הערסל

העצים, הלחות הכבדה והריח העצי הכבד, השמים היו כחולים בגוונים שלא ראתה זה שנים. היא שמחה בפינה שמצאה, אחרי שהרחיקה מחדרה בשביל מרוחק יותר, שגילה לפתע גן עדן קטן. קרחת יער מחופה בעצים עם ערסל תלוי, וקול פכפוך מים מנחל שזורם ממש לא רחוק. אולי אשב קצת? חשבה. הערסל היה תפוס. שווה לחכות קצת, אולי מי שבפנים ילך ופינת החמד תתפנה להשתרעות נעימה. היא לא ידעה מי בתוכו, אם זה גבר או אישה, אבל זה לא באמת משנה. היא באה לכאן להיות לבד, להיות זרה. לא לקשור שיחות, רק להיות עם עצמה.
היא פסעה אל שולחן הפיקניק עשוי העץ שאליו היו מחוברים ספסלים משני צידיו, העץ הגבוה מטיל צל חלקי על פניה. היא פשטתה זרוע אחת על השולחן ועליה הניחה את ראשה. היא רוקנה עצמה ממחשבות. היא תמיד הרגישה לא בסדר במשהו. תמיד לא מספיקה. הפעם לא אתן למחשבות האלה לחלחל אלי. אמרה לעצמה. פניה על זרועה, המבט בזווית אל השמים, לוכד בדיוק את פיסת הרקיע שאחוזה בין צמרות העצים הכבירים. ציוצי הציפורים משקיטים את פעימות הלב, זמזום החרקים מנמנם. הקרניים מרצדות בין העלים, משחקות בין שמורות העיניים, רגע נפקחות לבחון את הצמרות, או נעצמות בחזרה ברוך. הגוף הולך ונרפה. הרוח מלטפת את העורף, השיער מרקד, התלתלים מלטפים את הצוואר, כמו ליטוף רך של אבא יער.

לפתע קולות פצפוץ, סוליות מתקרבות הדורכות על עלים יבשים וזרדים. היא הרימה את הראש מעט, פוקחת עין אחת, השנייה עצומה כדי להגן מהשמש, יד נשלחת לחסום את כדור החמה המסנוור שמכה בכיוון הקולות הקרבים. דמות קרבה מאחוריה שמש מסנוורת. קול גברי נעים שאל "אפשר לשבת?". זה היה האדם שתפס את הערסל עד לפני רגע. "הערסל עושה לי מחלת ים אם אני שוכב בו יותר מדי, אז אני צריך קצת לשבת", חייך. הגבר היה גם אורח ששהה באכסנייה, ממש כמה חדרים בהמשך השביל שמוביל אל הצריף של חדרה. היא שמה לב אליו אתמול בארוחת הבוקר. יושב בפינה, ידיו מתקתקות במהירות על מקלדת המחשב הנייד, מדי פעם עוצר ומביט החוצה אל הנוף במבט חולמני ואז ממשיך לתקתק. פעם אחת מבטיהם נפגשו, כשהיא קמה למזוג לעצמה עוד קפה, והיה נדמה לה שהוא מחייך אליה.

מרבית האורחים ששהו במקום היו זוגות מאוהבים, משפחות עם ילדים וכמעט שלא נראו אנשים בודדים. זאת היתה אכסנייה מיושנת, כמו של פעם, כזו שלא מציעה שום בידור או פעילות פנאי, רק ארוחת בוקר, חדרים נקיים והרבה טבע ושקט. זה גם כל מה שהיא רצתה. קול פנימי שוב קרא לה לעצור הכל ולהתבונן פנימה, כמו הקול הזה שבקע בה לפני עשר שנים, אבל אז לא יכלה לעצור ולנסוע למדבר שהשתוקקה לו. בדיוק התקבלה לעבודה בחברה נחשבת, והרי מי יכול לסרב להצעה שלא ניתן לסרב לה? הפעם לא תוותר. וגם במילא אין עבודה, ואין שום מטרה נראית לעין. הפעם רצתה טבע ירוק, עצים ונחל. לא מדבר וכוכבים. והאכסנייה הזו היתה בול השילוב המושלם. מרחק דקות מאזור תעשייתי חדש ועתיר טכנולוגיות בלב כל המצפים שברום הכרמל, עם תחבורה ציבורית מסודרת, אזור שכולו מורדות הרים מוריקים ועצים מרשרשים. החדרים היו מקסימים וקטנים, מסודרים במקבצים הסוגרים סביב בית הארחה מרכזי בו הגישו את הארוחות וארחו כנסים והנוף היה מפעים.
