במעט שנותר ונאבק בכבלי הקרניים העולות
מערסל אותך לתוכי, זוכר ליל נשכחות
איך אהבנו לאהוב, איך ידענו לותר קלילות,
לותר על רגעי המבוכה ולקפץ זה על זה כאיילות.
במעט שנותר, רוצה לנשום אותך עוד לרגע
לדעת שאתה שלי ולו לדקה נצחית ללא פגע,
ידענו את שאהב האחר ונתנו מכל הלב והגוף
הבאנו זה את זה לשיאים, ידענו לעוף.
במעט שנותר, והנה שאון הרחוב עולה
ואתה לעברי פונה, בוקר טוב, עונה.
קם מן המיטה, מתלבש, גופך לי כמאכלת,
דקה או שתיים וכל שנותר ממך היא דלת.
המעט שנותר, לפחות נשארה כמזכרת.