נעים להכיר

בדיוק כשעברתי ליד המלתחות של הקצינים ראיתי שני חיילים יוצאים למסדרון, עטופים במגבות.
"אמרתי לך", אמר הראשון.
"תשמע, זה מטורף, לא ראיתי כזה בחיים שלי".
לפני שהם נכנסו לחדר הספקתי לשמוע אותו צוחק "בגלל זה קוראים לו אלון. במקום ענף יש לו גזע".

הייתי חייב להיכנס ולראות בעצמי. רק נכנסתי והוא עמד מולי. כתפיים רחבות, חזה מסותת וריבועים מדוגמים. ומתחתם – מגבת. דרך הקפלים של המגבת לא הייתי בטוח לגמרי מה אני רואה. זה מה שאני חושב שזה? זה אפשרי? אולי אם הוא יעשה עוד צעד אני אהיה בטוח.
"טוב, מה? אם אתה רוצה אני פשוט אסדר לכם פגישה".
"סליחה?" שאלתי.
"אתה לא מפסיק להסתכל. אם אתה כל כך רוצה, אני יכול לסדר לך פגישה איתו. בוא למשרד שלי. בעשר". הוא עקף אותי ויצא למסדרון. ברגע האחרון הסתובב ואמר "אני לא צוחק".

עמדתי שם. הסתכלתי בשעון. תשע וחצי. הלב שלי התחיל לדפוק כמו מטורף.
בעשר נכנסתי למשרד שלו. הוא ישב על הכסא השחור שלו ליד השולחן. "בוא, תתקרב" הוא אמר.
התקרבתי והוא סימן לי בתנועת ראש להתקרב עוד. הוא הסתכל עלי, ובינתיים שלח יד לחגורה שלי ופתח אותה. הוא פתח את החולצה שלי, כפתור אחרי כפתור ואז נשמעה דפיקה בדלת.

"פאק. פאק פאק," אלון אמר. "מהר, מתחת לשולחן. שקט". נכנסתי מתחת לשולחן. שמעתי את הדלת נפתחת. "בואו, שבו". חייל וחיילת נכנסו למשרד והתיישבו בכסאות שבצדו השני של השולחן. הפגישה שלהם התחילה. וגם שלי.

מה יכולתי לעשות? ישבתי שם מכופף מתחת לשולחן, כמעט בין הרגליים שלו. ידעתי שזה לא בסדר, שאני לא יכול לעשות לו את זה, הוא באמצע פגישה, אבל הייתי חייב. שלחתי יד והתחלתי ללטף את החבילה שבתוך המכנסיים שלו. יכולתי להרגיש אותו מתקשה. הוא הניח יד על היד שלי, כאילו אומר לי לעצור. אבל הסטתי אותה. נראה שהוא לא מספיק רוצה להתנגד. אולי לא יכול.

ליטפתי אותו. העברתי עליו יד מלמעלה למטה. מדי פעם יכולתי להרגיש את הזרימה בין הרגליים שלו. האיבר שלו גדל והתקשה כל כך, שמדי ה-א' שלו נמתחו. אלוהים, אני חייב לשחרר אותו. הכי קשה היה לפתוח את הכפתורים. המכנסיים נמתחו כל כך שהגיעו כמעט לקצה השולחן. חשבתי שכבר לא אצליח, אבל איכשהו כפתור אחד נפתח, ואחריו נפתחו כבר היתר.

פתחתי את החנות, ומה שנגלה לעיני היה מחזה מדהים. התחתונים הלבנים שלו היו מתוחים כמו אוהל קרקס. מתוחים כל כך שהם נעשו כמעט שקופים. לא נשאר שם מקום לדמיון. בעצם, לא נשאר שם מקום לשום דבר. דרך הבד הדק אפשר היה לראות את הכיפה כולה, את הווריד הגדול שירד עד למטה. אני נשבע, אפשר היה לראות את הדופק פועם דרך התחתונים שלו. העברתי את הלחי שלי עליו ורק אז שמתי לב שהוא מתוח כל כך, שבצד נפתח ממש פתח. דרכו אפשר היה לראות הכל. את הוורידים, את הדופק, את הזרימה שעברה בו מדי כמה שניות. הכנסתי את היד שלי וניסיתי להקיף אותו ככל שיכולתי. מעביר את היד שלי מלמטה למעלה. למטה בחזרה. ולמעלה עד שנתקלתי בעטרה.

לאט לאט משכתי את התחתונים שאיימו להיקרע ושחררתי אותו. את כולו. נכון, הוא היה באמצע פגישה. אבל באותו רגע כבר לא חשבתי על אלון. בהתחלה רק העברתי עליו את הלשון, מלקק את הקצה, ותוך כדי מעביר עליו את היד שלי. הייתי חייב להרגיש איך זה להחזיק אותו בפה שלי. נעמדתי על הברכיים, כמה שיכולתי, אחזתי בו בשתי הידיים ומלמעלה עטפתי אותו בשפתיים שלי, אל תוך הפה שלי. פנימה והחוצה, כל פעם קצת יותר. כל פעם הוא מילא את הפה שלי רק עוד קצת. פתחתי אותו כמה שרק יכולתי ופתאום – בלופ – עברתי את העטרה וכל הכיפה כולה היתה בפה שלי. הרגשתי אותו מתנפח, מתקשה עוד קצת, אם זה בכלל אפשרי, פועם בתוכי. רק אז הבנתי את הבעיה. כבר לא יכולתי להוציא אותו. הכיפה היתה גדולה מדי. יש רק דרך אחת לצאת מזה.

במעט המקום שנותר ללשון שלי, התחלתי להעביר אותה מלמעלה למטה. בידיים שעטפו אותו טיפלתי בו כמו שרק גבר יכול לעסות. אם הוא לא יגמור בקרוב אני לא יודע איך אוכל לחזור לנשום. עוד תנועה של הלשון, ואז הרגשתי את זה מגיע. כל הדרך מלמטה, דרך הידיים שלי, זרם שאי אפשר לעצור ניתך בצרורות לתוך הפה שלי. בהתחלה אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד. גם אלון כבר לא יכול לעצור. "אההההההההה", שמעתי אותו נאנח. בלעתי אותם בזה אחר זה והוצאתי אותו מהפה שלי.
נעים להכיר.