לונדון מחכה לי

מהרגע שעמדתי על דעתי, היה ברור לי מהי כוס התה שלי. חלפו כבר שלושים שנה מעת שהייתי ילד/נער בתחילת שנות העשרה לחייו, אך זכור לי היטב כיצד הכול התחיל. בעולם נטול המחשבים של אז, טיפוח הפנטזיות היה תלוי בספרים שקראת. לאחר שמיציתי לדמיין שאני פטריק קים בעל הידיים המסוקסות והשרירים המסורגים, גיליתי בירכתי הספרייה בבית הורי את "סיפורה של או" מאת פולין ריאז'. למי שאינו מכיר, הספר מספר על או, המוסעת יום אחד על ידי מאהבה, רנה, לטירת רואסי, על מנת ללמדה להיות נשלטת. הספר מתאר את קורותיה של או בטירה, שם מטילים עליה משטר קפדני והיא עוברת סידרה של טקסים קשים ומשפילים, שנועדו לקבע את שעבודה המיני המוחלט למאהבה ולידידיו. מכאן הדרך ל"ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" של המרקיז דה סאד, הייתה קצרה. נכבשתי. אני לא יכול לזכור כמה פעמים קראתי את שני הספרים האלו. אני מפחד לחשוב כמה פעמים ישבתי בחדרי, ידי הימנית משפשפת את איברי הבתולי, ויד שמאל מחזיקה את הספר שנתן דרור לדמיוני. פתאום כל ילדה שהכרתי הפכה בעיני רוחי לשפחה צייתנית הממתינה למוצא פי, שלא לדבר על המורה לאנגלית, שרק המחשבה איך אני מצליף בעכוזה המתוח, גרמה לי להשפריץ שוב ושוב.

המעבר מן הפנטזיה למציאות לקח זמן. נסו לדמיין נער בן 15, יוצא לסרט עם בת גילו. זרועותיהם, כמו בטעות, נוגעות האחת בשנייה על מסעד הכסא ונשארות צמודות. לבבותיהם הולמים בחוזקה. היא עוצמת עיניים ומקווה שיהיה לו האומץ להושיט את ידו מעבר למסעד הכסא ולחבק את כתפה. הוא אוזר אומץ, אך במקביל הוא מדמיין אותה קשורה, חסרת אונים למיטת אפריון ענקית. אני מניח שמיותר לומר שאני זה שקיבל סטירה כשניסיתי לשתף אותה בחלומותיי. אומרים שלכל סיר יש מכסה, אך אני התקשתי לראות כיצד אני מוצא את המכסה שלי.
הבנתי שבשביל לזיין, כדאי לי לאפסן את הפנטזיות שלי בצד. כך מצאתי עצמי עם חברות חמודות לכל אורך התיכון. היינו יוצאים, מזדיינים, ואני הייתי חוזר הביתה לאונן על הספרים שלי, אשר לגביהם התחלתי להפנים כי מדובר כנראה בסיפורי בדיות ואין באמת אנשים כאלו בעולם.

ואז, כמתנה ליום הולדת 18, העניקו לי הוריי חופשה בלונדון.

לא חלפה אלא שעה קלה מאז שהגעתי לאכסניה שהוריי הזמינו לי, עד שמצאתי עצמי במה שנראה לי אז כגן עדן. חנות ספרים בגודל של דיזנגוף סנטר (הקניון היחיד שהיה אז …), מעוצבת כמו ארמון המלכה – מדפי עץ מלא אדירים בגודלם, כורסאות ויקטוריאניות ושנדלירים אימתניים שהאירו באור צהוב נוגה את חללי הענק. קצת נבוך, ניגשתי לקופה בכניסה ושאלתי היכן אוכל למצוא את ספרו של המרקיז דה סאד. המוכרת, אנגליה חמורת סבר שנראתה בשנות הארבעים לחייה, נמוכה ממני בראש וסובלת מעודף משקל שלא הצליח להסתיר את פניה הנאות, סרקה אותי במהירות מכף רגל ועד ראש, השפילה קלות את מבטה מטה והפנתה אותי לטור F6 בקומה החמישית. כשיצאתי מן המעלית, חשבתי תחילה שטעיתי. החלל היה נטול חלונות, חשוך כמעט לגמרי ובעיקר – דומם, כאילו נפש חיה לא דרכה כאן מזה עידן ועידנים. ניגשתי חרש לטור אליו הופניתי, כמו מנסה שלא לפגוע בקדושת המקום, ונדהמתי לראות כי המרקיז היקר, עת בילה חלק לא קטן מחייו בבית הכלא ובמוסד לחולי נפש, כתב לא מעט ספרים. נטלתי את "120 הימים של סדום" והתיישבתי לצד שולחן עץ ענק שעמד בקצה האולם, מתחבא מאחורי כל מדפי הספרים. שקעתי לאיטי בספר, תוך שאני חש את איברי מבקש לפרוץ ממכנסי בעודי קורא את תיאורי האצילים הצרפתים המשתמשים בגופם של הנערים והנערות שאספו לטירתם המנותקת מן העולם.

