הרופאה

"מטופל מספר ל-52 מתבקש להגיע לחדר מספר חמש."

התרוממתי לאט מהספה בקופת החולים, תוך כדי ניסיון לישר את החצאית הקצרה שלבשתי, כדי שלא אחשוף הכל לזקן החביב שישב לידי. הריפוד השאיר סימנים ורודים לאורך ירכיי, והתחשק לי כבר להגיע הביתה ולהתקלח במים קרים. רק עוד קצת…

נכנסתי לחדר, כיסא אפור במרכזו. אישה ברונטית בחולצת טורקיז מתכופפת כדי להוציא משהו מאחד הארונות, תוך כדי הרמת הישבן למעלה. אני שמה לב לפס התחתונים שלה.

"אה, היי…" אני ממלמלת, היא קופצת ודופקת את הראש בתקרת הארונית.
"פאק"
"סליחה! אני ממש מצטערת!" אני נוגעת בגבה, "לא התכוונתי להבהיל אותך…"
"קורה, זה בסדר." היא אומרת בקרירות ומסדרת את משקפיה הרבועים על אפה. אולי היא רוצה להיראות מקצועית אחרי שהבהלתי אותה… בכל זאת, רופאה…

אני מתיישבת על הכיסא מתוך הרגל, ומסתכלת על הציורים האנטומיים שתלויים על הקירות.
"קודם נדבר מעט, בסדר? ספרי לי למה באת. זו לא בדיקה תקופתית…" היא מעיינת בדף. "האחרונה שלך הייתה לפני…" אני שמה לב שאני מתחילה לבהות בשפתיים שלה ומפסיקה מיד. "לפני ארבעה חודשים."
אני בולעת רוק. אין סיבה להרגיש מוזר, זו רק אישה שאת מספרת לה על דברים נורמליים.
אין סיבה.

"אממ, טוב… אני חווה קשיים בעת קיום יחסים…"
היא מרימה את מבטה מהדף, ומסתכלת עליי מעבר למשקפיים. "אוקיי. אם תוכלי לפרט על שגרת חיי המין שלך? אם ניסיתם משהו חדש לאחרונה וכו'…"
"אה, אני רווקה – כלומר, אין לי חבר או משהו כזה."

אין לי חבר. למה אמרתי בכלל משהו, מפגרת.
"…כלומר, כואב לי כל הזמן. גם כשצריך לדחוף טמפונים וכאלה… לא הייתי ככה פעם…" תוך כדי שאני מדברת היא מניחה את הדפים בצד ומתיישבת על קצה השידה, נשענת על ידיה.

"אני מבינה. יש לך מושג, בערך, מתי זה התחיל?"
אני מסתכלת על הקיר שלידי, אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה נבוכה פתאום.
"לפני שלושה חודשים בערך… הייתה לי תקופה שעשיתי סק- יחסי מין, הרבה פעמים. השתמשתי ב… ב… ב…"
אני מגמגמת. המוח מתרוקן.

"בעזרים?"
"כן," אני ממלמלת. זו לא המילה שהתכוונתי לומר, אבל ברור לשתינו מה הכוונה. אולי היא חושבת שאני מתכוונת לויברטור או משהו, מקסימום איזה מלפפון… אין לה מושג. המחשבה גורמת לי לחייך קצת.
גם היא מחייכת בתגובה.

"האם יש לך ניסיון, עבר כלשהו עם כאבים כאלה?" היא מסתכלת עליי בציפיה.
"לא… לא בעוצמה הזאת."

"אני מבינה… אוקיי. אני רוצה לבקש את רשותך לבדוק קצת מה קורה, זה בסדר מצדך?"
כל הדם עולה לי לפנים.
"אה, כן," אני פולטת בעודי נשכבת ברובוטיות על הכיסא המוזר, שמה רגל בכל צד.
היא עוטה מסכה וכפפות לטקס.
"אוקיי, בואי נראה מה יש לנו כאן…" שמעתי שהיא מחייכת, אבל המסכה שכיסתה את פיה עמעמה את המילים.

כמה שניות של שקט חלפו.
"האם זה בסדר שאכניס את המקל פנימה, כדי להסתכל טוב יותר?" היא שאלה.
"בטח" עניתי. צמרמורת מוזרה עברה במורד גבי, מצדי, שתכניס יותר.
הרגשתי משהו קר מאוד ונוקשה נכנס לי אל תוך הנרתיק, גנחתי טיפה.
"אה, כן. סליחה על זה. התהליך יכול להיות מעט לא נעים…"
לרגע איבדתי את תחושת הזמן והמקום, שכחתי הכל ולחשתי "נעים, נעים… ממש נעים…"

"מה אמרת?" היא נעצרה ונעצה בי מבט.
"לא הקשבתי, סליחה." מטומטמת. אני כל כך מטומטמת.
שתקתי.
"אם זה כואב תגידי. אם את מרגישה שאת לא יכולה לדבר, תסמני לי עם הידיים. אוקיי?"
הנהנתי. לא בטוחה שהיא ראתה, כי מיד אחרי שדיברה היא הורידה את הראש.

