הסיפור פיקטיבי לחלוטין ומכיל דמויות מתחת לגיל 18.
כשהגענו, מיד הייתי נבוכה.
"מקורות 2017", פסטיבל הטבע והחופש ואני באתי עם הילד שלי.
באיזור החניה המדברית פגשתי את רעות וענת, שתי החברות הקרובות-רחוקות שדירבנו אותי להגיע. חידשנו את הקשר דרך הפייסבוק והשיחות איתן הזכירו לי את צעירותי. את הרוח המהפכנית, את הצעירה שהייתי פעם. כל שיחה איתן גרמה לי להרגיש עשר, אם לא עשרים שנים צעירה יותר.
כשהן הציעו לי לבוא איתן ל"מקורות" היססתי. מה לי ולפסטיבל טבע באמצע המדבר? אשה בת 50 עם ילד בן 13, יומיים למדבר לישון באוהלים? אבל ההגיון לא שלט בדפנה הצעירה, זו שהתחבאה שם בפנים. הילדה בת ה-20 הזו שמסרבת להאמין שהיא רואה גוף של בת 50 כשהיא מסתכלת במראה, הייתי חייבת את זה לה והסכמתי.
"מה זה, הבאת את יוני"? רעות שאלה מופתעת. היא וענת התחילו לצחקק, "הביאה את הילד".
"לא הייתי אמורה"? שאלתי בתמימות. יוני בקושי הרים את הראש מהטלפון כדי לשים לב על מה אנחנו מדברות.
"לא, לא. זה בסדר, אל תדאגי. נמצא לו מה לעשות", הן הרגיעו אותי.
התחלנו ללכת לכיוון הפסטיבל שהיה עדיין היה בהקמה. אירוע הפתיחה תוכנן לערב וכרגע חבורות של צעירים הקימו מבנים מאולתרים וכל מיני פסלים ונדנדות. הייתי חייבת להודות שהמקום היה נראה מוזר אבל גם בעל פוטנציאל. הדבר היחיד שברור היה לי – כדי ליהנות בערב כזה, חייבים לשמור על ראש פתוח.
"זה האוהל שלכם", הכריזה רעות כשהגענו לאחד האוהלים היותר מרוחקים.
"שיחקת אותה, דפנה. אם יש דבר שווה בלהיות אמא זה לדעת לתכנן מראש. אף אחד פה לא חשב על להזמין אוהל פרטי מראש. כולם פה חולקים. אבל תמיד היית האחראית, הא"? ענת חצי החמיאה חצי ביקרה את הרעיון שלי לתכנן מראש משהו בטיול שכזה.
"אנחנו באוהל לידכם" היא הוסיפה. "תתארגנו, וניפגש שעה לפני הפתיחה? נאכל משהו ונלך יחד".
ענת ורעות הצטרפו לצעירים בהקמה ויוני ואני הנחנו את התיקים.
"אין פה מיטה"? הוא מיד תחקר. ריצפת האוהל הייתה מכוסה בשמיכות צבעוניות.
"פסטיבל טבע", השבתי. "צריך להתחבר לטבע, לא"?
הוא נשכב על אחת השמיכות והמשיך לתקתק בטלפון. הופתעתי שיש לו קליטה במקום כזה. אולי הוא סתם שיחק באחד המשחקים שלו.
העייפות מהנסיעה הארוכה נחתה עליי. הנחתי את הראש על כרית הצוואר שהבאתי איתי, הדבר הכי קרוב לכרית שאקבל פה – ונרדמתי.
התעוררתי רגע לפני שענת ורעות היו אמורות להגיע.
"למה לא הערת אותי"? שאלתי את יוני, הוא רק משך בכתפיו.
התחלתי לפשפש בתיק, מנסה להחליט מה ללבוש לאירוע הפתיחה. החלטתי ללכת על שמלה ארוכה ופרחונית שהרגישה לי מתאימה לאירוע כזה. רק איך אני שמה אותה עליי? אין פה שירותים, אין פה מחיצות. הבן שלי שוכב סנטימטרים ממני.
"יוני…" אמרתי נבוכה, "אני צריכה להחליף. תסתובב?"
"אוח", השיב בתסכול. הוא הסתובב ונתן לי את מעט הפרטיות שאני יכולה לקבל במקום כזה. פשטתי את החולצה והמכנסיים, כל הזמן מסתכלת על הילד שלי שלא יסתובב ובטעות יראה את אמא בתחתונים.