"כן", היא אמרה והפתיעה את עצמה. היא לא שיערה שאנשים עדיין מחפשים קרבה בימים אלו. כולם סגורים כל כך בתוך עצמם או במסכים. גם היא בעצם כבר לא מחפשת. ככה זה. בגיל מסוים כבר מתרגלים להיות לבד, אם ככה שבילי החיים הובילו. וגם אם יש מפגשים מזדמנים של היכרות, הם בד"כ חולפים ולא מותירים חותם או המשך, בלי כמעט שום סיכוי לאנשים חדשים. בסוף נשארים רק עם החברים הישנים שכבר מכירים אותך כל כך טוב, כמו בגד רך ונוח. והיא רצתה דווקא זרות.

"ברור" אמרה. "זה מקום ציבורי". אבל מדוע שירצה לשבת דווקא כאן מכל המקומות בסביבה? היא חשבה לעצמה ואז מייד הזדקפה, אצבעות ידה סורקות את שערה, מנסה לתת לו צורה טובה יותר מאשר שולחן שטוח ואניצי עלים שתפסו בו.
"אני פה איתך באותה אכסנייה" אמר בקול רם, עוד לא מתקרב לשולחן, רק מביט בה. "ראיתי אותך שם בארוחות. אני לא חושב ששמת לב, אבל את קצת בולטת". הוא החל לפסוע לכיוונה, ועכשיו ראשו הסתיר את השמש והיא יכלה סוף סוף לראות את פניו הנעימים מבלי להסתנוור. "לא ידעתי שאני בולטת. אני דווקא די לעצמי כל הזמן, בשקט". עיניו חייכו והוא החל להתיישב בשולחן העץ. להפתעתה השנייה, הוא לא בחר לשבת מולה, אלא דווקא לצידה. הוא היה לבוש בג'ינס כחול כהה, חולצת כפתורים כחולה-אפורה ונעל נעלים גבוהות עם שרוכים בצבע חאקי בהיר. שערו היה בגוון חום מאפיר, ועיניו כחולות. לא כחולות מיימיות, כמו הרבה בלונדינים-צעצוע שהכירה לפני שנים. כחול עמוק, כמעט ירוק, קצת חום. זרועו נגעה בזרועה. האינסטינקט הראשוני היה תמיד להזיז מכל מגע תועה. כדי לא לפלוש לעור זר, כדי לא להרגיש את הזיעה. אבל משום מה הוא הרגיש מאוד בנוח בתוך כל הסיטואציה, כאילו הם מכרים מזה שנים. חום נינוח פרץ מגופו בגלים ברורים ושטף את גופה. היא הזיזה את זרועה באופן סמלי, לא לפגוע, אבל גם כדי להפסיק את החום המושך שדי הפתיע אותה.

"את בולטת רק מעצם היותך לבד כאן. לא חושב שראיתי אישה שוהה באכסנייה בגפה מאז שחזרתי מברלין. זה מאוד לא ישראלי" חייך. "לא שאני חושב שזה מוזר. זה פשוט לא מכאן".

[מעבר לגוף ראשון]
הרוח ליטפה את לחיי, זה היה כה נעים, השמש שוב מרקדת על עורפי. מתחתי את צווארי כדי לתת לה מקום ללטף, מתמסרת לשמש ולנוף המדהים. "אני באמת לא ממש מכאן" אמרתי בשקט. ולא הוספתי. מסמנת לו שמעדיפה שתיקה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך בפלישה הזו לשעת הקסם שלי ומצד שני, החום שפרץ ממנו אך לפני רגע השתלב בתואם מושלם עם קרני השמש, והזרות שהיתה בתווך שבין הגופים שלנו היתה כל כך נעימה ומושכת.

