לחוות אהבה

היא עומדת מולי, נמוכה ממני בראש ומבקשת: "אל תספרי לאף אחד, בבקשה".

הרעד שלה מעורר בי משהו קשה, שתלטני. אני כולה מש"קית מודיעין, אבל יש לי פה גדול וחוצפה ונוכחות – אני רגילה לקבל את מה שאני מבקשת, "לרדת" על אנשים ולמתוח גבולות.

בכל מה שקשור לבנים אף פעם לא הייתי כוכבת גדולה. כן תלמידה מצטיינת, כן חכמה אבל כאילו שקופה עבורם.
מיכל, לעומת זאת – נראית כמו אחת שיש לה הכל. גוף משגע שעיני הגברים נדבקות אליו ומשהו מעבר לכך, הצורה בה היא מתנועעת יוצרת סביבה שובל של התפעלות וכמיהה.

החיים לימדו אותי לחטוף ולשרוד, כך גם זכיתי בתנאים מועדפים במקום הזה, השורץ מאבקי-כוח, אבל עכשיו דחפו לי את זאת, הסבירו שהיא מחוננת, עם קב"א בשמים ואתמול היא "פישלה" בגדול, שלחה בדואר רגיל מסמך מסווג ביותר.

"טוב", אני מסננת "שזה יישאר רק בינינו, אוקיי?"

אני לא כל כך מחבבת אותה, את מיכל, מסוג היפות שנולדו עם כפית-כסף. הצלחה והישגים הם משהו שינקה עם החלב של אמה ומה שבאמת מרגיז הוא ששיכנו אותה בדירה הצבאית הפרטית שלי, שכל-כך אהבתי.

אם אפתח את הפה יעיפו אותה מכאן ואני אזכה מחדש בפרטיות שנגזלה ממני ובכל זאת אין לי לב להלשין עליה. היא אמנם ראויה לנזיפה, אך דברים כאלה קורים.

היא לא מפסיקה לרעוד והפחד שלה מעיר בי משהו אפל וחזק.
פעם, בחוף-הים, ראיתי שתי בנות מתלטפות בלהט וגל חום הכה בי, הסטתי את מבטי וברחתי משם. עכשיו אינני צריכה עוד לברוח,  כעת השליטה בידיי.

אני מתבוננת בגזרתה הדקיקה, בחזה הענק שלה שכל-כך לא מותאם למידותיה השבריריות ויש לי חשק פתאומי לגעת בו, למעוך ולעסות אותו. זה לא שאני בעניין של נשים, אבל תוהה לדעת איך זה מרגיש.

הקול שלי בוקע, כאילו לא מתוכי, "בתנאי שתשטפי עכשיו את החדר".
מישהי אחרת הייתה צוחקת לי בפרצוף אבל זו ניגשת להביא דלי, ממלאת אותו במים וטובלת סחבה. אנחנו בחדרנו המשותף ואני מתבוננת בה. השדיים שלה ממשיכים לשגע אותי כשהיא מתכופפת.

"את יכולה להוריד את החולצה, שיהיה לך נוח" אני שומעת את עצמי שוב והיא פושטת אותה.
"גם את השאר" אני מציעה והיא מתערטלת לגמרי, עופריה רוטטים בכל תנועה ותנועה. אני מתבוננת בהם וגורמת לה להסמיק.

בבוקר, במשרד, אני מסבירה לה באריכות שהטעות שלה ממש חמורה והיא צפויה להיכנס לכלא אם תיוודע.
"אני מוכנה לחפות עליך" מצהירה מול עיניה המבוהלות "בתנאי ש… תהיי המשרתת שלי".
"בסדר" היא מפתיעה. מאוחר יותר אנחנו בחדר והיא ניצבת, לאחר שהתקלפה מבגדיה, מרכינה את ראשה.

אני מתרוממת לעברה ובוחנת את עורה המשיי. היא אינה זעה. אני חופנת את שדיה, מלטפת אותם, מעבירה אצבעותיי על הפטמה המתקשחת שלה. מקיפה אותה לאט ומתבוננת בעגבותיה המלאות. איזה תחת מדהים.
ממששת בין רגליה וחשה סאונה מהבילה, היא לגמרי נוטפת וידי חוזרת לחה.

"את חרמנית, אה? התכופפי קדימה" אני מצווה.
היא מבצעת בצייתנות.
אני טופחת על ישבנה והיא נאנחת, "את רוצה בזה, אני מבינה".
מנסה שוב והיא פולטת המיה חנוקה. בפעם השלישית היא גונחת ברוך, מה שגורם לי להפליא בה את מכותיי.

"על ארבע, כלבה" אני פוקדת עליה והיא כורעת מיד.

זה כבר יותר מדי בשבילי. אני משתרעת על המיטה הצבאית, מורידה במהירות את המכנסיים והתחתונים ורומזת לה להתקרב אלי. היא זוחלת בהכנעה וטומנת ראשה בין רגליי, מוצצת, מלחכת ומעניקה לי אורגזמה אדירה.