השמלה עלתה פיקס. אפילו שלא לבשתי אותה כבר שנתיים, אם לא יותר. עד שהגעתי לחזה. לא עולה. נכון, נזכרתי – זו לא שמלה שלובשים עם חזיה.
"רגע, אל תסתובב" וידאתי עם הבן.
הסרתי את החזיה, שדיי הגדולים נשפכים החוצה. רק שלא יסתובב עכשיו, נלחצתי. זה מה שחסר לי, שיוני שלי ייראה בטעות את הציצי של אמא שלו. לבשתי את השמלה, חופנת את שדיי כדי להצליח לסגור את הרוכסן. נראיתי טוב או לפחות כך חשבתי כי מראה בטח לא הייתה שם. השמלה מחצה את שדיי, מועכת אותם בתוך השמלה.
רעות וענת נכנסו. פתאום הרגשתי מטומטמת.
"וואו, איזו שמלה" רעות צחקקה.
שתיהן בקושי לבשו משהו. מכנסונים קצרים וגופייה שאפשר לראות דרכה את כל החזיה. פתאום יוני הרים את הראש מהטלפון.
"מה זה, זה מה שלובשים פה"? שאלתי.
"אין דבר כזה, דפנה. פה לובשים מה שרוצים. את תראי. חלק בשמלות כמוך, חלק בגופיות, חלק בחליפות. כל אחד מה שבא לו, זה כל הרעיון". רעות המשיכה.
ענת התפרצה – "חלק סתם יהיו בתחתונים" היא צחקה. רעות מצטרפת אליה בצחוק גדול. העיניים של יוני נפערות מלשמוע את זה.
לקחתי את רעות וענת החוצה לרגע.
"את רצינית עם התחתונים או שצחקת"? שאלתי.
"כן נו, כל הרעיון זה חופש וטבע". ענת ענתה.
"אבל…יוני פה. הוא בן 13".
"אל תדאגי, נו. הוא לא הילד היחיד בטח. זה חופשי, זה נחמד. אין לך מה לקחת את ברצינות".
"אבל…ככה שהוא ייראה נשים בתחתונים"? דאגתי.
"זה איזור פתוח, זו מסיבה. אין לך מה לדאוג מזה", רעות ענתה.
"אין פה שום דבר שהוא לא רואה כשהוא הולך לבריכה בקיץ", ענת המשיכה.
"כן…מניחה שאת צודקת", השבתי.
"יאללה, בואי נלך. האירוע כבר מתחיל".
ארבעתנו התקדמנו לעבר המוסיקה. אנשים רוקדים, אורות מאירים ומדורות מתלקחות. מיד נותנים תחושה של פראות וצעירות. ענת ורעות רצו קדימה.
"נחמד, לא"? ניסיתי לגשש אם יוני בכלל מתעניין.
"האמת שכן", הוא חייך.
החזקתי את ידו, ואמרתי "אז יאללה". התחלנו לרוץ גם, מצטרפים לחברותיי.
התחלנו לרקוד ליד אחת המדורות. עכשיו כבר אי אפשר לשמוע אחת את השני. אין יותר איך לדבר, רק לרקוד וליהנות. גבר בן 40 בלי חולצה התחיל לרקוד לידי, שומר על קשר עין. חייכנו. הסתכלתי על יוני וראיתי שצעירה חמודה בשמלה פרחונית דומה לשלי כבר תפסה אותו, רוקדת איתו ומצחקקת. הזכירה לי את איך שהייתי חוזרת הביתה מהעבודה כשהיה בן 6 ורואה אותו רוקד ומשתולל עם אריאלה הבייביסיטר שלו. אולי זה לא היה כזה רעיון רע להביא אותו לפה, חשבתי עכשיו. במדורה שליד ראיתי עוד שני ילדים, בערך בגילו. עכשיו נרגעתי לחלוטין.
הרשתי שניפרד. שום דבר לא ייקרה, אמרתי לעצמי. אנחנו באמצע המדבר. כולם פה אנשים אחראיים שרק רוצים קצת חופש מהחיים המדאיגים. הבן שלי יהיה בסדר ובכלל, הוא כבר גדול. אחרי בר מצווה. שום דבר לא ייקרה.
מצאתי את עצמי ליד אחד הפסלים הגדולים שהקימו כשהגענו. מיד נמשכתי לאיזור הזה שהיה איזור האמנים. קופסאות של צבעים ומברשות שכבו על הריצפה. המוסיקה שם הייתה מרגיעה יותר מבאיזור המדורות שאופיין בעיקר בטראנסים רועשים. כאן הרגשתי יותר "בבית". מוסיקת שאנטי מרגיעה, וציירים חובבים.
