האנגאובר – חלק א

התעוררתי בחדר חשוך כמעט לגמרי. מעט אור שנכנס מבעד לתריסים המוגפים סימן לי שהלילה חלף מזמן. הראש שלי פעם בחוזקה, הפה שלי יבש לגמרי. מבעד לעיניי החצי פקוחות ראיתי כוס מפתה על השידה ליד המיטה, מלאה בנוזל שיכל להיות מים. רציתי לשתות, אבל עדיין לא ידעתי איפה אני. ניסיתי לשחזר את הערב הקודם, אבל אני רק זוכרת את עצמי יושבת בבר עם חברות, שותה כוס אחר כוס כשהן מביטות בי במבט מרחם ומודאג, מעבר לזה הכל שחור.

התלבטתי אם להדליק את האור אבל כאב הראש התחנן בפניי להיות עדינה איתו. גיששתי את דרכי לדלת החדר ופתחתי אותה בשקט, שומעת דיבורים בחוץ, מנסה להבין איפה אני נמצאת.

"… וחתכתי משם בשלוש, אחי, היא הייתה גמורה."
"ואתה? הצלחת לישון בכלל?"
הקולות נשמעו לי כל כך מוכרים, אבל איך זה הגיוני?
"כן אבל אתה יודע איך זה, פחות נוח."
הקול הזה… תומר? מה אני עושה בדירה של תומר?

דידיתי החוצה מהחדר, האור מהמסדרון מציף את עיניי, כל הגוף שלי פרץ במחאה. גל בחילה עלה בי, ונשענתי על הקיר לנשום. הפרצוף של תומר צף פתאום מכיוון הסלון. את המסדרון כבר זיהיתי, עוד מהפעם ההיא שהגעתי לשם לשבת אצל תומר עם כמה חבר'ה מהעבודה. אז אדם היה איתי, כמעט ולא היה אירוע חברתי שלא היינו יחד. אדם… הלב שלי התכווץ. כמו תמיד כשאני חושבת עליו.

תומר ראה את המצב שלי וניגש אליי. בעדינות אחז בי והוביל אותי לספה, עליה הייתה כרית ושמיכה. קיוויתי שזה אומר שלא קרה שום דבר שיביך אותנו מעתה והלאה בעבודה יחד. השותף שלו, ג'וני, הגיש לי במהירות כוס מים שגמעתי במהירות.

"אני מניחה שכדאי שאני אשמע איך הגעתי לכאן וכמה אני צריכה להתנצל על מה שעשיתי או לא עשיתי, אבל יש סיכוי שיש לכם כדור שאני יכולה לקחת? ההנגאובר הורג אותי."

בלעתי 2 כדורים מהקופסא שנתנו לי, הסתכלתי על עצמי כמה שניות וראיתי שאני עדיין לבושה בבגדים שלבשתי אתמול, כלומר לא התלכלכתי במשהו לא נעים כמו למשל הקיא של עצמי. מנגד, חשבתי, אולי אם הייתי מקיאה לא הייתי מרגישה כאילו דרסה אותי משאית. הפרצופים של תומר וג'וני היו מודאגים. הם שאלו אם אני בסדר, עניתי שכן.

"רק הנגאובר," עניתי והרמתי את הראש, ראיתי אותם מחליפים מבטים.
"שתית הרבה אתמול," אמר תומר בעדינות. "חברות שלך היו מודאגות."
"חברות שלי," שמתי את היד על הפרצוף. נענעתי בראשי ואמרתי "אני לא זוכרת כלום מאתמול אחרי הכוס החמישית ששתיתי. מה קרה? איך הגעתי אליכם?"