אחר כך אני פורשת שק שינה על הרצפה ומורה לה לישון בו.
"מותר לי ללבוש פיג'מה?"
"מהיום והלאה תקראי לי גבירתי", אני מתקנת "ולשאלתך – לא, את תישני כך, עירומה".
בבוקר מהדקת ידי על מפשעתה.
"כל זה שלי מהיום והלאה. הבנת? אסור לאף אחד – גם לא לך – להיכנס לשם, אלא באישורי".

אנחנו נוסעות הביתה לסופ"ש, כל אחת לדרכה ואני מתארת לעצמי שהיא לא באמת תבקש ממני רשות.

בערב מגיעה אלי הודעה:
"מותר?"
"מה מותר?" אני משיבה.
"לגעת בעצמי".
"כמה את רוצה את זה?"
"עשר פלוס פלוס".
"למה?"
"כי הטרפת אותי, גבירתי".
אני מרשה לה ומדמיינת אותה מתפתלת.

מאוחר יותר מגיעה עוד הודעה:
"יניב רוצה לבוא אלי. מותר?"
"מה תעשו?" אני מתעניינת.
"את יודעת" היא משיבה.
"לא, תגידי לי בדיוק".
"סקס" היא מודה.
"טוב", אני מוכנה.
"מתי הוא מגיע?"
"בשמונה".

הידיד החנון שלה רוצה לזיין אותה. אה?

בשבע וחצי אני שולחת לה:
"מותר לו לבוא בתנאי שלא יחדור אליך ולא ירד לך".
חצי שעה אחר כך היא בטלפון, על סף בכי: "למה, גבירתי… אני כל-כך רוצה"
"טוב, בסדר, אבל זה יעלה לך ביוקר".
"אני אעשה כל מה שתגידי לי", היא אומרת ומנתקת.

ביום ראשון אני נכנסת לחדר ורואה אותה מחליפה למדי ב'. "אין צורך" אני פוקדת "התפשטי ושכבי על המיטה". היא משתרעת בהיסוס. אני קושרת את עיניה בחולצתה ומוודאת שאינה רואה דבר. כובלת את ידיה ורגליה בנייר-דבק עבה ומלטפת רכות את גופה.

בכיס החולצה מוכנים אטבי-כביסה שהבאתי אתי מהבית. אני שולפת אחד מהם וצובטת במהירות את פטמתה. היא צורחת מכאב.
מעוללת כך גם לפטמתה השנייה. היא מייבבת.

אני מסירה את החולצה מעל עיניה ומנשקת אותה בגסות. "את שלי. מבינה?" שוב משתרעת על המיטה ומורה לה לבוא. הפעם היא מלקקת אותי במסירות שמפרקת אותי תחת לשונה.
אני אוספת את עצמי ומישירה אליה מבט, "למה את נכנעת לי? יכולת להתנגד, את יודעת" והיא משיבה, "אף-פעם לא רצו אותי כך…".

היא שוב עומדת לפניי עירומה, שדיה מכוסים סימנים אדומים וכחולים.

"עכשיו מותר לך לגעת בעצמך" אני מצווה.
היא לוחשת, "ככה? עכשיו? לא נעים לי…"
"את מסרבת פקודה?" אני מתנשפת והיא ממלמלת חלושות ומתקדמת לעבר המיטה.

"לא-לא, על הרצפה" אני מורה לה ומניחה רגל על רגל. מעולם לא ראיתי אישה מאוננת, למרות שרציתי בכך, עכשיו כל זה מתרחש לנגד עיניי, בטווח אפס, רק משום שביקשתי.

היא נשענת על הקיר, מפשקת ירכיה ונוגעת בהיסוס בשפתי הפות התפוחות שלה.

"חזק יותר" אני מדגישה "ותסתכלי עלי תוך כדי".
היא תוחבת עמוק את אצבעותיה ומרכזת בי מבטה.
"של מי את?"
שקט, היא מותחת לאחור את צווארה הלבן.
"של מי את?" אני חוזרת, מרימה את קולי והיא מתקמרת, שדיה תופחים ופטמותיה זקורות.
"שלך גבירתי" היא נאנקת ומתמוטטת לתוך פורקנה.
שתינו גומרות ובוהות זו בזו.
"בואי, תישני אתי הלילה", אני מתירה, "אבל תפנקי אותי קודם".
מיכל מתכרבלת ליד כפות רגליי ומוצצת אצבעותיהן בשקיקה.

ביום השחרור שלה ראשה מתחפר בי, אני מתמסרת עד שזרמים מטלטלים את גופי.

"זה לפרידה" היא מצהירה פתאום.
"מה?!" אני דוחפת אותה שוב "עוד פעם, שפחה".
לראשונה מאז הכרנו היא מתעקשת, "זה לפרידה".

אני נושמת עמוק, חשה איך הדם אוזל מפניי, "לא תבואי לבקר אותי, כשאצא לחופשות?"
מבטה התכול ננעץ בעיניי, "לא".
"למה?!" משהו בי רוצה להתנפל ולצעוק כאשר תחושה של זרות עוטפת אותי, כשמיכת קור עבה.

"הגיע הזמן למשהו אחר, לי ובעצם גם לך, מלכתי – מגיע לחוות אהבה".