לרגליו

בזמן שאתם קוראים את הסיפור הזה אני נמצאת לרגלי אדוני. זה לא משנה מתי אתם קוראים אותו, כי שם אני נמצאת כמעט כל הזמן. מקומי הטבעי בעולם, מוכנה לשרת, להעניק את אחד מהחורים השייכים לו והמוכנים לו בכל עת, או למלא אחר פקודה שיואיל בטובו להעניק לי.

אני אוהבת כל רגע שבו אני נמצאת ליד אדוני, לא משנה מה הוא דורש ממני באותו הרגע, אבל אני הכי אוהבת את הרגעים האלה, שבהם אני סתם לרגליו – לפעמים הוא משתמש בי כהדום, לפעמים אני מעסה או מלקקת את כפות רגליו, אבל הרבה פעמים אני רובצת לידו ומביטה בכפות רגליו בהערצה. אסור לי להביט עליו אלא אם כן צוויתי לעשות כך, אבל על רגליו מותר לי להסתכל כמה שאני רוצה. אני אוכל לזהות את כפות רגליו בין מיליון רגליים אחרות. הרגליים האלה שבעטו בי ודרכו עלי, שליקקתי ושלא מעט פעמים הרשה לי לאונן בעודן בפי עד שגמרתי.

פעם זה לא היה ככה-פעם חשבתי שאני אדם שווה זכויות, היה לי שם, הלכתי על שתיים כאילו מגיע לי, ועשיתי דברים כמו ללכת לעבודה או לצאת עם גברים. פעם לבשתי בגדים ואכלתי על יד שולחנות ולא בקערת כלבים.
פעם הייתי אומללה וסיפרתי לעצמי שאני מאושרת, אבל אז האדון שלי הגיע והכל השתנה.

האדון שלי בועט בי ואני ממהרת לנשק את רגלו. שוב חלמתי בהקיץ ולא הקשבתי לו כשדיבר אלי.
״כלבה, אמרתי לך למצוץ לי, למה את לא מקשיבה?!״
״סליחה אדוני״ אני מסמיקה, מושפלת ובצדק. כלבה טובה תמיד קשובה לבעליה, אבל הרבה פעמים אני לא כלבה טובה.

אני נעמדת על ברכיי ומוכנה להוריד את מכנסיו בשיני (מיומנות שפיתחתי אחרי הרבה מאוד פעמים שחטפתי על שימוש בידיים שלי), אבל הוא מעיף אותי בדחיפה על הרצפה
״לא, כבר לא מגיע לך למצוץ לי״ הוא אומר, ונשמע עצבני ״נמאס לי לחזור על כל דבר פעמיים. תזחלי לחדר העונשים.״

״כן אדוני״ אני ממלמלת וממהרת להתחיל לזחול לכיוון החדר הכי מפחיד בבית. הדלת סגורה אבל האדון שלי התקין דלתות כלבים בכל החדרים, כדי שלא אצטרך לחכות לו כשהוא מעניש אותי או אומר לי להתכונן. אני זוחלת פנימה ומחכה לפקודות נוספות, עומדת על שש עם תחת באוויר לכיוון הדלת.