מחוץ לזמן – חלק ב

זהו המשך לסיפור מחוץ לזמן – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

פרק 4 – ערב חמים

הם סיימו את הקינוח והקפה. התישבו בסלון זה לצד זו בסלון, כאילו קורסים מכובד ארוחת האוכל המשובחת שאכלו. הסתכלו אחד על השניה. איתי במבט שעדיין לא הצליח לשחרר ממנו את המבוכות וחוסר הנוחות המהול באושר ומיכל במבט שכולו, הבטחת לי קינוח, אני רעבה.

מיכל שברה את הרגע המביך ואמרה, “לי הובטח קינוח, אני לא זזה מפה בלי”. איתי התפוצץ מצחוק כאילו כדי להסתיר את הצבע האדום ששטף את פניו. הוא ידע בדיוק למה היא מתכוונת, הוא רצה את זה, מאוד. אבל עדיין היה מובך לחשוב שזה תיכף קורה.

מיכל ירדה על הבירכיים אל מולו, לובשת עדיין את שמלת הערב השחורה. המחשוף היה עכשיו מרשים הרבה יותר מהזווית הזו והמבט שהישירה אליו מלמטה שידר הכל. היא התחילה ללטף לו את הבליטה ששוב הלכה וצמחה לו בין הרגליים, אצבעותיה נעות לאט, מתגרות, כאילו היא בודקת את הקשיות הגוברת תחת הבד הדק של מכנסיו. איתי ישב על הספה בסלון, האור הרך של מנורת הרצפה מצייר צללים על פניה, הופך את עיניה לבריכות כהות של תשוקה. הוא הרגיש את הידיים שלה – חמות, רכות, אבל עם מגע נחוש – מלטפות קודם כל את הירך הפנימית, עולות לאט, כאילו היא סופגת כל תגובה של גופו.

היא חייכה חיוך קטן, שובב, כשהרגישה אותו מתקשה עוד יותר תחת מגעה. “אתה כבר מוכן שוב?” לחשה, קולה נמוך ורטוב, כמו קטיפה שמתחככת בעור. איתי לא הצליח לענות – רק נשם עמוק, הרגיש את החזה שלו עולה ויורד. היא פתחה את הרוכסן באיטיות מכוונת, משחררת אותו מהמכנסיים, והאוויר הקריר של הסלון נגע בעורו החם, גורם לו לרעוד קלות. ידה אחזה בו בעדינות קודם, אגודלה מחליקה על הקצה הרגיש, מציירת מעגלים קטנים ששלחו זרמים חשמליים ישר לבטנו.

ואז היא רכנה קדימה, שיערה השחור נופל כמו מפל על כתפיה, והשפתיים שלה – אדומות, רכות, לחות – נגעו בו קודם כל בנשיקה קלה, כמעט מתגרה. איתי פלט גניחה חנוקה, הרגיש את החום הרטוב של פיה מתפשט לאורכו, את הלשון שמצטרפת עכשיו, מלקקת לאט, טועמת אותו כאילו הוא המנה הכי טעימה בעולם. היא התחילה איטית, מכוונת, ראשה נע קדימה ואחורה בתנועות מדודות, שפתיה מתהדקות סביבו, יוצרות לחץ מושלם שגרם לו להיאחז בכריות הספה, אצבעותיו מלבינות ממאמץ.

התחושה הייתה מטריפה – החום הפנימי של פיה, הרטיבות שמתפשטת, הלשון שמתפתלת, סובבת, לוחצת על הנקודות הרגישות ביותר. כל תנועה שלה שלחה גלים של עונג דרכו, גורמת לבטנו להתכווץ, לרגליו לרעוד קלות. היא ידעה בדיוק מה לעשות – להאיץ קצת, להאט, להשתמש ביד אחת כדי ללטף את הבסיס, בעוד הלשון מתמקדת בקצה. איתי הרגיש את עצמו מאבד שליטה, את הנשימה שלו הופכת כבדה, את הלב פועם מהר יותר. “מיכל… אלוהים…” מלמל, ידו נשלחה אל שיערה, אוחזת בעדינות, לא דוחפת אלא רק מרגישה את התנועה, את החום, את ההתמסרות שלה.

היא הגבירה את הקצב, פיה נע עכשיו מהר יותר, עמוק יותר, קולות רטובים קטנים ממלאים את הסלון השקט. איתי הרגיש את זה בוער בו – את הלחץ הגובר, את הגוף שלו מתקשח, את העונג שמצטבר כמו סערה. היא לא הפסיקה, רק הסתכלה למעלה אליו בעיניים כאלה, מלאות תשוקה וסיפוק, כאילו היא נהנית מזה לא פחות ממנו. מתענגת על להעיף מבטים ולראות את הבעות פניו המתענגות. כל מגע שלה היה כמו הבטחה – חם, רטוב, בלתי נשלט – והוא הרגיש את עצמו מתקרב לקצה, את התחושה המטריפה הזאת של שחרור קרב ובא.

הוא הרגיש שזה תיכף מגיע, זה היה כל כך חזק ועוצמתי. הוא גנח בעוצמה ובין הגניחות החריש “גומר” “גומר” כאילו לסמן לה לצאת. הוא שלח יד להזיז לה את הראש, לדאוג לגמור הצידה. אבל למיכל היו תכניות אחרות. האיתות ששלח גרם לה להגביר את עוצמת המציצה. גרם לה לשלוח ידיים לאחוריו ולחפון את התחת השרירי שלו. היא לפתה אותו כאילו לא מאפשרת לשום כח בעולם למנוע ממנה לקבל את מטח הזרע לתוך פיה. היא שאבה בעוצמה בעוד היא ממשיכה לנוע על הזין שלו, לשאוב אותו וללטף את הביצים שלו. ואז קיבלה מנת זרע גדושה שמילאה את פיה כשגמר בעוצמה. היא מעולם לא הרגישה עוצמה כזאת ממלאת אותה. לא ככה מקרוב. היא ליקקה כל טיפת זרע מהזין שלו, התענגה על התחושה ונתנה לו להרגיש את הגירוי החזק ביותר שיכלה לספק לו. איתי הסתכל עליה, שוב מהופנט לגמרי מהתחושה והמעמד ואחרי שמעט נרגעו סימן לה לעלות ולהתיישב עליו. היא קמה, הסתכלה עליו בחיוך קל ועדין ונשקה לו בפה, נותנת לו להרגיש קצת ממה שהתחולל שם רגע אחד קודם. 

היא הרימה את קצה שמלתה השחורה באיטיות מכוונת, חושפת את ירכיה החלקות, את העור שעדיין סמוק מהתרגשות. איתי ישב שם, נשימותיו עדיין כבדות, הזין שלו עדיין קשה להפליא, מבריק מהרוק שלה ומהגמירה שזה עתה שחרר. הוא לא זז – רק הסתכל עליה, עיניו כהות, כאילו כל מה שקרה עד עכשיו היה רק הקדמה.

מיכל הניחה יד אחת על כתפו להישען, והשנייה אחזה בו בעדינות אבל בנחישות, מכוונת אותו אל הפתח החם והרטוב שלה. היא לא מיהרה. היא התחככה בו קודם – הקצה נוגע בשפתיה החיצוניות, מחליק למעלה ולמטה, מורח את הנוזלים של שניהם יחד, גורם לשניהם לרעוד מהציפייה. “אתה מרגיש כמה אני רטובה בשבילך?” לחשה, קולה צרוד, עיניה נעוצות בעיניו. “זה בגללך. רק בגללך.”

