מיכל – חלק ב

זהו המשך לסיפור מיכל – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

הגיע הערב.
ערן צלצל והודיע שהשאיר את הילדים לישון אצל סבא וסבתא ושאתארגן כי הוא לוקח אותי למסעדה האהובה עלי.
אפילו לא זכרתי שזהו יום ההולדת שלי, הרהתי לעצמי מתוך רחמים עצמיים והשפלה על מה שעברתי רק לפני כמה שעות.
את הכסף החבאתי במגרה ליד המיטה, לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו אפילו ובטח שלא לחשוב מה אעשה בו.
התארגנתי במהרה. לבשתי את סט התחרה הסקסי שערן קנה לי בשנה שעברה, רציתי להרגיש סקסית, אפילו חשבתי על מה שנעשה אחרי המסעדה וזה היה הסט המושלם למימוש אותה מטרה. חזיית חצי קאפ מתחרה שחורה שהתאימה למידות שדיי כמו כפפה ליד, חוטיני קטנטן תואם וביריות. מעל לבשתי את השמלה השחורה הקטנה שלי, תמיד מנצחת. התאפרתי להסתיר את ההשפלה, התבשמתי להסתיר את העליבות ויצאתי לחכות לערן.

זה היה אחד הערבים הנחמדים שחוויתי בזמן האחרון, קצת יין, עוד קצת יין ועוד קצת והרגשתי ברקיע השביעי. שכחתי לגמרי מהחוויה האיומה מאותם צהריים.

מרוב יין בדרך הביתה נרדמתי במכונית וכשהגענו ערן העיר אותי, הוא כבר ידע שלא יצא לו כלום הערב.
נכנסנו הביתה והתעוררתי. הוא הושיט לי את הטלפון שלי, ידוע לו כבר שאני לא הולכת לישון בלי לקשקש קצת בפייסבוק ובווצאפ.
רק מלראות את שמה של שני ברשימת ההודעות החדשות הרגשתי שוב את ההשפלה ממלאת אותי.
“היית נפלאה היום” קראתי את השורה הראשונה והרגשתי כאילו אגרוף מכה בבטני הרכה, “מחר אילן רוצה לראות אותך שוב, הפעם נעלה מדרגה” המשכתי לקרוא והתאפקתי שלא לפרוץ בבכי.

לא השבתי לה. מחקתי מייד את ההודעות והנחתי את הטלפון, התפשטתי והחלפתי במהירות ובשתיקה לפיג’מה.
“לילה טוב מותק שלי…” לחשתי לערן, “היה נפלא, אבל אני לא מרגישה כל כך טוב, אני חושבת ששתיתי קצת יותר מידי”. לחשתי וצללתי אל מתחת לשמיכה שותקת ומהורהרת…

בוקר.
התעוררתי לבדי במיטה, ערן כבר בטח בעבודה חשבתי לעצמי. חייכתי, עדיין לא נזכרת, הושטתי את היד לטלפון שלי, הסתכלתי והנה, “יום הולדת שמח מותק, היה לי נורא כיף אתמול בערב איתך” קראתי את ההודעה מערן, חייכתי לעצמי.
לפחות עד שראיתי את ההודעות משני שהקפיצו אותי חזרה למציאות העלובה שלי.
“מאמי הכל בסדר?” היא כתבה, “בואי היום שוב ב-12 בצהריים אליי, יש לאילן 2000 שקל בשבילך אם תצליחי לקבל את מה שיש לו לתת לך”

הרגשתי דמעה זולגת על לחיי, הצצתי בשעון, 10 וחצי. לא חשבתי בכלל על לסרב. ידעתי שעוד שעה וחצי אשכב על המיטה שם, עם הצינור הקר הזה חודר לישבני. נזכרתי בהרגשה הזו. שאני מלאה.. מתמלאת.. מתנפחת, אבל לא יכולתי לסרב משום מה. ידעתי שאני חייבת את זה לערן. רק אתמול בערב הוצאנו עליי יותר מ-600 שקל והרגשתי כל כך אשמה. ידעתי שאנחנו בקושי יכולים להרשות לעצמנו את זה ובטח לא בשביל לפנק אותי.

