שחור או זהב

בסיפור תכנים הכוללים מין בכפיה ואלימות.

אני עומדת על החוף, דקות לפני הזריחה, כמו שאני אוהבת. הפעם אני לבד, אין גולשים אחרים מסביב. הגלים גבוהים מתמיד, נשברים בזה אחר זה והאדרנלין נכנס. אני בפנים, צוללת גל ועוד גל, עד שאני מגיעה לנקודה המתאימה, קיר מים גדול הולך ונבנה מאחוריי במהירות ואני מתחילה לחתור, הדחיפה מגיעה, אני נעמדת על הגלשן וחותכת את המים ימינה. קרני השמש שמתחילה לבצבץ מאירות דרך הגל בזהב, הזמן עומד מלכת ברגע אופורי והתחושה הממכרת של שלווה טוטלית מתפשטת.

משום מקום, נתפס שריר ברגלי הימנית וגורם לעווית, אני נופלת מהגלשן והגל נסגר עליי. בתוך המערבולת אני מרפה, נותת למים לזרוק אותי מצד לצד, למעלה למטה, מחכה שהגל ישקוט.
השריר מתכווץ פעם נוספת ואני בולעת מים מההפתעה. אני נאבקת בכוח של הגל ומנסה לעלות, לפחות לשאיפה אחת, תוך כדי, אני נזכרת שאף אחד לא יודע שאני פה. הלחץ בחזה גובר, דממה משתקת, הכחול והזהב הופכים לשחור ואני מתעוררת מהסיוט נחנקת ומשתעלת.
טוב לפחות הלילה קיבלתי גם את הזהב ולא רק את השחור.
אני קמה בכוח מהמיטה, גמורה אחרי עוד לילה מתיש ונכנסת למקלחת.
מים חמים על הצוואר התפוס, סבון בריח קוקוס, קצת בכי ואני בחוץ.
אני מתכוננת ליום העבודה הראשון שלי חזרה במרינה מאז התאונה, לובשת חוטיני וחזייה לבנים מתחרה, שורט ג׳ינס וחולצה סגולה צמודה עם שם החברה בפינה השמאלית.
האוטובוס מוריד אותי בתחנה וברגל אני מתקדמת לכיוון היאכטות החונות.
הבוקר אני צריכה לנקות אחת מהיאכטות שנמצאות בחלק די מרוחק ממרכז העניינים במרינה.
אני נכנסת למזח דרך השער המתאים, את הציוד כבר לקחתי איתי וסורקת את האזור אחר היאכטה ״בלו מרין״. היא עומדת כמעט בקצה, עוד אחת גדולה ומאסיבית, חסרת אופי, צבועה צבע מטאלי מדכא.
אני צועדת יחפה בהיסוס על המשטח שיוצא מחלקה האחורי של היאכטה מעל המים ומחבר בינה לבין המזח וצמרמורת עולה מקצות אצבעותיי עד ראשי.
בפנים, אני מנקה במרץ, עוברת מחדר לחדר, מוסיקה ממריצה מתנגנת באוזניי.
״בלו מרין״ בהחלט שייכת לאיש עסקים שנוהג לארח…בר מושקע, מבחר אלכוהול משובח, אזור ישיבה יוקרתי.
אין אישה…אין ילדים…רק חדר שינה וחדר מקלחת אחד מאובזרים בחפצים אישיים, של גבר.
המקלחת גמורה, חדר שינה כמעט…אני מרימה שעון שנראה די יקר מהשידה ומניחה על הכרית ליד כדי שאוכל לנקות. השעון מחליק מהכרית, נתקע בפינה של השידה ונופל.
״שיט!״ אני מורידה את האוזניות, מרימה את השעון מהריצפה ובוחנת, הוא לא נשבר אבל נסדק די רציני! מה אני עושה עכשיו?
״שבור?״
אני שומעת קול עמוק ומשועשע מאחוריי וקופצת בבהלה. אף אחד לא אמור להיות על היאכטה…
״סליחה מי אתה?״ אני מתאפסת ושואלת בקול תקיף.
״הבעלים של השעון שהפלת״
״הבעלים לא אמור להיות פה הבוקר…״
המשכתי, מביטה בו בחשדנות.
״הבעלים, בא לבקר את היאכטה שלו לקראת הערב כי הוא היה באזור וחשב לבקש בעצמו שתנקי גם מבחוץ ולא רק מבפנים, אבל בקצב הזה אני חושב שאתקשר למתי לבקש שיביא מישהי אחרת.״
״אז אתה מכיר את מתי…זה לא מוכיח כלום, איזה שעון אני מחזיקה ביד?״
המשכתי בתקיפות והסתרתי את השעון מאחורי גבי.
