ידעתי שאתחרט על זה

ידעתי שאני אתחרט על זה וכמה שזה יכאב לי אחר כך, בכל זאת לא יכולתי להתאפק.

לא יכולתי ולא רציתי.

התגעגעתי לתחושה הזאת שסוחפת אותך, מעיפה את הלב אלף קילומטר למעלה ולמטה ומטלטלת את כל הישות שלך חזק. התגעגעתי לרגש התגעגעתי לכאב.התגעגעתי להתאהב.

ההנאה והכאב שמעורבים זה בזה בלי יכולת להפריד ביניהם, אבל בעיקר כאב, הכאב הוא מהות הקיום שלי. התחושה שמלווה אותי כל חיי והפכה להיות הזהות שלי, מי שאני. כאב שרק כשהוא חזק ומטלטל ומפרק לאלף חתיכות, רק אז אני יכולה להרגיש קיימת.

הוא נכנס לסופר בזמן שאני הייתי בקופה. עוד יום בעבודה, עם הלקוחות והטענות הקטנוניות, עם התור שלא נגמר והקופאים האחרים שכל הזמן מוודאים שאני לא נחה בטעות, ושיש לי מספיק עבודה.

כשראיתי אותי משהו זז לי עמוק בפנים, לא ידעתי להסביר מה. אולי זה היה הגובה שלו, מטר שמונים וקצת ,או אולי המבנה שלו, הגוף המוצק הידיים הגדולות והכתפיים הרחבות שרק קוראות לי לשים את הראש ולבכות את כל מה שכואב לי כל כך כל הזמן. אולי הבטן, הכרס הזאת, הרכה, שאפשר לישון עליה והזקן הזה.. בקיצור, מהרגע הראשון לא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממנו.

יש לציין שהוא לא היה נאה בצורה יוצאת דופן, סתם גבר בשנות הארבעים לחייו, קצת מלא, גבוה, עם שיער חום ועיניים בצבע תכלת מהמם, שכל פעם שהבטתי בהן הרגשתי שאני טובעת וחייבת הצלה.

זה המנהל החדש, הם אמרו.

זה לקח קצת זמן, אבל לאט לאט התחלנו לשוחח. הוא היה יוצא מהמשרד ועושה סיבוב בקופות, מחייך ומדבר עם כולם . גם אני דיברתי וכל הערה צינית ושנונה ששיחררתי  סחטה ממנו גל צחוק מתפרץ. הוא היה עונה לי ואני לו, הפינג פונג  הזה היה השיא של היום שלי.

בלילות הייתי מדמיינת איך הוא מכניס אותי למשרד ונועל, ואז תופס אותי, מכופף אותי על השולחן, מרים לי את החצאית, חופן לי הישבן, צובט את הירכיים ומפליק לי חזקקקקקק. ואז מסובב אותי, מרים לי את החולצה ותופס לי את השדיים, חופן בכוח, וצובט בפטמות.

יום אחד הוא קרא לי, “נועה, למשרד”.
התרגשתי, הדופק שלי עלה, סגרתי את הקופה וניגשתי למשרד הקטן שהיה בקצה השני של הסופר.

הוא ישב שם, מחייך חיוך מרומז ואמר, “יש לי הצעה בשבילך, מה דעתך לעזוב את הקופות ולהתחיל להיות סדרנית?”
“בסדר גמור ” עניתי בלי לחשוב.
כל כך רציתי לעשות כל מה שהוא אומר לי, כל כך רציתי שהוא יגיד לי מה לעשות.
״יופי, אז אני אראה לך מה לעשות״.
הוא קם ויצא מהמשרד ואני אחריו, הוא ירד למחסן החשוך, שם היו משטחים על משטחים של מוצרים שיש לפרוק ולסדר על המדפים.

הארגזים התנשאו לגובה וביניהם רווחים צרים שהתאימו למעבר דחוק בקושי.

“אנחנו נוריד את הארגזים האלה ונעביר אותם ללול, אחר כך נעלה למעלה ונסדר אותם.”

התנשמתי, הפנים שלי בערו. התחלנו לעבוד ביחד, מתנשפים ומזיעים , התקרבתי אליו כל פעם קצת, חיכיתי לראות אם הוא יירתע אבל לא נראה שהוא שם לב. ואז, כשהנחתי ארגז אחד על הלול הסתובבתי והוא היה ממש מאחוריי, מחזיק כמה ארגזים בבת אחת. המעבר היה צר ולא יכולתי לעבור בלי להתחכך בו .
הסתכלתי עליו, לא מורידה את העיניים ממנו, כאילו מנסה לעבור. אבל ברגע שנדחקתי במעבר הצר, הכרס שלו התחכחה לי בחזה  ובאותה שניה איבדתי שליטה על הגוף שלי. נצמדתי אליו והוא תפס אותי בכוח במותניים. כרכתי את הזרועות שלי סביב הצוואר שלו, הפיות שלנו נצמדו ברגע. הלשון שלו היתה חמה ועבה בפה שלי ואני מצצתי אותה בתאווה.

הידיים שלו מצאו את החזה שלי, מתחת לחולצה בתוך החזיה, המוח שלי היה חסום, לא חשבתי על כלום, רק נסחפתי בעונג בדחף, בפראות של המעשה. הצמדתי את הירך שלי למפשעה שלו, מרגישה את אברו הקשה, החזק. הוא הכניס יד מתחת לחצאית שלי, משך את התחתון בתנועה אחת חזקה והחדיר אצבעות לתוכי. נחנקתי. זה היה כל כך מופלא, כל כך מה שרציתי, מעולם לא הרגשתי כזה צורך להיות מזוינת על ידי מישהו.

