בית הארחה

הגשם ירד בלי הפסקה, טיפות כבדות שהלמו בגג הרעפים של בית הארחה “עין הנחל”. המקום היה מבודד לגמרי, תקוע בין עצי זית עתיקים, טרסות אבן וערפל סמיך שכיסה את הגליל העליון כמו שמיכה אפורה. נועה עצרה את הרכב השכור, היונדאי הקטנה שסיפק לה הצבא, בחניה הצרה, המנוע עדיין פועל. השעון בלוח המחוונים הראה 21:47. היא הייתה אמורה להגיע לדודה בכפר לפני שעתיים, אבל הסופה שינתה הכול.
היא דוממה את המנוע, לקחה נשימה עמוקה והידקה את הצעיף סביב צווארה. החצאית הארוכה כבר נדבקה קלות לירכיים המעוצבות שלה מהלחות, והסוודר הדק לא ממש הגן עליה מהקור, ובטח לא הסתיר את ריקועי החזייה או את צורת שדיה הגדולים עם הפטמות הזקורות מן הקור. היא פתחה את דלת הרכב, רצה לעבר דלת הכניסה הכבדה, חזהּ מקפץ אף הוא, והתיק הגדול הכביד על כתפה.
הדלת נפתחה כמעט מיד.
איתי עמד שם. גבר גבוה ורחב כתפיים, בן ארבעים ושתיים, עם זיפים אפורים-שחורים על הלסת החזקה ועיניים חומות-ירוקות שבחנו אותה בשקט. חולצת פלנל משובצת פתוחה קצת על חזה שעיר. הוא נראה כמו מישהו שרגיל להיות לבד כאן, אבל יודע איך להתמודד עם אורחים תקועים.
“נועה?” שאל בקול עמוק ומחוספס. “תיכנסי מהר, את נראית כאילו יצאת מסיבוב במכונת כביסה.”
היא נכנסה, והחום בפנים הכה בה מיד. ריח של עץ שרוף באח, קפה טחון טרי, ועם זאת… ריח גברי חזק, מעט זיעה מעורבת בסבון פשוט, ורמז קל לבושם נעים. איתי סגר את הדלת מאחוריה והסתכל עליה רגע. היא הרגישה את מבטו. לא גס, אבל גם לא מתבייש. הוא ראה את השיער השחור והרטוב שנדבק לצוואר, את החזה הצעיר והמלא שקצת התנשם מהריצה, את החצאית שדבקה לגוף. מבטו השתהה שניות ארוכות על שדיה המתנשמים, ועל בטנה השטוחה החלקה שכעת הסוודר היה דבוק לה. למעשה, קימורי גופה היו ברורים ללא ספק.
“תודה,” מלמלה נועה והורידה את התיק. “הסופה תפסה אותי. חשבתי שאספיק להגיע לכפר…”
“הכביש חסום בשתי נקודות,” אמר איתי והוביל אותה למטבחון הקטן. “לא ייפתח לפני מחר, אולי אפילו יותר מאוחר. שבי, אני מכין לך משהו חם.”
היא התיישבה על כיסא עץ ישן. הגוף שלה עדיין רעד קצת מהקור. איתי מילא קומקום, והיא הסתכלה עליו. הידיים הגדולות והמחוספסות, הגב הרחב, התנועות השקטות והבטוחות. הוא לא מיהר. הוא לא ניסה להרשים. זה הרגיע אותה קצת.
“את דתייה, אני רואה,” אמר כשהגיש לה ספל תה חם. הוא התיישב מולה, לא קרוב מדי. “הצעיף, החצאית… אין בעיה. יש לי חדרים נפרדים, והכול כאן שקט. את רוצה להתקשר למישהו? יש לי קליטה חלקית.” נועה חיממה את כפות ידיה על הספל. “תודה… כן, אני דתייה. חיילת, ביחידה חינוכית. מלמדת תנ”ך.” היא חייכה חיוך קטן, עייף. “אבל עכשיו… אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני מלמדת.”
איתי הרים גבה, אבל לא צחק. “זה נשמע כמו משהו כבד. כמה זמן את בצבא?”
