אני כאן כדי להרגיע

שלישי אחר הצהריים, סיימתי ישיבה בעבודה ובדקתי הודעות. הווטסאפ תמיד על שקט. כולם יודעים, שאם זה דחוף – מתקשרים.
4 הודעות ממנה. כולן קצרות.
הראשונה – “אני רוצה שתבוא היום בערב לקראת 18:00”.
20 דקות אחרי, הודעה שניה – “אני צריכה שתבוא היום בערב”. אין אימוגי’ אין כלום…
10 דקות אחרי – “אני חייבת שתבוא היום בערב!”
5 דקות אחרי ( אין סבלנות) – “נוווווווו למה אתה לא עונה?!?!?!?!” ( ככה במקור ,כן..)
כי יש לי חיים חוץ ממך חמודה, זה למה…
שולח הודעה בחזרה – “רוצה, צריכה או חייבת? את מוכנה להחליט?”
אני מכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא רגילה לקבל מה שהיא רוצה, שהיא ממש צריכה שאגיע, ושההודעה הזו תשגע אותה עוד יותר.
שניה לא עוברת – “בשש אני מחכה!”
אני עונה – “אין מצב! לקראת 19:00 אולי רק ב 19:30” מותח קצת את הגבול.
ואז – “להגיע או לא? אשתדל להקדים”
“תגיע”.

19:10 לוחץ על הפעמון. אין תשובה. מחכה דקותיים, לוחץ שוב. לא קורה כלום. מתחתי את הגבול יותר מדי? חוזר לאוטו, שולח הודעה. “אני למטה, את מתכוונת לפתוח?”
כמה דקות עוברות… “אני בשיחה”.

19:22 מצלצל שוב. פותחת. מעלית. הדלת של הדירה פתוחה קצת. דוחף את הדלת בזהירות, היא במסדרון. סריג שחור עם צוורון גולף צמוד לחזה, וחצאית עד הברכיים סגול/בורדו וגרבי צמר אפורןת. היא מסתכלת עליי בזמן שהיא ממשיכה לדבר בטלפון עם אוזניות, מסמנת לי להיות בשקט עם אצבע מורה לשפתיים שלה. מצמידה שתי כפות הידיים שלה אחת לשניה בתנועה של “תודה”, (אני מבסוט..) ואז, ארבע אצבעות כלפי מעלה וביד השניה מצביעה על הריצפה.

אני מבין, אבל לא רוצה להבין…”מה?” אני שואל ללא קול.
היא חוזרת על זה, יד שמאל עם ארבע אצבעות כלפי מעלה ויד ימין עם האצבע המורה לכיוון
הריצפה.
אני מסתכל עליה מלמעלה. המבטים שלנו ננעלים. היא אומרת “שניה רגע”. מוציאה אוזניות.
“על 4 עכשיו. מה לא הבנת? אל תעצבן אותי יותר ממה שאני מעוצבנת, ולא רק בגללך!”
מרימה יד למעלה, ומושכת אותי כלפי מטה. פאק. זה כואב. אני על 4. אף פעם לא הבנתי את זה, אם אצבעות הרגליים, הברכיים והידיים נוגעות בריצפה זה 6 לא.4 נכון או לא?

היא נעמדת לפניי, עדיין במסדרון, אני מביט בגרבי הצמר האפורות. היא הולכת לכיוון הדלת וסוגרת אותה, ואז היא מתיישבת עלי. פותחת את הארון שממול , אני מסובב את הראש לראות מה היא עושה, היא דוחפת את הראש שלי לצד הקיר ולרצפה. אז אני לא רואה מה היא עושה. היא ממשיכה לדבר וממשיכה לזוז על הגב שלי, המשקל משתנה.
“טוב ביי, נדבר מחר… (שקט) …לא…לא אמרתי… ביי חמודה טוב… לא, אין לי סבלנות. ביי”.

“סופסוף הגעת” היא פונה אליי.
“כן” אני עונה (תענה על מה ששואלים – זה הכלל הראשון!)
“אני צריכה שתעזור לי במשהו”.
“אם אוכל, בוודאי”
“רד לחניון לרכב שלי, יש מאחורה ארגז קרטון, תעלה אותו בבקשה לדירה, המפתחות של הרכב והדירה על השולחן, אני נכנסת להתקלח, תרד, תביא את הארגז, תוציא את מה שבפנים, ואז את הקרטון הריק תוציא למרפסת”.
היא שמה יד על הראש שלי ואז אני שומע אותה ליד האוזן שלי” תהיה נחמד אליי היום, היה לי יום קשה ואין לי סבלנות”. ואז היא קמה ונכנסת למקלחת.