הוא פמפם אותי ביד כמה שניות ואז פתח את החגורה, הוריד את המכנסיים וחשף זין תפוח וקשה, שתי ביצים כבדות מלאות בזרע חם שרק מחכה להישפך עליי. לא הייתי צריכה יותר מזה, תפסתי את האיבר החם והפועם, עוטפת באצבעותי, מלטפת, ואז הכנסתי אותו לפה. הוא מילא לי את הגרון, הוא תפס את הראש שלי והתחיל להזיז אותו קדימה ואחורה.

הייתי על הברכיים והוא זיין לי את הפה, ליטפתי לו את הביצים בעדינות, לוחצת בנקודות נסתרות ומרגישה אותו באקסטזה של ריגוש, ואז הוא הוציא אותו מהפה שלי וגמר לי על כל הפרצוף, החזה והשיער. הוא התנשם, אבל אני עדיין הייתי חרמנית.

הסתובבתי והרמתי את החצאית, חושפת את התחת והכוס שלי, מתכופפת קדימה, מגישה לו אותי. הוא התחיל להפליק לי, חזק וברעש. לא העזתי לגנוח כדי שלא ישמעו, אבל כשהמכות התחזקו כבר לא יכולתי להתאפק יותר. נאנחתי ולאט לאט הרגשתי איך שהוא מכניס את הזין שלו לכוס שלי. חם וחזק וגדול, הוא מילא אותי עד הסוף. בכל חדירה הרגשתי את החיכוך המטרף הזה שגרם לי להישרף ולאבד שליטה על עצמי. התחלתי להיאנח, ועם כל דפיקה נאנחתי עוד ועוד.

כבר הייתי קרובה לסוף ואז הוא סובב אותי וכשהגב שלי צמוד לארגזים מאחורי הוא חפן בכוח את הישבנים יצא לגמרי וחדר חזק בכל בכוח. גמרתי. פיצוצים בראש שלי, זיקוקים מול העיניים, כל הגוף רועד בריגוש. הוא לא יצא ממני עדיין, ראיתי שהוא נאבק להסדיר את הנשימה.

לאט לאט הוא נסוג ממני, התחלתי לסדר את החזיה והחצאית, את התחתונים לא מצאתי. הוא הביט בי בזמן שהוא סגר את הרוכסן, לא אמרתי מילה. לא רציתי להגיד שום דבר שיסבך את המצב ויקלקל את הרגע המושלם הזה של התמסרות מוחלטת לתאווה וסיפוקה.

הוא חייך חיוך נבוך קצת ואמר “את יודעת שאני נשוי , נכון?”
“כן” עניתי.
“ובת כמה את בעצם?”
“20”
הוא הנהן לעצמו והסתובב.
“אז כבר הבנת מה צריך לעשות, תמשיכי בינתיים לבד, אני אשלח עוד מעט מישהו לעזור לך לסיים. אני הולך למעלה לסדר משהו”.

לא הייתי מופתעת. למען האמת די צפיתי את זה מראש. ידעתי שאני מסתבכת ושאחרי הצעד הזה אני לא אוכל לחזור אחורה. צפיתי מראש את המבוכה שלו, את הצורך להתרחק ולהעלם אחרי ה”נפילה” הזאת. זה תמיד ככה, זה קורה כל הזמן. גברים נשואים בעמדה בכירה מזיינים עובדת זוטרה וצעירה ואחרי שהם מסופקים הם מתעלמים במקרה הטוב, ומסלקים אותה מהדרך במקרה הרע.

לא משנה מה יקרה עכשיו, כבר אין מה לעשות.
הצעד הבא הוא שלו.

לא זוכרת איך היום הזה נגמר, אבל כשהוא קרא לי למחרת למשרד לא הופתעתי. רק כשראיתי שם את המנהל האזורי והקבט הבנתי שמשהו מאד לא בסדר.
“שבי נועה” הוא אמר.
התיישבתי.
“את יודעת למה אנחנו פה?” שאל הקב״ט.
“לא”, עניתי בשקט, לא בטוחה למה לצפות.
“לצערי אנחנו נאלצים לפטר אותך. קיבלנו דיווחים על התנהגות בלתי נאותה במסגרת העבודה”.
הסתכלתי עליו, הוא לא החזיר לי מבט.
יושב ומתעסק עם העט והיומן כאילו יש לו עניינים חשובים הרבה יותר ממני להתעסק בהם. התבוננתי בהם, כולם גברים מבוגרים, עם רקורד ברשת, קשרים והשפעה הרבה הרבה יותר מקופאית בת 20 שיש עוד מיליון כמוה על כל מטר רבוע בעיר. זה קרב אבוד מראש, חבל על האנרגיה, חשבתי לעצמי.

“אז זה הכל אם ככה?, אני יכולה ללכת?”
“כן. ותמתיני למכתב רשמי. תשאירי את הכרטיס שלך כאן לפני שאת יוצאת”.
קמתי. לרגע אחד המבטים שלנו נפגשו, הוא הסמיק והסיט את העיניים.
חייכתי אליהם ואמרתי “אז להתראות, תודה רבה, ושיהיה יום טוב”.

ראיתי את הלסת שלו נשמטת, הוא היה בטוח שאני אכעס, אצעק על חוסר הצדק, אתפרץ. אבל אני ידעתי שזה סתם בזבוז של אנרגיה. הוא ינצח בכל אופן, הוא הגבר החזק והבוגר, אני האשה הפתיינית, הפרוצה, השרמוטה, הנותנת, הזונה, וככה זה תמיד יהיה.

הוספה למועדפים שלי