"הנה את", רעות הפתיעה אותי מאחור. "נהנית"?
"כן, ממש כיף", השבתי.
"איפה יוני"?
"אה…מסתובב בטח". עניתי.
"יפה, סוף סוף הבנת שאין מה לדאוג פה, הא?"
"כן…"
"אני מתה על כאלה", היא אמרה, מתכוונת לאירוע הציור שמולנו. "אני הבאה בתור"!! היא צעקה, מרימה את ידה. ההיפי המזוקן מיד מבחין בה. "אין בעיה"! הוא עונה.
"את הולכת שייציירו עלייך"? שאלתי.
"כן, בטח. כדאי לי שמש או ירח"?
הבחור המזוקן נדחף – "שמש, שמש. ירח לא ייראו פה בחושך", הוא התבדח.
רעות הורידה את הגופייה והתיישבה ליד הצייר. הבטתי בה, כל כך חופשייה, לא חושבת על דבר. קינאתי.
הוא צייר עליה שמש יפהפיה. על הבטן, עם הקרניים ממשיכות לעבר החזה. פתאום היא הורידה את החזיה. "תמשיך עד למעלה", היא אמרה.
"מה זה, מה את עושה"? שאלתי.
"מה"?
"בלי חזייה ככה בחוץ"? הובכתי בשבילה.
"תשתחררי, דפנה. כולה ציצי. שלי לא ענק כמו שלך". השיבה.
הבחור המזוקן מיד הסתובב לראות על מי רעות מדברת שיש לה כזה ציצי גדול.
"את הבאה בתור, כן"? הכריז.
"לא…לא נראה לי", השבתי. למרות שכן רציתי. אבל זה היה לפני שהבנתי שלהיות טופלס זה חלק מהסיפור.
"נו, אל תהיי כבדה. ראיתי איך הסתכלת קודם, את מתה לציור", רעות דחפה.
"את לא חייבת להוריד", המזוקן המשיך.
"טוב, אבל בלי להוריד", הכרזתי.
השמש האירה מבטנה של רעות והיא שמה בחזרה את החזיה. תפסתי את מקומה, מרימה מעט את השמלה כדי לחשוף את הבטן. שמתי את הידיים על הברכיים, מסתירה את התחתונים.
בלי לשאול הוא החל לצייר עליי פרח. שושנה ארוכה. הגבעול התמשך והתמשך.
"הגבעול קצת ארוך, לא"? שאלתי.
ידעתי מה הכיוון שלו. הבטן כבר נגמרה והשושנה עדיין לא צוירה. ידעתי איפה הוא מתכנן לצייר אותה.
"אולי תורידי את השמלה? הוא לא יכול לצייר ככה", רעות אמרה.
רציתי להיפתח. באמת. רציתי להיות פראית וצעירה ובלי דאגות. רציתי להתפשט פה מול כולם, להיות זו שלא איכפת לה. בגיל 50 ידעתי שזה עכשיו או אף פעם. אבל יוני היה בראש שלי כל הזמן. היססתי. רעות לקחה אותי לצד.
"את דואגת מיוני"? שאלה.
"כן…"
"לא יעזור לו אמא סגורה ומבואסת. אני רוצה שתהני פה".
"אני יודעת, אבל אני אמא. את לא יודעת איך זה".
"אוקי, מה אם אני אלך למצוא אותו ואשב איתו קצת באוהל? מתי הוא בדרך כלל הולך לישון? 11? אני אשב איתו שעה, אשכיב אותו לישון ואחזור".
"את תעשי את זה"? התפלאתי.
"כן. אם תבטיחי לי שתפתחי ותהני קצת פעם אחת", היא גערה.
חייכתי אליה. היא הלכה למצוא את יוני ואני חזרתי לשבת. פשטתי את השמלה. בתחתונים וחזה חשוף ישבתי על הריצפה, שושנה מצוירת עליי.
נסחפתי במוסיקה, באנשים, בטבע. את הפרח האחרון הוא כבר צייר על השד השמאלי שלי. חייכתי. הסתכלתי על השמלה שלי, זרוקה על הריצפה לצידי. הפכתי לאשה הזו שקיוויתי לה. האשה שיכולה לשבת עירומה במדבר, אנשים סביבה – וליהנות.
ואז יוני הגיע.
חפנתי את שדיי החשופים, נבוכה.
"יוני! מה אתה…איפה רעות"?!