אני מתיישב על הרצפה, הסריג והחצאית זרוקים על הרצפה. אני מתרומם יחד עם הבגדים, מניח אותם מסודר על הכיסא ליד השולחן אוכל, לוקח את המפתחות, ויוצא מהדירה בזמן בדיוק כשהמים במקלחת מתחילים לזרום.

מעלית לחניון, חניה 35 בפינה הרחוקה, הברלינגו שלה עומדת שמה דפוקה בכל הפינות, שריטה גדולה לאורך כל צד ימין… פותח את תא המטען ומוצא קרטון (בצבע קרטון) עם כמה כתובות בסינית (כמובן). להפתעתי לא ממש כבד. מוציא, נועל (ידנית, כי אין שלט) מעלית, דירה. שם על שולחן האוכל והולך למטבח להביא סכין. המים במקלחת עדיין זורמים.

פותח את הקרטון ומוציא מן משולש מספוג קשיח, כמו הדום לרגליים של כורסא אבל בצורת משולש ישר זוית, שהיתר בערך באורך של 70-80 ס”מ והגובה בערך 40-50 ס”מ ובערך באותו הרוחב. בד נעים למגע בצבע שחור מכסה את המשולש מכל הצדדים ואת היתר במן גומי. אני מניח שזה על מנת למנוע החלקה על הריצפה.
מוציא את הקרטון למרפסת, ומנקה שאריות מעל השולחן.
המים עדיין זורמים. הולך למטבח להחזיר את הסכין וחוזר לשבת על הספה שבסלון. (היא לא אמרה לחזור לרדת על 4 בסוף המשימה, תעשה מה שאומרים לך – כלל שני).

מוציא את הטלפון, בודק הודעות , שקוע במיילים ולא שם לב שהיא יצאה.
“נו, מה אתה אומר?” היא שואלת? עומדת בכניסה לסלון.
“את מרגישה יותר רגועה אחרי המקלחת?” אני עונה בשאלה משלי.
“כן, קצת רעבה, אבל הרבה יותר טוב. אבל מה אתה אומר על מה שקניתי?”
אין לי מושג מה לענות על זה.
היא לובשת סוג של טוניקה בצבע לבן עד אמצע הברכיים עם מחשוף עמוק ושרוך דק שקושר את
הצווארון, ככה שרואים את החריץ של החזה, והחזה שבגודל הנכון לגוף הקומפקטי שלה (165/67)
מותח את הבד. הלבן מחמיא לעור השזוף שלה, ובסוף הרגליים החלקות שלה כפות הרגליים עטופות בגרבי ספורט
קצרות.
“מה זה אמור להיות?” אני שואל.
“זה משהוא שאמור לעזור לך להרגיע אותי” היא אומרת, “אז כמו שאמרתי קודם, תהיה נחמד כי אין לי סבלנות” ומרימה אצבע באזהרה. אני ממתין הסבלנות. (היא לא שאלה, היא לא אמרה לעשות – סתום ת’פה ותמתין , הכלל השלישי). היא נכנסת לסלון, מכבה את האור.

החדר חשוך, אבל האורות של המחשב/מפצל חשמל/ראוטר/הנקודה האדומה של הטלויזיה, עושים מספיק אור לראות לאן אתה הולך ומה קורה בחדר.
“תביא את הכרית” היא אומרת.
אני מביא את זו שעל הספה (הכריות הקטנות המעצבנות, שרק לוקחות מקום) אני מתחכם.
“את המשולש, מעל השולחן״ היא אומרת ומזל שחשוך כי אם מבטים יכלו להרוג..
אני עובר לידה בדרכי לשולחן האוכל, ריח קרם הגוף שלה מספיק כדי לשבור כל התנגדות שלי, אם נשארה.
“שים על הרצפה בין השולחן לטלויזיה”.
אני מניח, ככה שהחלק הארוך מקביל לשולחן.
ממתין.
שקט.

