פילבוקס – חלק ב

זהו המשך לסיפור פילבוקס – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

שנינו פורצים את שער הברזל שתוחם את מוצב הפילבוקס לעבר עמדת הבידוק מעבר לכביש.
לפנינו נגלה רכב תקוע בתוך קיר הבטון המזוין ממנו בנוי הפילבוקס, דלת הנהג פתוחה וממנה אדם שוכב חצי בתא הנהג – חצי על הרצפה – מדמם וסמוך לידו אקדח.
איתן רץ אליו ומתחיל לבדוק אותו עם ציוד הרפואה מתוך הווסט שלו.
אני ממהר לעדי שעומדת בכניסה לעמדת הבידוק, הנשק שלה עדיין מכוון לעבר הנהג, שעכשיו איתן רוכן מעליו. היא ב׳מצב עמידה׳ חזק, העיניים שלה עוד בתוך הכוונת – והיא לא שומעת אותי.
אני מיד תופס בקנה הנשק שלה ומסית אותו הצידה. האחיזה שלה חזקה ואני חוטף ממנה את הנשק בעוצמה.
׳היא לא איתנו׳ אני חושב בדאגה ׳אסור שהיא תכנס לי לשוק׳
אני תופס אותה בכתפיים לשווא, ואז שם את שתי ידיי על פניה.
״עדי״ אני פונה אליה בלחש.
העיניים הגדולות משתחררות, האישונים הירוקים שלה ננעלים על שלי, לא ממצמצות. החזה שלה עולה ויורד מרוב התרגשות, אני מרגיש את עורק הצוואר שלה פועם במהירות ובחזקה. אני מנסה להרגיע אותה. בלי לשים לב מעביר את ידי בשיער החום הפזור שלה ומסית אותו מהפנים האדומות אל מאחורי האוזן, ממנו עדיין נוטף ריח מרכך משכר. בחיי שלא זוכר מה אמרתי, אבל לאט לאט העיניים שלה התחילו להרטב מולי. היא עוצמת אותן עם הריסים המעוגלים שלה, דמעה קטנה נוזלת מצד העין ונותנת לי חיבוק חזק. הראש שלה נשען על החזה שלי, ידיה מאחורי גבי, אף קול לא נשמע מפיה.
החיבוק היה מאוד קצר ולמרות זאת, תחושת געגוע מוכרת מתפשטת בי. המון זמן שעדי לא חיבקה אותי ככה.
אחרי כמה שניות היא משחררת ממני ומסתכלת עליי.
תוך כדי ניגוב העיניים ומשיכה קלה באף, היא אומרת לי ״אני בסדר״.
אני לא מאמין לה, ומתחיל לבחון את הגוף שלה – מחפש פציעות לאורך גופה, מלפנים ומאחור. ההנהון הקטן שהגיע לאחר מכן עדיין לא משכנע אותי.
״איך קוראים לך?״
״עדי״.
״ איפה את משרתת״.
״מגב איוש״.
״איפה אנחנו״.
״פילבוקס ג׳למה״.
״מה קרה?״
״הוא בא עם האוטו משם ו..״ היא מתחילה לגמגם. זה החלק הקריטי בסכמת הטיפול בנפגעי טראומה.
״הוא רצה להרוג אותך״.
״הוא רצה להרוג אותי״ היא אומרת, מבטה לא יורד ממני.
״אז הרגת אותו״.
״אז הרגתי אותו״.
״למה הרגת אותו?״ ווידאתי.
לאחר שתיקה קטנה היא אמרה ״הרגתי אותו כי הוא רצה להרוג אותי״.
״ילדה טובה״ אני אומר והיא מחייכת אליי את החיוך המתוק שחיכיתי לו, היא כזאת אמיצה, לוחמת אמיתית.

אני נותן לה כמה משימות פשוטות כדי להחזיר אותה לעניינים.
״עדי״.
״כן עומר״.
״זה עוד לא נגמר, אני צריך שתעשי בשבילי שלושה דברים״.
״אוקיי עומר, מה לעשות?״
״קחי את מכשיר הקשר מבפנים, תנעלי את עמדת הבידוק מאחורייך ותבואי איתי״ אני אומר והיא מבצעת.
אני מסתובב ומתקדם לעברו של איתן סמוך לרכב.