ואז – לאט, בהדרגה, היא ירדה עליו. סנטימטר אחר סנטימטר, נותנת לגופה להתרגל מחדש לעובי, לחום, למילוי. שניהם פלטו אנחה ארוכה באותו רגע – היא מהתחושה שלו שנכנס עמוק, הוא מהחום הצר והרטוב שעטף אותו כמו כפפה חמה. היא נשארה ככה רגע, עמוק בתוכה, לא זזה, רק מתכווצת סביבו בקלות, מראה לו שהיא עדיין יכולה לשלוט בו גם כשהוא בתוכה.

אחר כך התחילה לנוע.

בתחילה איטית – מעלה ומטה, בתנועות מעגליות קטנות של האגן, מרגישה כל וריד, כל התרחבות שלו בתוכה. ידיה נשענו על חזהו, ציפורניה ננעצות קלות דרך החולצה, והיא רכנה קדימה כדי שיוכל לראות את שדיה נעים בתוך המחשוף העמוק, את הפטמות הקשות מציצות מבעד לבד הדק. הוא הרים ידיים, אחז בשדיה, לוחץ, מלטף, משחק עם הפטמות באגודלים עד שהיא נאנחה בקול.

הקצב עלה בהדרגה. היא התחילה לרכב עליו חזק יותר, מהר יותר – הישבן שלה מתנגש בירכיו בכל ירידה, קולות חבטה רכים ממלאים את הסלון. הוא הרגיש אותה מתהדקת סביבו בכל פעם שהיא יורדת עד הסוף, כאילו גופה מנסה למשוך אותו עמוק יותר, לשמור אותו שם. “תחזיק אותי,” היא לחשה-צעקה, “תחזיק חזק.”

איתי אחז במותניה בשתי ידיים, אצבעותיו חופנות את הבשר הרך, ועכשיו הוא זה שדחף למעלה, פוגש אותה באמצע בכל תנועה. הם הפכו למכונה אחת – סוערת, לא מתפשרת. היא הטתה את ראשה לאחור, שיערה מתנופף, גניחותיה נהפכות לצעקות קצרות בכל פעם שהוא פגע בנקודה העמוקה ביותר בתוכה.

“אני רוצה שתגמור שוב… בתוכי הפעם, תמלא את הכוס הבוער שלי” היא אמרה, הקול שלה רועד מעונג, המילים האלה גירו אותו, כאילו אפשר עוד היה להגביר את הגירוי. הוא הרגיש את הלחץ עולה שוב, מהר יותר ממה שציפה, את הגוף שלו מתקשח, את הביצים מתכווצות. היא הרגישה את זה – את ההתרחבות בתוכה, את הפולסים הראשונים – והגבירה את התנועה, רוכבת עליו בפראות, ציפורניה חופרות בכתפיו.

הוא גמר ראשון – זעקה עמוקה, גרונית, והוא דחף למעלה חזק, נשאר שם עמוק, מתפרץ בתוכה בפולסים חמים ועזים, ממלא אותה שוב ושוב. התחושה שלו מתפוצץ בתוכה שלחה אותה גם היא לקצה – היא התכווצה סביבו בפראות, גופה רועד, אורגזמה שנייה (או שלישית? היא כבר לא ספרה) מציפה אותה כמו גל לוהט. היא צעקה את שמו, ראשה נשמט קדימה, מצחה נצמד למצחו, והם נשארו ככה – מחוברים, רועדים יחד, נוזלים וזולגים לאט לאורך ירכיו, נשימות כבדות מתערבבות.

אחרי כמה רגעים ארוכים של שקט, כשהיא לא מזיזה את גופו מהזין הקשה שבתוכה היא הרימה את ראשה, חייכה חיוך עייף אבל מנצח, ונישקה אותו לאט, עמוק, טעם של שניהם עדיין על שפתיה. “עוד לא סיימנו,” לחשה לתוך פיו. “הלילה עוד ארוך. ואני לא שבעה ממך”. היא הקימה אותו מהספה, והם עלו לחדר השינה.

בחדר השינה הם נעמדו אחד מול השניה, היא אחזה במותניו ונתנה לו נשיקה. נשיקה חושנית עד כאב. כזו שמעבירה צמרמורת בכל הגוף. כזו שמחשמלת את שני הצדדים. הוא שלח ידיים וליטף אותה בכל גופה, כאילו מנסה לאסוף אליו עוד ועוד תחושות ממיכל של הערב הזה, לבושה בשמלה הכל כך מפתה הזאת. הוא נקרע בין הרצון לראות אותה שוב ערומה, נקיה וטבעית מולו, כל כך יפה ומפתה. אל מול ההערצה שרכש לגופה כשלבשה את השמלה הסקסית והמפתה הזאת. אחרי כמה דקות שליטף ונגע בכל מקום, הזין שלו התחיל להתעורר שוב. לאט לאט, הוא התחיל להפשיט את מיכל, להוריד ממנה כל שכבה שמפרידה בינו לבין הגוף המושלם הזה.

האור בחדר השינה היה עמום, רק פס דק של תאורת רחוב הסתנן מבעד לתריסים המוגפים, מצייר פסים של אור וצל על גופה של מיכל. איתי הרגיש שהידיים שלו רועדות מעט כשהוא הגיע אל הרוכסן שבגב השמלה. הוא רצה לראות אותה ערומה, אבל חלק ממנו רצה לעכב את הרגע הזה עוד קצת, להתענג על הציפייה.

“אל תהסס,” מיכל לחשה, קולה נשמע רך ועמוק יותר בתוך השקט של החדר. היא הפנתה אליו את גבה, מסיתה את שערה הצידה כדי לפנות לו דרך.

הוא הוריד את הרוכסן באיטיות. הצליל הקטן של השיניים הנפרדות הרגיש כמו יריית פתיחה. כשהבד השחור והכבד החליק מעל כתפיה ונפל אל הרצפה בערמה חרישית, איתי נשם נשימה חנוקה. מיכל עמדה מולו כשרק העור שלה לבוש באור הדלוח, יפה יותר מכל מה שדמיין.

הוא התקרב אליה מאחור, מצמיד את חזהו החם לגבה הקריר מעט, מצמיד את הזין לישבנה החטוב. ידיו החליקו קדימה, עוטפות את מותניה, ואז עלו למעלה, חופנות את שדיה באטיות חוקרת, מרגיש את פעימות הלב שלה מאיצות תחת כפות ידיו. הוא קבר את פניו בשקע הצוואר שלה, שואף את ריח הווניל והתשוקה שנדף ממנה.

“אני רוצה לראות אותך עכשיו,” היא אמרה, מסתובבת בזרועותיו. היא החלה לפשוט ממנו את בגדיו האחרונים, לא במבוכה, אלא בהערצה של אישה שיודעת להעריך יופי גברי צעיר. כשהיו שניהם ערומים לגמרי, היא הובילה אותו אל המיטה הרחבה.

הסדינים היו קרירים, אבל המגע ביניהם בער. הפעם, זה לא היה רק על המהירות או על הפורקן. זה היה על החקירה. איתי מצא את עצמו עובר עם שפתיו על כל סנטימטר בגופה, לומד את הקימורים, את הסימנים הקטנים שהופכים אותה לאישה שהיא. הוא רצה להחזיר לה על הקינוח שנתנה לו בסלון, אבל בדרך שלו – רעבה, מעריצה, וממושכת.

השמלה השחורה נחה עכשיו כצל על הרצפה, והעור של מיכל נצנץ באור העדין שבחדר. איתי לא יכול היה להוריד ממנה את הידיים, אבל מיכל, ברגע של תשוקה מתפרצת, לא רצתה עוד ליטופים רכים. היא רצתה להרגיש אותו, חזק וישיר.

היא הסתובבה אליו, נשקה לו נשיקה מהירה ונושכת בשפתיים, ואז פנתה אל המיטה הרחבה. במקום להישכב, היא עלתה על ברכיה, משאירה את גבה אליו, והתכופפה קדימה עד שמרפקיה ננעצו במזרן והחזה שלה נלחץ אל הסדינים הקרירים. היא הניפה את הישבן שלה לעברו בפישוק מזמין, מקשתת את גבה בצורה שהדגישה כל קימור בגופה הבשל.