"אני גיא" אמר ושתק. הוא הסב את ראשו, משעין את סנטרו על ידו, סוקר את הנופים שהשתרעו הרחק אל תוך העמק שלפנינו. מאחורינו בית ההארחה שבגבו ההרים המתנשאים אל על. הוא המשיך לשתוק. וגם אני. "אני כאן כדי לעבוד. החברה שלי מתמזגת עם חברה שממוקמת באזור התעשייה הסמוך. אז אני כאן רק עד סוף השבוע, ואז אני חוזר". לא ידעתי מה לומר. לא חשבתי שזה מעניינו מדוע אני כאן. וגם מה אומר? אני כאן לבחינה עצמית מעמיקה? "אני גם" אמרתי. ולא הסברתי אם התכוונתי שאני כאן גם לצורך עבודה, או שאני גם רק עד סוף השבוע.
שנינו שתקנו ומבטינו היו תלויים במרחק. השתיקה היתה אינטימית, והרגשתי מוזר. אני בדרך כלל מודדת אנשים לפי עד כמה נעים לשתוק איתם. בעיני זו היתה מעלה מאוד גבוהה, ודווקא עם האדם הזר הזה, כל כך נעים לשתוק. השמש יצאה מבין שבר ענן שכיסה אותה לרגע ושוב נתתי לראשי לנוח על זרוע פשוטה ועצמתי את עיניי. אנחה של מנוחה התמלטה מבין שפתי. ראשי היה מופנה מגיא והלאה, בוחן את שרשרת הרכסים שבצד השני. אחרי כמה דקות של שקט, הפניתי את ראשי לכיוון בו ישב. עיניו היו עצומות, שתי ידיו פרושות קדימה על השולחן, נפגשות באצבעות משולבות, יוצרות משולש ארוך בין גופו לבין כפות ידיו. הוא היה נראה כאילו הוא שקוע בעולם אחר. אבל יכולתי להביט בו כמה שרציתי, לבחון את שפתיו שהיו מעט לחות, רציתי לגעת בהן, רצית לגעת בזיפי זקנו, להרגיש את חספוס עורו, ללטף את שערו החום, לגעת בתלתלים הקצרים. מי הוא הגבר הזה, ומדוע הוא עוד כאן? חשבתי. גיא פקח עיניו באיטיות, כאילו הרגיש את מבטי. הוא ראה את פני, שמרחף בהם חיוך קל, כמי שנתפסה על חם.

הוא השתרע על זרועו גם, כמו משקף את תנועותי, מקרב את פניו לשלי. לפתע היינו כה קרובים, הרגשתי את נשימתו, היה לה ריח של קפה. ידו התקרבה לצד ידי, אצבעותיו כמעט נוגעות בשלי, חום פרץ ממנו בגלים ברורים, הפעם לא הסטתי את מבטי. "נעים לי פה", הוא לחש. "כן" לחשתי בחזרה. "גם לי". הוא הזיז מעט את ידו הפנויה, אצבע קטנה מתקרבת, נצמדת לאצבע קטנה יותר שלי. עיניו נעצמו והוא פלט אוויר בנשיפה רגועה וארוכה. עצמתי את עיני שנית, ונתתי לעצמי ליהנות מהרגע החם עם הזר המושך הזה. דקות ארוכות היינו שרועים על השולחן בעיניים עצומות בשתיקה, שלפתע נשברה. "אני יכול לגעת בך?" פקחתי את עיני בהפתעה, למצוא את מבטו החודר מביט ישירות בפני. בלי לחכות לרשות, ידו נשלחה לראשי, והוא ליטף תלתל ארוך שירד אל עורפי, מהמצח, אחורנית, אצבעו משרטטת לה שביל דרך שיפולי אוזני וסנטרי.