קמתי, מחיתי את הדמעות והתלבשתי, ידעתי שמיותר להתקלח עכשיו.
לבשתי את אותם בגדים מאתמול שכבר לא יהיו אותם בגדים רגילים, אלא בגדי ההשפלה שלי, בגדי הזונה. השמלה שלעולם עכשיו אשנא על עצמי, החזייה שמעתה תראה איומה עלי. הבטתי במראה, מולי עמדה מיכל הזונה. מיכל המושפלת.

התיישבתי בסלון.
חיכיתי והזמן עמד מלכת.
הרמתי את הטלפון וכתבתי לשני, רציתי להגיד לה שתלך לעזאזל, שאני לא באה.
“אולי אפשר להקדים לעכשיו?” באתי לקלל ויצאתי מברכת. “אני בטוחה שאצליח להחזיק את הכל ולקבל מאילן את ה-2000”.
לא האמנתי שהאצבעות שלי כתבו את זה.
ראיתי את הVים הופכים לכחולים. שני is typing…
“מותק עכשיו בדיוק הוא עושה אותי” קראתי פעורת פה. “אבל כן. בואי, כנסי הדלת פתוחה”.
הייתי בהלם מהמחשבה על מה שקורה עכשיו בחדר השינה של שני, חשבתי עליה עם הצינור הזה… בלעתי את הרוק. ויצאתי.

אחרי כמה דקות שוב עמדתי מול הדלת של שני.
מתנשמת בכבדות, אזרתי אומץ ונכנסתי. הבית היה שקט אבל יכולתי לשמוע קולות מחדר השינה.
הרגשתי כאילו אני אישה אחרת. פעלתי ללא מחשבה, לא הכרתי את עצמי. הרגשתי את הידיים שלי זזות ומורידות ממני את השמלה. שמלת הזונה.
התקדמתי אל חדר השינה רק בחזייה ותחתונים.

הדלת היתה פתוחה, ראיתי את גבו של אילן, את ידו מורמת ומחזיקה את הבלון, הוא היה גדול וכבר כמעט ריק.
התקדמתי עוד. ראיתי את מיכל יושבת – שוכבת בתנוחה עוברית על המיטה, ישבנה היה מופנה מעלה ומפושק, פונה אלי. הצינור הלבן הזה, שרק מלראותו התחלחלתי ונשטפתי זיעה קרה, בלט החוצה ממנה.
התקדמתי עוד. לא דיברתי. המראה המם אותי. בטנה של שני היתה מנופחת, כאילו היתה בהריון. היא נאנקה. נאנחה.
“יופי, יופי שני, את מתקדמת נהדר. תתאפקי”. שמעתי את הקול הזה. של אילן. הקול שהפך אותי לזונה. לכלבה ומשפלת ומסכנה בעל כורחי.

לא יכולתי לעצור ונכנסתי לחדר.
“זהו, כל הכבוד לך! ילדה טובה” אמר הקול השנוא הזה.
שני נאנקה ואילן משך את הצינור החוצה. ראיתי כמה טיפות לבנות בורחות וזולגות מתוך ישבנה. ראיתי אותה מנסה להתאפק, נאנחת. “אני יכולה ללכת להתפנות עכשיו?” שמעתי את שני ממלמלת.
היא סובבה אלי את ראשה, פקחה את עינייה וחיוך נסוך על שפתיה כשראה אותי.
“מותק! אוי כמה אני שמחה שבאת מוקדם”, קראה אליי וגרמה לאילן להסתובב ולחייך אליי אף הוא.
פתחתי את פי לענות לה אבל לא הצלחתי… גמגמתי… “אא… ש… שש… שני… את בסדר?” הבטתי על בטנה.
היא קמה, נכנסה לאיטה למקלחת ושם התחילה להתרוקן, ראיתי שוב נוזל לבן מטפטף ממנה, בהחלה מטפטף ואז קולח וזורם ממנה בזרמים לאורך רגליה.