״הנהג מת, היא ירתה בו כמו שצריך – לא היה לו סיכוי״ הוא אומר ומצביע על שלולית דם גדולה סמוך לאוטו. ״3 פגיעות חזה ואחת בצוואר, הלך פייפן״.
״אוקיי״ אני אומר ופונה לעדי.
״תעלי בקשר מול החמ״ל שלכם שיביא לפה חפ״ק, כרמל א׳ לאבטח אותנו ואת 18ג שיפנו אותו מכאן״ היא מהנהנת וישר יוצאת לעבוד ״לצבא יקח זמן להגיע״ אני אומר לאיתן שמהנהן בהתרגשות, לא מתייחס למה שאמרתי וממשיך. ״היה נוסע במושב האחורי, הוא פצוע קל, רק כדור שעבר דרך יד שמאל וכמה שריטות בכתף״
הוא אומר ומצביע לעבר אדם ערבי, יושב על הרצפה בישיבה מזרחית עם הגב אליי. הפנים שלו נשענות על חומת הבטון, על הכתף תחבושת אישית ועל הזרוע חוסם עורקים – שתי הידיים אזוקות מאחורי הגב. מאחורי הראש קשור בד פלנלית שחוסם את העיניים שלו מלפנים.
אין ספק שאיתן הוא חובש מקצועי.
״אוקיי, למה אתה מתרגש כל כך?״ שאלתי אותו.
״אתה לא מזהה את הרכב?״ הוא משיב לי באיפוק, כמעט קופץ באוויר.
אני בוחן את הרכב בקצרה ויורד לי האסימון, זה הרכב של השכן של זויעד אבו חליל. אני מביט באיתן ואצל שנינו עוברת אותה המחשבה בראש – יש לנו זמן קצר לפני שכל מג״ב איו״ש יבואו לפה, והמפק״צ לא יסלח לנו על פספוס הזדמנות שכזו. שנינו תופסים את העצור ומכניסים אותו לחדר שלנו בתוך המוצב.

אני מתקדמת לעבר הפילבוקס כדי להחליף את נטע לי. אחרי שהזמנתי לפה את כל מג״ב איו״ש, עדיף שהיא תנהל את כל הבלאגן שיקרה פה, היא המפקדת כאן בתכלס. בדרך אני עוברת ליד החדר של הבנים, איתן עומד מבחוץ מדבר בטלפון, ונראה כאילו הוא שומר על משהו בפנים.

״אני מבטיח לך, אתה לא צריך למהר״.
איתן מתעלם ממני ומדבר בקול רם בטלפון.
״כן תסמוך עלינו, אם תבוא זה יעשה עוד יותר בלאגן. עד שמג״ב יקחו אותו עומר יסיים איתו…. בדוק, זה סתם בירוקרטיה .. תאמין לי לא נצטרך שום חקירה משולבת.. כשתבוא הכל יהיה מוכן.. סגור תשלח לי את זה בוואצאפ..כן אני אעביר לו״.
כשהוא מתרחק מעט מהדלת, אני שומעת שיח מתלהם בערבית מהחדר. קול אחד מדבר בלהט אבל עם קצת מבטא והשני מגמגם מעט ועונה לו בתשובות קצרות.

אני עולה למעלה ופוגשת את נטע לי זורחת מהתרגשות.
״איזה אלופה את!!! אני לא מאמינה״ היא מחבקת אותי.
״פעלת בול כמו שצריך״ היא מתנתקת ממני, עדיין מחזיקה בכתפיים שלי, מנסה לדלות ממני חצי חיוך
אני יוצאת מהשוק ומחייכת אליה חזרה.
״את צודקת, אם זה לא היה הוא זאת הייתי אני״.
״בדיוק!״ היא אומרת בחיוך. אנחנו מביטות אחת בשנייה באהבה.
״אמרתי לחפ״ק שיבוא״ אני חוזרת לענייני מקצוע כדי להרחיק את המחשבות מהראש
״הם באים עם כל העולם ואשתו. עדיף שתרדי למטה לדבר איתם כשהם יגיעו, ראית הכל מלמעלה״.
״את צודקת, תסתדרי פה לבד?״
״כן כן, אני אשמח לכמה דקות״ אני עונה בחיוך.
״בסדר, בתנאי שאנחנו יושבות לדבר אחר כך רק את ואני״.
נטע לי נותנת לי חיבוק אחרון ויורדת למטה. אני מסתכלת על איזור הפיגוע שכאילו קפא בזמן. אני עדיין קצת בהלם ממה שקרה, מקווה שבאמת פעלתי נכון כמו שנטע לי ועומר אמרו לי.

אחרי 8 דקות מגיעה כיתת הכוננות בתוך רכב ה׳דוד׳, ולאחריו 18ג עם החובשים שלא נותר להם יותר מדי מה לעשות. ככול שעבר הזמן יותר ויותר כוחות הצטברו במוצב הקטן והצפוף שלנו. בצד אחד אני רואה את נטע לי מדברת עם איזה פלאפל וסביבה עוד קצינים. מלכה, זה בדוק יקדם אותה בתפקיד. איזה מזל שהיא שם ולא אני.
בצד השני אני רואה את איתן, רב עם אנשים וכמעט נלחם בגופו מלתת לכמה מגביניקים להכנס.
בדיוק כשנראה שהוא כמעט והולך להפסיד, דלת החדר נפתחת והם זורמים לתוכה פנימה, לא שמים לב לעומר שיוצא משם עם מעט דם על הידיים, עדיין לבוש בחולצה גזורה, מכנסי מדים וסנדלי שורש מהבוקר. הנשק השחור קופץ מאחורי גבו עם כל צעד שהוא עושה, מחייך לאיתן שנותן לו כיף והם יוצאים מהמוצב, בדיוק בזמן כדי לפגוש רכב סופה צבאי שלא שייך לאירוע. הם נכנסים פנימה, ונשארים בפנים דקות ארוכות.