המגע שלו חישמל את כל גופי וקפאתי במקומי. זה לא היה קיפאון של פחד. זה היה קיפאון של תשוקה אצורה שמחשבת עוד רגע להתפרץ. החום שלו היכה בי בגלים עזים ומעוררים. כמה זמן לא ליטף אותי גבר באופן הזה. הרבה גברים חושבים שהם מלטפים, אבל הם לא מוליכים בעורם שום רגש. מגע ריק, כמו קרטון. אבל הוא, קרן בכל מילימטר בעורו חום, כולו מוליך תשוקה שקטה, ואיך לעזאזל הוא ידע שליטופים של הראש והתלתלים פותחים לי את כל הסוגרים? כלאתי את נשימתי, כשהוא מתקרב אלי עוד, ירכו נצמדת לירכי, פניו מתקרבות לשלי והוא נושק לשתי עיני. נאנחתי בעונג, והוא הצמיד עוד נשיקות קטנות, משבץ אותן בעדינות בין העין לרכה וקו השיער. ידו ממשיכה ללטף את שערי בעדינות. השתנקתי מהמחווה הפשוטה והאינטימית כל כך. אפשר להכיר אדם שנים, ולא ידע לגעת בי כך. הרי כולם מנשקים ישר את השפתייים. עטים על החזה ועל הפטמות. אבל יש משהו כה אחר ושונה בנשיקה של שמורות העיניים. הקירבה לראי הנפש. צלילה אל מצולות האדם. משהו בי מזנק אליו, מגיב בעוצמה אל העדינות המשכרת שלו. שפתיי נפשקות אליו, מתקרבות ומזמינות ממנו נשיקה. הוא לא המתין אף רגע ואסף את פני בשתי כפות ידיו החמות והגדולות. הוא הצמיד את שפתיו לשלי, בנשיקה ארוכה בה קפאנו לרגע ארוך. הרגשתי את ליבו דופק בעוצמה כמו תופים. מישהו שליבו דופק בכזאת התרגשות, עשה הרגע מהלך והוא כעת פוסע באזור לא מוכר. התובנה היכתה בי בהכרה ברורה שיש פה תעוזה של תמימות ותום, ולא של איזה זיין סדרתי. הבנתי שהוא הימר את ההימור של החיים, הימור שהיה יכול להיגמר אחרת לגמרי, מבחינתו. גם היה לי ברור שלעולם לא יפגע בי, ושניתר הכי גבוה שיכל מתוך ביישנותו, רק כדי לגעת בי, רק מתוך תשוקה גדולה.

גלי החום פרצו ממנו ונשיפותיו השקטות דגדגו את פני. עיניו נפקחו לאט, ושפתיו נפרדו משלי. "כן, אתה יכול", אמרתי בקול ברור, מצמידה את שפתי אל שלו, שולחת קצה לשון לפשק את שפתיו. וזהו. הוא לא היה צריך יותר מכך. זרועותיו נשלחות אלי ללפות בחיבוק חזק את גווי, יד אחת אוחזת בראשי, לוטפת שערי, ושנייה יורדת אל צווארי, חושפת את עורי, שפתיו נצמדות אל השקע הרך, וידו פותחת כפתור בחולצתי. שפתינו צמודות בנשיקה עמוקה, אנחה נמלטת מפי, שמורות עיני מרקדות כשעיני מטיילות מעלה מטה בעונג כמוהו לא חשתי זמן רב. אנו ממשיכים במחול הנשיקה הלוהט שהולך ומעמיק עוד ועוד, לשונותינו משתלבות בפראות כמעט, ברעבתנות. הוא מעמיק לתוך פי, מלטף את לשוני, ואני עונה לו בליטוף ודחיקה בחזרה עם לשון רטובה ולהוטה, סחרור עמוק ורטוב שרוצה עוד ועוד. אצבעותיו יורדות אל בסיס חזי, ובאגודלו הוא מטייל במעגלים סביב הפטמה המזדקרת. הוא נאנח לפתע כשידי יורדת מעורפו אל חזית גופו, חודרת בין כפתורי החולצה ללטף את החזה, את הפטמה, עולה מעלה אל הצוואר, אל קו השיער. אני מתנתקת מהנשיקה, ידי האחת משתרגת בשערו ומושכת בעדינות, מפנה את קו הלסת החשוף לנשיקות