בטיול – חלק א

גררר… הרגשה מוזרה ומדהימה של רטט בלתי נשלט הרטיט את עמוד השדרה שלי… גרם לי להתנתק לרגע מהסובב אותי. הרגשתי את הלמות לבבי בחזה ובמפשעה, הכוס שלי פיתח חיים עצמאיים, שפתיו התנפחו והתקשחו במהירות הבזק ונלחצו למכנסיים הדקים שלבשתי, כרגיל רק עם חוטיני מינימליסטי מתחת. מאז שהתחלתי ללכת לטרקים עם אודי וחבורת המטיילים שלו, הנהגנו מסורת, כאשר הגענו למקום של מנוחת הלילה, הוא החל לארגן את האוהל, המדורה וכו' ובמקביל, אני "נעלמתי" מעבר לאיזו גבעה, סלע או שיחים עבותים, התנקיתי, החלפתי את לתחתוני חוטיני סקסיים שהוא קנה לי, ואת מכנסי הטיולים במכנסיים שנראות "תמימים" אך קטנים והדוקים יותר ממכנסי הטיולים, ואשר החיכוך עם הבד החלקלק שלהם עינג אותי. כך, היה לנו "סוד קטן" במהלך הערב, שחירמן את שנינו.

אבל הפעם, התחתונים החדשים שלא היו אלא כמה רצועות דקות, היו לי לרועץ.
"איזו פדיחה, רק שלא ירגישו" עלה במוחי הרהור תוך שאני סוקרת במבטי את הסובבים, שמעתי את קולם מבלי לנסות להבין אף מילה. מודה לחשיכה שמסביב ולתאורה האדומה של המדורה, שאולי מקטינה הסיכוי שיבחינו בסומק שהרגשתי בפניי.

"ואת?" קולו של יואש המדריך "עבר לידי" כשהמקל שהועבר ביננו הוגש לי.

"צאלה, תציגי את עצמך" חדר להכרתי צליל קולו המוכר והנעים של אודי שישב בחצי שכיבה על המחצלת מולי, ידו בתוך כיס מכנסיו וחיוך ממזרי על פניו, מבעד לשרעפי החרמנות והמבוכה שאפפוני, רק הוא ואני ידענו מה יש בכף ידו שבתוך הכיס.

התחלתי לספר על עצמי, כפי שהציע יואש וכפי שעשו בערך רבע מהמטיילים, כל אלה שישבו במעגל ממנו ועד אלי.

"שמי צאלה, ו…אני נשואה לערן, יש לי, לנו… שלושה ילדים. אני אוהבת טיולים כמו זה, עם הרבה הליכה, בעלי הנו איש מאד עסוק, לא כל כך בכושר עכשיו ואם כבר, מעדיף נופש "עירוני", לכן באתי עם אודי שהוא במקרה קרוב משפחה שלי (זו כמעט אמת אמרתי לעצמי). אני גרה ב…" ניסיתי לדקלם בקצרה את ההצגה העצמית שהכנתי, תוך שאני מתאמצת לייצב את קולי וגופי מבלי שאחשף. הבעיה שככל שהיה נדמה לי שהצלחתי, הלך וגבר הרטט בתוכי, מה שגרם כאמור לרעד בכל גופי ולגל חרמנות בלתי נשלט לכבוש אותי. סוף סוף סיימתי את משפטי ההצגה העצמית שהכנתי ושמחתי שהתור יעבור הלאה, למישהו אחר.

"לא סיפרת על עבודתך" דובב אותי אודי, נועץ בי מבטו עם החיוך המרומז, שרק שנינו ידענו פשרו.

הרטט העדין אך הבלתי ניתן להתעלמות בתוכי, פסק. נשמתי עמוק לרווחה והתחלתי לספר על עבודתי. מתבוננת על ידו של אודי בחשש. לאחר שניות בודדות, במקביל לתזוזה זעירה שהבחנתי בה מבעד לבד הכיס שלו, הרגשתי שוב רטט עמוק, עכשיו עם תנועת פיתול בתוכי.

הפעם "זה" כנראה נגע בנקודה רגישה במיוחד כי הקול שלי בגד בי לרגע, הרגשתי את הלמות ליבי המחשבת לקרוע את החולצה ואת הרטיבות השופעת ללא שליטה מהכוס שלי, בוודאי מרטיבה את חזית המכנס. הייתי כל כך לא מרוכזת בדבריי, "זהו, לא משהו מיוחד" אמרתי והושטתי את המקל ליושבת לצידי.

"רגע, לא סיפרת כמעט כלום על עבודתך, אני בטוח שזה יעניין את החברה כאן" לא עשה לי אודי הנחות.

"אוקיי" עשיתי עוד ניסיון, ״אז ,אני שותפה בסטרט-אפ, אנחנו מפת.." ושוב התגברה תנועת הפיתול ו"זה" נגע בנקודה הרגישה, כנראה שעינו הבוחנת של אודי שמה לב כי הוא שיחק בעזרת השלט שבכיסו בדיוק בתנועות כאלה שהחזיקו אותי סמוך מאד לסף כל הזמן. השמעתי שיעול מלאכותי. למזלי, אודי כנראה הגיע לסיפוק באופן זמני ואיפשר לי לסיים עוד 3-4 משפטים. הודתי לאל שמוקד העניין הציבורי יעבור הלאה וניסיתי להעביר את מקל ההצגה העצמית הלאה.

רטט חזק הקפיץ אותי. באופן אוטומטי הבטתי לצדדים, תוהה האם יתכן שאף אחד משכניי לא שמע או הרגיש כלום.

"רגע, רגע, שכחת לספר על תחביבייך" הקשה עלי אודי את עולו ומצד שני, ברוב חסדו, הוריד את עצמת הגירוי של ה… הנעוץ בתוכי.
"כן, אנחנו לא ממהרים לשום מקום" אישר יואש, והוסיף "הרעיון הוא שנכיר אחד את השני ונתידד ולא רק לצאת ידי חובה במשפט שיישכח אחרי דקה", כאילו נזף בי.

"אני קוראת המון, בעיקר מדע בדיוני, ציירת חובבת, בעיקר בעפרונות צבעוניים" קיוויתי לרצותו, אבל ברגע שסיימתי את המשפט שוב גבר הרטט המטרף.
"וגם… מכיירת ומפסלת בחימר ובעץ, בשאר הזמן מנגנת בחליל" המשכתי בקול רועד.
"קר לך?" שאל באמפטיה יואש.
"לא" עניתי מבלי לחשוב.
"כי את נראית לי רועדת מקור…"
"אני מציע שתתקרבי קצת לאש" הציע אודי "ותמשיכי, אל תצטנעי כל כך, ספרי על התערוכה".

שנינו ידענו שלא אתווכח איתו, קמתי ברגליים כושלות,מקווה שהנוכחים ובפרט הנוכחות לא ישימו לב לשפתי הכוס שלי שהתנפחו ובמיוחד עכשיו שנדחקו לצדדים ונלחצו לחזית מכנסי, מה שלא כל כך בלט כשישבתי ברגליים שלובות, אבל כשקמתי, הייתי משוכנעת שאי אפשר להתעלם מכך ומכתם הרטיבות המביך בחזית המכנס.

המשך קריאה – חלק ב