יונתן הרגיש את האצבעות של בלגי מפשילות את מכנסיו בלי היסוס לגובה הברך, ואז מותחות את הגומי של תחתוניו ומפשילות גם אותם. יונתן היה קפוא, בין השאר מפחד, ובין השאר כי הזין שלו עמד כמו שלא עמד בחייו, ובקצהו נצצה טיפה של זרע. בלגי חיכך את אצבעו בחריץ הזין של יונתן, והטיפה עלתה על אצבעו. הוא הכניס את האצבע לפיו, מצץ אותה, הוציא את האצבע, וחייך. החיוך לא היה דבילי הפעם. ההפך. הכרה התגלעה אצל יונתן: זה היה חיוך מחרמן. ובלגי נשכב מעל יונתן, הניח את הפה שלו על הפה של יונתן, והכניס את לשונו. הלשון של יונתן לא זזה – רק הלשון של בלגי ליקקה לו את החך ואת הלשון ואת השפתיים, ופיזרה רוק בלגי בפנים. בלגי הרים את ראשו והסתכל ישר בעיניים של יונתן.
"עשית פעם משהו?" בלגי שאל. ולא בלחש: אם האחרים היו ערים, הם היו יכולים לשמוע.
יונתן הניד בראשו.
"חשבת אבל, נכון?" אמר בלגי. לאור המבט הנחרד בעיני יונתן, הוא החליש את קולו.
"חשבת?"
יונתן התלבט מה לענות, אם לענות בכלל. הוא לא ידע אם בכלל יוכל לדבר עכשיו. הוא היה ממש קפוא. תקוע. הוא לא חשב על בנים אף פעם. רק פעם אחת, מזמן, על תומר.
"אני חשבתי על תומר," בלגי הקדים אותו.
עיני יונתן נפערו בפליאה. מה בלגי מתכנן? מה הולך לקרות? הבלבול גאה וגעש בתוך יונתן. בלגי לקח את כף היד של יונתן והצמיד אותה לפטמתו. יונתן לא הזיז את אצבעותיו. בלגי לקח אצבע אחת שלו – של יונתן – וסובב אותה במעגלים סביב הפטמה. ידו השנייה של בלגי אחזה בשולי המיטה. יונתן הרגיש את הזין הגדול והמזדקר של בלגי מתחכך בביצים שלו.
"הזין שלך סקסי," אמר בלגי בקול עמוק.
"מה אתה הולך לעשות לתומר?" יונתן, בקושי רב, הצליח לחלץ מעצמו את המשפט הזה.
"כלום, רק איתך," בלגי. "אבל כן אולי, אם בא לך." קולו היה עמוק אבל לא רועש, ויונתן קצת נרגע. פרץ כוח פתאומי גרם לו להזיז את ידיו. בלגי עזב לו את האצבע וזז אחורה. יונתן התישב במיטה, איברו זקוף בין רגליו, וכיסה אותו בידיו, בעוד שבלגי התישב לידו, הזין הגדול שלו בולט כמו בקבוק מוטה ימינה, ואחז בו – של עצמו – ביד אחת ועיסה אותו. היה בפעולה איזה אומץ. עמוק בלב, יונתן רצה בעצמו להיות מסוגל לאונן באמצע הלילה כשכולם ישנים.
"אתה הומו?" שאל בלחש.
"איזה," אמר בלגי בשקט, "נטו חרמן. אתה הומו?"
"לא," לחש יונתן.
"אתה יודע מה הכי מחרמן אותי?"
בלגי חזר ללחוש.
יונתן לא ידע אם לשאול, ובכל זאת שאל. הוא לא זכר שהסקרנות הורגת חתולים.
"מה." לחש.
"זה קצת סוטה."
יונתן לא ניחש אחרת, והמחשבה כמעט הצחיקה אותו, כי עד לפני רגע בלגי שכב עליו ונישק אותו בחברת אנשים ובניגוד לרצונו.
"אוקיי." הוא גמגם.
בלגי אמר: "יכול להיות שכבר עלית עלי."
"מה?" יונתן שאל בלחש, מבועת. זה משהו שהולכים עליו לכלא? אולי מישהו יתעורר. יונתן רצה לקרוא למישהו. בלגי לחש על אוזנו: "אני רוצה לחטוף מישהו ולזיין אותו בתחת."