״היי, קוראים לך ללמטה״ אומר לי מגבניק אחד. לא שמתי לב בכלל שהוא עלה לפה ״אני מחליף אותך בנתיים״ הוא אומר, מאוכזב שנתנו לו תפקיד כזה מעפן. אני יורדת, וכמות האנשים ששואלים אותי שאלות לא נגמרת. אני מרגישה שחוקרים אותי, משתמשים בי, מחכה שכל האירוע יגמר.

רק לקראת הערב הכח האחרון עוזב את המקום, לא לפני שקיבלתי מחמאות ממפקד מג״ב בעצמו שהספיק להגיע לכאן בסוף היום עם דובר צה״ל וכתב Ynet.

אני ונטע לי יושבות בחדר המטבחון ושותות קפה קר.
אין צורך לעלות לפילבוקס כרגע, אותו חייל מסכן עדיין שומר במקומי למעלה, מחכה שיבואו לאסוף אותו. סוף סוף קצת שקט, ואני מרגישה שהמוצב שקודם היה קטן, נהיה פתאום מרווח ועצום, השקט ממלא את כל החלל ויוצר בועה שמגינה עליי ועל נטע לי.

״עבודה טובה חבר׳ה״ אמר לנו המפק״צ מהמושב שלו בקדמת הסופה, מעיין בדף ממצאי החקירה שעשיתי לעצור בזמן שאני נוהג ברכב. הנהיגה מרגיעה לי את המחשבות.
״גם אם הוא לא מודה בזה, אני בטוח שזה אבו חליל שתפסתם. ובזכותכם אפילו לא נצטרך ממנו שום דבר יותר, הוא נתן לנו כל מה שאנחנו צריכים בשביל לסגור על ראש החוליה הזאת״.
״האמת, שהיה לנו סתם מזל. אפילו לא ירינו במחבל, היינו פשוט בחדר״ אמרתי בצניעות, מרוכז בכביש.
״מי ירה?״ הוא שאל אותנו.
״עדי ממגב״ איתן ענה.
״ראיתי אותה, דווקא חמודה. איזה אלופה״.
״כן, חמודה מאוד״ נפלט לי בשקט.
אני מביט הצידה, שניהם מסתכלים עליי.
״מה?״ שאלתי.
״חשבתי יש לך חברה עומר״ אמר לי המפק״צ.
״כן, בינתיים״ עניתי בלחש.
״איך בינתיים?״ הוא התפלא. לא מתאים לו להתעניין בחיים האישיים שלנו.
״בינתיים״ השבתי בקצרה.
״כדאי שתפתור את העניין הזה מהר״ הוא קבע וחזר להסתכל בדפים ״פעם אחרונה שרבתם כל הראש שלך היה בבלאגן, אני צריך אותך מפוקס עכשיו״. הבטתי באיתן דרך המראה האחורית שמשך בכתפיים. גם הוא היה מופתע מהדאגה שלו פתאום. אחרי שתיקה קצרה, אמרתי ״כן המפק״צ״ כמו חייל טוב.

״רוצים לעצור לאכול?״ הוא שאל ״מגיע לכם לדעתי״.
״בטח״ ענינו שנינו יחד. מזמן לא אכלתי משהו טעים באמת, אבל יותר ריגש אותי לטעום מעט מהאזרחות שבחוץ.

נסענו ל״זמן בשר״ ביישוב דבורה הסמוך. ׳מעיין חרוד׳ קרוב לכאן מאוד, גם פה הייתי עם עדי.
מראה שלושה אנשים במדי צבא יושבים לאכול לא זר למקום, אך עדיין משך מעט מבטים.
״אופק!״ קרא המפק״צ בשמחה לעבר אדם שנדמה כאילו הבעלים של המקום ״מה העניינים?״
״מצויין אחי״ הוא מחבק אותו חיבוק חם ״וואלה התגעגעתי אלייך. כולם התגעגעו, מתי אתה חוזר ליחידה?״
״יש זמן יש זמן״ הוא צחק.
״אני רואה שהתחלת לבוא אליי רק אחרי שהרגת מחבל״ הוא אמר ״כולם כבר שמעו בחדשות״.
״האמת שהם היו שם, לא אני״.
את המבט של אותו אופק אני אזכור לנצח.
״מה אתה אומר? לוחמים כאלה צעירים וכבר עם איקס? איזה כבוד. תביא אותם איתך כשתחזור אלינו לצוות איתמר״.
״תאמין או לא אני חושב על זה״ הוא צחק.
אני ואיתן מביטים אחד בשני בהפתעה גמורה, אבל מנסים לשדר מעין רוגע מזוייף.
״מה תרצו? אתה יודע שאתה לא צריך לדאוג כשאתה אוכל אצלי. אני אביא לכם הכל״.
״תודה אחי, אני מעריך את זה״ המקפ״צ הודה לו, והתיישבו לאכול.