הייתי כולי מרוכז במעללי הדוכס בלנגיס וחבר מרעיו וקולה כמעט גרם לי להתקפת לב, "האם אוכל לסייע לאדוני במשהו נוסף?". הרמתי את עיני וראיתי את המוכרת מהקופה, כורעת ברך על רצפת העץ הכבדה לצידי כשידיה משוכלות על עורפה ומבטה מופנה לרצפה. בחנתי ארוכות את דמותה. שיערה האסוף בקפידה המגלה את כל פניה הנאים, החצאית הארוכה המסתיימת אי שם מתחת לברך, וחולצת הכפתורים הלבנה, הצמודה לגופה, מבעדה לא יכולתי שלא להבחין בפטמות הזקורות העולות ויורדות עם נשימותיה המהירות.
ליבי פעם כמטורף עת שאלתי למה היא מתכוונת. "כל מה שאדוני נדרש לו" ענתה חרש בלי להסיט את עיניה מן הרצפה. בהיתי בה עוד שניות מספר, בטרם יצאתי מן ההלם וביקשתי ממנה להיכנס מתחת לשולחן שלצידו ישבתי. "כן אדוני" היא ענתה בעודה, להפתעתי, יורדת על ארבע וזוחלת חרש עד שנבלעה מתחת לשולחן הענק, בדיוק מתחת לרגליי. הסתכלתי סביב לוודא שאין איש באזור, לא בטוח איך אני ממשיך מכאן. הרמתי את הספר וחזרתי לקרוא, מוודא שממקום שבתה למרגלותיי היא רואה את מעשיי. שילוב תיאורי המרקיז מחד והסיטואציה ההזויה של הגברת הכורעת לרגלי, מאידך, גרם לזין שלי לגדול לממדי ענק. מן המקום שלה, לא ניתן היה שלא להבחין בכך.
"האם אני רשאית לענג את אדוני?", שמעתי לפתע את קולה.
"לא" עניתי באינסטינקט לא ברור, "אך את יכולה לעסות את כפות רגליי".
היא החלה מייד לחלוץ את נעליי וגרביי תוך שהיא אומרת "תודה רבה אדוני".
לאחר מספר דקות, כשהיא מעסה את כפות רגליי והמילים בספר כבר מזמן אינן חודרות את הכרתי, אך בטחוני העצמי כבר התייצב לבטח, הודעתי בנון שלנטיות "עכשיו את רשאית".
"תודה רבה אדוני" שמעתי בעוד ידיה פותחות את מכנסי, מחליקות אותם מטה ומשחררות את איברי הזקוף כתורן אל על. הבטתי למטה וראיתי את לשונה מחליקה הלוך וחזור לאורך הזין הזקור ויורדת לכיוון חיץ הנקבים שלי, בואכה פתח עכוזי. החלקתי קצת לכיוון קצה הכסא, חושף אל מול לשונה המושטת את פי הטבעת שלי. ההוראה עברה בלי מילים והיא התחילה ברימינג מטורף תוך שלשונה מרגישה כאילו היא חודרת את אחורי. הייתי על סף פיצוץ ולא רציתי שזה ייגמר.
"מספיק" הוריתי.
היא הרימה את ראשה לכיוון איברי ופתחה את פיה כמבקשת לבולעו. הסטירה שנחתה על לחיה הימנית הפתיעה אותה והיא נפלה ממצב הכריעה שבו הייתה ונשכבה על הרצפה מתחת לשולחן. הנחתי רגל אחת על שדיה הכבדים ואת השנייה על פניה ולקחתי נשימה עמוקה. האם היא תיכף תצא ותיתן לי סטירה אחת אפיים? במקום זה שמעתי אותה אומרת רק "סליחה אדוני" ולא זזה ממקומה. חיכיתי דקה-שתיים, בתקווה שחרמנותי תירגע קמעה, כדי שכל זה לא ייגמר. אלי אלי שלא ייגמר לעולם, זמזמתי ביני לביני.
"את יכולה לחזור למעשייך".
"תודה אדוני" אמרה בעודי מזיז את רגליי ממנה והיא חוזרת למצב כריעה בין רגליי.
"תפתחי את הפה עד הסוף". אני חושב שאפילו היא הופתעה כאשר רגע לאחר מכן תפסתי את ראשה משני הצדדים ודחפתי במכה אחת את הזין עמוק לתוך פיה. מחזיק אותה כך עד שראיתי את פניה מאדימים. שחררתי את ראשה והיא, כדג המפרפר מחוץ למים, ניסתה בנשימות מהירות להכניס קצת חמצן אל ריאותיה. קצת זה מספיק, אמרתי לעצמי בעודי תופס שוב את ראשה ונועץ את איברי עמוק פנימה, מרגיש את המעבר הנפלא הזה בין חלל הפה לבין הגרון. נותרתי כך דקה ארוכה בעוד פניה מחליפים צבעים ודמעה קטנה זולגת על לחייה. שלפתי את איברי החוצה באבחה אחת, נותן לה אפשרות לתפוס שניות ספורות של אוויר עד שהחדרתי את הזין חזרה אל פיה הפעור והתחלתי לזיין אותו במלוא הכוח והמהירות. כל המחסומים שלה נפרצו, עיניה דמעו בלי הכרה, מורחות את האיפור שעל פניה, אפה נזל בלא שליטה וגרונה השמיע קולות של חנק. כשהרגשתי שאני עומד לגמור, שלפתי את איברי החוצה ובתנועת יד מהירה השפרצתי על פניה כמות שלא יצאה לי מעולם. לקח לשנינו מספר דקות להסדיר את נשימתנו ואז שמעתי את קולה מתחת לשולחן, "תודה רבה אדוני".