"זה אונס!" לחש יונתן בחרדה. חששותיו התאמתו. כנראה יצא לו קול רם מדי, כי בלגי נתן לו מכה קטנה בגב.
"ששש!" לחש בלגי. "זה לא, זה לא. עשיתי כרטיס אשראי," הוא התחיל להסביר בלחש. יונתן לא ידע לאן זה הולך. "וקניתי אפליקציה. כל מה שצריך זה מספר, ואז אני שולח לאנשים אסמסים עם לינקים. אם מישהו ילחץ זה עושה חלון ואז זה משתלט לו על הטלפון, ואני יכול לראות לו את ההיסטוריה. קוראים לזה ספיי-פון, זה תכנת ריגול," לחש בלגי. "וראיתי על תומר."
המוח של יונתן התחיל להשתולל. חרדות, שאלות, וסיבות לעצב, התחילו לרדוף אחת אחרי השנייה במעגלים. הוא בהה בנשימה עצורה באזור שבו היה נראה הגב של תומר לו היה אור.
"מה ראית?" רעד.
"הוא אוהב את זה," לחש בלגי, וחייך. החיוך של בלגי התגלה כורסטילי ביותר. הוא נראה קצת מרושע ברגע זה.
"הוא הומו?" רעד יונתן.
"לא, לא, לא נראה לי, אולי בי," בלגי הרגיע את יונתן בלחישה. "אבל הוא אוהב פורנו של כוח, הוא מחפש forced ו-submissive וכאלה, לא משנה אם זה בן או בת. זה מחרמן אותו. הוא גם כל הזמן מחפש rape, אבל אין סרטונים בדרך כלל."
יונתן קצת נרגע, וקצת נלחץ עוד יותר. גם הוא חיפש לא פעם סרטונים כאלה. בעיקר בימים שבהם היה לו מצב רוח רע.
"אנשים שמחפשים דבר כזה," בלגי לחש, "טיפה מגיע להם שיאנסו אותם, לא?"
בלגי קרא לזה בשמו, והלב של יונתן שאג. הוא עמד לחרבן במכנסיים, הוא היה בטוח בזה. גם הזין שלו שאג. הוא עמד לגמור באוויר הפתוח, הוא היה בטוח בזה. הוא גישש באפילה, פתח את התיק שלו והוציא את הטלפון. השעה היתה אחת בלילה. הוא החזיר את הטלפון לתיקו. בלגי הסתכל בו. הוא אונן לאט, בקצב אחיד, כל כמה זמן מעיף מבט בזין הקטן של יונתן.
"מה, לא מגיע להם?" לחש, חוזר על דבריו.
ופתאום הכה ביונתן גל החרמנות הקיצוני ביותר שהכה בו בחייו. זה היה שילוב של הכל: הזין הרפוי של בלגי, החיוך של בלגי, הזין הזקוף והפועם של בלגי, החזה השרירי, הלשון של בלגי, והעובדה שבלגי מאונן כמה סנטימטרים לידו… בלי שידע ובלי שהרגיש, היד של יונתן זחלה על ירך עצמו והתחילה למשוך לעצמו בזין. הוא אונן עם בלגי. בלגי ראה, חייך, ולא אמר כלום.
"לא מגיע להם," אמר יונתן בשקט.
"אבל זה מחרמן," אמר בלגי. "זה הכי מחרמן שיש."
"אבל זה לא בסדר," לחש יונתן.
פתאום נשמעה תנועה חדה במיטה מעל. יונתן מיהר לכסות בידיו על איברו הזקוף. בלכי רק הרים את הראש בתהיה. הראש של קובי הגיח מעבר לשולי המיטה העליונה והציץ בהם.
"הכל טוב?…" קובי היה חצי-ישן.
"לך לישון, קובי, יא גבר," אמר בלגי.
וקובי נשכב בחזרה.
בלגי קירב שוב את פיו לאוזן של יונתן ולחש: "אם אתה אתי בזה, מחר כשעוצרים לאכול באיזה יער, אומרים לתומר שהולכים להראות לו משהו. לוקחים אותו, מתרחקים מהאוטובוס. לי יש חבל. קושרים אותו לעץ, ומזיינים אותו בתחת."
