מזכרת מווינה

סוף סוף קצת זמן לבד.
אחרי שלושה ימים עמוסים באנשים ובמשימות, הכנס הסתיים ונשאר לי יום שלם להינות מהעיר האירופאית היפיפייה הזו. כשקראתי קצת על ווינה לפני הנסיעה, גיליתי שאחד המוזיאונים מחזיק בציור המפורסם ״הנשיקה״ של הצייר האוסטרי קלימט, אחד האמנים והציורים האהובים עליי וידעתי שאני חייבת ללכת לראות אותו.
אספתי את השיער השטני הארוך והגולש שלי, התפשטתי ונכנסתי להתקלח.
נתתי למים החמים לעטוף אותי, לשטוף ממני את כל המתח של הימים האחרונים ולהשכיח ממני את הקור המקפיא ששרר בחוץ.
נשארתי דקות ארוכות תחת הזרם המנחם, מפשירה.
אני יוצאת ומתנגבת, לובשת את חזיית התחרה הבורדו שלי, שמחבקת ומחזיקה את שדיי הגדולים בדיוק כמו שאני אוהבת, חוטיני תואם, טופ שחור מעוצב, משחילה מכנס שחור מחויט על רגליי הלבנות ונועלת מגפיים.
אני מורחת קצת מסקרה כדי להבליט את עיניי הירוק בקבוק שלי וצובעת את שפתיי באדום חושני. אני משפריצה בושם, ולובשת את הז׳קט דמוי העור שלי.
החלטתי לוותר על ארוחת הבוקר בחדר האוכל של המלון, כבר תשע בבוקר ואני רוצה להספיק להגיע לפתיחה של המוזיאון.
אני לוקחת מטרו לאיזור האיכותי יותר של העיר שבו נמצא המוזיאון. ממש כאילו חציתי ליקום מקביל, שני עולמות שונים כ״כ שמתקיימים אחד ליד השני. אבל בכל זאת, גם עם חליפה ונעליים יקרות, הגברים האוסטרים לא משהו מיוחד.

אני מגיעה למוזיאון בול לפתיחה בעשר.
כמו שקיוויתי, אין הרבה אנשים בשעה הזאת, ככה אוכל להנות בלי הלחץ של ההמון שנדחף בתור, נתקל בך ודורך עליך בין ציור לציור.
אני נכנסת לחדר חשוך, מרחוק אני רואה אותה, הגעתי לחדר הנכון, קיר שלם הוקדש רק ליצירה הזו.
אני מתיישבת בספסל שמוקם מולה ובוהה בהשתאות בזוג האוהב, השזור אחד בשני. בגבר האוחז ברכות באישה המתמסרת למגעו.
כ״כ רומנטי ושונה משאר הנשים המפתות והמיניות שנהג לצייר.
בזווית עייני אני מבחינה בשומר העומד בפינה השמאלית של החדר, מבטו נעוץ בי, עיניו בוחנות אותי מלמעלה למטה ללא בושה. החזרתי לו מן מבט תוכחה כזה והוא נינוח, מחייך חיוך ממזרי וממשיך לבהות.
החלטתי שהכי טוב להתעלם והמשכתי להתעמק בציור. קמתי כדי להתקרב ולבחון מקרוב, עדיין מרגישה את מבטו של השומר, עיניו עוקבות אחריי. התקדמתי ונעצרתי קרוב לציור, מתפעלת ומפנימה, ראשי רוכן קדימה יותר ויותר בלי שאשים לב, שוקעת לתוך הציור והזמן כאילו עומד מלכת. צליל חד וצורם מקפיץ אותי – האזעקה של המוזיאון מהדהדת בחדר. כל הנוכחים מביטים בי, השומר בפינה משוחח עם עוד שני עובדים ומצביע עליי. איזה מטומטמת!
כאילו שזו פעם ראשונה שלי במוזיאון, התקרבתי יותר מדי לציור.
אני רואה את שני העובדים מביטים בי, מקמטים מצח, בעוד השומר לוחש להם משהו. הם מהנהנים וממהרים לדרכם. השומר מסתובב לכיווני ומביט ישר אליי, משתדל להראות פנים רציניות אבל עיניו מסגירות ומחייכות חיוך זומם. הוא מסמן לי עם ידו להתקרב.
אני מתקרבת ונעמדת לידו, מביטה בו בשאלה.
״גברת, מה שמך?״ הוא שואל באנגלית.
״נעמי״.
