הזונה של הבוסית

קוראים לי דנה (שם בדוי) ואני רוצה לספר לכם איך הפכתי לשפחת המין של הבוסית שלי ענת (שם בדוי).
ראשית אספר לכם קצת על עצמי. הייתי בת 21, גובה ממוצע, לא שמנה, אולי קצת רזה, שדיים בינוניים, שיער חום אגוז, עיניים ירוקות. אני עובדת בהיי-טק, אני מקדדת את התוכנות שהחברה מוציאה ועושה להן דיבאג. לא היה לי חבר, לא כי לא רציתי, אלא כי הייתי במשרד רוב היום ולא היה לי זמן לחיי פנאי.
זה התחיל בסתם עוד יום רגיל. לבשתי טי-שירט ירוקה וחצאית שחורה שהגיעה עד הברכיים (אני בחורה די צנועה אבל לא דתיה). מתחת חזיה ותחתונים שחורים ונעלי עקב גבוהות בצבע זהוב. יצאתי מהבית באיחור קל לעבודה, עברתי את האבטחה ונכנסתי למשרד. פיטפטתי קצת עם השותפה שלי מיכל וניגשתי מיד למחשב להתחיל את יום העבודה. מיכל היא בחורה גבוהה ורצינית, שיער בלונדיני קצר וחליפה מאוד רשמית (למרות שתקנות המשרד לא מחייבות לבישת חליפה). הבוקר עבר בנעימים, ההספק היה מרשים, ואז בצהריים קיבלתי את הטלפון ששינה את חיי.
זאת הייתה הבוסית שלי שקראה לי אליה למשרד. שמרתי את הגירסא העדכנית של התוכנה על הכונן הקשיח וניגשתי למשרדה. היא ישבה ליד שולחן מנהלים גדול והקלידה במשך כמה דקות במחשב שלה לפני שהתפנתה אלי. ענת היא בחורה מרשימה ודומיננטית בשנות השלושים לחייה. ״דנה יש לי בשורות רעות במיוחד״, אמרה בקול נטול רגש כמעט, ״שבי״. התיישבתי באחד משני הכיסאות האדומים בצד השני של שולחנה. ״יש לנו קיצוצים די גדולים בתקציב״ המשיכה, ״ואנחנו מפטרים חמישה עובדים. את בניהם, לצערי.״ הייתי המומה. זאת הייתה העבודה שחלמתי עליה ולא הייתי יכולה להסתפק במשכורת פחותה מזאת. גם לא הייתה לי משפחה לחזור אליה, ההורים שלי עברו לצרפת והייתי בת יחידה. להורים שלי לא היה הרבה כסף כדי שיוכלו לשלוח לי לכן איבוד העבודה ממש לא בא בחשבון.
״לא, בבקשה!״ התחננתי, נואשת לשמור על מקום עבודתי. ״אני לא יכולה לאבד את העבודה הזאת. אין לי לאן ללכת!״ ענת הישירה אלי מבט קר וריק מאכפתיות ותירצה ״אני מצטערת, זה לא תלוי בי״. התקרבתי אליה וכרעתי ברך לצידה. ״בבקשה אני אעשה כל מה שתגידי רק אל תפטרי אותי!״. ענת הביטה עמוק בעיני עם המבט החודר שלה. ״כל דבר?״ שאלה והתחילה ללטף לי את הלחי בעדינות. כל השערות בגוף שלי סמרו כשעניתי – ״כל דבר״.
״תתפשטי!״ ציוותה.
התלבטתי לרגע והחלטתי לזרום עם הסטיות של, כי אני ממש חייבת את העבודה הזאת. התחלתי להתפשט, לאט. קודם הורדתי את נעלי העקב, חולצת אותן בעדינות. אחר כך פשטתי את החצאית, מגלה באיטיות את תחתוני השחורים, הורדתי את החולצה ונותרתי עומדת בתחתונים וחזיה בלבד. ״פנים לקיר, ידיים מאחורי הגב!״ פקדה, צייתתי. היא ניגשה אלי ולפני שהבנתי מה היא זוממת כבר היו לי זוג אזיקים על פרקי הידיים.