תומר סיפר שהוא הגיע לבר שיצאתי אליו עם חברות במקרה. הוא ישב לשתות בירה עם חבר כשהוא ראה אותי שותה כוס בלגימה אחת כמעט, ומסמנת לברמן להביא לי עוד אחת. הוא ניגש אליי, מסתבר, להגיד שלום. אני חייכתי וחיבקתי אותו, ואמרתי לחברות שלי שהוא העובד הכי צעיר והכי מוכשר בסטארטאפ. הוא שאל אותן אם הכל בסדר והן אמרו לו ששתיתי המון ושהן לא מצליחות להפסיק אותי. הן גם סימנו לברמן להפסיק לתת לי אלכוהול, אז הוא מגיש לי מיצים, ואני ממילא כבר שיכורה מידי מכדי להרגיש. תומר חשב שזה טוב, שככה אכניס נוזלים לגוף ואתאושש אבל אמר להן לגשת אליו אם הן צריכות עזרה איתי. השעה כבר הייתה מאוחרת ולא אחרי הרבה זמן הוא ראה אותן מנסות להקים אותי ולתפוס מונית אליי הביתה. המאמצים היו כבירים אבל אני כבר נמרחתי על הבר, הראש על הידיים. הוא סיפר שכשהוא ניגש אלינו בפעם השניה הוא ראה שבכיתי. הן אמרו לו שנזכרתי באדם. שבכללי מאז שאיבדתי אותו אני שותה הרבה. שלפעמים זה עוזר, ולפעמים זה עושה הפוך, אבל אני ממשיכה רק בשביל הרגעים הקטנים של השכחה. תומר אמר להן שהוא גר בניין ליד, שיכנע אותן שאני בידיים טובות. הן מאד היססו וחששו שיקרה משהו אבל הוא הראה להן התכתבויות חבריות בווטסאפ וגם בצ'אט במסגרת העבודה, מאחר ותומר ואני היינו בקשר חברי גם מחוץ לעבודה. הראה להן תמונות ממפגשים, וגם הסביר שהכיר את אדם. שאחרי התאונה, גם לו היה עצוב לשמוע. שהוא ידע איזה קשר היה בינינו. הן השתכנעו והוא וחבר שלו עזרו לי להגיע לדירה שלו, בליווי החברות שלי שרצו לראות איפה אבלה את הלילה. הם השכיבו אותי במיטה שלו, הוא הניח לידי כוס מים, וחברות שלי הלכו, קצת יותר רגועות. חבר שלו נשאר לבירה נוספת, ואחריה עזב את תומר עם שמיכה וכרית בספה.
תומר המקסים.

"אני כל כך מצטערת תומר, הרסתי לך את יום חמישי…" אמרתי במבט מושפל. "תודה רבה, אני… באמת שלא מובן מאליו." הרמתי את מבטי לג'וני. "סליחה על הטרחה, לשניכם. איזה בושות אני עושה."
"הכל בסדר, את לא צריכה להתנצל, קודם כל אני לא עשיתי כלום," ענה ג'וני. "ולא נורא תומר צריך מידי פעם לתת כבוד למבוגרים ממנו," צחק.
"זה שטויות, פז, הכל טוב," חייך אליי תומר תוך כדי שזרק כרית על ג'וני. ג'וני עבד איתנו בעבר וקיבל הזדמנות שלא יכול היה לוותר עליה בחברה אחרת. לפני כן, כשג'וני היה בחברה, עיקר הבדיחות על הגיל הצעיר של תומר הגיעו ממנו. תומר היה בן 23, בחור צעיר שהשתחרר מהצבא והצליח להשתחל לתחום ההייטק בזכות הניסיון שצבר בשירות הצבאי, כשרוני ועצמאי בצורה מעוררת קנאה, ובוגר יותר מרוב בני גילי שהכרתי.

ואני… אני פז. בת 30. איבדתי את אדם. וכרגע זה כל מה שמגדיר אותי. אדם, אהבת חיי, נהרג בדרך שבה תמיד צחק שאם יהיה משהו שיהרוג אותו, זו הדרך. תאונת דרכים. אדם היה נהג אחראי. הוא ידע שהוא נוסע מהר יותר מהרגיל, ותמיד כעסתי על כך. דווקא באותו יום שזה קרה, אדם נסע כחוק על פי הבדיקה שנערכה לאחר מכן. זה הנהג ממול בעיקול המקולל ההוא שנסע מהר, ובעקבות כך נכנס לנתיב הנגדי בעיקול, בדיוק כשאדם נסע שם. המסחרית שלו מעכה את האוטו הקטן שלנו עם אדם שלי בתוכה, בזמן שהנהג השני היה פצוע בינוני, ויצא מזה יותר מידי מהר.
המשפט עדיין מתנהל, ונראה כי הנהג היה שיכור על ההגה, אבל גם אם הוא ייצא לחופשי רק עם שלילה או יקבל מאסר עולם, זה לא יחזיר לי את אדם. חצי שנה עברה, והלב שלי מסרב להאמין. הלב, הראש, כל הגוף.