חיפשתי את השמלה, פתאום לא מצליחה לראות שהיא ממש לידי. המוח התרוקן. יוני פשוט עמד שם, בוהה בי.
"סליחה, אני…הוא פשוט צייר ו…" לא ידעתי מה להגיד.
התלבשתי, כועסת על עצמי. כועסת על רעות.
הלכנו יחד בחזרה לאוהל בלי להחליף מילה.
כשהגענו, שנינו נשכבנו על השטיחים, בוהים בתקרה.
"סליחה, חמוד". זה כל מה שיצא לי מהפה.
"לילה טוב", הוא ענה.
שנינו עצמנו עיניים, יודעים שאנחנו לא באמת הולכים לישון.
אחרי שעה בערך של שכיבה בדממה, שברתי את השתיקה.
"חשבתי שהיית עם רעות. אחרת לא הייתי…"
"הלכתי לחפש אותך כי…נראה לי שלא הייתי צריך לבוא לפה". הוא אמר.
"למה"? שאלתי.
"הייתי ליד המדורות ו…בת התחילה להתפשט".
"ככה מולך"?
"לא יודע אם היא ראתה אותי. אבל…אני יודע שאסור", הוא אמר.
פתאום התמלאתי מבוכה. ברור שלא רציתי שהילד הקטן שלי ייראה ציצי בגילו, אבל לא חשבתי שהוא מיוזמתו יחשוב שזה אסור, שלא יירצה לראות.
חזרנו לשתוק.
בראש רצו לי מיליון מחשבות. האם האטימות שלי באמת פוגעת ביוני? האם בגללי הוא כזה סגור ומפחד?
"יוני…." פלטתי.
"מה"?
"אתה מתבייש מעירום?" לא האמנתי שהמילים יצאו מפי, מה פתאום אני מדברת עם הילד שלי על זה?
"לא יודע…" הוא השיב, מהוסס.
"אתה יודע שזה…טבעי, נכון"? אמרתי.
"כן…"
"אני פשוט…אני גאה בך שהלכת כשהבחורה הורידה בגדים. אבל…פשוט לא הייתי כועסת גם אם לא היית הולך. אוקי? סליחה, זה מביך אני מצטערת שאני ככה מדברת על זה".
"זה בסדר, אמא".
קמתי מהצד שלי והלכתי להתיישב לידו.
"יוני, אתה יודע…פעם הייתי הולכת למקומות כאלה כל הזמן".
הוא לא הגיב, אולי ממבוכה.
"הייתי מאוד פתוחה ופראית כשהייתי צעירה".
"אוקי"… הוא ענה, לא יודע למה אמא שלו מדברת איתו על ימי הזוהר שלה.
"פשוט ש…מאוד השתניתי מאז, אתה יודע. איך שאתה מכיר אותי, ככה סגורה. זו לא ממש אני. ואני…אני מפחדת שהאטימות שלי השפיעה עליך".
יוני התרומם, התיישב על הריצפה.
"עשיתי משהו לא בסדר"? הוא שאל, חושש.
ליטפתי את ראשו.
"מה פתאום, חמוד. בכלל לא. אתה ילד נפלא".
הוא חייך.
"פשוט…אני רוצה שלא תהיה סגור כמוני. אני רוצה שתהיה לך ילדות טובה, בלי פחדים ודאגות".
הוא השפיל מבט. בטח חשב שאני מבקרת אותו. זו לא הייתה כוונתי.
"יוני…הציצי שלי…הוא הראשון שראית"?
"היחיד", הוא ענה.
"יוני…אני רוצה ש…" בקושי מצאתי את המילים. המחשבות רצו לי בראש. אני והילד שלי לבד באוהל, בטבע.
"מה אמא"? הוא הפציר.
"יוני, אמא הולכת להוריד את השמלה בסדר"?
"אוקי", הוא השיב, מסתובב כמו כשהחלפתי בבוקר.
"אתה לא צריך להסתובב. אני…אני רוצה שתראה".
הוא הסתובב בחזרה. שנינו נבוכים. בשקט של האוהל, הרחק מהמסיבות, שררה אווירה אינטימית. פתחתי את הקשר האחורי של השמלה ונתתי לה ליפול קדימה, משחררת את שדיי. מול הבן שלי.
הוא בהה בהם. השדיים הראשונים שלו. לא רציתי להגיד כלום, להרוס את הרגע. חפנתי אותם, נגעתי בהם, מדגימה לו את הרכות של החזה הנשי.
ראיתי איך היד שלו מהססת, רוצה לגעת.
"יוני…אתה יכול. אם אתה רוצה".