“איתי,” היא קראה לו, קולה צרוד ונמוך, “עכשיו. חזק.”

איתי הרגיש את הדם הולם ברקותיו. המראה של מיכל בתנוחה הזו, כשהיא חושפת בפניו את כל כולה, היה עוצמתי מדי עבור כל איפוק שעוד נותר בו. הוא נעמד מאחוריה, ידיו נשלחו קדימה וחפנו את מותניה בחוזקה, אצבעותיו נלחצות לתוך הבשר הרך. הוא לא חיכה; הוא נכנס לתוכה בתנועה אחת ארוכה, עמוקה ותובענית.

מיכל פלטה זעקה שחנקה לתוך הכרית. התחושה של המילוי הטוטאלי הזה, הזווית שפגעה בכל הנקודות הכי רגישות שלה, גרמה לה לרעוד. איתי התחיל לנוע בקצב מהיר, חסר רחמים. בכל דחיפה שלו, הגוף שלה נהדף קדימה והיא נאלצה להיאחז בסדינים כדי לא להחליק. קולות החבטה של גופו בשלה מילאו את החדר, מתערבבים בנשימות הכבדות שלו ובגניחות הקצובות שלה.

הוא שלח יד אחת קדימה, אוחז בשיערה השחור ומושך את ראשה מעט לאחור, חושף את צווארה המתוח. הוא רכן קדימה, נושך ומלקק את העור החם שם בזמן שהוא ממשיך להלום בה מאחור. היד השנייה שלו עברה קדימה, מחליקה תחת בטנה ומגיעה אל הדגדגן שלה, מענגת אותו במקביל לזין שחפר עמוק בתוכה, מעניקה לה גירוי כפול שהוציא אותה מדעתה.

“כן… ככה… עוד…” היא מלמלה בהחלטיות, גופה מתפתל תחתיו, מנסה לספוג כל מילימטר ממנו. היא הרגישה כמו נערה שוב, פראית וחסרת עכבות, מתמסרת לכוח של הגבר הצעיר שמאחוריה.

הקצב הפך למטורף. איתי הרגיש את הסוף מתקרב, את הלחץ בבסיס הבטן הופך לבלתי נסבל. הוא הגביר את המהירות, דוחף אותה עד לקצה המיטה, עד שכל מה שקיים בעולם היה החום הצר והלח שעטף את הזין הרעב שלו. מיכל התחילה להתכווץ סביבו בפעימות חזקות, האורגזמה שלה הכתה בה גלים-גלים, והיא צעקה אל תוך החושך כשהיא מרגישה אותו מתפרץ עמוק בתוכה, ממלא אותה שוב בזרם חם וסמיך.

הם קרסו יחד על המיטה, גופותיהם דבוקים בזיעה ותשוקה. איתי נשאר עמוק בתוכה עוד רגע ארוך, ראשו נח על כתפה, שניהם מנסים להסדיר נשימה בתוך השקט המוחלט של הלילה.

הם נשכבו במיטה, ממשיכים לשלוח ידיים סקרניות בין גוף לגוף, אבל העייפות מהיום המתיש הכריעה אותם והם נרדמו חבוקים ללילה חם ונטול בגדים.

פרק 5 – קרני אור

איתי התעורר לאט. האור שחדר מהתריסים כבר היה בהיר וצלול, מעיד על כך שהבוקר בעיצומו. הוא התמתח תחת שמיכת הפוך הקלה, מרגיש כל שריר בגופו זוכר את הלילה האחרון. כשהסתובב, הוא גילה שהוא לבד במיטה, אבל הדלת של המרפסת הייתה פתוחה מעט, ומשב רוח רענן נכנס פנימה.

הוא התיישב, השמיכה החליקה ממנו, ורק אז הבחין במיכל.

היא ישבה על הכורסה בפינת החדר, לבושה בטייץ ריצה קצר וחזיית ספורט תואמת שהדגישה את גופה החטוב והשזוף. עורה הבריק מעט מזיעה של בוקר, ושערה היה אסוף לקוקו גבוה ומהודק. היא החזיקה בקבוק מים והביטה בו בשקט.

כשפגשה את מבטו, חיוך משועשע עלה על שפתיה. איתי נזכר פתאום שהוא עירום לגמרי, והשמיכה שמונחת על ירכיו לא ממש מצליחה להסתיר את זקפת הבוקר הגאה שלו. הוא הרגיש את החום עולה בלחיים, אבל הפעם הוא לא הוריד את המבט.

מיכל לקחה לגימה מהמים, עיניה נודדות בגלוי ובשעשוע לעבר הבליטה הברורה תחת השמיכה ואז חזרה לעיניו. “בוקר טוב, ישנון,” היא אמרה בקול צלול, בלי שמץ של מבוכה. “עשיתי שבעה קילומטרים בזמן שחלמת. אתה תמיד מתעורר ככה… מוכן לפעולה?” אמרה בעודה מסתכלת על זקפתו.

איתי חייך, נשען אחורה על הכרית. המראה שלה בבגדי הספורט הצמודים, עם השרירים המתוחים ברגליים והמחשוף המיוזע, היה לא פחות מגרה משמלת הערב של אתמול. זה היה יופי אחר – טבעי, חזק ויומיומי.

“רק בשבתות,” הוא ענה בקול צרוד של שינה, נהנה מהמרחב האינטימי שנוצר ביניהם. “נראה שחזרת מלאת אנרגיה.”

“יש לי מספיק אנרגיה בשביל שנינו,” היא קמה מהכורסה, מותחת את גופה בתנועה חתולית שגרמה לטייץ להיצמד אליה עוד יותר. “לך תתקלח בזמן שאני מכינה לנו משהו לאכול. אני רעבה… ואני חושבת שגם אתה תצטרך להחזיר לעצמך קצת קלוריות אחרי הלילה האחרון.”

היא יצאה מהחדר בצעד קליל, משאירה אותו להביט בישבנה המחוטב. איתי קם מהמיטה, עדיין מרגיש את החיוך על פניו. השבת הזו, “מחוץ לזמן”, הרגישה פתאום כמו החיים הכי אמיתיים שיכל לדמיין.

הם נפגשו שוב במטבח כעבור רבע שעה. איתי, רענן אחרי מקלחת, לבש מכנסיים קצרים וחולצה נקייה. מיכל כבר הייתה עסוקה ליד האי במטבח, קוצצת ירקות לסלט צבעוני בזמן שהריח של לחם קלוי וקפה טרי מילא את החלל.

הם עבדו יחד בשקט הרמוני. לא היה צורך במילים גדולות או במגע פרוע. מדי פעם הידיים שלהם נפגשו כשהושיטו יד לאותה קערה, או שהיא נתנה לו לטעום חתיכת גבינה מלוחה, והמבטים שנשלחו היו מלאים בזיכרון של מה שקרה רק כמה שעות קודם לכן.

זו הייתה ארוחת בוקר של “זוג” – נינוחה, ביתית, ומלאה בפינוקים קטנים – אבל מתחת לפני השטח, המתח עדיין רחש, מחכה לרגע הנכון להתפרץ שוב.

המרפסת הייתה מוצלת, ורוח קלה של בוקר שבת פרעה את שערה של מיכל. היא ישבה מולו, כוס הקפה שלה מונחת בין כפות ידיה, ונראתה נינוחה להפליא בבגדי הספורט שלה, כאילו הסיטואציה שבה היא יושבת עם החבר של הבת שלה אחרי לילה כזה היא הדבר הכי טבעי בעולם.

