בון אפטיט

“עכברוני, תזיזי את התחת שלך, עשרים שניות את בעמדת הרטבים, לפני שהרוטב בשמל יישרף” אני שומעת מהעמדה שלי את אדם צורח על הילה, המלצרית החדשה שהתחילה לפני יומיים. אני מנידה בראשי, מבינה בדיוק מה עובר למסכנה בראש עם תחילת הישמע הצרחות שלו. הלחץ שלו תמיד עולה סמוך לזמן פתיחת המסעדה. אדם הוא ללא ספק אחד השפים היותר מפחידים שנתקלתי בהם במטבח, בכל השנים האחרונות שעבדתי בתחום, לקח לי זמן להתרגל לכל השיגעונות שלו ובעיקר להבין שהשיגעונות האלה הם חלק מהגאונות של השף הכי טוב שעבדתי לצידו.

“לכי אני אפנה כאן במקומך” אני אומרת להילה שמחווירה משנייה לשנייה ואני זוכה בתמורה לכך לחיוך ראשון מבן אנוש כלשהו ביומיים האחרונים. מעטים האנשים שאני מאפשרת להם להיות סביבי ובטח שלחייך אליי בחופשיות.

התשוקה היחידה שלי מאז ומעולם היתה לאוכל ובישול ובחודשיים האחרונים אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לשרוד במסעדה של אדם שנחשבת לאחת הנחשבות בתל אביב. אם רק אתמיד כמו שעשיתי עד כה, הוא ימשיך לקחת עליי חסות מקצועית וללמד אותי את כל מה שאני צריכה כדי שאוכל גם אני יום אחד לגעת בכוכבים של המטבחים הטובים בעולם ומשם הדרך למסעדה משלי רק תלך ותתקרב.

לפעמים ורק ממש לקראת סוף המשמרת שלנו, אני יכולה לראות באדם משהו אחר מלבד השף התובעני והאכזרי שהוא, משהו גברי ומחוספס וכשאני במצב המתאים ובלי מספיק סקס אחרי עשר שעות בעבודות מטבח מתישות, אני מביטה בו בעיניים של אשה שנהנית לראות זרועות חזקות כמו שלו ובחזה הרחב שאני יודעת שמסתתר מתחת לחולצת השף הלבנה שלו שאף פעם לא מתלכלכת משום מה.

“כדור הארץ לעמית” אדם עומד ממש קרוב אליי ומנופף בידיו, מעיר אותי מחלומות שאין להם מקום בחיי ובטח לא במטבח הזה ועוד פחות כרגע, שעה לפני שהמסעדה נפתחת וכל המקומות המוזמנים מתמלאים באנשים רעבים שמשלמים הרבה מאד כסף לכל מנה מושלמת של אדם ברקת.

“כן אדם, אני איתך, רק חשבתי לרגע על הסלמון שבמקרר למחר” אני משקרת כבר בטבעיות ואני רואה שהוא לגמרי קונה את זה.

“אני צריך שתרדי למרתף היינות ותביאי לי ארבעה בקבוקים של מרלו” הוא אומר בטון הסמכותי שתמיד משאיר אותי ערנית גם אחרי שש שעות משמרת מתישה.

“אין בעיה שף” אני אומרת בביטחון ועושה את דרכי לכיוון המרתף. לרוב אני שונאת לרדת למרתף הקריר הזה לבדי, אבל ברור לי שכולם עסוקים במרץ ואין לי זמן להתנהג כמו ילדה קטנה. לאף אחד לא אמור להיות אכפת מהפחד שלי ממקומות קטנים וחשוכים ואני ממשיכה באומץ לעומק המרתף למדפים של המרלו.

בזמן שאני מתחילה להוריד אותם אחד אחד לתוך הסלסלה שלקחתי איתי, אני שומעת מלמולים בשפה זרה ויפה. אני מתקדמת לאט לאט לכיוון הקול ומזהה מהר שאלו הם לחישות בצרפתית שבוקעות מלא אחר מאשר אדם. הקול שלו נשמע אחרת לגמרי כשהוא שקט ומסתלסל בשפה זרה שאיני מכירה, אבל בזכותה קולו נשמע אחר, נעים ובעיקר מזמין.