״את תצטרכי לבוא איתי״.
״סליחה, אני לא בדיוק מבינה מה קורה?״
״אני צריך לשאול אותך מספר שאלות, מדובר בהליך שגרתי״ הוא משיב רציני וקר.
״למה זה נחוץ?״ ממש לא נראה לי כל הסיפור הזה, מה כבר עשיתי?
״גברת נעמי״ הוא ענה בקול תקיף ״אין טעם להחמיר את המצב, אני מציע לך לבוא איתי ולסיים עם העניין״.
להחמיר את המצב? אפשר לחשוב שניסיתי להכניס את הציור לתיק, סה״כ האף שלי עבר את הקו!
בכל אופן, לא נראה היה שיש טעם להתעקש. אני מהנהנת והוא מורה לי לבוא אחריו.
הוא מוביל אותי במורד המדרגות, שתי קומות מתחת לקומת קרקע, לתוך חדר מתוך שורה של חדרים שנראים כמו משרדים. הוא בוחר מפתח מהצרור בכיסו, פותח את הדלת, נכנס ואני אחריו. אני נכנסת בהיסוס, עדיין לא מבינה על מה כל הדרמה. החדר בהחלט שימש כמשרד, שולחן רחב וארוך במרכז, מאובזר במחשב, מאחוריו כונניות ששימשו לאחסון מסמכים כנראה, כיסא מרופד ומצדו השני של השולחן כיסא פשוט. הוא התיישב על הכיסא המרופד הניח מרפקיו על השולחן ושילב כפות ידיו.
״שבי״ הצביע על הכיסא הפנוי ממול.
התיישבתי והנחתי את תיקי לצדי. עד כמה שהעניין נראה לי מגוחך, הלב שלי דפק בעוצמה והתחיל להיות לי חם. פשטתי את הז׳קט מעליי והנחתי אותו על התיק.
הוא הביט בי במבט בוחן ״אין לך מה להילחץ נעמי, מה שהולך לקרות תלוי רק בך״ הוא אמר ברוגע.
נעמי? מה קרה לגברת? חוצפן, ומה זאת אומרת תלוי בי?
הבטתי ברוגז בגבר היושב מולי, כבן 35 פחות או יותר, עשור מעליי. לא נאה במיוחד, הרבה שיער לא נשאר לו וכרס לא קטנה נצמדה לשולחן. על תג השם שלו היה כתוב כריסטוף מ׳.
״אני עדיין לא מבינה למה אני כאן אדוני״
ניסיתי בנימוס. הוא הגיש לי כוס מים, חייך חיוך משועשע והמשיך ״אני אסביר לך נעמי״, הדרך והטון שבה אמר את שמי, העבירו בכל גופי צמרמורת גועל.
״אז ככה, אני פקח הבטחון של המוזיאון, מה שאומר שלמילה שלי יש חשיבות כאן. שני העובדים שראית אותי משוחח איתם מאמינים כעת שאת חשודה בניסיון להשחתה של רכוש המוזיאון״.
״מה? למה שהם יחשבו כזה דבר?״ כעסתי, הופכת מבולבלת מרגע לרגע.
״כי ככה אמרתי להם״.
לקחו לי כמה שניות להתאושש מהשוק.
״איזה שטויות, יש מצלמות שיוכיחו אחרת!״ עכשיו כבר לא הייתי מנומסת.
״לא בקומה הראשונה, יש תקלה במערכת״.
״ברור…תקלה, מה זו הבדיחה הזאת?״
״תראי נעמי עומדות בפנייך שתי אפשרויות, האחת היא, שאני אומר לשני העובדים הנאמנים שלי להזמין את פקח המשטרה האזורית, שהוא במקרה חבר קרוב. אני אספר לו שהצלחתי להוציא ממך ווידוי על כוונה ומכאן ישר תלכי למעצר איפה שהצרות שלך רק יתחילו. האפשרות השנייה שבה אני ממליץ לך בחום לבחור, כי אין לך מושג למה את תכניסי את עצמך אם תסרבי, היא שבמהלך נגיד…רבע שעה או יותר, אני אזיין לך את הפה איך שאני אמצא לנכון, בלי שאלות או תגובות מצדך וציות מוחלט שלך לכל הוראה שאתן. אחרי שאסיים איתך, אודיע לעובדים שלי שמדובר באי הבנה מצערת ותוכלי להמשיך בסיור או ללכת לדרכך עם החזר כספי על הכרטיס לאות התנצלות מצדנו. הבחירה בידיים שלך״.