“שנה וחצי.” היא לגמה מהתה. “בהתחלה הכול היה ברור. אבא שלי רב, המשפחה… הכול מסודר. אבל בצבא רואים דברים. שומעים סיפורים. מתחילים לשאול שאלות שלא אמורים לשאול.”
הוא הקשיב בשקט, מהנהן מדי פעם. “אני גרוש כבר עשר שנים. עזבתי את העיר, באתי לכאן. לפעמים צריך מקום שקט כדי לראות את הדברים כמו שהם, בלי כל הרעש.”
השיחה זרמה לאט. נועה סיפרה לו קצת – על המשפחה, על הלחץ, על זה שהיא הגיעה לכאן לסוף שבוע “לשקם את הנשמה”, כמו שהרבנית אמרה. איתי סיפר על בית הארחה, על הטיולים שהוא מוביל, על זה שהוא אוהב את השקט אבל גם את זה שמדי פעם מגיעים אנשים עם סיפורים מעניינים.
בשלב מסוים הוא קם להוסיף עץ לאח. כשהוא עבר לידה, היד שלו נגעה קלות בכתפה, מגע קצר, חם, כדי לא להפיל אותה. “סליחה,” אמר.
נועה הרגישה צמרמורת קלה עוברת בגבה. זה היה רק מגע תמים, אבל הגוף שלה הגיב כפי שהיא פחדה שיגיב. הפטמות התקשו קצת מתחת לסוודר, והיא הרגישה חום מביך מתפשט בבטן. היא ניסתה לדחוק את זה. ‘מה אני חושבת לעצמי? הוא גבר מבוגר, זר. אני כאן לבד, זה לא בסדר. מילא כשאני לבד מגששת באתרים האלה… אבל ככה?’
איתי חזר לשבת, קרוב קצת יותר הפעם. “את נראית עייפה, נועה. ויפה. יש בך משהו… אמיתי. לא הרבה בנות בגילך מדברות ככה.”
היא הסמיקה. “תודה… אבל אני לא… כלומר, אני צריכה להיות זהירה.”
“בטח,” הוא אמר בשקט, ועיניו נשארו עליה רגע ארוך מדי. “אבל כאן, בסופה הזאת, אפשר קצת להוריד את ההגנות. אני לא רב, ואת לא צריכה להיות מושלמת.”
האש באח פיצחה. הגשם המשיך לרדת בחוץ. נועה הרגישה את הדופק שלה קצת יותר מהיר. היא לא ידעה אם זה מהתה החם, מהשיחה, או מהמבט השקט שלו. אבל משהו בתוכה, משהו שהיא דחקה חודשים, התחיל להתעורר, לאט, כמו חום שמתפשט מתחת לעור.
האש באח רחשה בשקט, והלהבות רקדו על קירות העץ הישנים של בית הארחה. הגשם בחוץ לא הפסיק אפילו לרגע, כמו תוף כבד שמכה על הגג. נועה ישבה על הספה הישנה מול האח, הספל הריק בידיה. איתי ישב בכורסה ממול, רגליים משוכלות, אבל הגוף שלו היה מופנה אליה. החדר היה חמים עכשיו, והאווירה כבדה מלחות, מעשן עץ ומשהו אחר – משהו שהיא לא יכלה לשים עליו שם.
“את יכולה להישאר כאן כמה שצריך,” אמר איתי בקול שקט, עמוק, תוך שנועץ בה מבט עם זיק בעיניו. “יש חדרים פנויים. אני לא לוחץ על אף אחד.”
נועה הנהנה, אבל העיניים שלה נשארו על הלהבות. “תודה… זה מוזר. אני אף פעם לא נשארת לבד ככה, עם… עם גבר זר.”
הוא חייך חיוך קטן, לא ציני. “אני לא כל כך זר עכשיו, נכון? דיברנו קצת. את סיפרת לי על היחידה, על אבא שלך. אני סיפרתי לך על הגירושים שלי. זה כבר משהו.”
היא הרימה אליו מבט. העיניים הגדולות שלה, כהות ויפות, נראו עייפות אבל גם סקרניות. “כן… אתה מקשיב. רוב האנשים לא מקשיבים ככה. הם רק אומרים ‘תתפללי יותר’ או ‘זה יעבור’.”