נטע לי עומדת שוב במטבחון עם הגב אליי, מערבבת שתי כוסות קפה קר בכוס בזמן שאני יושבת על הספה.
״אני לא מאמינה לך״ היא אומרת לי ״רק במגבת?״
״באמת״ אני עונה ״התפדחתי רצח מולו, וזה כאילו לא הזיז לו״.
״ישר אחרי שיצאתי מפה?״ היא שואלת.
״כן. חמש דקות אחרי זה״ עניתי.
״אז מה עשית?״
״הוא נכנס ישר להתקלח. הוא נראה לי ממש עצוב. את יודעת אם קרה משהו? בכל מקרה הכנתי לו את הטוסט שאת הכנת לי. הוא עף על זה״.
״את הטוסט שלי?״ קולה קפץ בהפתעה ״אין לך בושה? זה היה בשבילך!״ היא צחקה.
״אני מודה באשמה״ הרמתי ידיים בתבוסה.
״אני חושבת שיש לו בעיות עם חברה שלו״ היא מתקרבת אליי עם שתי הכוסות בידיים, נעמדת לצד הספה קרוב אליי. הראש שלי ס״מ בודדים מהמותניים שלה.
אני מביטה בה למעלה, בזמן שהיא מגישה לי את אחת הכוסות. כל השיער שלה גולש לצד שמאל של הגוף, אסוף בקוקו.
״איך את מרגישה?״ היא שאלה אותי בטון אימהי. אני לוקחת ממנה את הכוס, נאחזת בתחושת ידה הרכה, בזמן שהיא הולכת מסביב לשולחן ומתיישבת לידי. רגלה מקופלת לכיווני על הספה.
״בסדר גמור״ עניתי, עדיין מעט בסערת רגשות ממה שקרה.
״עכשיו כשכולם הלכו״ המשכתי ״הרבה יותר טוב״.

״את ועומר״ היא חזרה לנושא ״נשמע שיש ביניכם ווייב חזק. את רוצה אותו?״ היא שאלה אותי לפתע, לוקחת שלוק מהקפה.
״עכשיו כשאת אומרת את זה, יכול להיות״ משכתי בכתפיים.
״דווקא הייתי בטוחה שאת יותר בקטע של איתן״ היא אמרה.
הסמקתי, נזכרת איך היא תפסה אותי על חם. לקחתי שלוק כמחאה על זה שהיא העלתה את הנושא.

״את מאוד יפה״ היא אמרה פתאום.
לא ידעתי מה להגיד, הבטתי בה פורמת את שיערה מהגומייה, ומפזרת אותו מאחוריה. הבטתי בה בהלם. הרבה זמן שמישהו לא אמר לי את זה. הלב שלי דפק, לא יודעת מה להגיד.
״ראיתי שהצצת לנו״ היא המשיכה בקול רך ״וראיתי שאהבת את זה״ היא שמה את ראשה בכף היד ונשענה על גב הספה, מביטה בי במבט עמוק. כל תשומת הלב הזאת חוללה משהו בתוכי. הרגשה שלא הרגשתי לפני. הזכרון שלה גונחת מאתמול בערב עלה בראשי, שערה שזוהר מאור הירח. גופה רוטט מאושר. רציתי להרגיש את מה שהיא מרגישה. לא שמתי לב בכלל שהיא שמה את היד הרכה שלה על הירך שלי. טמפרטורת הגוף שלי עולה. זה נעים להרגיש שוב שמישהו רוצה אותך. אבל כל אחד? אני מתנתקת מהחלום וקמה מהספה.
״את רצינית?״ אני צוחקת, מביטה בקיר ומשלבת ידיים.
״רק זורקת רעיון לאוויר״ היא מתגוננת.
אני מחזירה את המבט אליה כשהיא פורמת את נעלי החי״ר הכבדות, ומניחה את כפות רגליה העדינות על שולחן הקפה. יש לה לק לבן ועדין בציפורניים. אני צופה בה לוקחת עוד שלוק מהקפה, מביטה בי תוך כדי.
היא פורמת את חולצת המדים, ונשארת עם גופיה לבנה. רצועות החזייה השחורה שלה מציצות החוצה.

שלוש דפיקות בדלת הורסות את הרגע בינינו.
אלה הבנים. הפעם הם החליטו להיות מנומסים לשם שינוי, ולא מתפרצים ישר לחדר.
אהלן!״ הם זרחו, מתעלמים מהסיטואציה ״הבאנו כמה דברים. לא כל יום מסכלים פיגוע״ עומר מחייך ופורס חטיפים על השולחן הקטן. איתן מתיישב בטבעיות ליד נטע לי, ששמה את ראשה על כתפו, עדיין מביטה בי בעיניה היפות.
יש אצלנו מסורת בצוות – חייבים לציין לטובה אירועים כאלה.
זה חשוב, כי הספק תמיד יכול לתקוף אותך בהמשך החיים. כך אתה זוכר שנתנו לך גב ותמיכה, ואתה לא לבד.
הכי גרוע זה להרגיש לבד. ישבנו ודיברנו לאורך הערב. החטיפים והעוגיות נגמרו מזמן ועברנו לשתות תה. זה מה שהיה בארון הקטן של המטבחון.