הוא הושיט ידיו, לאט. נוגע ברכות, מלטף, ממשש. הבן הקטן שלי, משחק לי בשדיים.
הסתכלתי למטה על המכנסיים שלו, אולי מקווה לראות…בליטה. אך לא ראיתי כלום.
"יוני…" פניתי אליו. "אני רוצה שתדע שאתה יכול לדבר איתי על הכל. להגיד הכל".
"אוקי", הוא ענה, מבויש, חוזר לשחק בציצים שלי.
"יש משהו"? הפצרתי.
"מה"?
"משהו שאתה רוצה…לבקש".
"לא יודע", הוא משך בכתפיו.
"יוני, תנסה…. תיפתח איתי".
"אולי….".
"כן"? שאלתי.
"שנתפשט".
חייכתי. קמתי ווידאתי שהריץ' רץ' של האוהל סגור. שיש לנו פרטיות. פרטיות מוחלטת כדי שאני והבן שלי נוכל להיות עירומים לחלוטין.
עמדתי מולו ופשטתי את השמלה לחלוטין. הוא כמעט רעד מלחץ כשפשט את החולצה והמכנס. עכשיו, דרך התחתונים הקטנים שלו יכולתי לראות תגובה. זקפה קטנה ומתוקה, מסתתרת.
התקרבנו וחיבקנו אחת את השני. צמודים, הסרנו יחד את התחתונים.
"יוני, זה טבעי מה שאנחנו עושים, אתה יודע את זה נכון"?
הוא הנהן. מושיט ידו אל איבר המין.
"זה בסדר", אמרתי.
הוא החל ללטף את עצמו. קצת משפשף, קצת טופח למעלה ולמטה. הבנתי שזו תקופה של גילויים, שהוא עדיין מחפש, לומד כיצד לענג את עצמו.
פתאום החל להתנשם.
"בוא יוני.
"אמא"! הוא זעק.
"אל תתבייש….תשפוך", עודדתי.
הושטתי את כף ידי אל איברו.
"תוציא הכל, יוני. תשפוך"!
הוא הגביר מהירות, מאבד שליטה. ולפתע הרפה. הרגשתי את השפיכה שלו על היד שלי. מטפטפת לי על הרגל. הוא סחט את איבר מינו, מוציא את כל זרעו על גופי.
לקחתי את השמלה מהריצפה, מנגבת את הזרע של בני מעליי וממשיכה לנגב אותו.
חיבקתי אותו חזק, גופינו העירומים מתאחדים.
נשכבנו לישון יחד, בעירום, זה לצד זו. פתוחים. טבעיים.
שם באוהל, ב"מקורות 2017", חזרנו למקורות. אמא ובן. אמא וילד. חולקים הכל.
הסיפור הכי יפהההה ומחרמן שקיים!!!😋
אהבתי!! בתור התחלה.
יש המשך, כן? רוצה מאד לקרוא, איך הוא בועל אותה, להנאתםן המשותפת…
כתוב מצוין וכמובן שמחרמן מאוד
תודה! כיף לדעת שעדיין קוראים את הסיפור שלי.
סיפור יפה. כתוב יפה.
בניגוד לאחרים אני דווקה לא חושב שצריך להיות המשך.
לשמור על המתיקות
מתי ההמשך
אם אפשר המשך של הסיפור שבו הם מתחילים להזדיין.
מקסים!
דפנה חייב את ההמשך
חייב המשך !!
סיפור מדהים! כתוב טוב ויפה.. כמו כל הסיפורים שלך! מחכים בקוצר רוח להמשך..
גאוני, מתי המשך?
מדהיםםםם
מדהים
בבוקר החברות הגיעו והצטרפו למסיבה.
לאבד את הבתולים עם חברה של אמא, ואז עוד אחת.
ואין כמו אמא לקינוח
התחלה מעניינת, יותר מענין מה יהיו הגבולות שלך בהמשך הסיפור…
סיפור נחמד שכתוב בצורה ריאליסטית למדי, ולכן ממחיש מדוע ניצול מיני של קטינים נחשב לעבירה פלילית.
התגעגענו אלייך דפנה, תכתבי יותר…
התחלה טובה, הבנייה טובה של העלילה. מצפה להמשך
יש המשך???
איך אני יכול לפות אלייך בפרטי ולבקש שתכתבי לי סיפור
זה רק ההתחלה
עוד מעט נראה את ההמשך המעניין
מי שלא רוצה לקרוא על גיליו שלא יפתח את ההמשך
ציפיתי לראות גילוי עריות. . .