איתי רכן קדימה קצת, המרפקים על הברכיים. “כי אני לא רב, נועה. אני לא כאן כדי לשפוט אותך. אני רואה ילדה, סליחה… בחורה, שיש לה גוף של אישה וראש מלא שאלות. זה לא פשוט.”
היא הסמיקה קלות. “אני לא ילדה. אני בת תשע-עשרה. חיילת.”
“אני יודע,” הוא אמר בשקט, והמבט שלו ירד לרגע אל הצוואר שלה, לשיער הרטוב שעדיין נדבק לעורה החלק. “ואת נראית… בוגרת. אבל יש בך משהו עדין. משהו שלא נשבר עדיין.”
נועה הזיזה את הרגליים קצת, החצאית הארוכה התרוממה מעט והראתה קצת יותר מהקרסוליים החלקים. היא הרגישה את החום מהאש על הפנים, אבל גם חום אחר, נמוך יותר בבטן. “לפעמים אני מרגישה שאני כן נשברת. בצבא… רואים חיילים חילונים מדברים על חיים בלי כל החוקים האלה. על… מין, על חופש. ואני… אני שומעת ומרגישה אשמה כי זה מושך אותי… כי אני חולמת על זה בלילה.”
איתי לא מיהר לענות. הוא קם, לקח עוד בול עץ והוסיף לאח. כשהוא התכופף, החולצה עלתה קצת והיא ראתה קטע מהגב התחתון שלו, שרירי, עם שיער דק. הוא חזר לשבת, הפעם על הספה, לא ממש קרוב אבל גם לא רחוק. המרחק ביניהם הצטמצם.
“זה טבעי,” אמר. “את צעירה. הגוף שלך חי. הוא רוצה דברים. זה לא אומר שאת רעה או לא בסדר.”
היא נשמה עמוק. “אבל זה אסור. אני דתייה. אני אמורה לשמור את עצמי… לנישואין. לא להרגיש ככה. אפילו… לעשות בעצמי לעצמי אסור.” אמרה במבוכה.
“להרגיש מה?” הוא שאל, והקול שלו היה נמוך יותר, כמו ליטוף.
נועה הסתכלה הצידה. “לא יודעת… חום. כאילו משהו זז לי בבטן כשאתה מדבר אליי. כשאתה מסתכל עליי.”
איתי חייך חיוך עדין. “אני מסתכל כי את יפה, נועה. מה זה יפה, גם סקסית. השיער השחור הזה, העיניים הגדולות, החזה הגדול והזקוף שמתנשם כשאת מדברת… הבטן השטוחה… הישבן המוצק והחצוף הזה… זה לא פשע להסתכל.”
היא הרגישה את הפטמות שלה מתקשות ומזדקרות שוב מתחת לסוודר, והרגישה שהוא שם לב. הבד הדק שפשף אותן קלות, והיא לחצה את הירכיים אחת לשנייה בלי משים, וצמרמורת מוזרה עברה בה מחלציה לבטן ולירכיים. אילו הייתה עומדת כעת, הייתה מועדת. “אתה לא אמור להגיד לי דברים כאלה. אתה… אתה מבוגר.”
“ארבעים ושתיים,” הוא אמר בשקט. “ואני יודע מה זה להרגיש תקוע. גם אני הייתי צעיר פעם. גם אני דחפתי דברים למטה כי ‘אסור’. זה לא עוזר. זה רק הופך את זה לחזק יותר.”
השיחה זרמה. נועה סיפרה לו יותר. על אמא שלה שמתה, על אבא שהיא ראתה אותו פעם מדבר עם אישה אחרת בטלפון, על זה שהיא מרגישה שהכל קודש מבחוץ אבל ריק מבפנים. איתי הקשיב, שאל שאלות, לפעמים הניח יד על הכתף שלה כשהיא התרגשה במגע חם, כבד, אבל לא יותר מדי. בכל פעם שהוא נגע, היא הרגישה צמרמורת יורדת בגב, עד לישבן. היא גם דיי בטוחה שבתחתון שלה לא נשארה פיסה יבשה אחת בשלב זה. זה כל כך חדש לה, הרבה יותר עוצמתי מהגלישה באתרים… זאת חרמנות? היא תהתה…
“את יודעת מה הכי מצחיק?” אמר איתי אחרי שתיקה ארוכה. “את יושבת כאן, צנועה, עם חצאית ארוכה, אבל הגוף שלך… הוא מדבר שפה אחרת. אני רואה איך את נושמת, איך הלחיים שלך ורודות. איך את לוחצת את הירכיים כשאת מדברת על דברים אסורים, איך את מבליטה את השדיים שלך כדי שאביט.”