חמות, לשוני מטיילת על רכס פניו, יורדת אל לצווארו, עולה מעלה לתנוך אוזנו. הוא נאנח אנחות שקטות ומצמיד אותי אליו, צמא לעוד חום מהלשון המשוטטת. אני מחדירה בעדינות לשון חמה אל תנוך אוזנו, וכל גופו מתמסר לתחושה המסחררת, שפתי יורדות אל הצוואר, יונקות אותו בנשיקה, לשון מצליפה על עצמות הבריח, ידי יורדת אל מכנסיו וחשות את הבליטה הברורה. עיניו מרצדות מתחת לשמורות עפעפיו הסגורות, נאנח, הוא חושף עוד יותר את פניו ולסתו אלי, חותר עוד ועוד למגע. הוא מקרב את פניו שוב אל פני בנשיקה עמוקה ממנה הוא מתנתק לפתע ואומר בקול עמוק יותר ממה שהיה נשמע עד אותו הרגע, "אני רוצה אותך. אני רוצה אותך כבר מהרגע הראשון שראיתי אותך. מאז אני רק חושב על איך ארגיש כשאגע בך, כשאלטף את עורך, את שערך, את שדייך" ידיו חופנות את שערי מאחורי ראשי, והוא מקרב את פני שוב אל פניו, נושק על שתי עיני, יורד אל אפי, אל לחיי, אגודליו לוטפים את מצחי. אחרי כל הרעבתנות הזו, אני מסוחררת וכמו נמסה מהנשיקות הקטנות והאינטימיות ששפתיו משבצות בי. זהו. עכשיו זה רק אני והוא. אין איש. אין בית הארחה. אין אכסניה, אין עוברים ושבים בשבילים. אין כלום. רק אני והוא. אני קמה, ידי לופתת את ידו, ואני מושכת אותו ללכת. לא אכפת לי שהחולצה פרומה, שהחזייה חשופה ושהשיער שלי פרוע. הוא קם אחרי, מכנסיו מציגים כבר זיקפה פועמת. אני מובילה אותו אל הערסל ומתיישבת בו בזהירות. מבטי מזמין אותו להצטרף. כשהשתרעתי פעם ראשונה בערסל כזה ענק, הרגשתי כמו עטופה בתוך תרמיל. כעת, דווקא הגודל העצום הוא היתרון היחסי שהיינו צריכים. גיא מצטרף לערסל בעדינות באקרובטיקה של ברכיים, ידיים ושאר אברים, נזהר לא להפוך אותי ואת הערסל. צחקתי בהתרגשות ובתסיסה, סמוקה בתשוקה וציפייה. הוא השתרע לצידי, יד אחת כלואה מתחת לגופו, משתחלת בעדינות מתחת לראשי. זרועו השנייה מכסה בחיבוק שכמו סוגר מעגל עם הערסל ועם שדיי, ידו תומכת בגווי ומצמידה אותי קרוב. חייכנו בהקלה כמי שהצליחו במשימה פיזית בלתי אפשרית. הערסל סוגר עלינו ומשאיר סדק, מספיק רחב שמי שיביט ממעל יקבל מבט פורנוגרפי מהשורה הראשונה, אבל אני מרגישה עטופה ומוגנת, אין איש בשבילים.

הכחול שבעיניים של גיא מביט בי כמו שואל "מה עכשיו?". הושטתי את ידי אל פניו, וליטפתי את לחיו, אצבעי שוטטה על קו מתאר שפתיו. הוא עצם את עיניו ונאנח אנחה זעירה, מרכין ראשו כדי לקרב את שפתיו אל שלי. באצבע אחת פישקתי את שפתיו, ובידי השנייה שכלואה בתחתית הערסל בין שני גופינו, טיילתי באצבעותי על ירכיו, ליטפתי את אברו החם המתוח שרטט כבר בחוזקה. שלחתי את לשוני וליקקתי את שפתיו ואת שיניו, מפשקת בליטופי את פיו לנשיקה, נשימתו כלואה בתשוקה ואז כמו קפיץ שפקע תזמונו, הוא מצמיד את שפתיו לשלי ויונק את לשוני באנחות. שוב אנו נצמדים זה אל זו בכוח, ברעב, אברו הקשה מכאיב לירכי. הוא משך את ידו שהיתה כלואה בין גווי לבין הערסל