אני מתקדמת לאט ומניחה את הסלסלה לא רחוק מרגלי השולחן עליו הוא נשען. כל מנח הגוף שלו רגוע ונינוח וכל הגבריות שחלמתי עליה מקודם מוחצנת במלוא הדרה. אני לא יודעת מה מפעיל אותי יותר כרגע, העייפות של חודשי עבודה מפרכים בקרצוף מקררים ובמאות הקילוגרמים של תפוחי אדמה שקילפתי עד שידיי התמלאו בשלפוחיות או היעדר התשוקה והסקס מחיי בגלל העבודה התובענית הזו.

אני עומדת כל כך קרוב אליו שאני יכולה כמעט לזהות באפי את שאריות ריח הבושם מעורפו מעורבבים עם חלק מריחות הבישול. לפני שאני מבינה מה אני עושה, שפתיי נוחתות על עורפו החשוף ואני משאירה אותן כך למשך כמה שניות לפני שאני קולטת את ראשו המופנה לעברי ועיניו המביטות אליי. אני מרימה את ראשי ומבטי נופל על השפתיים הבשרניות והאדומות שלו שקל לי מדי לדמיין אותן מזמינות אותי אליהן.

אני רוכנת לעבר שפתיו ובדרך מגניבה מבט לעיניו, שמראות אדישות משונה למעשיי, מה שמדרבן אותי להמשיך. הנשיקה שלי נמשכת לא יותר מחמש שניות ובשנייה שבה אני מפרידה את שפתיי משפתיו, אני מרגישה את כף ידו נצמדת לעורפי בכוח ומקרבת אותי חזרה לנשיקה עמוקה יותר. לשונו פורצת בכוח את שפתיי ומשתלטת על פי ואז באותה מהירות בה הוא קירב אותי, הוא מרחיק אותי.

“את אולי החלטת ליזום את ההתחלה כאן, אבל אני ורק אני אחליט מתי אנחנו מסיימים” טון הדיבור הסמכותי שלו מהמטבח חוזר וביחד עם עיניו החומות והנחושות, דבריו מקבלים תוקף אחר.

אני לא מעזה להמרות את פיו כאן למטה במרתף האינטימי הזה, בדיוק כפי שאיני עושה זאת במטבח למעלה. אני מהנהנת לעברו ורואה את עיניו יורדות לכיוון השדיים שלי המאופסנים מאחורי חולצת המטבח השחורה שצמודה להם.

“תורידי את הסינר” הוא מורה לי ואני מיד מסירה ממני את הסינר הלבן ומוסרת לו אותו. לרוב כאשר אדם מבקש מעובד להסיר סינר, הכוונה היא לפיטורים ואני מבינה שאלו הן ההשלכות על התנהגותי הפרועה איתו. פניי הנפולות והדמעות המאיימות לפרוץ מעיניי מפתיעות אותו והוא מרים את סנטרי לעברו, מביט לתוך עיניי. “עמית, שמתי עלייך עין מהיום הראשון שלך כאן ואני עוקב אחר כל תנועה שלך, גם כשאת לא שמה לב. ראיתי את ההתנהגות שלך עם שאר העובדים כאן. את שונה, את ראויה למשהו שונה, מסעיר, כזה שראוי למלכה שאת יכולה להפוך להיות בעזרתי. אני מוכן לצרף אותך למסע המסעיר שלי, אבל תצטרכי להסכים לחוות דברים אחרים בכל הקשור… למין. להיפתח לדברים אחרים. דבר אחד אני יכול להבטיח לך, את תיהני מאד.”