בלגי עיסה עיסוי אחרון לעצמו, ושפיך החל לנזול משפתי איברו ולהיקוות בכף ידו. הרבה שפיך. כמות. כשגמר לגמור, הוא קם ונעמד מול יונתן.
"פתח את הפה."
יונתן פתח את הפה אוטומטית. הוא לא הצליח לעצור בעד עצמו. היה כוח נסתר בציות.
"תודה," אמר בלגי, ומחה את כף ידו על הלשון של יונתן. מיד אחר כך הוא זקף שתי אצבעות וסגר ליונתן את השפתיים, ואז הלך לשירותים, ושוב הדליק את האור. יונתן נשכב על הגב לאט לאט, המום ומזועזע. הוא הרגיש את תודעתו כמו נמעכת, כאילו תותח ענק הפגיז את ראשו. דלת המקלחת נפתחה ובלגי יצא משם, לבוש בתחתונים וחולצה. האור כבה ובלגי נשכב במזרן שלו, ונרדם די מהר. הוא נחר. בקול רם. יונתן ברר את מחשבותיו המטורפות עד שלוש בלילה, אז, סוף-סוף, נרדם.

***

בבוקר יונתן לא כל כך זכר מה היה בלילה. כנראה כשהדברים קרו הוא היה עייף מדי. משהו עומד לקרות בהפסקת אוכל בטיול, הוא זכר, אבל לא יותר מזה. אולי תהיה איזו הרצאה כפויה שהמורים יאהבו והתלמידים לא. הוא קם עם טעם מוזר בפה – בטח מהאוכל השערורייתי שהוגש להם אתמול – ועם כתם חלקלק בתחתונים. הוא החליף אותם כשצחצח שניים, וירד לאכול עוד אוכל זוועתי לארוחת הבוקר עם תומר, בן, קובי ובלגי, שחייך כמו תמיד. כבר היו לו קרי-לילה בעבר.

***

כשירדו מהאוטובוס בפעם הראשונה אותו יום, אלי שטח בפניהם את כל סוגי הסבל והשעמום שהם צפויים לספוג בשתיים עשרה השעות הקרובות, בהתלהבות סאדיסטית אופיינית, ואת המסלולים, בחוסר התלהבות. תומר ויונתן הלכו רוב הזמן זה לצד זה, מספרים בדיחות רנדומליות מסדרות טלוויזיה שחלקים במסלול הזכירו להם. מדי פעם הצטרפה אליהם נועה ושאלה אותם אם הם יודעים למי נשאר ביסלי פלאפל כי יש קוקואית אחת שחולה על זה, או אם הם יודעים מתי עוצרים, וכל מיני שאלות בסגנון הזה, ושיתפה אותם במה שקורה מאחורה. הם עצרו באנדרטה, שמעו סיפור אישי, צברו טראומה ראויה, והמשיכו בדרך, מזיעים וצמאים, אך משוללי כל אמביציה להיתקע במקום, לאבד את מקומם בקדמת הקבוצה, לשלוף את המים ולשתות מהם.
הם עלו על האוטובוסים שוב בסוף המסלול, נסעו שעה, ועצרו לאכול את ארוחות הצוהוריים הגרועות שארזו כל אחד לעצמו עוד בבוקר באכסנייה, בהוראת צוות המורים. זה היה ביער שכבר חנו בו בטיול השנתי לפני שנתיים. היה כיף, יחסית, וגם הטיול הזה הסתמן ככיף. יונתן ותומר ישבו באחד הספסלים, שהיו מפוזרים ברחבי היער.
"לקחת איתך אוכל?"
"סנדוויץ'," אמר יונתן. "אתה?"
"נסיתי לקחת חביתה בלי כריך אבל זה די נדפק כי לא רציתי את הלחם…"
תומר הוציא מתיקו שקית ובה פרוסת חביתה – חביתת אבקה, דוחה כשלעצמה – מפוררת.
יונתן צחק עליו. "איזה מגעיל."
"לגמרי." אמר תומר.