״לצערי, שעון של פיליפ פאטק, מסגרת זהב צהוב, שנכון להיום שווה כמעט חצי מיליון דולר…״
חצי מיליון?! דולר?!…הסתכלתי על השעון ובחנתי, שיט! הנחתי אותו חזרה על השידה.
״אני אה…באמת מתנצלת על אי ההבנה, פשוט הייתי חייבת לוודא שאתה לא גנב שפרץ ליאכטה, יש פה לא מעט כאלה״ מלמלתי נבוכה.
״כן, עכשיו שברור לך שזה השעון שלי שהרסת, אני עדיין צריך להתקשר למתי.״
״בבקשה לא…זו הייתה סתם תאונה מוזרה, זה אף פעם לא קורה לי….גם כמעט סיימתי לנקות״.
במשך חצי דקה הוא עמד ובהה בי במבט בוחן ונראה שהוא שוקל…
רק עכשיו שמתי לב לאיך הוא באמת נראה. מתקרב ל50, גבוה, שיער שטני זהוב עם גוונים אפורים וזקן קטן ומעוצב על סנטרו. הוא היה לבוש חולצה כהה מכופתרת, שרוולים מופשלים מעט, שני הכפתורים הראשונים היו פתוחים והשיער הבהיר שעל חזהו ביצבץ. לרגליו היו מכנס מחויט, חגורה ונעליים שחורות, נדף ממנו ריח טוב, נקי, כאילו רק יצא ממקלחת.
לפתע הוא החל לחייג בטלפון…
״בוקר מתי, זה זיו…קפצתי לכמה רגעים ל״בלו מרין״ וביקשתי מהבחורה שלך שתנקה גם מבחוץ, מה שמה?…אוקיי אז נראה לי שהיא תתעכב פה קצת היום״
נשמתי לרווחה,
״מצויין, סגור…תודה מתי, ביי״
הוא ניתק והביט בי בחצי חיוך.
״תודה״ החזרתי חיוך מלא,
״אתה לא תתאכזב, תוך פחות משעה היאכטה תהיה מצוחצחת״
״לא נראה לי…״ הוא אמר בטון משועשע כמו בהתחלה.
״סליחה?״
״אני מתכנן להשאיר אותך פה להרבה יותר משעה״
״אני לא מבינה״ מלמלתי מבולבלת,
״תראי מיכאלה, השעון הזה שווה הרבה מאוד כסף וזה שאת הולכת להמשיך לנקות, ממש לא מפצה על מה שקרה״
״אבל חשבתי…״
״אז חשבת לא נכון. אני מוכן שהתקרית תשאר בינינו, אבל רק בתנאי שאת שלי להמשך היום״
״מה!?״ הוא אמיתי? נפוח כמו הכיס שלו האידיוט!
״אתה באמת חושב שאני אסכים לדבר פתטי והזוי שכזה?״ אמרתי בבוז,
״אין לך בדיוק ברירה, אם את לא רוצה להיות מפוטרת ושרופה בכל מקום שתלכי אליו אח״כ, אז את תסכימי״
לא שמאוד איכפת לי מהעבודה הזאת…אבל לא ניראה לי שכדאי להיות ברשימה השחורה של הפוץ הזה…
״אתה טועה אם אתה חושב שאני הולכת לעשות לך חיים קלים!״
״בדיוק כמו שאני אוהב״ הוא צחק.
הרתיח אותי חוסר האונים הזה,
הוא כל כך בטוח בעצמו, מודע לכוח הזה שיש לו עליי רק בגלל היתרון הכלכלי הברור!
הוא סגר את המרחק בינינו, לקחתי צעד אחורה ונתקעתי בקיר, הוא גיחך ונצמד אליי, מפשעתו לחצה על בטני והתאפקתי שלא להכניס לו ברך ולברוח משם בריצה.
הוא הסיט את שיערי הארוך מפניי והעביר אצבעותיו על שפתיי. הרמתי את עיניי לשלו, מקווה שהמבט שלי יגרום לו לאי נוחות, אבל עיניו הכחולות רק חייכו וננעלו על שלי. הוא ניסה להחזיר ופניו התקרבו לאט, מאיימות לגעת בשלי, לא נעתי ושפתיו נצמדו לשפתיי. ייללתי בגועל ולשונו חדרה בכוח לפי, ניסיתי להסיט את פניי הצידה אבל הוא אחז בהן חזק והמשיך, מוצץ את לשוני, שיניו נושכות את שפתיי.
״תורידי חולצה ומכנס״ הוא לחש וגופו נשאר צמוד לשלי בכוונה.
פשטתי את הבגדים מעליי, גופי התחכך באבריו בעל כורחי, שדיי נצמדו לחזו, ידיי נגעו ביריכיו ונשארתי בחזייה ותחתונים.