הוא מושיט לי את ידו ואוחז בידי “בואי אני אתן לך טעימה ממנת הספיישל שלי”. הוא גורר אותי לעבר אזור היציאה מהמרתף, למעין חצר פטיו פנימית שאין מסביבה כלום מלבד חומות. אנחנו לבד, נסתרים מעיני כל העולם. לפתע כל ההתנהלות שלו הופכת להיות מהירה ואגרסיבית. הסינר שלי נקשר סביב פרקי ידיי והן מורמות מעל ראשי בעזרת יד אחת שלו בכוח רב. אני מרגישה את הלחץ של בד הסינר הגס כנגד עורי, אבל במקום שזה יפריע לי וילחיץ אותי, אני נרגשת ואני מצפה לדבר הבא שיבוא ממנו.

תשאירי אותן שם ואל תעיזי להוריד אותן” הוא אומר ומביט קרוב לעיניי כדי שאראה כמה הוא רציני. הוא עוזב את ידיי ואז מרים את החולצה שלי למעלה מעל הגבעות השופעות שלי. הרעב בעיניו ניכר מיד והוא חופן את שדיי בכל הכוח, מושך אותם החוצה מהחזיה כך שיעמדו לרשות ידיו ופיו הנושף עליהם ומצליח להעמיד אותם זקורות מול עיניו.

יד אחת שלו חופנת בכל הכוח את השד הימני ואני יכולה כבר לדמיין את כל הצבעים הכחולים והסגולים שילוו אותי בימים הקרובים בכל פעם שאביט במראה בערום. העובדה שהוא משאיר משהו ממנו על הגוף שלי, כמו חותמת מיוחדת, מגרה אותי ואני מקשיתה את גבי ומותחת את החזה שלי לעברו.

“את אוהבת את זה אה? ידעתי שיש בך את זה” הוא לוחש לי באוזן וידו השניה נשלחת אל כתפור המכנסיים שלי. הכפתור נפתח בקלות וכך גם הרוכסן. המכנסיים הרחבים של העבודה שגם כך גדולים עליי במידה נושרים ממני מהר לעבר הקרסוליים שלי.

ברור לי שאם הוא יעביר את אצבעותיו על התחתונים שלי עכשיו הוא ירגיש את הרטיבות שהוא אחראי עליה ואין דבר שאני רוצה יותר מזה. אני חייבת שהוא ירגיש את ההשפעה שלו עליי.

“את מתפתלת תחת הידיים שלי, תראי איך האגן שלך זז בציפייה אליי” הוא מביט למטה על המפשעה שלי. אני רוצה לגעת בעצמי ולשחרר את הלחץ למטה, אבל חוסר האונים בכך שידיי קשורות למעלה, גורמות לי לחכך את ירכיי זו בזה מתוך ייאוש, מנסה ליצור את החיכוך שיביא לי את הצורך הכמעט קיומי שלי כרגע.

“תפשקי את הרגליים” הקול הסמכותי שלו גורם לי לפתוח את רגליי מהר בתסכול מסיום החיכוך, אבל בציפייה למה שהוא יעשה לי כעת.

הוא מעביר אצבע על מרכז תשוקתי ולא מפספס את הרטיבות המצטברת שם עם כל שניה שעוברת בציפייה והתרגשות.

הוא מכניס את אצבעו בין התחתונים שלי לגוף שלי ועושה את דרכו לתוך הפתח שלי. ברגע שהוא מחדיר את האצבע שלו לתוכי אני מרגישה את החשמל שעובר בכל נים בגופי. אני גונחת כשאצבע נוספת שלו מצטרפת לראשונה.

“כל הצוף הזה במיוחד בשבילי?” הוא מוציא את האצבעות שלו, מרים אותן לעבר פיו ושולח את לשונו כדי ללקק אותן. אני מגורה מהעובדה שהוא מלקק כרגע את הרטיבות של תשוקתי, אבל מבט אחד בלשון שלו מעורר בי תהיות גדולות יותר. אני מדמיינת את הלשון העבה והארוכה הזו טועמת אותי באותו אופן שהוא טועם את הרטבים המופלאים שהוא מכין. אני רוצה את הלשון שלו עליי, בתוכי ובכל מקום אפשרי בגופי. ידיי מתחילות להתעייף והן מתחננות לגעת בגופו. אני נאנקת מכאב של שריריי ידיי ומזיזה אותן בכוונה שיבין מה מקור התלונות שלי. הוא מסתכל על הידיים שלי באדישות ושואל “קשה לך מדי שהן שם?”