״אני זוכרת ששמעתי את החריקה של הבלמים והסתובבתי לכיוון האוטו״ עדי סיפרה לנו.
״ראיתי את האקדח לחלקיק שניה ואחריו הוא כבר מת. אני לא זוכרת שדרכתי, או שיריתי, אבל פתאום הוא כבר היה מת. הסתכלתי עליו עד שעומר בא״ היא חייכה אליי.
גם נטע לי ואיתן הביטו אחד בשניה למרות השיחה הקולחת בינינו, מתח גדול הורגש באוויר. נטע לי סיפרה איך היא התחילה לגלוש עם אחיה הגדול ועל הפעם שהיא טסה לסרי לנקה עם חברים. היא לא יכולה לחכות לשחרור ולחזור לשם. איתן מציע לה לעשות גם קורס צלילה לפני שהיא טסה לשם.
עדי סיפרה שכשהיא תשתחרר היא רוצה ללמוד חינוך ולהיות מורה כשתהיה גדולה, כמו אמא שלה. פחות משנה לה איזה כיתה, אבל שיהיה ביסודי.
״איפה שאפשר באמת לחולל שינוי״ היא אומרת.
אני מספר על הטיולים שהייתי עושה עם אבא ברחבי הארץ מאז שאני קטן. הוא היה מדריך תיירים והכיר כל חור במדינה ״אני לא חושב שהוא אי פעם הוציא מפה״ אמרתי, וזה היה נכון.
איתן מזמין את הבנות למסיבה של ארז בחמישי, אבל הן מסרבות בנימוס.
״אצלנו אף פעם אין חמשושים, גם לא באירועים כאלה״ נטע לי צחקה.
״פשוט אף פעם אין מספיק כוח אדם״ עדי מתנצלת.
מעט מאוכזבים, השיחה בינינו ממשיכה.

לבסוף, איתן מחליט לעשן סיגריה בחוץ. להפתעתי, עדי קמה גם.
״אני אבוא איתך״ היא אומרת ומחייכת אליי ואל נטע לי, משאירה אותנו לבד.

אני קם מעט לסדר את הבלאגן שעל השולחן. נטע לי נשכבת לאורך כל הספה, מתמתחת בפיהוק. הגופייה הלבנה שלה עולה למעלה, חושפת עגיל בפופיק.
״אני מקנאה בך״ היא אומרת לי.
״מקנאה בי?״ שאלתי בהפתעה.
״כן״ היא עונה ״עדי רוצה אותך״ היא אומרת בפשטות.
לוקח לי מעט זמן לקלוט למה היא מתכוונת.
״עדי רוצה אותי?…. רגע, את ועדי?״ שאלתי ״אבל חשבתי שאת ואיתן..״
״תארתי לעצמי שאיתן סיפר לך ששכבנו״ היא קוטעת אותי, עיניה עצומות וידיה מתחת לראשה ״אבל אני אחת שלא פוסלת אף אחד. היו לי מערכות יחסים עם בנים, אבל גם לפעמים עם בנות״ היא קובעת בפשטות. בזמן שהיא פוקחת את עיניה, ומביטה בי. אני מסתובב ומתחיל להכניס כלים לכיור.
״עדי רוצה אותי?״ אני שואל שוב, מתקשה לעכל. אני לא אחד שעיוור לסימנים, אבל לקבל כזה אישור מאדם שלישי, כן קצת הפתיע אותי. אני שומע אותה קמה מהספה.
״אני מקווה שלא אכפת לך, קצת התעייפתי מהיום״ היא אומרת ופורמת את החזיה שלה דרך הגופייה, שולפת אותה החוצה מתחתיה.
״אחח..״ היא נאנחת ״הרבה יותר טוב״.
״זה לא משנה״ אני מתעלם, חוזר להיות עם הגב אליה ״יש לי חברה, ואני אוהב אותה״.
״אני יודעת״ היא מתקרבת אליי, יחפה על הרצפה.
״אני יודעת״ היא אומרת שוב, נשענת על השיש, מעבירה את אצבעותיה בשיער שלי. אני מפנה את הראש אליה.
״אני יודעת״ היא אומרת שוב, מביטה לי עמוק בעיניים.

הטלפון שלי משמיע צליל רטט על שולחן הקפה.
״אם היית יכול לומר לה עכשיו כל דבר״ היא שואלת אותי, אנחנו ממשיכים להביט אחד בשני בזמן שהיא משחקת לי בשיער, ״מה היית אומר לה?״
בלי לשים לב, אני מתחיל להתרגש שם למטה. חבל שאני לובש עדיין את מכנסי הריצה שלי. אין לי סיכוי להסתיר את זה מנטע לי. פתאום, גם אני רוצה לגעת לה בשיער הזהוב. הוא גולש לה משני צידי הגוף, ומונח על גבי החזה שלה, נופל ללמטה.
״שאני מתגעגע אליה״.
היא מהנהנת באישור, ראשה מתקרב לשלי.
״תראה לי כמה אתה מתגעגע אליה״
״הייתי מפתיע אותה בחמישי״.
״תמשיך״ הגוף שלנו מתקרב זה אל זו.
״מביא לה זר חרציות כמו שהיא אוהבת״.
״ומה אחר כך?״ היא שואלת.
״הייתי מניח את ידי על גבה״ אני אומר.
היא נוגעת בידי, מזמינה אותה למיקום המדויק בגב התחתון.
״והייתי מנשק אותה״.
״איך היית מנשק אותה?״ היא לוחשת.
״בדיוק כך״ אני אומר בשקט, מצמיד את שפתיי אל שפתיה בעדינות.