והחל ללטף בכיוון שולי חולצתי. אצבעותיו מהלכות פנימה, עולות למעלה אל שדי. הוא חופן את השד השמאלי בלחיצה חזקה, אגודלו ואצבעו מפשקות את כיפת החזייה וחושפות את הפיטמה המזדקרת. בתנועה חלקה שהניעה אותנו בערסל בנדנוד מתרחב הוא הצמיד את שפתיו אל פטמתי וינק ממנה באיטיות ובלשון מצליפה, מדי פעם נפרד ממנה בקול רטוב ומתפצפץ בנשיקה, כמו שולה אותה עוד ועוד החוצה, עד שהזדקרה כמו חוד ורוד ורטוב. הרגשתי שהמציצות הללו מטריפות אותי, ובידי הפנויה עיסיתי את השד, חולצת אותו עוד יותר ליניקה של פיו, ידי מסלקת את ידו. המחווה רק גורמת לאברו לנתר בתוך מכנסיו עוד יותר ולהאנח אנחה כבדה. "אני חייב אותך". "גם אני", אמרתי בקול נמוך. ידי שליטפה את אברו המתוח החלה לחפש את מוצא הרוכסן. "רגע" הוא אמר, ולקח את ידו שנפרדה מחזי, כשאני ממשיכה לעסות את השד ואת הפטמה הזקורה שמכוונת אל פיו, שפתיו חולפות על העטרה וממשיכות אל הפטמה. בזמן שהוא פותח את אבזם החגורה שלמכנסיו ומתיר את הכפתור, הוא פותח באיטיות זהירה את הרוכסן שלוחץ בכאב רב כל כך על אברו הזקור. חם פועם ומנתר, אברו משתחרר מהלחץ, ראשו מציץ מבעד לפתח תחתוני הבוקסר הצמודים שלבש. אצבעותי מלטפות את האבר הלוהט וגיא משחרר את ראש האבר במשיכה מתוך פתח התחתונים, חושף אותו לאוויר ההרים הקר. צמרמורת של תשוקה עוברת בי כשידי אחזה את האבר הפועם. "תשמור שלא נתהפך" אמרתי בשקט, והוא חייך. הסתובבתי בעדינות, כך שגווי יהיה יותר מופנה אליו והצמדתי לאגנו את אגני, פני מופנות לאחור בתשוקה, ידי הפנויה נשלחת אל ראשו לקרב את פניו אל פני לנשיקה עמוקה, רציתי אותו כל כך. הוא נשק לי ברעבתנות, לשונו חודרת פנימה כמו שתיכף יחדיר אלי את אברו. שנינו גונחים כבר בתשוקה, ישבני מתחכך באברו הלוהט והנוזלים שניגרים בי כבר מזמן עוברים את כל פיסות הבד החוצצות, מרטיבים את ראשו הפועם של אברו, שמתחכך שוב ושוב בין לחיי ישבני בעוצמה, כמעט חודרים, מחפשים את הפתח, אבל עוד לא. "תיכנס אלי" אני אומרת באנחה. פי ממשיך לחפש את פיו להמשיך בנשיקה, הוא מיד נענה ומכוון את אברו לפתח שבין ירכיי. אני מנסה למקם את הפתח במקום האופטימלי, מתקפלת מעט קדימה, חושפת את פתח הנרתיק ומצמידה אל ראש אברו, כל גופי לוהט בציפייה. גיא תופס בזרועו באגני מקדימה, מצמיד אותו ככל שניתן אל אגנו, ואברו מחליק עמוק אל תוך הנרתיק הרטוב והפועם שלי, כולי מתכווצת בתשוקה, ומיצי זולגים ממני עוד ועוד, מרטיבים את שנינו. אנו נאנחים ומתחילים לנוע בריתמוס איטי, מחפשים את נקודות העונג, והקצב הולך וגובר. אני מפשקת מעט את ירכי, מרימה מעט רגל כדי לחשוף את הקפלים הלוהטים שבתוך החצאית הסתורה והתחתונים הרטובים, הוא שולח יד מטה ללחוץ על כפתור העונג. אבל הדגדגן שלי מזדקר כל כך, עד כאב, וזה כמעט יותר מדי, והוא איכשהו שם לב, כאילו יודע, מרגיש את כולי, ומחליף את הלחיצה על ראש הדגדגן הפועם בשורש כף יד