“זה חלב..” היא חייכה אלי, “5 ליטר.. תראי…” היא ציחקקה.
לא האמנתי. הבטתי בה, כאילו היא בהריון, עומדת במקלחת וזרמים לבנים ניגרים ממנה, קולחים מהתחת שלה.
“אילן?” היא קראה, “בוא תלחץ לי..”
זזתי הצידה כשהוא נכנס ונעמד מחוץ למקלחת. הוא הושיט את ידיו וליטף את בטנה.
הייתי בשוק, הוא התחיל ללחוץ, ממש מעך אותה וזרם לבן קלח ממנה בעוצמה.

הרגשתי את הדמעות על הלחיים שלי, ידעתי מה מצפה גם לי.
“תשכבי ככה על המיטה”, שמעתי את הקול הסמכותי של אילן.
צייתתי מייד כמו כלבה ממושמעת.

המיטה היתה קצת רטובה אבל כבר לא היה לי אכפת, נשכבתי על בטני על הסדין המוכתם בכתמי חלב קטנים.
“תפשקי”, פקד אילן, “הנה מתחילים”.
שמעתי את קולה של שני, “אמרתי לה שהיום ננסה 2 היא ציחקקה” ואני בכיתי חרישית.
“תפשקי מותק”, היא לחשה צמוד לאוזן שלי, שולחת צמרמורות לאורך גופי, “תכניסי את הרגליים מתחת לגוף”.
צייתתי גם לה. הרמתי את ישבני, קיפלתי את רגלי והרגשתי את ההרגשה הזו, הפייה הקרה והמשומנת החליקה לתוכי.
חשבתי שאני חולמת, שאני לא באמת שם כשהרגשתי את הנוזל החמים מתחיל למלא אותי.
“יופי יופי”, שמעתי אותו. “התחלנו, יופי מיכל”.

הרגשת הבחילה מילאה אותי. נגעלתי מעצמי, הרגשתי את הזרם חודר אלי וממלא אותי. מנפח.
שני ליטפה את ראשי ואילן בשלו. ידעתי שהוא לוחץ על הבלון הזה שלו בשתי ידיו השעירות, כמו שראיתי אותו עושה רק לפני 2 דקות כשמילא את שני.
“יופי יופי” הוא אמר כל הזמן, “יופי מיכל את ילדה טובה”.
כל כך נגעלתי מהקול הזה, הרגשתי כל כך קטנה ומושפלת, לא מבינה בכלל למה אני מצייתת.
ידעתי ששני עומדת ליידי, מתבוננת על כל מה שאני עוברת, צופה בי מתמלאת ואילן לידה בשלו. ממלא אותי ומסתכל עלי.

הושטתי את היד למטה, אל בטני והרגשתי שהיא מתמלאת, מתקשה, מתנפחת.
“יופי יופי”, שוב שמעתי את הקול שלו.