“כן” אני עונה בלחש.

“יופי, הוא עונה ומסתובב לאחור בלי להסביר למה זה כל כך יפה ואני נושפת החוצה אויר של תסכול מופגן. הוא מסתובב במהירות חזרה אליי ובעיניו כעס שגדל מהר מדי.

הוא מסובב אותי כך שהשדיים החשופים שלי פוגשים ראשונים את הקיר הקריר. הפער בין הקיר הקר לגופו החם שנצמד אליי מאחור מערערים אותי ולמרות שידיי עדיין נותרות מעל ראשי וקשורות, יש משהו בשינוי של התנוחה שמצליח להרגיע אותן קצת.

הוא מניח את שתי ידיו על שני צידי אגני ומושך אותי בכוח לעבר מפשעתו וידיי באופן טבעי נצמדות לקיר ונשענות עליו כתמיכה לגופי. ברגע שהוא רואה שאני יציבה עם ידיי הוא מתרחק מגופי והדבר הבא שאני מרגישה ושומעת על ישבני הוא נחיתה של כף ידו הגדולה על פלח ישבני הימני. אני מחניקה את הכאב בתוכי כדי שאף אחד לא ישמע אותי. אני מופתעת, אבל מוצאת נקודת עונג בעובדה שזה הגיע ממנו.

“זה העונש שלך על כך שריחמת על עצמך, בפעם הבאה המכה הזו תוכפל” הוא אמר בהתנשפות שלא נבעה ממאמץ אלה יותר מהתרגשות. “זה מובן?” הוא שואל ואני מהנהנת לעברו חזק יותר מראשו של הכלב צעצוע שדבוק ברכב של דוד שלי על לוח המחוונים.

“ועכשיו טעימה קצרה ממנת הספיישל של השף” אני שומעת את הגיחוך בקולו יחד עם פתיחת האבזם של החגורה שלו ואז הרוכסן.

אני אפילו לא מספיקה לדמיין את המהלכים הבאים כשלפתע אני מרגישה אותו נצמד בכוח לישבני עם זקפה גדולה וחמה כנגד גופי שהספיק להתקרר מהמכה שקיבל שניות קודם לכן.

הוא מתחכך בגופי עם זקפתו ואני בתמורה מזיזה בהתאמה את ישבני, קוראת לו, מפתה אותו ומזמינה אותי להיכנס לתוכי.

“את כבר רוצה אותו בתוכך?” הוא שואל בקול שקט וסקסי שמזכיר לי את הקול שלו בטלפון דקות קודם לכן.
“כן” אני אומרת בייאוש שאני לא מזהה בקולי.

מבלי לומר מילה נוספת הוא מוצא את הפתח שלי ודוחף את עצמו אליי עד הסוף, בלי המתנה ובלי טיפה אחת של סבלנות. אם עד עכשיו הוא שלט בעצמו לכל אורך הדקות האחרונות, עכשיו הוא חייתי, מהיר ולא מתפשר.

בדקות הקרובות העולם מסביבי לא קיים כך שאפילו קול הציפורים על העץ ליד נעלם, הזמן הלחוץ נעלם גם הוא והאוויר מסביבי נעשה כבד שלא כמו רגליי שמרגישות קלות ואני יודעת שזה בזכות העובדה שהוא אוחז באגני בכל הכוח ולא מאפשר לגופי להיכנע לכוח הכבידה.

אני מודעת לכך ששנינו גונחים באיפוק מתוך חשש להיתפס בעת המעשה הלא צפוי הזה, אבל ברגע השיא שנינו משחררים כל אחד בתורו את קולות העונג שמוכיחים לי שכרגע חוויתי את האורגזמה הטובה בחיי ואחרי שטעמתי ממנה, אחזור למסעדה המיוחדת והאישית שלו שוב ושוב ושוב.

הוספה למועדפים שלי