"אני הולכת לעשות עכשיו משהו, תסמני לי בבקשה אם זה כואב, ואם זה כן כואב, תאמרי לי עד כמה מאחת עד עשר."
היא דחפה את המקל לתוך הנרתיק שלי. זה הרגיש כאילו קורעים אותי לחצי. השתנקתי קלות, והיא מיד הרימה את מבטה. "שבע," סיננתי מבין ההתנשפויות.
המבט שלה כאילו נהיה רך יותר. "האם זה קורה גם בזמן שאת… מחדירה אצבעות או רק בזמן יחסי מין מלאים?"
זה כואב בזמן כל דבר. כשאני זזה. נושמת. "זה לא כואב עם אצבעות… אבל רק זה. כל השאר ממש ממש ממש כואב לי. אפילו טמפונים…" אני נושכת טיפה את השפתיים ומסתכלת עליה בעיניים הכי מבקשות שלי. "אני יכולה לנסות להראות לך, אם זה בסדר…"
היא מחייכת חיוך מאולץ.
"אה, לא, זה בסדר, יש לנו מתקן סימולטיבי, סטרילי לחלוטין, תרצי שאביא אותו וננסה?"
"כן," אני עונה חלושות. דפקתי הכל. כרגיל.

היא מביאה מכשיר לבן מפלסטיק, שנראה קצת כמו אנטנה קטנה וגמישה.
"אני אכניס את זה בעדינות, אבל אם זה כואב יותר ממה שאת מרגישה שאת יכולה לסבול אז תגידי, בסדר? אנחנו לא רוצים שיכאב לך" היא מתיישבת מולי, ולשנייה אחת העיניים שלנו מתלכדות. אני מהנהנת שוב, היא מסתכלת למטה.

אני מהנהנת עוד פעם נוספת, כאילו לעצמי, ומהדקת את ידי על ידיות הכיסא.
השיער שלה מלטף לי את הירך.
היא מכניסה את זה פנימה.

באופן משונה, המכשיר הקטן חמים מהרגיל. אני מפשקת טיפה את השפתיים, והעיניים שלי נעצמות.
זה כואב. כאילו, ממש כואב.
אבל זה גם מעביר בי זרמים קטנים של עונג, כאילו… כאילו… ואז אני מבינה שהמכשיר מזמזם. ממש בשקט, ופעם בכמה שניות זה מתחזק, אבל עדיין.

היא שמה בתוכי ויברטור.
אני פותחת את הרגליים עד שהן נצמדות לקצה המעמד, ומקשתת מעט את הגב.
ואז. זה מפסיק.

היא מוציאה את המכשיר. מזדקפת.
"אני מבינה שלא חשת כאב עכשיו?" מה שהיא אומרת תמים לגמרי, אבל היא אמרה את זה בטון כמעט…

ממזרי.

הכלבה הזאת.
אני מעבירה לשון על השיניים. ופותחת קמעה את הפה, מרימה את העיניים אליה, מסתכלת עליה במבט ארוך, מאוד.
אני גולשת טיפה בכיסא האפור, ככה שאני יותר קרובה אליה.
"זה עדיין כאב. אבל פחות מהקודם… אם תצמידי אותו יותר למעלה אני בטוחה שיכאב הרבה הרבה פחות."
"אני אנסה" נשמעת התשובה.
היא מקרבת את המכשיר – שבינתיים קראתי לו 'האנטנה' – אליי. אם אני מפסיקה לנשום אז אני גם שומעת את הרעידות הקטנות שלו.

כלום לא קורה.
אני מחכה עוד קצת.
חולפות כמה שניות.
כשמרגיש לי כאילו עבר נצח והיא עדיין לא זזה, אני ממשיכה לנשום כרגיל, ומתחילה לדאוג… "את ב-"

היא קמה בתנועה חדה אך אלגנטית, תופסת את הצוואר שלי ביד אחת ומכניסה את האנטנה אל תוך תוכי, מעקמת אותה ומצמידה אותה לגמרי לדגדגן שלי, מתיישבת מעליי ויוצרת איתי קשר עין.

"את זונה." היא לוחשת, תוך כדי התנשפות. "את זונה קטנה ומלוכלכת."
אני לא אומרת כלום, רק מסתכלת עליה. השיער החום שלה כבר פרוע והעיניים הכהות חייתיות. כאילו… כאילו היא רוצה לאכול אותי.

השפה התחתונה שלי רועדת ואני יודעת שיש לי כמה טיקים. אני מנסה להתרומם, אבל האחיזה שלה כובלת אותי.
"אני…" אני ממלמלת. "אפשר..?"
"את לא נחנקת." היא מודיעה. ובכל זאת, היא מרפה קצת. "תתרוממי לארבע. אני צריכה לבדוק משהו."
אני עושה כדבריה.