הוא תפס בזרועי והטיח אותי בעוצמה על המיטה שמאחוריו וצעד לעברי במבט זומם וממזרי, התכווצתי כולי.
״זיו חכה! מה…מה אם אני אנקה לך את היאכטה לשנה על חשבוני!?״
מלמלתי, פתאום מרגישה לא כל כך אמיצה וניסיתי להתרחק לאחור.
זיו צחק בקול ומשך את רגליי אליו.
״לא מספיק״ הוא אמר וגהר מעליי, משקל גופו ריתק אותי למיטה והקשה עליי לנשום. הוא קרב את שפתיו,
״אז תפטר אותי!״ אמרתי בקול, מתנשפת,
״לפטר אותך?״
״כן…בבקשה תפטר אותי, אני רוצה ללכת!״
״מאוחר מדי בשביל זה מיכאלה…״ הוא השיב בטון אדיש ורכן לעברי.
דחפתי אותו בידיי, מנסה למנוע בעדו להמשיך,
״זיו די! בבקשה…״
הוא התעלם ותפס בידיי, התפתלתי בפראות תחתיו, מנסה להשתחרר,
״אני אצרח!״ איימתי, למרות שידעתי שאין מי שישמע. הוא תפס בצווארי חזק ולחץ,
״לא הייתי ממליץ לך אפילו לנסות״ הוא לחש באוזני והביט בי נחנקת, מתחננת לאוויר. הפסקתי לזוז, מעמידה פנים שנכנעתי והוא שחרר אותי, מחייך.
בזמן שלקח לי להתאושש, הוא הספיק להתיר את החגורה שלו ולצאת מבגדיו. הוא התכופף והפשיל ממני את התחתונים.
״לא…״
״שששש…״ הוא פישק את רגליי, עלה עליי והחל לנשק לאורך צווארי, המשיך למטה, קורע מעליי את החזייה, מביט בתאווה בשדיי המלאים, מכניס לפיו, מלקק ומנשק, לש ומוחץ אותם. הרמתי את ידי ושרטתי הכי חזק שיכולתי, פוצעת את עורפו.
״אאאאחח!!!״ הוא צעק בכאב ופלג גופו העליון התרומם.
ניסיתי לנצל את ההזדמנות לזחול החוצה במהירות מהמיטה, אבל הוא אחז בשיערי והפך אותי על הבטן, ניסיתי להתרומם והוא דחף את גבי בכוח למזרן וביד אחת הרים את ישבני באוויר והפליק לו בעוצמה. נשכתי את שפתיי וכיווצתי את הסדין בידיי.
״אני רוצה לשמוע אותך״ הוא אמר והעביר שתיי אצבעות על השפתיים הוורודות בין רגליי.
״הההאאא״, הוא החדיר בו זמנית, בכוח, אצבע לכל חור ושחררתי אנחה.
״יופי ככה…״ הוא התנשף והמשיך לצאת ולחדור, מכאיב לי ונהנה מכל רגע.
השתתקתי והוא רטן, שלף את אצבעותיו מתוכי וסטר לאיברי הכואב בעוצמה. המיטה שקעה מעט מאחוריי והוא המשיך, צבט את הדגדגן והשפתיים, הכה בהן באיברו הקשה וחדר אליי בתנועה חדה.
״אאאהההה פאאאק!!״ צרחתי בכאב,
לא הייתי מוכנה לזה! הוא היה כל כך עבה וכמעט קרע אותי.
״אההה…אההה…אהההה״
זיו המשיך להיכנס בי בעוצמה אכזרית ובקצב מסחרר, כף רגלו השמאלית נשענה ולחצה על צידם הימני של פניי, מקבעת אותן למזרן ומונעת ממני להתרומם. הוא מחץ את ישבני בידיו, החליק אותן במעלה גבי וחפן את שדיי. נשכתי את הסדין, עוצרת עד כמה שאפשר את הצעקות וזיו תפס את ידיי ונעל אותן מאחורי גבי. הוא נשכב על המיטה, עדיין בתוכי ולקח אותי איתו, מייצב אותי כך שאני בפישוק מעליו. הוא משך בידיי הנעולות למטה, לא מאפשר לי להתרומם, חדר אליי מלמטה בתנועות חזקות ומהירות וראשי נשמט אחורה מהכאב.