"את רוצה לאכול משהו? זה יכול לעזור לך," הציע תומר.
"מה יש לכם להציע?" שאלתי בחיוך.
"וולט," נופף בפלאפון.
גיחכתי. ידעתי שהם לא בשלנים בטירוף. פעימה בראש גרמה לי להרים את היד וללחוץ על מצחי. תומר שם לב ואמר שאולי כדאי שאשכב קצת, עד שהכדורים יעזרו. בזמן שהם עשו הזמנה רנדומלית כלשהי, אני הרגשתי את הכאב מתכהה מעט, ואת הראיה שלי מתפקסת. העיניים פחות כבדות, הבחילה נרגעה, הפעימות הופחתו. הלכתי ומזגתי לעצמי שתי כוסות מים ששתיתי במהירות. הסתובבתי לראות את תומר מסתכל עליי ומחייך. "טוב לראות אותך," אמר.

אחרי שעדכנתי את חברות שלי שאני בסדר ותומר לא חטף אותי, ניצל אותי או אפילו ישן איתי במיטה, ישבתי לאכול איתם. התעקשתי להחזיר להם כסף והם התעקשו שלא. "פעם הבאה זה יהיה עלייך," צחק ג'וני.

ישבנו ועישנו במרפסת, והרגשתי הכי טוב שהרגשתי מזה חצי שנה, מאז שאדם כבר לא איתי. כל התקופה הזו הייתה מלאה בהרס עצמי. לא רציתי להרגיש טוב. שתיתי המון, אבל לא רציתי לעשן כי לא רציתי לתת לראש שלי לנוח. האלכוהול לא נותן מנוחה, ואי אפשר לדעת לאן הוא ייקח אותך. כשעישנתי תמיד הרגשתי שהחיים זזים בהילוך איטי, שהזמן הוא קצת אחרת, שאפשר לתת לראש לנוח.

ג'וני הגיש לי את הג'וינט ונכנס לבית. לקחתי שאיפה כשתומר שאל, "מה שלומך?"
עשן יצא מפי. "אני לא יודעת," עניתי בכנות. כל החצי שנה הזו לא ממש דיברתי על האובדן, על איך אני מרגישה. דווקא אז, הפסקתי את הטיפול שלי. דווקא אז, התכנסתי בתוך עצמי. לא ידעתי איך להמשיך אבל גם לא רציתי להישען על אחרים. לא איחלתי לאף אחד אפילו עשירית מהעול הזה שלא ירד ממני.
"את יודעת שאת תמיד יכולה לדבר איתי, נכון?" אמר תומר. "ואם את צריכה מקום לישון בו, תרגישי חופשי. אני לא רוצה למצוא אותך בברים רנדומליים שיכורה מידי מכדי לנסוע הביתה." שתקתי. "פשוט דברי איתי," הוסיף בפשטות. נמלאתי רגשות תודה. לא ידעתי מה לומר חוץ מלמלמל את התודה הזו.
דמעה נחתה על לחיי, ותומר רכן וניגב אותה ממני. המגע שלו צימרר אותי.

במשך החצי שנה הזו, לא נתתי לאף אחד לגעת בי כמעט. בטח שלא במובן מיני. יותר מזה, לא יכולתי אפילו לגעת בעצמי. זה תמיד הוביל אותי לחשוב על אדם. כמה טוב הוא הכיר אותי. איך הוא היה נוגע בי. איך הוא אהב לפנק אותי. איך הוא אהב לשמוע אותי גומרת. הוא אמר שזה היה לו כיף יותר מאשר לגמור בעצמו. איך תמיד הוא היה אוהב להדליק אותי במילים עוד לפני שבכלל נגע בי, וכשהיה מכניס את אצבעותיו לתוכי היה מתלהב לגלות כמה אני מוכנה בשבילו.

ניערתי את ראשי, ותומר משך את ידו אליו במהירות. "סליחה," אמר מהר. "אני פשוט לא רוצה שתבכי."
"זה בסדר," עניתי מהר לא פחות. "כל דבר מזכיר לי את אדם. גם הוא לא אהב לראות אותי בוכה."
תומר מלמל משהו כמו "מי יכול לאהוב דבר כזה?"
בחרתי לקחת שאיפה נוספת והעברתי לו את הג'וינט.
"אני חושבת שכדאי שאלך הביתה," אמרתי.
"בטוחה? את יכולה להישאר. אולי אם תישארי תהיה לנו ארוחת שישי נורמלית."

הוא הביט בי בציפייה, ופתאום ראיתי כמה טוב הוא נראה. לא היה לי ספק שהוא לא צריך להתאמץ כדי לא לבלות לילה לבד.
ניערתי את ראשי שוב, מה קורה לי?
הסטתי את מבטי ומלמלתי "בפעם אחרת…"

לקחתי את הדברים שלי, צעקתי להתראות לג'וני ומיהרתי לתפוס מונית הביתה, להצטנף במיטה, לתת לזמן לעבור לאט יותר.

המשך קריאה – חלק ב