“אני אף פעם לא רעבה באמת אחרי ריצה,” היא אמרה בטון קליל, בוצעת חתיכה קטנה מהלחם. “זה מן חופש כזה שהגוף מקבל. היכולת להסתפק במעט.” היא הביטה בו, והחיוך שלה היה מלא בביטחון של אישה שיודעת בדיוק איפה היא עומדת. “אני חושבת שזה מה שאני הכי אוהבת בשבתות האלה. את חוסר המחויבות לכלום. לא לזמן, לא לציפיות של אנשים… פשוט להיות.”

איתי הניח את המזלג שלו. הוא הרגיש את הישירות שלו בוערת בו, לא נותנת לו להמשיך לדבר על איכות הקפה. “את מדברת על החופש הזה כעל משהו שקורה רק כשהשערים של הבית הזה סגורים,” הוא אמר, מבטו נעול על שלה. “מי את מחוץ לשבת הזו, מיכל? אני מרגיש שאני מכיר עכשיו חלקים בך שאולי אף אחד לא מכיר, אבל אני עדיין תוהה אם זו רק דמות שנכנסת אליה לסוף שבוע.”

מיכל הניחה את הכוס באיטיות. השתיקה ביניהם התארכה, וריח היסמין מהגינה מילא את החלל. היא לא נרתעה מהחשיפה שלו; להפך, נראה שהיא מעריכה את התעוזה שלו לא להעמיד פנים שזה “סתם”.

“כולנו דמויות במידה מסוימת, איתי,” היא אמרה לבסוף, וקולה היה שקט ועמוק יותר. “במשך שבוע שלם אני ‘אמא של’, ו’המנהלת של’, ו’אישתו של’. בסוף השבוע הזה… אני פשוט מיכל. בלי תארים ובלי הבטחות לעתיד. זה היופי בזה – זה קצר, זה מזוקק, וזה לא צריך לשאת את המשקל של ה’מחר’.”

היא רכנה מעט קדימה, וידה, שעדיין נשאה את חום האימון, נחה לרגע על גב ידו. “אל תנסה לפתור אותי כמו משוואה בטכניון. פשוט תהיה כאן איתי, בתוך מה שיש. זה מספיק, לא?”

איתי הרגיש את המגע שלה והבין שהיא לא רק מדברת על חופש, היא מדברת על הגבולות שהיא הציבה לעצמה כדי לא להיפגע. הוא הנהן לאט, מבין שהתשוקה שבוערת ביניהם עכשיו היא לא רק פיזית, אלא כמיהה לרגע אחד של אמת מזוקקת בתוך עולם של שקרים נוחים.

הוא הרגיש כמה קל להאמין לה, הוא פשוט תהה אם זה לא קל מדי.

פרק 5 – מים גנובים

החום של הצהריים התחיל להכביד, והבריכה שבחצר האחורית נראתה כמו נווה מדבר של שקט. המים היו צלולים, כמעט דוממים. איתי נכנס ראשון, מרגיש את הקרירות עוטפת את גופו, ואז ראה את מיכל יוצאת מהבית. היא לבשה בגד ים שלם, שחור ופשוט, שרק הדגיש את הקלאס שלה. היא נכנסה למים בתנועה חלקה, שוחה כמה בריכות בקצב מהיר לפני שנעצרה לידו, נשענת על שפת הבריכה כשהמים מגיעים עד לכתפיה.

“זה המקום האהוב עליי בבית,” היא אמרה, מסיטה את המים מפניה. “כאן הכל מרגיש קל יותר.”

הם שהו שם זמן רב. מדי פעם הרגליים שלהם נפגשו מתחת למים, או שיד נגעה בכתף בטעות-לכאורה בזמן שצפו על הגב. אבל עיקר המפגש היה בשיחה. איתי מצא את עצמו מספר לה דברים שלא סיפר אפילו לנועה – על הפחדים שלו מהעתיד, על התחושה שהוא תמיד חייב לעמוד בציפיות.

“אני מרגיש שכל החיים שלי היו מסלול מסומן,” הוא אמר, מביט בשתקפות השמש במים. “עד שנכנסתי בשער שלך ביום שישי. פתאום המסלול נעלם.”

מיכל הקשיבה, עיניה הירוקות בוחנות אותו ברכות, אבל כשהגיע תורה לדבר, היא בחרה את המילים שלה בקפידה. היא סיפרה על הקושי בגידול נועה לבד כ”אלמנת הייטק”, על השנים שבהן שכחה שהיא גם אישה ולא רק “תפקיד”. אבל בכל פעם שאיתי ניסה ללחוץ קצת יותר עמוק, להבין אם יש לזה המשך מבחינתה, היא נסוגה בעדינות.

“איתי, אתה בחור מדהים,” היא אמרה, ידה מרפרפת על המים ביניהם. “ויש לך לב גדול מדי. אני לא רוצה שתתחיל לדמיין עולמות שלא קיימים. מה שקורה פה… הוא מתנה לשנינו, אבל זו מתנה עם תאריך תפוגה.”

“למה את תמיד מזכירה את הסוף?” הוא שאל, קצת פגוע מהישירות שלה.

“כי מישהו צריך להגן עלינו,” היא חייכה חיוך עצוב וקטן. “אני מגוננת על נועה, כי היא הבת שלי ואני אוהבת אותה. אני מגוננת עלייך, כי אתה צעיר ויש לך עוד כל כך הרבה לגלות. ואני מגוננת עליי, כי אני כבר יודעת כמה כואב זה יכול להיות כשבועות מתפוצצות.”

היא התקרבה אליו במים, מניחה יד על לחי שלו, האצבעות שלה רטובות וקרירות. “אל תהפוך אותי לגיבורה של רומן, איתי. תהנה מהאישה שיושבת איתך בבריכה עכשיו. זה כל מה שאני יכולה לתת לך מבלי לשבור את כולנו.” היא השאירה את ידה על פניו עוד כמה שניות, שנראו לאיתי כמו נצח. הוא פשוט לא ידע אם זה נצח מטלטל או מענג.כשהיא הסירה את היד, השקט שנפל ביניהם היה כבד ומעיק, שקט שבו רק צליל המים במערכת הסינון של הבריכה נשמע ברקע.

איתי הרגיש שהוא חייב לנפץ את הבועה הזו לפני שהיא תחנוק אותו. הוא הסתכל על שפת הבריכה, בדיוק בפינה שבה המדרגות יורדות פנימה, וחיוך מוזר, חצי מריר וחצי משועשע, עלה על שפתיו.

“את יודעת,” הוא אמר, וקולו שלו נשמע פתאום צלול בתוך השקט, “בפעם האחרונה שהייתי פה, עם נועה… זה היה ממש שם, על המדרגה השנייה.”

מיכל הרימה גבה, מבטה מצטלב בשלו. היא לא זזה, אבל המתח בגופה השתנה. “מה היה שם?” שאלה בסקרנות, תוך חיוך קל ומבין.

“היה לילה מאוד חם, דומה לזה,” הוא המשיך, מרגיש את הדופק שלו מאיץ בגלל החוצפה של עצמו. “התגנבנו החוצה בזמן שישנת. בהתחלה סתם ישבנו והתמזמזנו במים, ממש איפה שאת עומדת עכשיו. אני זוכר שפחדתי נורא שתתעוררי ותראי אותנו מהחלון של המרפסת. בשלב כלשהו נכנסנו יותר פנימה וזכינו לזמן איכות קצת יותר אינטנסיבי…”

מיכל שתקה. היא הביטה בנקודה שהוא הצביע עליה, ואז חזרה אליו. היא היא פרצה בצחוק קטן, צרוד וסקסי.

“איתי, אתה באמת חושב שלא ידעתי?” היא שאלה, מתקרבת אליו בצעדים אטיים בתוך המים. “שמעתי את המים משתכשכים מהחלון למעלה. ראיתי את הצללים שלכם.” היא נעצרה סנטימטרים ספורים ממנו, המים ביניהם רוטטים. “אבל מעניין אותי… למה אתה מספר לי את זה עכשיו? אתה מנסה להזכיר לי שהיא הבת שלי, או שאתה מנסה לאתגר אותי גם?”

