אני לא זוכרת את שמך

אני לא זוכרת את שמך.
אני רק זוכרת שזה היה שם מכוער במיוחד.
ככל הנראה הדחקתי כי כששומעים אותו לפתע נעלם כל הרעיון של לקרוע ממך את הבגדים.
אני זוכרת את עינייך נועצות מבט בשמלתי האדומה, שהייתה ילדותית להפליא, עיניים רעבות.
עיניים של סוטה, אי אפשר לייפות את זה.
אני זוכרת את חולצתך הלבנה שהלמה במדויק את צבע עורך, שהיה מהראויים ביותר לקיץ.
וצבע שערך הקצוץ שתאם את צבע עורך.
עיניך ירוקות, בהירות, נושכות, בקיצור, מבינות? מהבחורים שעליהם נחרטה המילה כריזמה.

אני לא זוכרת את שמך אבל כן זוכרת איך החלפנו מבטים.
מיד כשדחפתי אותך בברוטליות בתור לבר, כדי לקנות את השתייה שלי לפניך.
הסתכלתי לכיוונך וצחקתי צחוק גדול של ילדה קטנה ומתגרה.
שתיתי מהר וברחתי לרקוד, רק כדי למשוך את הרגע עוד קצת…

הגעת מאחוריי, התקרבת וקבעת בלחישה “חצופה… את באה איתי”.
תפסת את ידי וליטפת בעדינות ואני לא נבהלתי. חייכתי.
“בואי איתי”, חזרת על דבריך.
“לא” אמרתי.
“את באה איתי”.

אני זוכרת ששאלתי את עצמי אם כדאי לשאול אותך לאן ומיד הקול שבראשי ענה לי שלא.
ביקשת שאבוא ואני הלכתי.

אותו ערב אפוף עשן, בתל אביב החשוכה, אמרתי כן לבחור זר מדי וליבי נכבש לערב אחד.
ליבי שנמצא בתחתונים.
הולכת אותי דרך מגרש חנייה לרחובות העיר המזוהמת. אני לא זוכרת לאיזה כיוון, אבל כשחצינו רחוב שלישי, עצרתי בעצבים ותלשתי את ידי מידך.
“לאן?!” שאלתי בתקיפות, אני יודעת שלא חששתי, רק כל כך רציתי להבין, עד מתי אני נגררת בשביל מין זמין?!

התבוננת במבט ההוא שנעצת בשמלה, “השיער שלך אסוף… למה?” שאלת אותי תוך שאתה בוחן את תלתליי והנחת ידך בשלווה על שושנת השיער שלי, שהייתה מעוצבת להחריד.
“תפזרי”, עיניך בתוך עיניי, עמוק כמו שדמיינתי את הזין שלך בתוכי, והנה סיכה אחר סיכה, בערך 20, אני משחררת את תלתליי עם פה פתוח ומסוקרן, ומבינה שאני לא עומדת בזה עוד;
דחפתי אותך בחוזקה על קיר הבניין שעמד מאחוריך ונישקתי אותך נשיקה קצרה ומלאת לשון, לראות האם כל הסצינה הזאת, ששייכת בכלל לסרטים, שווה את זה.

היא ממש ממש שווה את זה – צועק הקול שבראש שנשמע עכשיו כמו העיפרון הכי לא חד בקלמר.
“לאן?!”- שאלתי בשנית והתחלת לדבר.
“את מסקרנת. תראי… יש לך שלוש אופציות. הראשונה היא שנלך לחבר שגר ממש פה, נעשן משהו ומשם נזרום…”
עצרתי את רצף הדיבור מיד ופסלתי את האופציה הראשונה, אני אוהבת אותך כשאתה קובע את החוקים אבל לא אורגיות ובלי חברים.
“השנייה…” המשכת, “היא שתבואי אליי לדירה, נגיד שלום לשותפים שלי ושם יקרה מה שתרצי, האופציה השלישית היא שמקפלים פה הכל, אני אלווה אותך חזרה לחברות שלך ואולי עוד נפגש.”

“אז איפה הדירה?” שאלתי ושלחתי את ידי קדימה ולקחת אותה בידך, ובצחקוק מנצח – הובלת.
מאותה נקודה התחלנו לרוץ. לרוץ ולצחוק עד שהגענו לדירתך, שהייתה רחוקה להפליא.
נכנסתי לדירה, הצבעת על דלת חדרך ומיהרת לשירותים.

שותפיך לדירה היו אנמים לחלוטין לעובדה שנמצאת בחורה רנדומלית בסלון ביתם וזה היה רק הגיוני.
“איפה אני מוצאת כאן משהו לשתות?”-
שני שותפים הצביעו על מדף קטן, עליו נח ויסקי וכמה כוסות.
לקחתי אותם איתי ונעלמתי לחדרך.
תפסתי את שלט המזגן ומזגתי לי ויסקי.

נכנסת לחדר במבט שלא הצלחתי לקרוא, בחנת את הבקבוק שעל השולחן, העפת מבט במזגן שפעל, מבט נוסף ננעץ בי, יושבת בנחת על כסא כחול מסתובב ושותה. סגרת את הדלת מאחוריך וקבעת, “את מלכה”, הסתכלת עליי בחיוך ופשטת חולצה.

“כן” עניתי ושמתי צ’ייסר בידך שתרגע.
נכנסתי למיטתך, מיטה ללא מצעים, ופשטתי מהר את שמלתי, שאצליח להתאים את עצמי לסיטואציה.
רכנת לעברי, ריח שערך עלה באפי ומיד הכל הפך רטוב.
עצרתי לעוד צ’ייסר וכך גם אתה וניגשנו למלאכה.
כאן לא צריך להוסיף עוד מילה.

יצאנו.
שותפיך, הלומי הקרב מצווחותי הבהמתיות, הזמינו אותי לג’וינט במרפסת.
החלפנו כמה מילים תוך שאני מנהלת התכתבות שוצפת עם חברה.

אני לא זוכרת שכתבתי “אני מצטערת”, פשוט כי עברתי חוויה אדירה אבל זה זמן טוב לבקש סליחה שפשוט שלחתי לך כתובת אחרי נטישה חמורה. אחד הבחורים השאיר את הג’וינט מאחור ואיחל “תהני”, הכניס ידו לתחתוניו האפורים, הצמודים, ואחרי גירוד קל, נכנס לחדרו ותפס את הבאנג. לקחתי את הג’וינט משם, אמרתי שלום לכולם וליוויתי את עצמי אל הדלת.
עם כניסתי למונית, סימנתי לבנות שיהיו בשקט, פתחתי חלון, שאפתי עשן נקי לריאותיי וצחקתי צחוק גדול.

אני לא זוכרת את שמך אבל איפה שלא תהיה, וואו. ותודה.