״שחררי אותי!״ דרשתי.
״תקשיבי עכשיו טוב״, לחשה בעוינות, ״מעכשיו את הזונה שלי. את תלבשי מה שאומר לך, תאכלי מה שאומר לך ותעשי מה שאומר לך. אם יש לך בעיה עם זה – צאי מפה עכשיו ואל תחזרי לחברה הזאת לעולם.״ היא פירשה את השתיקה שלי כהסכמה, הלכה לשולחן המנהלים הגדול שעמד במרכז החדר, פתחה מגירה, הוציאה משם מספריים שחורות גדולות וחזרה אלי. לא ידעתי מה היא מתכננת לעשות עם הנשק הזה כשאני אזוקה חסרת אונים לפניה והתחלתי לצרוח עד שידה תפסה בגרוני וקולי נחנק. ״על זה את עוד תשלמי״ סיננה בזעם וחיזקה את אחיזתה בגרוני. ״את אלה את כבר לא תצטרכי״ אמרה וגזרה לי את החזיה ולאחריה את התחתונים.
״די! ד-״ צרחתי עד שהיא דחפה את התחתונים לפה שלי. ״חסר לך שזה יוצא משם״ איימה. התחתונים היו לחים במידה מפתיעה, טעמתי את נוזלי הכוס שלי.
״בואי איתי״ פקדה ומשכה אותי בשערותי לשולחנה וכופפה אותי עליו. ״שלא תחשבי לזוז סנטימטר״.
נותרתי ככה, כפופה על שולחן המנהלים הקר, ערומה כביום היולדי, עם תחתונים בפה וידי אזוקות מאחורי גבי. האזיקים לחצו וצבטו, זה היה פשוט עינוי. לפתע הנחיתה את ידה על ישבני. ניסיתי לצרוח, אך התחתונים שבפי ספגו את הרעש. היא הוציאה את התחתונים מפי ״את הולכת לקבל עכשיו עשרים הצלפות, תספרי אותן בקול, לא תספרי טוב? נתחיל מהתחלה. על כל פליטה שיוצאת לך – תקבלי עשר מכות נוספות.״
היא התחילה להנחית עלי מכות ולפתע קיבלתי אחת חזקה במיוחד ״לא ספרת! מהתחלה!״. דמעות עמדו לי בעניים בזמן שטבעה את ידה שוב ושוב על ישבני בזמן שאני סופרת בקול ״1…2…3…״, בשלב מסויים נפלטה לי צעקה ״עוד עשר!״ צהלה ענת. חמשת המכות האחרונות היו ממש חזקות וירדו לי בהן דמעות.
ענת משכה בשערי ובעזרתו הכריחה אותי להזדקף ואז הורידה אותי על ברכי. היא שמה לב לדמעות שעיטרו את לחיי וסטרה לי בלחי ״לא מגיע לך לבכות, זונה. התנהגת לא טוב וקיבלת את העונש שלך.״ היא סטרה לי עוד מספר פעמים וירקה על פני. הרגשתי כל כך מושפלת, בכיתי בכי תמרורים. ״תחזרי לעבודה״ ציותה בזמן שפתחה את האזיקים, ״תחזרי לכאן בסוף היום״.
התלבשתי, כמובן ללא חזיה ותחתונים, יצאתי ממשרדה ופניתי ישר לשירותים לשטוף פנים. אחר כך חזרתי למשרדי, למזלי מיכל השותפה שלי לא הייתה שם. מאוחר יותר שמתי לב ששולחנה ריק מחפצים. התיישבתי בקושי בכיסאי, ישבני כאב מהמכות, וניסיתי לחזור לעבודה ולשכוח מהישבן השורף.
אחר הצהריים עבר בשקט, מיכל לא חזרה למשרד, הנחתי שכנראה היא פוטרה במקומי. ההספק היה ממש לא משהו, אבל זה לא היה עוד יום רגיל…
בסוף יום העבודה, אחרי שכולם עזבו את הבניין והצללים השתלטו על המסדרונות ניגשתי אל משרדה של ענת. נקשתי קלות על הדלת הסגורה ושמעתי את קולה הסמכותי של ענת קורא לי להיכנס. פתחתי את הדלת ועמדתי בפתח, חוששת להיכנס.