היא הניחה את ידיה על כתפיו הרטובות, מושכת אותו אליה בעדינות אבל בנחישות. “כי אם אתה מנסה להשוות, כדאי שתדע… אני לא נועה. אבל אני מאוד מקווה שתעיר אותי.”

איתי הרגיש את החום מתפשט בגופו למרות המים הקרירים. המילים שלה הדהדו בראשו – היא לא רק אישרה שהיא ידעה, היא התגרתה בו להראות לה מה הוא למד מאותו לילה עם נועה.

“אני לא מנסה להשוות,” הוא לחש, קולו נמוך ומחוספס, ידיו נשלחות אל מותניה מתחת למים. “אני רק מנסה להבין אם יש משהו בבית הזה שאת לא יודעת עליו.”

מיכל חייכה, חיוך שהיה בו גם כוח וגם רכות. היא נצמדה אליו, נותנת למים שביניהם להידחק החוצה עד שהחזה שלו פגש את בד בגד הים שלה. “מעט מאוד,” היא לחשה קרוב לאוזנו. “אבל אני תמיד שמחה לגלות דברים חדשים.”

היא שלחה יד אחת אל עורפו, אצבעותיה רטובות ומחליקות בתוך שיערו, ומשכה את ראשו אליה לנשיקה שהיה בה טעם של כלור, שמש ותשוקה שלא יודעת שובע. איתי הרים אותה בקלות בתוך המים, ומיכל כרכה את רגליה סביב מותניו, נאחזת בכתפיו.

הפעם לא היו מדרגות ולא הייתה הסתתרות. תחת אור השמש המלא של יום שבת, באמצע הבריכה, איתי הרגיש שהבועה שלהם התרחבה ובלעה את כל העולם שבחוץ. הפעם הוא לא חיכה. הוא לא ידע אם כי נשברו המחסומים או כי הסיטואציה פשוט חירמנה אותו כל-כך, אבל הוא פשוט הזיז את בגדי הים שבדרך וחדר לתוכה ברכות. התנועה הקצבית של המים סביבם, הולמת בדפנות הבריכה, ומיכל הניחה את ראשה על כתפו, גונחת בשקט.

“נועה בטח לא עשתה את זה ככה,” הוא התגרה בה בשקט, נהנה מהתעוזה החדשה שלו.

“נועה היא ילדה,” מיכל ענתה בין נשימותיה, מהדקת את אחיזתה בו. “ואתה… אתה כבר מזמן לא הסטודנט שהגיע להפתיע אותה.”

היא התחילה לנוע ראשונה – אגן מתגלגל לאט, מעגלי, מושכת אותו עמוק יותר בכל סיבוב, נותנת למים להחליק ביניהם ולעטוף את החיבור.

התחושה הייתה מטורפת: הקרירות של המים מול החום הפנימי שלה, הרטיבות הכפולה, התנועה האיטית שגורמת לכל מגע להרגיש פי אלף.

איתי נאנק, ידיו מחליקות מתחת לבגד הים שלה, חופנות את הישבן שלה, מרימות אותה קלות כדי שיוכל להיכנס עמוק יותר בכל דחיפה.

היא נצמדה אליו חזק יותר, רגליה נעולות סביב מותניו, ציפורניה ננעצות בגבו דרך המים.

“תראה לי מה למדת מאז,” היא לחשה לו באוזן, שפתיה נוגעות בתנוך. “תראה לי איך אתה מזיין אישה שיודעת מה היא רוצה.”

המילים האלה הדליקו אותו אפילו יותר, לשמוע אותה אומרת שהוא “מזיין אותה” גרמו לו לרצות את זה פי כמה, גרמו לו להרגיש את “הזיון”, גרמו לזה להרגיש חזק הרבה יותר.

הוא התחיל לזוז מהר יותר – לא פראי כמו בלילה, אלא מדוד, חזק, כל דחיפה עמוקה ומלאה כוונה.

המים התפרצו סביבם בכל תנועה, גלים קטנים מתנפצים על שפת הבריכה, והשמש שיקפה את הגופות שלהם כמו מראה נוזלית – החזה שלה נלחץ אליו, ראשה מוטה לאחור, שפתיים פתוחות בגניחה שקטה.

מיכל הרימה יד אחת אל שפתיו, אצבע נכנסת לפיו, והוא מצץ אותה בלי לחשוב – טעם של כלור ומלח ליקק מעורה.

היא הורידה את היד למטה, בין רגליהם, אצבעותיה מלטפות את הבסיס שלו בכל פעם שהוא יוצא ממנה, ואז חוזרות לדגדגן שלה, מגרות את שניהם יחד.

“תרגיש כמה אני רטובה בשבילך,” היא נאנחה, “גם במים… זה רק ממך.”

איתי הרגיש את זה – את ההתכווצויות שלה סביבו, את החום הפנימי שמתנגד לקרירות החיצונית, את הדרך שבה היא מתהדקת בכל פעם שהוא פוגע בנקודה העמוקה ביותר.

הוא רכן קדימה, שפתיו על צווארה, נושך קלות את העור הרטוב, מלקק את הטיפות שזולגות משם.

“את כל כך צרה… כל כך חמה…” הוא מלמל לתוך עורה, “אני לא יכול להפסיק.”

היא צחקה צחוק קטן, חנוק, ואז דחפה אותו לאחור עד שגבו נלחץ אל דופן הבריכה.

עכשיו היא זו ששולטת – רוכבת עליו במים, ידיים על כתפיו, אגן מתנועע למעלה-למטה בקצב מהיר יותר.

המים מתיזים סביבם, גלים קטנים מתנפצים על החזה שלה, בגד הים נצמד אליה, חושף כל קימור, כל התרוממות של השדיים שלה עם כל תנועה.

“תגמור בתוכי,” היא לחשה, עיניה נעולות על שלו, “תן לי להרגיש אותך מתפרץ… כמו שלא נתת לאף אחת אחרת.”

המילים האלה הטריפו אותו.

הוא אחז במותניה חזק, דחף למעלה בכל הכוח, נשאר עמוק, וגמר – פולסים חמים, עזים, ממלאים אותה תחת המים. הוא הרגיש את מעקה מדרגות הבריכה כמעט נשבר תחת עוצמת הזיון.

מיכל התכווצה סביבו מיד, האורגזמה הציפה אותה, גופה רועד בזרועותיו, גניחה ארוכה ושקטה נמלטת מגרונה.

הם נשארו ככה – מחוברים, רועדים יחד במים, נשימות כבדות מתערבבות עם צלילי הסינון.

השמש עדיין שורפת מעל, אבל בתוך הבריכה הכל היה קריר, לח, ושקט – רק הדופק שלהם והמים שממשיכים להתנועע בעדינות סביב הגופות הדבוקות.

איתי נישק אותה לאט, עמוק, טעם של כלור ותשוקה על שפתיה.

“אני לא רוצה שהמתנה הזאת תיגמר,” הוא לחש.

מיכל חייכה חיוך עצוב־מתוק, אבל לפני שענתה, היא עצמה עיניים לרגע קצר מדי בשביל להיות מקרי, כאילו נתנה לרגש לעבור דרכה בלי להחזיק בו. אצבעותיה ליטפו את לחיו הרטובה, עיכוב קטן שנשאר שם יותר משתכננה.

“מתנות יפות הן תמיד שבירות, איתי,” היא אמרה לבסוף, בקול רך יותר מכפי שהתכוונה. “ואני רוצה לזכור את זו כמו שהיא — שלמה.”