"רוצה ביס? גם שלי מגעיל."
"לא, זה מגעיל."
בלגי הלך בשביל לידם, ואז פנה, ניגש אליהם והתישב. יונתן הסתכל בו. גם תומר.
"איך אתם?" שאל בלגי, וחייך ליונתן.
"טוב, בלגי," אמר תומר.
יונתן הסתכל בבלגי. ואז בלגי אמר לתומר:
"תקשיב, תומר, יש משהו שאתה חייב לראות. יונתן כבר ראה את זה, הוא יודע מה זה."
תומר הסתכל ביונתן בשאלה. יונתן הסתכל בבלגי. בלגי חייך ליונתן.
פתאום.
בבת-אחת שב לתחיה הזכרון של יונתן.
לבו בעט בחזו באימה, בורח ממוחו.
אבל הוא לא יכול היה לברוח מהזין שלו.
יונתן לא היה מודע לזה שאמר:
"פאק! תומר, בלגי צודק, אתה חייב לראות את זה."
"אוקיי…?" אמר תומר, מתפלא.
הוא קם, בלגי ויונתן קמו איתו, והוליכו אותו רחוק. הם הלכו בשביל. תומר הלך אתם, תוהה בינו לבין עצמו במה מדובר. הם עקפו את השיחים, נפלטו מתחום הראות של המורים, והגיעו למעבה היער – אזור צפוף יותר של עצים, סבוך יותר, פחות חם. הם הגיעו לעץ גבוה, אולי הכי גבוה בהר. הם כבר לא שמעו את הכיתות שלהם. יונתן לא ידע מה הוא עושה. כוח אחר שלט בו. תומר איבד את הסבלנות.
"טוב, מה זה?"
"חכה פה שנייה."
אמר בלגי, דחף את היד למכנסיו ומשך חבל דק וארוך מתוכם.
"תביא ת'ידיים." אמר בלגי.
"מה? למה;" שאל תומר.
"זה הקטע. יונתן, תגיד לו."
יונתן הנהן במרץ, ותומר הושיט את הידיים.
"מה זה, כוסית?"
"זה לא," חייך בלגי, וקשר את הידיים של תומר לעץ, ואת העץ לידיים של תומר. הקשר היה מסובך, ניכר היה שבלגי עשה את זה בעבר. תומר היה קשור כך שפניו צמודות לגזע העץ.
בלגי ליטף בכף ידו את הגב של תומר.
"וואט דה פאק! יונתן!" צעק תומר.
יונתן עמד שם ולא זז, רק אמר: "תומר, אל תדאג, זה ממש מחרמן."
"לא! אני לא רוצה!" כמר תומר. "וואט דה פאק, יונתן, תפסיקו!"
בלגי לפת את התחת של תומר דרך בד המכנסיים, וצבט אותו. תומר ניסה לקפוץ משם, אבל רק נחבט על גזע העץ.
"אחחח, די כבר, די. די! די," אמר תומר בקול רם.
בלגי תפס בשתי ידיו את המכנסיים של תומר והפשיל אותם בבת-אחת. תומר נשאר בתחתונים. תומר התחיל לצרוח.
"הצילוווו!!!!"
בלגי משךך לו בגומי ושחרר. הגומי הצליף על עורו של תומר. הרגליים של תומר היו סקסיות. שעירות במידה הנכונה. יותר מיונתן. הרבה פחות מקובי.
"דיייייי!!! הצילו!!!"
בלגי נתן ביונתן מבט. יונתן משך בשתי אצבעות את גומי התחתונים של תומר והוריד למטה. הם השתלשלו בין נעליו, מעל מכנסיו המופשלים. הוא היה מושפל, וצרח לעזרה, אבל יונתן ובלגי היו המומים מהתחת שלו.
התחת של תומר.
איזה תחת. איזה תחת היה לתומר. כל פלח היה גדול כמו אבטיח בינוני. יונתן הושיט את ידו ולחץ על הלחי הימנית. בלגי סטר ללחי השמאלית. הצליל היה חד. התחת היה שריר ושומן מאוזנים למופת, רכים, נעימים, טובים לסטירה. יונתן הסיט את הלחי לצד אחד. בלגי הסיט לצד השני. הם כרעו על ברכיהם.