הוריתי לה לצאת ממקום רבצה תחת השולחן והיא זחלה החוצה ושבה לכרוע ברך לצידי, ממש כמו שראיתיה לראשונה, פרט כמובן לפניה, שהיו כעת מכוסים בשכבה של נוזלי תאוותי כשהם מטפטפים אט אט אל צווארה ועל רצפת העץ. בלא אזהרה, הושטתי קדימה את ידי וצבטתי בכל הכוח את פטמתה הימנית שכמעט ביקשה לפרוץ מבעד לחולצתה, תוך שאני מושך אותה לכיווני ומסובב בחוזקה. צעקת כאב בלתי נשלטת התפרצה מגרונה.

״קומי״ הוריתי לה, ״הסירי את החצאית והשעני קדימה על השולחן״.
תוך כדי שהיא קמה ומורידה את החצאית, הגיע ה"כן אדוני" שהתחלתי כבר להתרגל אליו. המראה מול עיני היה מדהים. היא שעונה על השולחן כששדיה נמחצים על עץ המהגוני, ועכוזה, שאין לתארו אלא כענק, בוהק בלובנו, בולט לכיווני. קורא לי. נעמדתי לידה, מפשק את רגליה קלות ומושיט אצבע אל פתח מאורת האהבה שלה שהציצה מתחת לעכוז הענק, רק כדי לגלות שהיא בוערת מחום ועם זאת רטובה כמו סתיו לונדוני. החדרתי פנימה אצבע, ועוד אחת, מסובב ומעסה את איברה מבפנים. הרגשתי כסכר המונע מנוזלי תאוותה להציף את החדר כולו. "אני יכולה לגמור אדוני?". לקח לי שתי שניות להבין מה היא רוצה.
"לא" עניתי בקצרה, זיינתי אותה עוד מספר פעמים עם אצבעותיי ושלפתי את ידי מתוכה, מיציה נוזלים מכף ידי לכיוון המרפק. רגליה רעדו, מנסות להלחם בתאוותה ולעצור את הגמירה שזה עתה נאסרה עליה. נעמדתי חצי מטר מאחוריה, הנפתי את ידי והכיתי חזק בעכוזה העצום, מותיר את טביעת כף ידי בורוד זוהר על עכוזה הלבן כשלג.
"תודה אדוני".
עוד מכה, על העכוז השני. "תודה אדוני".
מראה התחת הענק המקפץ לכל עבר עם כל מכה והצבע הורוד המתפשט ומתערבב עם הלובן הטבעי, גירה אותי בצורה יוצאת דופן והחזיר את איברי לחיים. התחלתי להפליק על עכוזה כאחוז טרוף. מרגיש את ידיי מתלהטות עד כדי כאב, צופה בעכוזה הופך כולו לורוד לוהט, מתמלא שטפי דם זערוריים שנראו כמו אבני חן אדומות בוהקות על הרקע הורוד. גופה מתפתל כולו, צעקות ה"תודה אדוני" מתערבבות עם זעקות כאב וגניחות הנאה. קולה רועד כולו "אני יכולה לגמור אדוני? בבקשה?"