אני מתנתק מעט, אך לא עד הסוף.
התגעגעתי למגע הרך.
התגעגעתי לטעם המתוק.
אני מצמיד את שפתיי מחדש. ידי שמאחור עולה מעט למעלה – מרגיש את החוסר בחזיה שבגב שלה. היד של נטע לי עדיין בתוך השיער שלי, חופנת אותו באגרוף. אני מתנתק ממנה לגמרי ומביט בה. אוף, אם היא רק היתה כמו עדי שלי.

היא מביטה בי חזרה. לוקחת את ידי ומובילה אותי אל הספה. אני מתיישב והיא מתיישבת מעליי. רגליה משני צידי גופי. הירכיים שלה בהחלט מרגישות את הזקפה שלי דרך המכנס הדק. הטלפון שלי רוטט שוב על שולחן הקפה.

נטע לי, לא מסיטה את מבטה אפילו לרגע, מטה את ראשה מעט הצידה. היא תופסת עם שתי ידיה את שולי הגופיה הדקה ומרימה אותה לאט לאט למעלה. חושפת בפניי את החזה שלה. היא מעבירה את הראש שלה דרך החור של החולצה ולאחר מכן את כל השיער השופע שלה. אני בוחן את גופה שמתקמר מעט, מבליטה את החזה שלה, בזמן שהיא שמה את זרועותיה מסביב לצווארי. החזה שלה זקוף וקטן. אפשר לראות את הלב שלה דופק מהתרגשות. אני יכול לראות שמתוך מכנסי המדים שעדיין לגופה יוצאים שולי התחתונים שנשענים על המותניים הצרות שלה.

״תוריד את החולצה שלך״ היא מבקשת.
אני מחזיק בחולצה הקרועה, מרים אותה ממני וזורק לצד. היא מניחה את ידיה על החזה שלי ועל שרירי הבטן, בוחנת אותם. ממש כמו שעדי שלי היתה עושה. היא מסיטה את גופי הצדה ומביטה בי מלמעלה. היא נשענת אט אט קדימה עד ששנינו שוכבים על הספה, צמודים אחד לשני. ראשה מונח על החזה שלי ומוטה הצידה, האוזן שלה ממש מעל הלב שלי. ידיה מחבקות אותי מאחורי הגב העליון והחזה שלה צמוד לשרירי הבטן שלי. החום שנפלט מגופי כנראה מחמם את גופה העירום, כי היא מחבקת אפילו יותר.
״תעצום עיניים״ היא מבקשת ממני.
״מה אתה רואה?״ היא שואלת.
אני שותק, לא יודע מה לענות.
״נו״ היא מתחננת, אני שומע רעד בקולה.
אם רק הייתי בבית עכשיו, הכל היה מסודר. לא היו לי בעיות ועדי לא היתה מבקשת שום הפסקה.
״אותה״ אני אומר בכנות.
טיפה חמה מתגלגלת מעיניה על צד החזה שלי וממנו נספג בספה.
היא מושכת באפה קלות, ושורר שקט בחדר.
״הלוואי מישהו היה אוהב אותי ככה״ היא פולטת בקול רך, כמעט ולא נשמע.
גופי מתרכך למשמע קולה העדין ונשאב לתוך הספה. אני מחבק אותה בתגובה. אנחנו ממשיכים לשכב כך כמה דקות, עד שרטט נוסף בוקע מהטלפון שלי. לפתע נטע לי קמה, מתיישבת עליי. אני מביט בה כשהיא שולחת את ידה לעבר הטלפון, ובלי להביט בו היא כבר יודעת.
״תדבר איתה ואל תיתן לה ללכת בחיים״ היא קובעת. מושיטה לי את המכשיר הנייד.
אני לוקח אותו ממנה והיא קמה ממני.
״או״ היא מציעה, בזמן שהיא מורידה ממנה את מכנסי המדים ״שתצטרף אליי למקלחת״.
גופה מהמם אותי ואני צופה בה בזמן שהיא הולכת לכיוון חדר המקלחת, שיערה מתנדנד בכל צעד שלה, מלטף לה את הישבן. היא נשענת על פתח הדלת ומורידה לאט את התחתונים, שנופלים לרגליה. היא מדלגת מעליהם ונעלמת מאחורי הקיר – משאירה את דלת החדר הקטן פתוחה.
אני מביט בטלפון, ורואה שלוש הודעות.
״היי, שמעתי בחדשות על הפיגוע״.
״אם זה לא מאוחר מדי, תשלח לי הודעה״.
״אני אשמח שנדבר״.
אני שומע את זרם המים הקולחים בוקעים מהברז, ואדים חמים יוצאים מפתח הדלת. אני מניח את הטלפון עם המסך על השולחן, ומתקדם לעבר המקלחת.