נועה בלעה רוק. “זה… זה לא נכון.”
“זה כן,” הוא אמר בשקט, והפעם הוא הזיז את עצמו קצת יותר קרוב. הברך שלו כמעט נגעה בשלה. “תגידי לי את האמת, נועה. מתי בפעם האחרונה הרגשת את הכוס הצעיר שלך רטוב? לא מהתרגשות של מחשבות. מהתרגשות של גבר.”
היא עצמה עיניים לרגע. המילה “כוס” יצאה לו כל כך טבעי, כל כך גס אבל גם כנה. האשמה שטפה אותה בחזקה, כמו סטירה. ‘מה אני עושה? אני מדברת עם גבר זר על הדברים האלה. אבא שלי היה מתבייש.’ אבל בו זמנית, היא הרגישה את הלחות החמה נוזלת וממשיכה להצטבר בין השפתיים הרכות שלה, הבד הפנימי של התחתונים לבטח ספוג כולו במיץ שלה. היא טעמה אותו פעם, ודי אהבה את הטעם, אך לא עשתה זאת שוב בשל ייסורי המצפון. הצטרפה לה תחושה חדשה לאורגיית החושים שאפפה אותה, היא ממש רצתה לגרד, או לדגדג,, אבל ברור לה שיש עניין בין רגליה שלא יסבול דיחוי, הרגשה לא ברורה שפשוט צריך לגעת ולספק.
“אני… לא זוכרת,” לחשה, חוזרת מהחלומות בהקיץ. “אולי… פעם, כשראיתי סרט. אבל מיד הרגשתי אשמה.”
איתי הניח יד על גבה, ליטוף קל, מנחם. “אין מה להתבייש. הגוף שלך צעיר. הכוס שלך רוצה להרגיש. הוא רוצה שיגעו בו. שילטפו אותו. שיחממו אותו, שילקקו אותו. וגולת הכותרת, שייכנסו.. שיחדרו אליו.”
היד שלו נשארה שם, חמה דרך הסוודר. נועה הרגישה את הנשימה שלה מתגברת. “אתה… אתה לא אמור לגעת בי ככה.”
“אני לא עושה כלום,” הוא אמר, אבל האצבעות שלו זזו קלות, ליטוף קטן על עמוד השדרה. “רק מקשיב. רק נותן לך מקום לדבר. את מרגישה את זה, נכון? את מרגישה את החום עולה?”
היא הנהנה, בקושי. “כן… קצת.”
“תספרי לי מה את מרגישה עכשיו,” הוא לחש. “בגוף. אל תשקרי.”
נועה נשמה עמוק. “הפטמות שלי… הן קשות. זה מביך. והבטן… יש שם חום. בין הרגליים… אני מרגישה לחה. כאילו הגוף שלי בוגד בי. יש לי גירוד מטורף שאני צריכה לגרד”.
איתי לא צחק. הוא הסתכל עליה ברצינות, אבל בעיניים היה ניצוץ. “זה לא בוגד. זה חי. את יפה כשאת מדברת ככה. כשאת נותנת לדברים לצאת.”
הוא הזיז את היד קצת למטה, ליטוף על הגב התחתון, מעל החצאית. נועה הרגישה את השרירים שלה מתכווצים, אבל היא לא זזה. האשמה בערה בה, אבל התשוקה החדשה חזקה יותר.
“אני מפחדת,” לחשה.
“ממה?”
“ממה שיקרה אם אני לא אעצור. ממה שאני רוצה שיקרה.”
איתי קירב את הפנים שלו קצת. היא הרגישה את הנשימה החמה שלו על הלחי. “אנחנו לא ממהרים, נועה. יש לנו כל הלילה. הגשם לא נפסק. תמשיכי לדבר. תגידי לי מה עובר לך בראש. מה הגוף שלך מבקש.”