לא השבתי והמשכתי להכות באחוריה ללא רחם. פתאום גופה התחיל לרעוד כולו ומערת תאוותה התפוצצה כהר געש, כשנוזליה נורים החוצה כלבה רוחשת, מותירים שלולית ענק על רצפת העץ , בדיוק במקום אליו קרס גופה.
הבטתי בה כלא מאמין. כמובן שעד אז לא נתקלתי בהשפרצה נשית. מבין דמעותיה, שמעתי אותה לוחשת "אני מצטערת אדוני. סליחה שאכזבתי אותך". שוב לקח לי רגע להבין מה היא רוצה. על מה היא מצטערת, רגע אחרי שהציגה בפניי את הסצנה הכי מגרה שראיתי בחיי עד אז, ואז קלטתי.
"קומי. תחזרי לתנוחה בה היית קודם". במאמץ רב הרימה עצמה מהרצפה, רגליה כמעט כושלות ונשענה, חצי מתמוטטת חזרה על השולחן כשעכוזה מופנה אליי.
"אני מניח שאת יודעת מה מגיע לזונה שלא מקשיבה וגומרת בלי רשות?"
"כן אדוני. עונש".

ניגשתי לצד השני של השולחן, עומד מול פניה כך שתראה את התנועה האיטית של שליפת חגורת העור העבה ממכנסיי. על פניה נסוך מבט של חשש מלווה במה שנראה כציפייה. קיפלתי את החגורה לשניים, אוחז בקצה וחזרתי לצד השני של השולחן.
"תספרי ותודי לי על כל הצלפה".
הצלפה ראשונה נחתה בדיוק במרכז עכוזה, מותירה פס אדום כהה כל שני פלחי ישבנה.
"אחת. תודה אדוני". לאחר מספר שניות באה ההצלפה השנייה, מותירה פס אלכסוני זוהר על פלח ישבנה הימני. "שתיים. תודה אדוני". שלוש ההצלפות הבאות היו כמעט ברצף, מרעידות את רגליה ומלוות בזעקת כאב ארוכה כשעור החגורה צובע בצבעים עזים את עכוזה הדואב. "שלוש. תודה אדוני". "ארבע. תודה אדוני". התודה על ההצלפה החמישית נבלעה כמעט לגמרי בקולות הבכי. השישית הפתיעה אותה ונחתה על החלק העליון של ירכיה, מייד מתחת לעכוז, תוך שהיא יוצרת תלם אדום בודד על הרקע הלבן של ירכיה, שהיווה כעת ניגוד מושלם לגווני האדום הרבים שעיטרו את ישבנה. "שש. תודה אדוני". ליטפתי קלות את ישבנה הפגוע, חש כיצד כל נגיעה שורפת עד לשד עצמותיה. התחושה באצבעות שירדו אל פתח תאוותה לא הפתיעה אותי. היא הייתה רטובה. נוטפת. עוד שלוש הצלפות נחתו לסירוגין על ישבנה הימני, ירכיה וישבנה השמאלי. הצבע של פס ההצלפה הראשון השתנה כבר לגוון סגלגל וההצלפה העשירית כוונה בדיוק לפס זה. הצעקה שהשתחררה הדהדה ברחבי החלל הריק והיא התמוטטה על הרצפה, ממלמלת "עשר. תודה אדוני".