“היא טובה הא?” שמעתי את שני אומרת לו והרגשתי שאני לבדי, ההרגשה המעט מנחמת שלה מהפעם שעברה התחלפה בהרגשה שונה, משפילה יותר, הרגשתי שהיא מוכרת אותי, שאני חפץ בידיהם.
“תתאפקי! שלא יצא לך!” שמעתי את אילן מרים את קולו והרגשתי טפטוף. זרם חמים זורם לי, יוצא ממני, מרטיב את ישבני המפושק. זורם למטה מתחתי ונספג בסדין. הייתי חייבת לעצור את זה, חשבתי רק על הסוף, רק לסיים כבר, להצליח.
הפסקתי בכל כוחי את הזרם.
“יופי יופי..” הוא אמר. “שלא תחזרי על זה… כמעט סיימנו למלא אותך!”
ה ‘יופי יופי’ הזה הדהד בראשי שהיה מרוקן ממחשבות לחלוטין, רק הרגשת ההשפלה מילאה אותי יותר מהחלב החמים הזה שזרם לתוכי, דמיינתי את עצמי שוכבת שם, נפוחה. שוב הושטתי את היד, מיששתי את הבטן. מתוך ההשפלה לא האמנתי שהרגשתי קצת גאה בעצמי שאני מצליחה להתאפק, שאני עוד מעט מסיימת ומרוויחה את הכסף המלוכלך הזה, מה שרק גרם לי לחוש יותר כמו זונה. זונה קטנה ומלוכלכת שאינה מרגישה דבר מלבד הסוף המחיול שקרב ובא.. והתשלום. צמרמורת עברה בגופי, הרגשתי שאיני יכולה יותר..

“כמעט סיימנו תתאפקי!!” אילן צעק והחזיק אותי למציאות האיומה, “תעצרי את זה!”
לא יכולתי כבר, הרגשתי את הזרם פורץ ממני. את הרטיבות החמה הזו זורמת ממני, את הפיה הקשה הזו נפלטת ממני החוצה ואחריה שטף חם זורם עלי. במורד ירכיי ובטני. הרגשתי את המיטה נרטבת לגמרי, לא פה ושם כמו קודם, לגמרי ממש, הרגשתי זרמים חמים גם על פני, דמעות שטפו אותי בעודי קמה ובורחת למקלחת, משאירה אחרי שלוליות לאורך הרצפה כאילו הייתי כלבה מפוחדת.

סגרתי את הדלת ושוב מצאתי את עצמי יושבת על רצפת המקלחת. נשטפת במים חמים ובדמעות חמות.
מיכל הזונה, יושבת ובוכה במקלחת, מושפלת ומסכנה. ההרגשה עברה בכל גופי במשך דקות ארוכות.

שמעתי את הדלת נפתחת, המים פסקו.
הרמתי את ראשי וראיתי מעלי את שני, מביטה בי במבט מאוכזב, כאילו כועסת עלי שנכשלתי.
קמתי לאט והיא עטפה אותי במגבת וחיבקה אותי אליה.
“כמעט היית שם כבר מותק. הייתי בטוחה שתצליחי” שמעתי אותה. התכווצתי ורעדתי בזרועותיה כמו כלבה, המילים חדרו לגופי כמו סכינים, הרגשתי כל כך קטנה, עלובה ומושפלת, ובנוסף לכל הרגשה חדשה מילאה אותי כשיצאתי מהמקלחת וראיתי את חדר השינה. הרגשתי שנוסף להשפלה גם נכשלתי כשראיתי מולי את המיטה מבולגנת ורטובה. את אילן לא ראיתי כבר וגם לא ראיתי כסף מחכה לי כמו בפעם שעברה.
הייתי בהלם, כל זה לחינם?
הבטתי אל שני, פתחתי את פי אבל לא הצלחתי לדבר.
“כן.. אמ.. תביני”, היא לחשה לי “אם את נכשלת, אם את לא מצליחה להחזיק הכל עד הסוף הוא לא משלם”.
והמילים הבאות ששמעתי היו איומות יותר מהקודמות, “אבל את רוצה קצת ממני? הוא נתן לי בונוס היום, אני אלווה לך?”
המילים האלה גמרו אותי לחלוטין, הרגשתי כל כך קטנה ועוד מול שני שחשבתי אני מכירה.
לא עניתי לה.

התלבשתי בשקט ויצאתי.
יצאתי אל אותו יום אביבי וחמים כאילו כלום, ניסיתי להשאיר את הסיוט הזה מאחוריי, לקבור את ההרגשה עמוק בבטני.
נכנסתי לאוטו ונסעתי משם.
נסעתי ובכיתי, כל כך מבויישת, כל כך מושפלת.

נכשלתי,
אפילו בלהיות זונה.