נראה לי שגם היא לא ממש יודעת מה היא רוצה, סבלנות תמיד היתה הצד החזק שלי. וממש לא שלה. אני עומד לידה משלב ידיים על החזה וממתין. היא מתנועעת בעצבנות ומעבירה משקל מרגל לרגל.
אני מתחיל להבין מה ה”כרית” הזו אמורה להיות. אני מסתיר חיוך, וממתין.
אני בוחר את מילותי בקפידה – “איך בדיוק זה אמור לעזור לי להרגיע אותך?” אני שואל.
היא מסתובבת לכיווני, מסתכלת עליי מלמטה למעלה, מרימה אצבע ומנפנפת מולי, (אם מבטים יכלו להרוג).
אני תופס את כף היד שלה, ומסתכל לה בלבן של העיניים. המבטים ננעלים. כמה שניות והיא משפילה מבט. אני מוליך אותה לכיוון ה”כרית” ומבין שיש בעיה במידות ובגבהים. מרים את ה”כרית” ושם אותה על השולחן הנמוך של הסלון.
פורש את הכירבולית מהכורסה על כל הקונסטרוקציה שבניתי.
“תעלי” אני אומר.
היא מסתכלת עליי, לא עוזבת לי את היד, מניחה ברך אחת על השולחן ואז את הברך השניה.
היא נשכבת על ה”כרית”.
אני הולך לכיוון הראש ומושך אותה לכיווני.
חוזר חזרה מאחוריה.
כפות הרגלים מחוץ השולחן, השוקיים על השולחן, הירכיים על צלע אחת של המשולש, האגן בדיוק
בקודקוד של המשולש, וכל החלק העליון של הגוף על הצלע השניה.
שקט.
אני שומע אותה מתנשמת.
המראה שאני רואה סקסי בטירוף, הבד נמתח על התחת הסקסי שלה שמובלט בגלל התנוחה שלה.
שקט, אני מתקרב לאוזן שלה ולוחש בשאלה, “הכל טוב?”
“מממ” היא עונה.
“יש בעיה אני אומר, תעמדי רגע שוב על הברכיים”
היא מושכת את עצמה ונעמדת.
אני פותח את הקשר שסוגר את הטוניקה למעלה, ומושך את הבגד מעל לראשה.
היא נשכבת שוב, ערומה.
אני חוזר מאחוריה.
נעמד על הברכיים על הריצפה, ידיים אוחזות בשולחן והפנים שלי במרחק של כלום מהתחת שלה. היא מרגישה את הנשימות שלי על עורה, היא נאנחת. עוד לא נגענו אחד בשניה ושנינו חרמנים ממה שעומד להיות.
סבלנות.
מכניס את היד לכיס ומוציא “Dam Dental” (מי שלא מכיר שיחפש באינטרנט) וממתין.

“נו כבר” היא צועקת בלחש ובתקיפות, ושני דברים קורים במקביל, היא מפשקת את שני הפלחים בידיים שלה, ומיידית הלשון שלי שמכוסה ביריעה ננעצת בחור.
“אוחחחחחחחחחח” ארוך היא פולטת.
אני מוציא ומכניס, מלקק מסביב, מעל ובתוך …היא משמיעה קולות הנאה ואיומים בסגנון של “שלא תעיז להפסיק”. אני מסלק את הידיים שלה ופותח את הישבנים בעצמי, מאפשר לה פשוט להרפות את הגוף ורק להתענג ולהרגע, הרי לשם כך הגעתי.
פתאום אני מרגיש אותה. כפות הרגליים שלה נוגעות בי.
אני ביד אחת פותח את החגורה ומוריד את המכנסיים והתחתונים.
ואז לוקח סיכון מחושב בסדרת צעדים מתוכננת:
1. מפשק את התחת.
2. תוקע הכי עמוק שאני יכול את הלשון (שמכוסה ביריעה) לחור ועושה סיבובים עם הלשון בתוכה.
3. מחזיק את שני הקרסוליים שלה ביד אחת.
4. ביד השניה מוריד את הגרביים.
היא משמיעה קולות, אני יודע היא לא מרוצה מהמהלך, אבל הלשון שלי שחופרת בתוכה מטריפה
אותה. איך אני יודע? כי ברגע ששחרתי את הקרסוליים היא מרימה את כפות הרגליים שלה על מנת לגעת וללטף לי את
הביצים.

ביד אחת אני מפשק שוב, וממשיך ללקק במרץ.
ושוב לוקח סיכון ודוחף את היד השניה בינה לבן הכרית. היא נענית ומרימה קצת את האגן על מנת שאכניס בנוחות.
ברגע שהתמקמתי היא לוחצת את עצמה אליי.
עכשיו זה רק עניין של זמן.
וסבלנות.