הסתכלתי עליה שרועה על הרצפה למרגלותיי. מקופלת כעובר, גופה רעד באופן בלתי נשלט. עמד לי כמו טיל. הרגשתי שאני יכול לגמור בלי לגעת כלל באיברי. נתתי לה שתי דקות להתאושש.
"קומי. תחזרי לעמדה".
בלי לומר מילה, בכוחות שלא חשבתי שיש לה, התרוממה מהרצפה וחזרה להישען על השולחן כשישבנה מופנה לעברי. רק עתה יכולתי לראות כי ההצלפה האחרונה ביקעה את עורה בכמה נקודות, מותירה שובלי דם דקיקים שזרמו לכיוון ירכיה. פישקתי את רגליה בבעיטות קטנות לקרסולה השמאלי, עד שאיברה נגלה מול עיני כפרח פתוח. לא יכולתי שלא להבחין ברטיבות לאורך כל החריץ הורוד. זה כבר היה יותר מדי עבורי. שלפתי את איברי הזקור כעמוד, פישקתי בשתי ידיי את פלחי עכוזה וחדרתי בבת אחת אל תוך אחוריה. נותרתי כך שניות ספורות, נותן לה להתרגל לתחושה. לא יכולתי שלא לחייך לעצמי לשמע המחשבה על הביטוי "כניסת המשרתים".
התחלתי לזיין את אחוריה באיטיות, בתנועות ארוכות, שולף את הזין עד שכמעט יוצא החוצה ומחזיר עד הסוף, חש על בטני את הלהט העולה מעכוזה הפצוע. גניחותיה כבר נשמעות, אך עדיין נבלעות מפעם לפעם מבעד לדמעות. אט אט הגברתי את הקצב, ובד בבד התגברו העוצמה והקצב של גניחותיה. "תודה אדוני שאתה מזיין אותי בתחת. בבקשה אדוני אל תפסיק". הקצב הפך למהיר ועצבני, בכל חדירה גופי מתנגש בעצמה בעכוזה, מוחץ אותה ביני ובין שולחן העץ הכבד. גניחותיה משתנות ליבבת הנאה-כאב בלתי נפסקת כמעט. "אני יכולה אדוני? בבקשה". דוחף את איברי עמוק לתוכה, מרגיש את הביצים מוחצות את הר הגעש שבין רגליה ונשאר שם. "עוד לא". מרים את חולצתה מעלה, מכסה את ראשה וחושף את הגב הלבנבן. יודע שהחולצה המכסה כעת את פניה, מצמצמת למינימום את כמות החמצן שהיא יכולה להכניס לריאותיה. נועץ את ציפורני ידיי לתוך גבה ורואה את הפסים הדקים הנוצרים עם כל תנועה של ידיי. מצייר עליה כמו על בד קנבס מתוח. מלמעלה למטה, לצדדים, עד שהגב מתכסה בעשרות פסים אדומים דקיקים. היא כבר לא שולטת בנשימותיה המהירות, כמעט נחנקת.

"כן את יכולה". לרגע קסום אחד גופה התאבן ונשימתה נעצרה ומייד לאחר מכן כל הגוף רעד, אני בקושי מצליח להחזיק את הזין שלי עמוק באחוריה ומרגיש את הנוזלים הפורצים ממאורת האהבה שלה, משפריצים על רגליי ועל כל הרצפה מסביב. נותן עוד מספר תנועות מהירות פנימה והחוצה ומשחרר את זרעי עמוק עמוק בתוכה, שולח אותה לגמירה נוספת מלווה בכמות לא הגיונית של נוזלי תאווה המתפרצת שוב ושוב מגופה הרועד.

התמוטטתי אחורה על הכסא מושיב אותה עליי וגופה הרפוי כמו נבלע בתוך החיבוק. לקח לה לא מעט זמן להתאושש ואז הרימה אליי את עיניה שעוד לא יבשו לחלוטין ולחשה "תודה אדוני. תודה רבה. אני אנאבל ואשמח להראות לך את הפינות המיוחדות בלונדון".

מה שראיתי וחוויתי בימים לאחר מכן הרגיע אותי עד מאוד. הבנתי שאיני לבד בעולם ויש עוד רבים שכוס התה שלהם עשויה מאותם העלים כמו זו שלי. אין צורך להדחיק את הפנטזיות הסוטות שלי, ניתן פשוט לחיות אותן!