היא הסיטה תלתל רטוב ממצחו, נשמה עמוק. “בוא נצא. לפני שהשמש מתחילה לרדת, אני רוצה שנספיק ליהנות מהשקט… לפני שהוא חוזר להיות מה שהוא באמת.”

השמש התחילה לצנוח לעבר קו האופק, צובעת את מי הבריכה בכתום עמוק ומרצד. הקרירות של הערב החלה לנשב על פני המים, ומיכל הייתה הראשונה שהתנתקה מהחיבוק שלהם. היא הניחה את ידיה על שפת הבריכה והזדקפה בתנועה חלקה, המים זולגים מגופה ומנצנצים על עורה השזוף כמו פנינים קטנות. איתי נשאר במים עוד רגע, מביט בה מלמטה, מרגיש איך כל סנטימטר בגופו עדיין פועם מהמגע שלה.

“בוא,” היא לחשה, מושיטה לו יד. “הלילה עוד מעט כאן.”

פרק 6 – בין האדים

הם צעדו לעבר הבית בשתיקה. השקט של רמת השרון בשבת אחר הצהריים עטף אותם, אבל בתוך הבית הגדול, השקט הרגיש אחרת – הוא היה סמיך, כמעט חשמלי. איתי הרגיש את הרגליים שלו כבדות על רצפת הפרקט, משאירות עקבות רטובים שייעלמו תוך דקות, בדיוק כמו הזמן שלהם יחד.

מיכל הובילה אותו היישר אל יחידת ההורים. היא לא הדליקה את האור, נותנת לאור הדמדומים האפרפר למלא את החדר בצללים ארוכים. “אנחנו צריכים לשטוף מעצמנו את הכלור,” היא אמרה, פותחת את דלת הזכוכית הכבדה של המקלחון הכפול. היא פשטה את בגד הים הרטוב שלה בתנועה אגבית, משאירה אותו על הרצפה, ונכנסה פנימה.

איתי עמד שם, מביט בצללית שלה מבעד לזכוכית המטושטשת. הלב שלו דפק בעוצמה שלא קשורה למאמץ פיזי. הוא פשט את המכנס הרטוב שלו והצטרף אליה.

המים החמים הציפו אותם מיד, מעלים אדים סמיכים שבודדו אותם מהעולם אפילו יותר. מיכל לקחה את סבון הגוף שלה – אותו ריח וניל ומאסק ששיגע אותו מהרגע הראשון – והתחילה לסבן את כתפיו. היא לא עשתה את זה בלהט מיני, אלא באיטיות מטהרת, כמעט טקסית. הידיים שלה החליקו על גבו, על חזהו, שוטפות את המלח והכלור, בעוד הוא עומד שם בעיניים עצומות, נותן למגע שלה לחדור עמוק יותר מכל מה שהרגיש עד כה.

כששטפה את פניו, הוא הרגיש את האצבעות שלה משרטטות את קווי המתאר של שפתיו. “אתה מרגיש את זה?” היא לחשה מבעד לרעש המים. “איך הכל נעלם?”

איתי הניח את ידיו על מותניה, מרגיש את העור החלק והחם שתחת המים. הוא לקח את בקבוק הסבון מידה, שופך מעט ממנו על כפות ידיו, ואז התחיל לסבן את גבה בתנועות מעגליות ואיטיות. הוא עקב אחרי קווי המתאר של עמוד השדרה שלה, יורד עד לשקע המותן ועולה שוב אל הכתפיים.

מיכל נשענה עם מצחה על אריחי הקרמיקה הקרירים, נאנחת אנחה שקטה שנטמעה ברעש המים. “אתה עושה את זה טוב,” היא מלמלה.

“אני לא רוצה לפספס אף חלק,” הוא ענה, וקולו נשמע לו עמוק וזר בתוך החלל הסגור. הוא סובב אותה אליו בעדינות. המים שטפו את פניה, והיא פקחה את עיניה, מביטה בו מבעד לטיפות שזלגו על ריסיה. הוא התחיל לסבן את חזה, ידיו מחליקות ברוך על שדיה, לומדות את הצורה שלהם מחדש תחת מעטפת הקצף הלבן. הוא הרגיש את הפטמות שלה מתקשות תחת אצבעותיו, ואת הנשימה שלה הופכת לכבדה יותר.

הוא רכן אליה, שפתיו נוגעות בצווארה הרטוב, טועם את הסבון והמים. המגע ביניהם היה כמעט מהפנט; לא היה שם דחף לסיפוק מיידי, אלא רצון למתוח את הרגע הזה לנצח. איתי הרגיש שכל תנועה שלו היא הצהרה – הוא כבר לא רק הבחור הצעיר שנקלע לסיטואציה, הוא הגבר שרואה אותה, את מיכל, מעבר לכל התארים והתפקידים שלה.

מיכל הרימה את ידיה וכרכה אותן סביב עורפו, מושכת אותו אליה לנשיקה רטובה ועמוקה. הלשונות שלהם נפגשו בריקוד אטי, והוא הרגיש את גופה נצמד אליו, חזה אל חזה, ירך אל ירך.

“איתי,” היא לחשה בתוך פיו, “אל תפסיק. אני רוצה להרגיש אותך מנקה ממני את כל מה שלא שייך לכאן.”

הוא החליק את ידיו למטה, מעביר את הסבון על ירכיה, נכנס פנימה ביניהן בזהירות, מרגיש את החום המוכר והמזמין שלה. הפעם, הוא לא מיהר. הוא ליטף אותה שם, תחת זרם המים, נותן לקצף ולחום להפוך את הכל לחלק ורגיש יותר. מיכל השעינה את ראשה לאחור, עיניה עצומות, ויד אחת שלה נאחזה בכתפו בכוח, ציפורניה ננעצות קלות בעורו.

הציפורניים שלה ננעצו בו לרגע אחד ארוך, ואז נרפו מעט, הופכות לליטוף תובעני שמשך אותו קרוב יותר. איתי נענה לה, מצמיד את גופו לשלה עד שזרם המים שטף את שניהם כגוף אחד. הידיים שלו המשיכו בתנועות האיטיות, המדודות, בין ירכיה, נהנה מהדרך שבה היא נעתרה למגע שלו – לא בהתפרצות, אלא בהתמסרות שקטה, כמעט מהפנטת.

האדים במקלחון הלכו והתעבו, מטשטשים את קווי המתאר של החדר שמעבר לזכוכית, עד שהעולם כולו הצטמצם לשטח הקטן הזה של חום ורטיבות. מיכל הניחה את ראשה על כתפו, נשימותיה החמות צורבות את עורו הרטוב, וידיה החלו לנדוד על גבו בתנועות ארוכות, מרגיעות ומלהיטות בו זמנית.

היה משהו בתנועה של המים, בריח הווניל הסמיך ובתחושה של העור החלקלק, שגרם לכל הלהבה של הבריכה להפוך לגחלים לוחשות. איתי הרגיש שהוא נשאב לתוך המבט שלה כשהיא פקחה את עיניה – מבט שהיה בו הרבה יותר מתשוקה; היה בו הכרה בזה ששניהם לכודים בתוך רגע שאין לו מחר.

הוא רכן אליה, שפתיו נוגעות בשלה בנשיקה שלא ביקשה דבר מלבד להרגיש את הטעם שלה שוב, נשיקה שהתארכה והפכה לרכה ועמוקה יותר ככל שהמים המשיכו להלום בכתפיהם. התנועות שלהם הפכו להרמוניה של מגע וסיבון, כשכל נגיעה היא חקירה של הגבולות בין “אני” ל”את”, בין מציאות להזיה.

בלי מילים, מיכל הושיטה יד וסגרה את הברז.