״למה את מחכה? תיכנסי ותסגרי את הדלת, זונה!״
עשיתי כמצותה ונעמדתי מול שולחן המנהלים ״בבקשה תני לי ללכת! אני לא אגיד כלום!״ התחננתי. היא התעלמה מבקשתי ״אני צריכה לומר לך לעשות כל דבר? תתפשטי, כלבה מטומטמת!״ צעקה באכזריות. פשטתי את בגדי, שמספרם התכווץ מאז הבוקר. היא נעמדה ומשכה שוב בשערי, הפעם ממש חזק, דמעות התחילו לרדת כשהתכופפתי על שולחנה בלית ברירה.
היא החלה ללטף את ישבני, מעבירה אצבע עדינה על פי התבעת שלי. ״אני רואה שעוד לא נכנסו לך לתחת״ ציינה, זה היה נכון. אמנם לא הייתי בתולה, אבל לתחת לא נתתי לאף אחד להתקרב לי. ללא אזהרה היא דחפה אצבע בבת אחת לתוך החור. זה כאב. צרחתי. ״אל תכריחי אותי לדחוף לך שוב משהו לפה״ עקצה אותי והתחילה מזיינת אותי עם אצבעה. היא הוציא את האצבע והתחילה לזיין אותי עם שתי עצבעות, מעלה את מספר האצבעות בהדרגה עד שדחפה את כל האצבעות וקצת מהאגודל והפסיקה. היא נעמדה מולי וציוותה עלי לפתוח את הפה. כשלא פתחתי היא משכה לי בשיער באכזריות, מובן שמיד פתחתי והיא הכניסה את האצבעות לפי, נותנת לי לטעום מהחרא של עצמי. ״תנקי הכל״ ציותה בעודה מושכת חזק יותר בשערותי.
אחרי שאצבעותיה היו נקיות היא חזרה לאחורי ולאחר כמה שניות הרגשתי כאב חד בתחת כשהיא דחפה לשם באט-פלאג בלי טיפת חומר סיכה. צרחתי ללא הפסקה. זה כל כך כאב. היא תפסה בשערי ובבת אחת זקפה אותי, משלשת את הכאב בישבני. ״את הולכת להישאר עם הפלאג הזה בתחת עד מחר בבוקר כשאקרא לך אלי, מובן?״ הנהנתי בלית ברירה, ״את תתקלחי איתו, תשני איתו ותחזרי איתו מחר בבוקר ואל תנסי אפילו להתחכם, כי אני אראה אם הוצאת אותו.״
התחלתי לבכות. פשוט בכיתי בלי שליטה. ״בכי לא יעזור לך זונה עלובה״ זרקה אלי. ״ועוד דבר,״ המשיכה, ״מחר את באה לעבודה עם מעיל, ושום דבר מתחתיו – לא חולצה ולא חצאית. מובן?״
לא עניתי מרוב בושה.
״מובן??״ חזרה בתקיפות ונתנה מכה על הפלאג שהיה בתוכי.
״כן״ יבבתי בחזרה.
״כן מה?״ שאלה ומשכה לי שוב בשיער. ניסיתי לחשוב מה היא רוצה שאענה, אבל לא הצלחתי לחשוב תחת הלחץ והכאב.
״כן גבירתי״ ענתה בשבילי ענת ונתנה לי עוד מכה בישבן, עוד מכה מייסרת שדחפה את הפלאג יותר עמוק.
״מעכשיו כל פעם שתפני אלי בלי התואר ׳גבירתי׳ תענשי. עכשיו לכי הביתה״ אמרה ובעטה אותי ממשרדה, פשוטו כמשמעו, וזרקה אלי את בגדי לפני שטרקה את הדלת.
נכנסתי לרכבי ושוב התחלתי לבכות מכאב כשהתיישבתי על הפלאג. הגעתי הביתה, התקלחתי (עם הפלאג בתחת ועם כוס רטוב באופן בלתי רצוני), נכנסתי למיטה ושכבתי שם שעות, לפני שהצלחתי להירדם.