"הצילוווווו!!!"
הקול של תומר החל להיקרע. הוא כמעט נחנק מעצמו.
בין הלחיים היה החור של התחת של תומר.
איזה חור. חריצי, ורדרד, לח. בלגי תחב פנימה את אצבעו החזקה. יונתן היה מהופנט. בלגי תחב שתיים. הוא הניע אותן בתוך תומר – קדימה, אחורה, קדימה, אחורה. הוא הוסיף אצבע, ואז הוציא את כולן. יונתן הכניס את האצבע שלו. המגע היה חם, נעים, ודביק. הריח היה משגע.
יונתן הושיט את ידו השנייה ומבין הרגליים של תומר קירב את הזין: לתומר היה זין יפה, עם ראש עגול, וביצים עגולות. הזין היה חצי-זקוף.
בלגי נעמד. יונתן נעמד אחריו, טופח בלי הפסקה על החור של תומר, נהנה מצלילי ה'טפ טפ טפ טפ טפ' שהחור והטפיחות החוזרות השמיעו. בלגי הוריד מכנסיים ותחתונים, ותפס את איברו בידו. הזין של בלגי היה כל כך גדול. עסיסיות היא מילה קטנה לידו. הוא נעמד מאחורי תומר, שם כף יד על כל לחי של תחת, ונכנס פנימה.
"אהההההעעההה!!!" תומר פלט צרחה. "אהההעה!!! אההההההעהעההההה!!! איההההה!!! אההההההההההההה!!! אהההההההההה!!!"
בלגי זיין כמו אל יווני. פנימה. החוצה. קדימה. אחורה. קדימה – אחורה. מוציא עד הסוף את הזין, ומכניס עד הסוף.
"אהעהעהההההה!!! בבקשה די, די…"
תומר התחיל לבכות. יונתן הקיף את העץ והסתכל בפנים של תומר. דמעות זלגו מעיניו, והוא הסתכל ביונתן באימה. בלגי נכנס, יצא, נכנס, יצא.
"יונתן, למה? מה עשיתי לך?" הוא בכה. שפתו רטטה, וכל התעמקות של בלגי הטיחה אותו על גזע העץ. שריטה מענף הלכה והכתימה את כתפו בדם. יונתן הסתכל בו. בלגי נכנס, יצא, נכנס, יצא. פתאום יונתן ראה. תומר היה כל כך יפה. ויונתן היה כל כך חרמן. השפתיים של תומר היו אדומות. בלגי נכנס, יצא, בום, טראח, סטירה על התחת. יונתן הניח יד על לחי – של הפנים – של תומר, התקרב, ונישק אותו. תומר לא הצליח להתנגד. יונתן ליקק לתומר את הלשון. ואת השפתיים. ואז את הלחי. הוא טעם את הדמעות המלוחות של תומר. הוא הסתכל לתומר ישר בעיניים, הכי קרוב שהסתכל לו אי-פעם. בלגי גנח.
"אההה," פלט בלגי, מיוסר מרוב עונג, ויצא פעם אחרונה מתומר. "פאק איך גמרתי. רועד לי הזין," הוא חייך. יונתן עמד במקום שבו בלגי עמד, הוריד מכנסיים, סטר לתחת של תומר, החזיק לעצמו בזין, והציב אותו מול החור של התחת של תומר. הוא דחף. הזין לא נכנס. הוא דחף עוד קצת. הזין בקושי נכנס, אולי מילימטר.
"אההההההעההה!!!! הצילווווווווווו!!!"
הזין נכנס. בבת-אחת. יונתן הרגיש את הפנים השרירי, החם, הלח של תומר, מתדפק על דלתות איברו. ככה זה מרגיש לזיין. הוא דחף פנימה, ואז קצת אחורה, ואז שוב פנימה. הוא דחף לתומר את הרגליים לצדדים, כדי שלא יוכל לעמוד. הוא זיין את תומר בתחת. על העץ. נראה כאילו תומר מרקד מרוב חוסר יציבות. ואז זה התחיל לעלות. עקצוץ מענג. טיפס מהביצים לזין ולראש של הזין ולשפתי הזין – שפיך. ישר לתוך תומר.