השקט המוחלט שנחת על המקלחון היה מעט רועש. רק צליל הטיפות האחרונות שזלגו מהתקרה נשמע בחדר. הם נשארו עומדים ככה, דבוקים זה לזה בחושך החלקי של אדי המקלחת, מרגישים את פעימות הלב אחד של השנייה הולכות ומתאזנות. המים שעל גופם התחילו להתקרר, אבל החום שביניהם רק הלך והתגבר, נטען בשתיקה של הלילה שעוד מחכה להם.

מיכל הניחה יד רכה על לחיו, אגודלה מלטף את שפתו התחתונה. “בוא,” היא לחשה, והמילה הזו נשמעה כמו התחלה של סיפור אחר לגמרי.

הם יצאו מהמקלחת כמעט בלי מילים, עטופים בחלוקי מגבת לבנים וכבדים שמיכל שלפה מארון המצעים. הבד העבה ספג את שאריות הרטיבות, אבל החום של המים ושל המגע עדיין פעם מתחת לעורם. כשהם יצאו מחדר השינה אל המסדרון, צינת המזגן והערב שחדרה מהחלונות הגדולים פגשה אותם בבת אחת.

איתי הרגיש צמרמורת קלה עוברת בגבו, לא מקור, אלא מהמעבר החד מהאינטימיות הצפופה של המקלחון אל החלל הגדול והשקט של הבית. הבית נראה עכשיו אחרת באור הדמדומים – הרהיטים הטילו צללים ארוכים, והשקט של מוצאי שבת התחיל לחלחל פנימה, מזכיר שהעולם שבחוץ מתחיל להתכונן לשבוע חדש.

הם ירדו למטה, למטבח. מיכל לא הדליקה את האור הראשי, רק את התאורה החלשה שמעל משטח העבודה, שהפיצה אור חם וזהוב על האי במטבח – המקום שבו הכל התחיל רק לפני יממה, שחשה עכשיו כמו חיים שלמים.

“אתה רעב?” היא שאלה בקול שקט, כמעט לחישה. היא נשענה על השיש, החלוק שלה קשור ברישול סביב מותניה, צווארה החשוף עדיין ורדרד מהחום.

איתי נעמד מולה, מרגיש איך אדי המקלחת עדיין מרחפים סביבו. הוא הביט בה, בשיער הרטוב שמונח על כתפיה, בעיניים שחזרו להיות צלולות ומבינות, והרגיש שוב את אותה תחושה של חוסר מציאות. “אני מרגיש שאם אני אוכל משהו, אני עלול להתעורר,” הוא הודה בחיוך קטן ומריר.

מיכל צחקה צחוק צרוד, מושיטה יד ומלטפת את שולי החלוק שלו. “אז בוא רק נשתה משהו. נחזיק את הערב הזה עוד קצת לפני שהוא בורח לנו.”

פרק 7 – הטבעת חותם

היא הוציאה שני בקבוקי בירה קרים מהמקרר, והמגע של הבקבוק הקפוא בידיו של איתי, אל מול החום שעדיין בער בכפות ידיו, גרם לו להרגיש שוב את הפיצול הזה – בין הגוף שלו, ששייך לה עכשיו, לבין הזמן, ששייך למישהו אחר.

איתי הניח את ידו על ידה החופשית, מרגיש את הניגוד המלהיב בין הקרירות של בקבוק הבירה לחום של עורה. “אני מרגיש שאני לא אחזור להיות אותו אדם מחר בבוקר,” הוא אמר, קולו נמוך וצלול בתוך השקט של המרפסת.

מיכל סובבה אליו את ראשה. באור הדמדומים, החיוך שלה לא היה עצוב, אלא כמעט שובב, מלא בסוד שהיא ורק היא יודעת. “מי אמר שאתה צריך לחזור להיות אותו אדם?” היא שאלה, והחליקה את אצבעותיה בין שלו.

“חשבתי שאת מאמינה בזה שהכל חוזר למקומו,” הוא הודה, מופתע מהשינוי בטון שלה.

“העולם חוזר למקומו, איתי. השעון מתחיל לתקתק שוב, הכבישים מתמלאים, והתפקידים שלנו מחכים לנו בחוץ,” היא רכנה אליו, והריח של המקלחת – הווניל והניקיון – שוב מילא את חושיו. “אבל מה שיש כאן, בין החלוקים האלה, במרפסת הזאת… זה סוג של כוח על. אנחנו יודעים משהו שהעולם לא יודע.”

איתי הביט בה, מרגיש איך הריחוף שלו מקבל משמעות חדשה. “כמו יקום מקביל?”

“בדיוק,” היא לחשה, והניחה את ראשה על כתפו, נותנת לצינת הערב לעטוף את שניהם תחת המגבת הגדולה שפרסה על רגליהם. “אתה תעמוד שם עם נועה, ותחייך, ותהיה החבר הכי טוב בעולם. ואני אהיה אמא שלה. אבל מתחת לפני השטח, בכל פעם שהעיניים שלנו ייפגשו לרגע, או כשתריח את הבושם שלי כשאני עוברת לידך… הבועה הזאת תיווצר שוב, רק בשבילנו. זה לא נגמר, זה פשוט הופך להיות הסוד הכי מתוק שיש לך.”

היא הרימה את הבקבוק שלה ולחצה אותו קלות אל לחיו הקרה. “אל תהיה טראגי, איתי. טראגי זה למי שמפסיד. אנחנו לא הפסדנו כלום. הרווחנו עולם שלם שאף אחד לא יכול לגעת בו.”

איתי חייך, והפעם החיוך היה שלם. הוא הרגיש פתאום חזק יותר, כאילו היא העניקה לו מפתח לחדר סודי שהוא יוכל לבקר בו מתי שירצה. הוא משך אותה קרוב יותר אליו, מרגיש את החום של גופה מבעד לחלוק.

“אז מה עושים ביקום המקביל הזה הלילה?” הוא שאל, מרגיש את התשוקה חוזרת, אבל הפעם היא הייתה רכה ומלאת ביטחון.

מיכל הניחה את הבקבוק שלה על השולחן וקמה, מושכת אותו אחריה בידו. “הלילה, אנחנו מוודאים שהזיכרון הזה יהיה חזק מספיק כדי להחזיק אותך שנה שלמה.” אמרה והוסיפה “אולי חיים שלמים…”

הם עלו לקומה השנייה בשתיקה, אבל הפעם מיכל לא פנתה ימינה אל יחידת ההורים. היא נעצרה מול הדלת הלבנה של החדר של נועה, ידה על הידית, מביטה באיתי במבט שהיה בו שילוב של אתגר ורכות אין קץ. כאילו מבקשת ממנו להמשיך לתוך החדר.

“רצית חזרה עדינה למציאות, לא?” היא לחשה, “בוא ותראה לי איך זה להיות נועה שלך…

היא פתחה את הדלת. החדר היה מסודר באופן מעורר געגוע – המצעים המוכרים, התמונות שלהם יחד על הקיר, הריח של נועה שעדיין באוויר, מעורב בניחוח הוניל של מיכל שנכנסה פנימה. בתוך אור הירח שחדר מהתריסים, החדר הזכיר לו שוב את נועה, אבל לא הצליח להשתחרר מהתשוקה למיכל.

איתי הרגיש את ליבו מחסיר פעימה. זה הרגיש כמו חילול הקודש, ובו בזמן כמו הדבר הכי נכון בעולם. הוא ניגש אל מיכל, שעמדה ליד המיטה, ומשך אותה אליו. הפעם, המגע היה שונה. לא היה בו את הפראות של הבריכה או את הדחיפות של המטבח. זה היה מגע של מי שרוצה לעצור את הזמן.

הוא השכיב אותה על המיטה בזהירות, החלוקים הלבנים נפתחו וחשפו את העור שעדיין היה חם מהמקלחת. “אני רוצה לזכור כל רגע,” הוא לחש, שפתיו מרפרפות על מצחה, על עיניה, על הלחיים. הוא נשם את הריח של נועה מהמיטה, אבל הרגיש את הטעם של מיכל על שפתיו, והערבוב הזה הפך את הכל לחד ובלתי אפשרי בעת ובעונה אחת.

