מיניות תמיד הייתה חלק מרכזי בחיי. אם תפגשו אותי ברחוב תחשבו שאני אישה רגילה לחלוטין. אני עושה קניות, מחייכת לאנשים ומנהלת שיחות חולין. אבל מאחורי החזות השקטה מסתתר עולם פנימי אחר לגמרי. עולם של דמיון, כוח וכניעה.
למען האמת, מעולם לא אהבתי כאב. לא ברגעים הקשים של הילדות ולא בזמנים שבהם הכעס של אחרים הופנה כלפיי. ובכל זאת, באיזה שהוא שלב משהו נטמע בי. משהו שהפך לחלק בלתי נפרד מהפנטזיות שלי. בלילות, כשהבית שוקע בשקט, אני עוצמת את עיניי ונותנת למחשבות לסחוף אותי.
שם מופיע יאיר.
נפגשנו בפעם הראשונה בגינת המשחקים. הילדים שלנו שיחקו יחד, ונוצר בינינו קליק כמעט מיידי. משם החיבור כבר הגיע לבד. רוב המפגשים שלנו היו סביב המשפחה והילדים. הוא גם חבר טוב מאוד של אבי, בעלי, כך שיצא לנו להיפגש לא מעט. ככל שהזמן עבר, מצאתי את עצמי מחכה למפגשים האלה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.
יאיר צעיר ממני בכמה שנים, אבל יש בו נוכחות שקשה להתעלם ממנה. הוא לא גבוה במיוחד, לא חתיך בצורה יוצאת דופן, ולא מהסוג שמסובב ראשים כשהוא נכנס לחדר. ובכל זאת, משהו בו מושך אותי יותר מכל גבר אחר שפגשתי. אולי זאת הדרך שבה הוא מחזיק את עצמו. אולי הביטחון השקט שלו, אולי המבטים שהוא שולח לעברי ונשארים איתי הרבה אחרי שהוא כבר הלך. תמיד נמשכתי לגברים גדולים וחזקים, כאלה שיש בהם משהו מעט מאיים. ודווקא יאיר, בלי לנסות בכלל, מצליח להוציא ממני דברים שהסתרתי שנים.
יש רגעים שבהם אני תוהה האם הכול נמצא רק בראש שלי, האם רק אני מרגישה את המתח הזה? כי לפעמים הוא יושב לידי, מדבר כרגיל, ואני בקושי מצליחה להתרכז במילים שלו. באחד הערבים הוא ישב מולי סביב שולחן האוכל, הוא לא עשה שום דבר מיוחד, לא אמר משהו חריג, לא נגע בי, אפילו לא נשארנו לבד. ובכל זאת, מצאתי את עצמי חושבת עליו הרבה אחרי שהוא הלך.
הדמיון שלי כבר בורח למקומות אחרים. אני מדמיינת איך הוא מושך אותי הצידה לרגע, איך המבט שלו משתנה כשהוא נשאר איתי לבד, איך הקרבה בינינו הופכת פתאום למשהו אחר לגמרי.
לפעמים אני שונאת את עצמי על המחשבות האלה, הוא חלק מהחיים שלי. מהחיים של בעלי, ודווקא עליו אני לא מצליחה להפסיק לחשוב.
ואז אני חוזרת למציאות, כי כל זה קורה רק בראש שלי, או לפחות כך אני מספרת לעצמי. הוא היחיד שמבקר בחלומות שלי. והחלומות האלה תמיד מתחילים אותו דבר. אני שוכבת במיטה, עוצמת את העיניים, והמציאות לאט־לאט מתפוגגת. הבית נעלם, הקירות נעלמים, וכל מה שנשאר הוא הוא.
יאיר.
אני מדמיינת אותו יושב בכורסה גדולה ורחבה, משדר ביטחון מוחלט.
הוא לובש מכנס שחור, מחויט וחולצה לבנה מכופתרת. החולצה סגורה עד הסוף, והשרוולים מקופלים וחושפים את זרועותיו השריריות, בזמן שאני על הברכיים, עירומה מחכה לפקודה שלו.
הוא אפילו לא צריך לדבר.
מספיק מבט אחד שלו.
מספיק סימן קטן.
והלב שלי כבר מתחיל לדפוק מהר יותר.
אני יודעת שזאת רק פנטזיה.
אבל בתוך הפנטזיה הזאת אני מרגישה חיה יותר מאי פעם.
הוא מסמן לי באצבעו להתקרב, ואני מתחילה לזחול אליו לאט. באיטיות, כמעט חושנית, אני מתקדמת לעברו עד שאני מגיעה אל ברכיו. אני מרגישה כל כך קטנה לידו שאני משפילה את המבט. הוא מרים את הסנטר שלי ומביט בי מלמעלה. המבט שלו חודר, בוחן אותי כאילו אני שייכת לו. ואז הוא אומר בקול עבה ומחוספס:
“תתחנני אליי.”
“בבקשה… תן לי את זה.”
הוא מצחקק.
“לא ככה. תתחנני כמו הילדה הטובה שאת.”
אני מלקקת את השפתיים ומותירה עליהן ברק של רוק.
הוא מסתכל על השפתיים שלי כאילו הן הטרף שלו.
“בבקשה,” אני לוחשת. “תזיין לי את הפה עד שאיחנק מדמעות.”
הוא מחייך חיוך אפל, כזה שגורם לי לרעוד מציפייה, וקם על רגליו. לאט, בלי להסיר ממני את העיניים.
הוא פוקד עליי להוריד לו את המכנסיים. אני מתחילה להוריד את החגורה ובאה להשליך אותה על הרצפה, ואז הוא תופס לי את היד ומצקצק.
“לא, את זה אני צריך,” הוא אומר.
אני נושכת את השפתיים ופותחת לו את הרוכסן.
הזין שלו מפתיע אותי. הוא גדול ורחב, כזה שבטוח יכאיב לי.
הפה שלי מתמלא ברוק.
אני מתחילה לגעת בדגדגן שלי במציאות, יוצרת תנועות מעגליות איטיות במקום הרגיש.
הוא מלטף לי את השיער בעדינות ומשבח אותי.
אומר לי שאני ילדה טובה.
כשאני מסיימת, הוא תופס את הידיים שלי וקושר אותן עם החגורה מאחורי הגב.
אני מכניסה לתוכי אצבע וגונחת בשקט, כדי שאבי לא ישמע.
התנועות שלו עכשיו כבר לא עדינות, אלא כמעט פראיות. הוא תופס אותי בשיער ומושך את הראש שלי לאחור.
אני גונחת בהפתעה מהכאב.
“עכשיו תפתחי פה גדול.”