אני ואיתן עומדים מחוץ לחדר המטבחון הקטן. איתן שולף קופסאת סיגריות, מכניס אחת לפה ומציע לי לקחת אחת גם.
״מה זה?״ אני שואלת.
״נובלס״ הוא עונה, הסיגריה מתנדנדת לו מהשפה.
״לא תודה״ אני מחייכת ״יש דרכים יותר נעימות למות״.
אני מוציאה את ארנק הגלגול שלי ומכניסה את הטבק לריזלה במיומנות.
איתן מוציא את עשן הסיגריה מהריאות שלו.
״כמו משלושה כדורים לחזה?״ הוא שואל אותי, מחייך.
אני בהלם.
״אתה רציני?״
״הכי רציני״.
הוא לא מסתכל עליי. הוא נשען על חומת הבטון, חולם באוויר. שנינו שותקים, כל אחד במחשבות שלו
״אתה מפחד למות?״ אני שואלת אותו.
״מאיפה את עדי?״ הוא יורה בחזרה.
״באר שבע״ אני עונה.
״ותמיד רצית להיות במגב?״ הוא שאל אותי.
״לא כל כך. רציתי להיות לוחמת, אני שונאת לשבת במשרד״ השבתי בקצרה את התשובה הקבועה, מלקקת את נייר הגלגול.
״בבאר שבע אין פיגועים. גם במושב שלי אין פיגועים״ הוא קובע.
אני מדליקה את הסיגריה, מנסה להבין לאן הוא חותר.
״אז למה שנהיה כאן? מי צריך את ג׳למה?״
״אנחנו כאן כדי שלא יהיה פיגועים במושב שלך ובבאר שבע״ אני משיבה לו.
״כן.. יכול להיות״ הוא חוזר לטבוע במחשבותיו.

״הרגת פעם מחבל?״ הסתקרנתי.
״לא, אבל כמעט״ הוא ענה.
אני מחכה שהוא ימשיך.
״היינו במשימה, חודשיים אחרי סוף ההכשרה. עברנו את הגבול לצפון כדי לחטוף איזה רועה צאן או משהו. חיכינו בשיחים יומיים שהוא יבוא״
אני לוקחת שכטה, שקועה בסיפור. לא חשבתי שהוא יענה ככה ברצינות.
״בזריחה של היום השלישי שמענו קולות של עיזים. הוא הגיע. התפצלנו בדיוק לפי התכנית. התפקיד שלי היה לתצפת למזרח״
הסיגריה שלו נכבתה, הוא מנסה לשווא להדליק אותה שוב.
אני מוציאה במהירות את המצית שלי ומדליקה בשבילו את האש, כדי שימשיך בסיפור.
״זה קרה מהר. לא הייתי מוכן. מישהו קפץ עליי מאחור וניסה להלחם בי. אמרו לי שזה היה פחות מדקה, זה הרגיש כמו נצח. לרגע הייתי בשוק, אבל התאפסתי מהר. התחלתי להכניס לו אגרופים בכל מקום. בפנים, בצד החזה, בבטן. העיקר שהוא לא ינצח. הרגשתי שזה או אני או הוא. לפתע הגוף שלו נחלש לגמרי, והוא שחרר אותי, נשכב עליי. זרם של דם חם ניגר עליי. אני מגלגל אותו מעליי, ורואה את המפק״צ עם סכין ביד, מכניס אותו חזרה לנדן בווסט וניגש לבדוק אותי אם אני בסדר״
עדיין מביט באוויר, הוא ניגש לקחת שאכטה נוספת. האפר שהצטבר לו על הסיגריה במהלך הסיפור נופל לו על נעל החי״ר האדומה.
״אני מקווה שגם את זה עשינו כדי שלא יהיו פיגועים במושב שלי ובבאר שבע״.
הפתיחות שלו הפתיעה אותי. זה עשה לי תחושה נעימה בגוף, לראשונה מישהו סומך עליי ככה.
״ברור שכן״ אני עונה.
הוא מסתכל על הרצפה.

״זה מדהים מה שעשית״ הוא אמר.
״שטויות, היית עושה אותו דבר״.
״לא בטוח״ הוא מסתכל עליי בשיא הרצינות ״כל הכבוד לך״.
הסמקתי. ראיתי שהוא באמת תופס ממני. התחלתי לחשוב על כל היממה האחרונה, ובעיקר על מה שנטע לי אמרה לי קודם. תמיד הרגשתי שאני לא מספיק. בכל מקום הייתי ממוצעת – בבית ספר, בטירונות, בצופים. במערכות יחסים. אני רוצה מישהו שיגרום לי להרגיש ככה כמו שאני מרגישה עכשיו. רצויה. נחשקת. מוערכת.
אומנם איתן מעריך אותי – אבל זה רק בגלל אירוע אחד, שהיה יכול להגמר באלף דרכים אחרות. עומר כן נמשך אליי, אני לא טפשה. ועם כמה שאני רוצה אותו, אני יודעת שהוא מדמיין את חברה שלו במקומי. הוא לא באמת רוצה אותי.

אף פעם לא דמיינתי את עצמי במערכת יחסים עם בת.
נטע לי כן יפה. והיא דואגת, ורוצה שיהיה נעים וטוב.