זה היה סקס איטי, כמעט בלחש. איתי נע בתוכה בתנועות מדודות, עמוקות, עיניו לא עוזבות את שלה. הוא הרגיש את הידיים של מיכל מלטפות את גבו, לא בציפורניים ננעצות, אלא בכפות ידיים פתוחות, עוטפות. בחדר הזה, מול התמונות של נועה, הם לא יכלו לשקר לעצמם; הם ידעו בדיוק מי הם ומה הם עושים, ודווקא הידיעה הזו הפכה את החיבור ביניהם ליותר רגיש, ליותר חשוף.

מיכל נשכבה על גבה על המיטה, כאילו היא מקדישה את עצמה למעשיו. מחכה לקבל את המגע של איתי. איתי נשכב עליה, מנשק אותה על צווארה, מלטף את גופה החם במותניים, בשדיים, בכל מקום שהצליח לגמוע זמן מגע. 

הוא העמיד את עצמו מולה, מרגיש את החום בין רגליה, מכניס באיטיות מרגשת. כאילו מנסה לשמור כל תזוזה קטנה ככל שתהיה, להרגיש את העוצמה הזו רק עוד פעם אחת. הוא הרגיש איך הוא נכנס עמוק לתוכה, איך היא מתמסרת לכל תנועה שהוא עושה כדי להכנס לתוכה.

הוא הרגיש את הפטמות שלה מתקשות תחת כף ידו, את הדופק המהיר שלה מתחת לעור הדק שם. כשהוא ירד למטה, שפתיו עקבו אחרי קווי המתאר של צלעותיה, של הבטן, עד שהגיע אל המקום שבו הם מחוברים. הוא לא מיהר – רק נשאר שם, נע בתוכה בתנועות קטנות, מעגליות, מרגיש איך היא מתהדקת סביבו בכל פעם שהוא לוחץ קלות על הדגדגן עם האגודל.

היא גנחה בשקט לתוך אוזנו, גניחה שהייתה מלאה בשם שלו – “איתי…” – קול רך, שבור מעט, כאילו היא מפחדת לשבור את השקט סביבם. היא כרכה את זרועותיה סביבו, מצמידה אותו אליה כאילו היא מנסה להגן עליו ועל עצמה מהבוקר שעומד להגיע.

באותם רגעים, במיטה של נועה, איתי הרגיש שהפנטזיה והמציאות התמזגו לדבר אחד – כואב, יפהפה, ובלתי נשכח. כל תנועה הייתה כמו הבטחה: הוא לא יוצא ממנה, לא ממהר לסיים, רק נשאר שם, עמוק, נותן לה להרגיש כל פעימה, כל התרחבות שלו בתוכה, עד שהגוף שלה התחיל לרעוד מתחתיו, לאט, בעדינות, כמו גל שמתקרב בלי רעש.

זה היה סקס איטי ומרגש, כזה שאפשר להנות ממנו לאורך זמן, שכל תנועה שלו מרגשת אבל לא ממהרת להביא את סופו. כשהם גמרו, הם נשארו שוכבים שם, דבוקים זה לזו תחת אור הירח, מקשיבים לנשימות שלהם שחזרו לאט לקצבן המקורי.

הוא עדיין בתוכה, לא מוציא, רק נשאר שם, מרגיש את ההתכווצויות האחרונות שלה מלטפות אותו בעדינות. ידה ליטפה את שערו, אצבעותיה משחקות בקווצות הרטובות, והוא נישק לה את הכתף, טועם את המלח הדק של הזיעה.

“עכשיו זה באמת חלום,” איתי מלמל, כמעט נרדם.

מיכל רק נישקה את כתפו בשקט. היא ידעה שמחר היא תסדר את המצעים האלה ותהפוך אותם שוב לחדר של בתה, אבל בתוך הבד, בתוך הקירות, הזיכרון של הלילה הזה יישאר לנצח – סוד שקוף שרק שניהם יוכלו לראות.

אפילוג: חלום שהיה

אור של יום ראשון בבוקר חדר מבעד לתריסים של חדר השינה של נועה, קר וחסר רחמים. איתי התעורר ראשון, מרגיש את כובד המצעים ואת הריקנות של הצד השני של המיטה. מיכל כבר לא הייתה שם. הוא שמע את רעש מכונת הקפה מלמטה, צליל יומיומי ופרוזאי שסימן שהבועה התנפצה רשמית.

הוא התלבש במהירות, מרגיש מוזר בתוך הג’ינס והטי-שירט שלבש ביום שישי. הריח של המקלחת מאמש עוד עלה מעורו, אבל המראה שבחדר – המיטה המבולגנת, התמונות של נועה על הקיר – הטיחו בו את המציאות. הוא ירד למטה עם התיק הכבד שלו.

מיכל עמדה במטבח, לבושה בבגדי עבודה מחויטים, שיערה אסוף בקפידה. היא נראתה שוב כמו האישה שפתחה לו את הדלת ביום שישי, מלבד המבט בעיניה כשהיא ראתה אותו.

“תאכל משהו, תשתה קפה, איתי. אני אקח אותך לתחנה בדרך למשרד,” היא אמרה. לא היו מילים של “בוקר טוב” או ליטופים. היה שם משהו ענייני, כמעט דרוך.

הנסיעה לתחנת הרכבת בהרצליה הייתה שקטה. איתי הביט מהחלון על האנשים שממהרים לעבודה, על האוטובוסים, והרגיש שהוא חוזר מהחלל החיצון. בתוך המכונית, הריח שלה עדיין היה שם, סגור איתם בחלל הממוזג.

“זה באמת נגמר…” ספק שאל ספק אמר, אולי לעצמו, כשהתחנה הופיעה באופק.

מיכל עצרה את הרכב בנתיב ההורדה. היא לא כיבתה את המנוע. היא סובבה אליו את ראשה, והפעם החיוך שלה היה המבצר המוכר. “זה לא נגמר, איתי. זה פשוט משהו שנשאר איתנו” היא שלחה יד, ליטפה את עורפו פעם אחת אחרונה, מגע מהיר וצורב. “עכשיו תצא מהאוטו ותהיה הבחור המקסים שנועה אוהבת. אנחנו נתראה בארוחת שישי הבאה, כרגיל.”

“זה היה חלום נפלא, מיכל” הוא יצא מהמכונית, מרגיש את חום הקיץ של הבוקר מכה בו. הוא עמד על המדרכה וראה את המכונית שלה משתלבת בתנועה ונעלמת, בינו לבין עצמו הוא באמת תהה אולי זה היה רק חלום.

כשהוא עלה על הרכבת צפונה, הטלפון שלו רטט בכיס. הודעה מנועה. “בוקר טוב אהוב שלי! אני בדרך הביתה, משחררים אותנו ליומיים של התרעננות! אני אגיע עוד שעה, אמא כבר מחכה לי עם האוכל שאני אוהבת. חבל שאתה לא פה… מתה לספר לך הכל.” מיד אחר-כך הגיעה עוד הודעה “אמא שלי אמרה שהיא שכחה לבקש ממך עזרה עם איזה מעקה שנשבר בבריכה ואם תוכל לעזור סופ”ש הבא. לא רוצה לדעת מה היא עשתה שם שהיא הצליחה לשבור אותו…”

איתי השעין את ראשו על חלון הרכבת הקר. הוא עצם את עיניו, ועדיין יכול היה להרגיש את טעם הכלור והוניל על שפתיו. הוא ידע שמכאן והלאה, כל ארוחת שישי תהיה מגרש משחקים מסוכן של מבטים וסודות. הוא כבר לא היה הסטודנט שהגיע להפתיע. 

הוספה למועדפים שלי