איך הגעתי לסיטואציה ההזויה הזו?
הרגשתי את ידיי נופלות לצדדים בחוסר אונים, לא מאמינה לגמרי לאיומים של הייצור מהסיוטים הזה מולי, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון במידה והוא רציני.
״מה את מחליטה נעמי?״ קול חסר סבלנות שבר את הרהוריי.
עוברות מספר שניות שמרגישות כמו נצח, ״באפשרות השנייה״ אני אומרת בתבוסה.
הוא מחייך את החיוך הממזרי שלו ונעמד, הוא ממשיך לכיוון הדלת ונועל אותה מבפנים. פחד מתווסף לתחושת הכעס וקצב נשימותיי מתגבר. גבו מופנה אליי ואני מבחינה בגובהו המרשים. הוא מסתובב, צועד לעברי ונעצר מולי.
הפנים שלי בדיוק בגובה החגורה שלו ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
אני מרגישה שהוא מסתכל עליי, מחכה שאביט חזרה. אני מתעלמת בכוונה. הוא לוקח את סנטרי בידו ומרים את ראשי אליו, אני מתנערת ממנו ויורקת לכיוונו בהפגנתיות. עיניו המומות ופיו מתכווץ בכעס. הוא מרים את ידו ובתנועה חדה וחזקה הוא מעיף לי סטירה מצלצלת.
תחושת ההשפלה והעלבון צורבות יותר מהכאב.
״אמרתי לך נעמי! בלי תגובות מהסוג הזה! לא כדאי לך לבדוק אותי!״
הכאב המם אותי והתקשתי לנשום.
הוא תפס בכוח בשיערי והרים את ראשי אליו.
״זה מובן לך?״
בין נשימותיי הקצרות הצלחתי למלמל איזה ״כן״ חלש. הוא עזב ואמר ״יופי״. איך שחשבתי שהוא נרגע, הוא שלח יד וקרע בכוח את הגופייה שלי לשניים ותלש ממני את החזייה. הוא עצר רגע והתבונן בבטני השטוחה ובשדיי הזקורים והבליטה שבמכנסיו הלכה ותפחה. הוא הושיט ידיו והתחיל למשוך חזק בפטמותיי, ללוש ולמחוץ את שדיי בכוח. ייללה של כאב יצאה מפי והוא צוחק, ממשיך וסוטר לשדיים האדומים והכואבים שלי.
״תורידי לי את המכנסיים ואת התחתונים״, הוא פוקד לפתע. היססתי לרגע והוא תפס במפרקי ידיי ומשך אותי מהכיסא לרצפה, הוריד אותי לברכיים והניח את ידיי בכוח על החגורה שלו.
התחלתי להתיר אותה, פותחת את הכפתור והרוכסן של המכנס, אוחזת בתחתונים ומורידה בתנועה אחת את שניהם לרצפה, הוא שולף את רגליו מתוכם ובועט בהם הצידה. הזיין שלו ארוך ומרשים, עומד דרוך ומאיים כמו רובה טעון.
״תירקי עליו ותתחילי לשפשף״.
״מה?״
״את אוהבת לירוק לא?״ הוא החליט להשתעשע, ״קדימה נעמי!״.
כלב! ירקתי על הכלי הגדול שלו בבוז והתחלתי לשפשף ללא חשק.
״אני מבין שאת רוצה לעשות את זה בדרך הקשה!״ המבט המשועשע נמחק במהירות מפניו.
בידו האחת הוא אחז בפניי ובשנייה בשיערי, לא איפשר לי לזוז. הוא ירק על פי ואני משמיעה קולות גועל ומנסה לדחוף את ידיו לשווא. מבטו חדור והוא מתחיל לחכך את הזיין שלו במרץ על שפתי פי הרטובות, מורח את האודם שהיה עליהן עם הרוק שלו. הוא מניע את האגן בקצב ואני מרגישה את אשכיו חובטים בי בלחי שעוד פועמת מהסטירה.
הוא ממשיך, נאנח ושואל ״את הולכת להתנהג יפה עכשיו כלבה?״
אני משמיעה צליל הסכמה מבעד לשפתיי רק שיפסיק.
הוא משחרר אותי מאחיזתו.