פשוטה, ומזיז את קצות האצבעות הלאה ומטה, הרחק מקצות העצבים החשופים, ללטף את פתח הנרתיק, ובמזלג אצבעותיו מרגיש את החדירה הרטובה, תנועה שמלהיטה אותי כל כך. עוד ועוד אני מתכווצת על אברו, עוד ועוד מרוב עונג שנבנה בי, מתהדקת סביב ראש אברו שנע בתנועות קטנות ששומרות על התנוחה בערסל המתנוענע. כל שרירי הליבה שלנו מתוחים כדי לא להתפך בין העצים. הוא להוט וחם, מזיע וגונח, ואני כל כך קרובה, כה קרובה, וכל תנועות החדירה הזהירות שלו רק משלחות בי עוד זרמים ופולסים של חשמל, עוד מתהדקת שזה מרגיש כמעט בלתי אפשרי לחדור עוד רגע, והאורגזמה כבר מחשבת להתפרץ בגל שוטף, אבל עוד לא, עוד לא, כי הוא מאיט, לרגע כמעט עד עצירה, כאילו יודע שעוד רגע אתפוצץ, ואז ממשיך מחדש, מאיץ, חודר, עמוק יותר, מהר יותר, נשימתי כלואה מרוב עונג בלי יכולת לנשום, ואז אנחות נפלטות מגרוני, מטפסות עוד אוקטבה. הקצב הולך וגובר, ידו לופתת את אגני, מקרבת עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, ואני מתאמצת לכופף עוד יותר קדימה את גווי, כמעט הופכת את שנינו החוצה מתוך הערסל, בניסיון להצמיד את הנרתיק קרוב ככל האפשר לבסיס אברו, עוד יותר עמוק, לחוש את החיכוך בקירות הרטובים, בנקודה שנבנית עוד ועוד, שרירי נמתחים לקבל את אברו המתוח והזקור, עוד ועוד מעמיקה את החדירה אלי, עד שגלי העונג מתחילים לפעום בי בעוצמה נאגרת. הנה זה בא, הנה זה בא, והגל שוטף אותי, וכולי מתכווצת בכוח עצום ופועם, סוגרת על אברו בגל אורגזמה נפלא, גיא זועק בעונג כשאברו מתחיל לפעום בתגובה, וזה שוב בא, אני שוב נשטפת בגלים של עונג עצום ועוצמתי. גיא ממשיך לפעום בתוכי ולחדור בקצב מהיר יותר, אנחותיו גוברות עוד ועוד כשהוא לפתע נועץ אברו המתוח עמוק ככל האפשר, אברו פועם בקצב הלב כשהוא משחרר בתוכי נוזל לוהט וחם פנימה עמוק. שנינו רועדים מרוב עונג, הנשימות הכבדות שורקות, ליבותינו פועמים בחוזקה. עדיין מחוברים באגן, מזווגים ולוהטים, כל המיצים החמים זולגים בין ירכיי אל מכנסיו. אברו עוד מתוח בתוכי, הולך ונרגע. אני מקרבת את פלג גופי העליון אליו בזהירות, מניעה שוב גל-ערסל, כשידו שמחה שוב ללפות את שדי, ואורגזמה נוספת שוב שוטפת בי, ואני גונחת בהנאה. גיא נצמד לישבני, נהנה להרגיש אותי שוב גומרת. צמודים וחבוקים, נשימותינו מאומצות ושפתינו מחייכות, אנו מתרפים.

העולם שסובב אותנו שוב נגלה לעין. השמש כבר מזמן במסלול השקיעה אל האופק, וציוצי הציפורים שנשמע באלפי פטפוטים מעיד ששעת ארוחת הערב כבר כאן. אני מאזינה לקולות הרוח בצמרות שחזרה לנגן באוזני כמו גלים של ים. גיא מנשק את אוזני בעדינות, נושף לתוך אוזני במילים חמות ומרעיד אותי מבהונות ועד שער "את מדהימה, כל כך מדהימה" וקובר את פניו בצווארי, מפליט אנחת רווחה שמדביקה גם אותי. צמודים, מעורסלים בזרועות משתלבות, שולי הערסל מתעגלים סביבנו כמו תרמיל. הערב יורד לאיטו. כה נעים פה. נעים.