אולי כדאי לי לתת לזה הזדמנות.
עם המחשבה הזו אני מכבה את הסיגריה שבקושי עישנתי, ואני פונה חזרה לכיוון המטבחון.
״לגבי עומר״ אני שומעת את איתן פולט מאחורי, עוצר בעדי.
אני מסתובבת.
״אל תדאג לגבי עומר. זה לא הכיוון״ הוא נראה מבולבל, אבל מהנהן בראשו.
אני פותחת את דלת הכניסה למטבחון, ונכנסת פנימה.

אני עומד בפתח הכניסה למקלחת, ללא חולצה. היא איפשהו בין בליל הבגדים שעל הרצפה. משהו עוצר בעדי להכנס. מה זה יכול להיות?
אני מביט בוילון הדק שמפריד ביני לבין נטע לי, בוחן את קימורי גופה המשתקפים עליו.
כמה פעמים בחיים יצא לי להיות עם מישהי כמו נטע לי?
אני מביט בחזרה בטלפון שלי על השולחן.
לפתע, הוא רוטט. יש לי שיחת טלפון.
הוא רוטט ורוטט, אני לא יודע אם לענות. לבסוף הוא מוותר.
אני חוזר להביט שוב בנטע לי. אם אני מחליט לעשות את זה, זה ישנה הכל. אם אני רק רוצה, אני יכול לחזור לחוש את המגע הנעים של השפתיים שלנו, העור שלה על גבי העור שלי, לחוש מגע של אהבה. אני יכול לבחור לאהוב את נטע לי. כאן ועכשיו. אבל משהו בי עדיין מחכה שהטלפון יצלצל שוב. למחשבה שהכל יכול לחזור להיות כמו שהיה, הלב שלי קופץ בחזה.
אני מתקדם לעבר שולחן הקפה ודלת המטבחון לפתע נפתחת. עדי עומדת בפתח. היא מביטה עליי חצי ערום, לאחר מכן על התחתונים של נטע לי על הרצפה, ובסוף לכיוון קול המים הזורמים שבוקעים מהמקלחת. היא חוזרת להביט בי.
״לא שכבנו״ נפלט לי מהפה.
״מצויין״ היא אומרת, ומתחילה להתקדם לעבר המקלחת, תוך כדי שהיא מורידה את החולצה שלה, ונעלמת מאחורי הדלת.
אני מרים את הטלפון ורואה מי מתקשר אליי. זה המפק״צ.
״עומר״.
״כן?״
״יאללה תקפלו את המסיבה. הבחור שמצאתם זה לא זויעד אבן חליל. אבל הוא כן אמר למג״ב איפה הוא נמצא. אני מחוץ לפילבוקס. קחו את כל הדברים שלכם ותצאו – אנחנו ממשיכים הלאה״.
הקול ההחלטי שלו מוציא אותי מהבלבול. המשימה שיש עכשיו זה מה שחשוב.
״אין בעיה, חמש דקות״.
״יש לך שתיים״ הוא אומר ומנתק.
אני יוצא לעבר איתן שמעשן עדיין בחוץ. הוא מופתע לראות אותי.
״המפק״צ התקשר, אנחנו זזים״
איתן לא היה צריך יותר מזה.
אנחנו אוספים את כל ציוד הלוחמה שלנו, ותוך רגע שנינו כבר בתוך הסופה, נוסעים הלאה.

״היי״ אמרתי, מושכת את וילון האמבטיה.
״היי, מה את עושה פה?״ נטע לי צחקה, שוטפת את הסבון מהעיניים.
״חשבתי על מה שאמרת״.
״באמת?״
״כן״.
״ומה חשבת?״
הלב שלי דופק, אני מתקרבת אליה.
הראש שלי מתחיל להרטב. אולי זו טעות?
לאחר מכן המים זורמים לאורך כל הגוף העירום שלי.

מפה כבר אין דרך חזרה.

אני מצמידה את שפתיי אל שפתיה בעדינות, מלטפת לה את הכתפיים, יורדת למטה אל זרועותיה המלאות בסבון. גם היא מושיטה את ידיה אליי, ועוטפת אותי בחום המים מהברז. גופנו ניצמדים אחד לשני מתחת לזרם המים של המקלחת.
״אני רוצה לגרום לך להרגיש כמו שאני הרגשתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה״.
אני אומרת לה. היא מסמיקה, ומכבה את המים. היא לוקחת את היד שלי ומובילה אותי לכיוון הספה של המטבחון הריק.

את הרגע הזה אני לא אשכח בחיים.

אנחנו נוסעים בתוך הסופה, איתן יושב ליד המפק״צ שבמושב הנהג. אני יושב מאחור ומביט בטלפון, צופה בהודעות שעדי שלחה לי.
״עומר״.
״כן המפק״צ״ אני מרים את המבט.
״אני מקווה שסידרת את העניינים עם עדי״ הוא שואל.
״אתה מאופס על עצמך?״
אני מביט שוב בטלפון, ואז באיתן.
״אני מאופס במאה אחוז״ אני עונה בהחלטיות.
איתן נראה שמח.
״מצויין״ המפק״צ עונה מכיסא הנהג.
״הנה מה שאתם צריכים לדעת״…..
בשמן שהשמש עולה מעלי הרי השומרון, האורות האדומים של הסופה מתקדמים על כביש הבטחון, מתרחקות אט אט מעמדת הפילבוקס.