״פה גדול״, אני פותחת פי לרווחה ובלי אזהרה הוא תופס בראשי ונועץ בפי את כל איברו. אני נחנקת לרגע מההפתעה והוא מייצב אותי לנוחותו וממשיך, מוציא את הזין כמעט עד הסוף ומחדיר בכוח בתנועה אחת. הוא כל כך גדול שאני מרגישה אותו במורד גרוני עם כל דחיפה. הוא מתחיל לפמפם בקצב ומניע את ראשי בהתאם, כל דחיפה שלו חזקה ועמוקה יותר מהקודמת, אני נאחזת ביריכיו המוצקות, הוא נאנח, מושך את ראשי אחורה ודוחף לפי בכוח את איברו יחד עם אשכיו, ממלא אותי ומצמיד אותי אליו חזק. אני מסוחררת, בטוחה שאני עומדת להתעלף ודמעות שחורות זולגות מעיניי עקב המחנק. אני דופקת בכוח ונועצת ציפורניים ביריכיו בתחינה שיפסיק. הוא מביט בעיניי הדומעות בחיוך מתרצה ושולף מתוכי את איברו.
אני מתנשמת ומשתעלת, מרגישה כאילו הייתי יותר מדי זמן מתחת למים.
הוא אוסף את שיערי הארוך בידיו לקוקו ומלפף אותו בידו לאחיזה טובה יותר.
הראייה שלי הטשטשה עקב המסקרה שזלגה לעיניי, אבל הצלחתי להבחין במצלמה בפינה של תקרת החדר. אור אדום דלק ממנה. לא ייתכן שהיא עובדת חשבתי לעצמי, אחרת הוא לא היה מעז.
״את מסתכלת על המצלמה?״ הוא שואל בטון משועשע.
״היא פועלת?״ אני שואלת,
״ברור! תגידי שלום ל2 העובדים שלי בחדר הבקרה, אני בטוח שהם היו מתים להתחלף איתי״ הוא צוחק ומביט בחיוך אל המצלמה.
״חתיכת זבל״.
״אה אה אה נעמי! עוד לא למדת לקח?״
הוא זועף ומוביל אותי בשיער לכיוון השולחן הרחב, תופס בידו הפנוייה בין רגליי, מרים אותי וזורק אותי על השולחן. כוס המים שהייתה על השולחן עפה ונשברת על הרצפה. הוא משתמש בידו שבישערי ומכוון אותי כך שראשי וצווארי מחוץ לשולחן כלפי הריצפה ונעמד בפישוק מעליי.
״תמצצי זונה! וכמו שצריך!״ הוא צועק ומניח בפי את אשכיו. אני לוקחת אותם אל פי. מתחילה ללקק ולינוק, עוברת בלשוני על בסיס הזין ומגרדת אותו עם שיניי התחתונות ושוב מלקקת ושואבת את האשכים פנימה. הוא נאנח אנחה עמוקה, ״תמשיכי הלאה״ הוא מתנשם ומשפשף את איברו במרץ.
הכל כדי לגרום לו לגמור ולהתעורר מהסיוט הזה.
אני עוברת לאיזור שבין האשכים לפי הטבעת, מותחת את העור העדין באצבעותיי ומלקקת בעדינות ובמהירות. הוא חופן אחד משדיי ומוחץ בכוח. אני ממשיכה, מגיעה לחור ומרטיבה גם אותו עם הלשון בתנועות עדינות וסיבוביות.
״תמשיכי תמשיכי!״
אני ממשיכה ונכנסת עם לשוני פנימה בקצב מהיר, ידיי מעסות ולשות את אשכיו הקשים. הוא עולה על השולחן לעבר המכנס שלי, מתיישב בפיסוק על ברכיו ואחוריו מופנים אליי. הוא ממשיך לשפשף, פותח את המכנס שלי, מרים את התחתון ומניח את קצה איברו.
״או כן״ הוא צועק, משפריץ על הכוס שלי וגומר בתוך התחתון שלי וממלא אותו. הוא עוזב את התחתון הספוג, רוכס לי את המכנס ומניח את ידו על מפשעתי ובתנועות סיבוביות מפזר ומורח את זרעו היטב במכנסיי. ״מזכרת מווינה״ הוא לוחש לי. אני מרגישה את הנוזל החם שלו במורד הכוס שלי, מחליק בין פלחי הישבן שלי עד החור.
הוא יורד מהשולחן ומתכופף, ראשו הפוך לשלי, הוא רוכן ומלקק את פי.
״הסיור נגמר נעמי, תודה שבאת לבקר, את תמיד מוזמנת״.