יונתן השפיך בתוך תומר.
השפיך של יונתן בתוך התחת של תומר.
הוא נשאר ככה כמה דקות. תומר התיאש מלצרוח. בלגי בשלב הזה רק עמד והסתכל, ממשמש לעצמו את הביצים.
יונתן יצא. הוא הסתכל בתחת של תומר. בלגי בא והסתכל גם. שניהם התכופפו. בלגי הנחה את יונתן, שציית.
"תפתח לו."
יונתן פרש לצדדים את פלחי התחת והביט ישר בחור המדהים.
"תדחוף אצבע."
יונתן דחף אצבע לתוך החור, עמוק, עמוק, וטלטל אותה שם. התחת של תומר קפץ.
"תוציא."
יונתן הוציא, וזרזיף שפיך נפלט החוצה מהחור. הזרזיף הפך למזרקה של ממש. בשפריץ איטי נזלו מתוך תומר לפחות ארבעה שוטים של שפיך, וטפטפו על אשכיו.
"על הלשון."
יונתן פתח את הפה, הוציא את הלשון, קירב את עצמו לתחת, והצמיד אותה לחור. הוא דגדג לתומר, החדיר אותה קצת, טעם את השפיך של עצמו ושל בלגי. הטעם היה חמצמץ, עדין, מוזר. קצת חלבי. סמיך. המרקם של עור החור היה רך, כמו לנשק שפתיים מתוקות. הוא שמט את ידיו, התרחק, וסגר את הפה. בלגי הביט בו, מחייך כמובן, בהבעה של… גאווה, אולי? יונתן לא ידע לחשוב בשלב זה של ההתרחשות. זה היה הרגע שבו תומר קרס, והיה כמו תלוי על ידיו הקשורות לעץ, כאילו בדרך לתלייה. התחת שלו היה קצת מלוכלך משפיך ומזיעה,ועדיין מדהים ביופיו ובשרני ביותר.
יונתן ובלגי הביטו זה בזה, ואז, כמו בטלפתיה, קפצו זה לזרועות זה. בלגי חפן ליונתן את התחת. יונתן הכניס את היד מתחת לחולצה של בלגי וטופף באצבעותיו על החזה שלו בתשוקה. שפתיהם נפגשו, ולשונותיהן גלשו זו על זו, והרוק שצף וקצף, והרטיבות היתה מסנוורת, רכה, חלקלקה. קולות מצמוצי השפתיים הקלים שעלו מהנשיקה המתפוצצת הזאת הגיעו לאוזניים של תומר, שהשתנק, בטוח שהוא מת, או גוסס, קרוע מבפנים.
יונתן ניתק את שפתיו מבלגי. הם הסתכלו זה בעיניו של זה. בלגי חייך, חיוך סקסי, החיוך הכי סקסי שיונתן ראה בחיים. בלגי הוציא את היד מהתחתונים של יונתן. יונתן הוציא את היד מהחולצה של בלגי.
"שמע, יונתן," אמר בלגי. "אני צריך מישהו שיעשה אתי דברים כאלה כל כמה זמן. אני אוהב לחיות סקסי, זה לא מספיק טיול שנתי. האמת היא שכשהתפשטתי מולך בלילה? לקחתי סיכון. זה לא אני בדרך כלל. אבל פשוט, תקשיב, אתה… אתה סקסי."
יונתן היה מופתע. הוא מעולם לא חשב על עצמו כעל מישהו סקסי. הוא התמקד בבנות ובציצים שלהם, והן התמקדו בבנים אחרים. בלגי חושב שהוא סקסי?
"מה?"
"יונתן, אתה סקסי," אמר בלגי.
נשמע קול חבטה רכה. על העלים למרגלות העץ נחת גוש חרא קטן, ואחריו עוד אחד, בגושים קטנים ומסריחים. תומר חרבן את נשמתו, בניגוד לרצונו.
"זה קורה לפעמים," אמר בלגי. "עכשיו שמע: אם אתה אתי בזה, אני צריך שתהיה אתי. אתה מוכן?"
"אני מוכן," אמר יונתן.
"אז בוא נבחר. מי הבא בתור?"