״מסרבת לפתוח את הפה ולתת לי לשמוע אותך אה?! אני אתן לך סיבה טובה לפתוח אותו כהוגן!״
הוא זעף וכופף אותי חזרה על ארבע, לופת חזק את עורפי, יוצא ממני, יורד מהמיטה ונעמד מולי, עדיין מנטרל אותי בידו. הוא מחזיק באיברו ומקרב אותו אל פניי,
״לא..לא…״
״כן כן!״ הוא התנשף ודחף את כולו לפי,
״אווווווו…עכשיו תשתקי כמה שאת רוצה מיכאלה!״, הוא שלח שתי ידיים קדימה, תפס בכוח בישבני המורם באוויר ומשך אותי אליו בעזרתו, מקבע את שפתיי על בסיס איברו, חודר בקצב, עמוק לתוך גרוני. אצבעותיו נעוצות באחוריי וידיי מנסות לדחוף את ירכיו לשווא בעוד הוא ממשיך לנוע בתוכי במרץ.
הוא אוחז בפניי ויוצא לאט, נותן לי להרגיש את כל גודלו, רוכן ומנשק אותי ולשונו נעה באגרסיביות בפי.
אני מנצלת את ההזדמנות ותוקעת את אצבעותיי בעיניו. הוא משחרר את פניי ויורד לברכיו בצעקות כאב, ידיו על עיניו. אני קמה מהר, קצת מסוחררת, תופסת את החלוק שהיה תלוי על הדלת ויוצאת מהחדר בריצה.
״מיכאלללההה!!״
קולו של זיו סובל, נשמע מהחדר בעודי עולה במדרגות למפלס העליון.
אני שמה את החלוק ורצה לכיוון דלת ההזזה של היאכטה. ברקע אני שומעת את זיו נתקע בקיר, מדדה ומנסה לצאת מהחדר. אני מסיטה את הדלת ויוצאת לחלק החיצוני של היאכטה ממנו באתי.
מה?! הממזר החזיר את המשטח פנימה!
אני מחפשת בעציץ, איפה שהשלט שלו בד״כ מוחבא…לא! הוא לקח את השלט. אין לי איך להגיע למזח ואין סימן חיים באזור…אני אצטרך לקפוץ למים ולשחות משם לחוף.
הסתכלתי על המים מעבר לדופן היאכטה וראשי הסתחרר, אני לא יכולה…
זיו פתח את הדלת בפראות והתקדם לעברי בזעם. אני חייבת! הרמתי רגל ועליתי על המעקה, ניסיתי להעביר רגל מעליו, אבל שתיי ידיים משכו בחלוק שלגופי והעיפו אותי חזרה אחורה בעוצמה. נפלתי ונחבטתי חזק בריצפה.
״זה לא נגמר מיכאלה! לאן את חושבת שאת הולכת!?״
הוא גער בי, טירוף בעיניו הפצועות ותפס בכוח עם ידו בעורפי.
״אני הולך להחזיר לך על זה!״
הוא שלט בי כמו בבובה עם האחיזה המנטרלת הזו וגרר אותי לכיוון הקצה של אחורי היאכטה. הוא עצר ממש על הסף, הוריד אותי אל ברכיי, התכופף מאחוריי והרים את החלוק מעל ישבני. הוא כופף אותי על ארבע והרכין את ראשי קדימה לכיוון המים,
״זיו לא!״ נאבקתי ״זיו!!״ הוא המשיך ודחף את ראשי תחת המים. דפקתי בידיי על זרועו בהיסטריה והוא רק חיזק את אחיזתו. למרות הסיטואציה הצלחתי להרגיע את עצמי מעט והפסקתי לזוז, הרפתי וחיכיתי שזיו יבהל…
עברו עוד כמה רגעים, זיו פישק את ישבני בידו השנייה ונעץ בו את כל איברו.
בלעתי מים מההפתעה ויצאתי מריכוז, נחנקתי ונלחמתי לעלות למעלה לאוויר,
חוזרת באכזריות לרגע המשתק הזה של התאונה והשחור בעיניי מתחיל להופיע.
הוא שלף אותי מהמים וצחק,
״רק לבדוק שאת עוד כאן!״ הוא לגלג.
השתעלתי והוא המשיך, מרחיב אותי בכוח, נכנס עד הקצה ומכריח אותי לקבל את כולו פנימה.
״ההאאא…אהה…אהה…אההה״
הוא פותח אותי ומצמיד אותי אליו,
״אוווווווו!!!״ הוא גומר בתוכי בקול ויוצא.
עדיין מחזיק אותי מהצוואר צמודה אליו, הוא מחדיר שתי אצבעות לישבני ואוסף מבפנים את זרעו, מחכה שיטפטף ממני עוד החוצה, אוסף גם אותו בידו ומורח אותו על פניי ועל פי בגסות, מכניס אליו את האצבעות ומורח על לשוני.
פיו נח על אוזני ונשימותיו קצרות,
״נשאר לך רק לסיים לנקות פה ואני חושב שפחות או יותר השתווינו מיכאלה, עד לפעם הבאה״ הוא לוחש משועשע.