היא הסתכלה עליו, העיניים שלה רטובות קצת מהתרגשות. “אני רוצה… שאתה תיגע בי יותר. אבל אני יודעת שזה אסור. אתה מבוגר, אני חיילת דתייה… זה לא בסדר.”
“אולי זה לא בסדר,” הוא אמר, והיד שלו נשארה על הגב שלה, חמה ומנחמת. “אבל כאן, עכשיו, זה רק אנחנו. אין אף אחד שרואה. רק את והגוף שלך, והתשוקה שמתעוררת.”
השיחה המשיכה עוד זמן ארוך. היא סיפרה לו על חלומות שהיא חולמת בלילה, על מגעים שהיא דמיינה אבל מעולם לא הרשתה לעצמה. הוא סיפר לה על נשים שהכיר, על ההבדל בין סקס “נכון” לבין סקס שמשחרר. בכל פעם שהוא דיבר, הקול שלו היה נמוך יותר, והיד שלו ליטפה קלות – על הכתף, על הזרוע, פעם אחת אפילו על הירך דרך החצאית, מגע קצר אבל שורף.
נועה הרגישה את הכוס שלה הולך ונרטב יותר, את השפתיים הפנימיות מתנפחות קלות, את הלחות מחלחלת עוד לתחתונים. היא לחצה את הירכיים, אבל זה רק הגביר את התחושה, כאילו הכוס שילש את גודלו. הפטמות כאבו מתחת לבד, והיא רצתה לגעת בהן ולשחררן לחופשי מהחזייה, אבל לא העזה.
“את רועדת,” אמר איתי לבסוף.
“כי אני… כי אני רוצה משהו שאסור לי,” היא ענתה, והקול שלה היה צרוד קצת.
הוא הסתכל עליה ארוכות. “אז תגידי לי מה את רוצה. במילים. בלי להתבייש.”
נועה בלעה. “אני רוצה… שתיגע לי בחזה ובפטמות. רק קצת. רק כדי להרגיש.”
הוא לא זז מיד. הוא חיכה, נתן לה את הרגע להרגיש את המשקל של המילים. “את בטוחה?”
“לא,” היא לחשה. “אבל אני רוצה.”
האש באח המשיכה לפצוח בשקט, אבל בתוך החדר האווירה הייתה כבדה ומטעינה פי כמה. נועה ישבה על הספה, הגוף שלה רועד קלות, העיניים הגדולות שלה מלאות פחד מעורב בתשוקה. איתי ישב לידה עכשיו, קרוב, הברך שלו נוגעת בירכה דרך החצאית. היד שלו עדיין הייתה על הגב התחתון שלה, חמה, כבדה, מנחמת.
“את בטוחה?” שאל שוב, בקול נמוך וצרוד. “ברגע שאני נוגע בך, נועה, זה לא ייעצר בקלות.”
היא בלעה רוק, הלחיים שלה בוערות. “לא… אני לא בטוחה. אבל אני לא יכולה לעצור את זה. אני מרגישה כאילו הגוף שלי בוער.”
איתי לא מיהר. הוא הרים את היד לאט, העביר אותה על הכתף שלה, ואז ירד למטה, על הזרוע, עד שהאצבעות שלו נגעו בצד החזה שלה דרך הסוודר. נועה נשמה עמוק, רעד עבר בגופה. הפטמות שלה כבר היו קשות כמו אבנים, בולטות בבירור מתחת לבד הדק.
“תורידי את הסוודר,” לחש. “אני רוצה לראות אותך.”
היא היססה רגע, הידיים שלה רועדות, אבל אחר כך משכה את הסוודר למעלה. החולצה המכופתרת נחשפה, דבוקה קלות לעורה מהלחות. איתי הסתכל עליה, העיניים שלו כהות. “יפה… תפתחי כפתור אחד. לאט.”
נועה צייתה. האצבעות שלה פתחו כפתור, אחר כך עוד אחד. החזה המלא שלה, צעיר ומוצק, נחשף חלקית. חזייה לבנה פשוטה, צנועה, אבל עכשיו היא נראתה הכי לא צנועה שיש. השדיים שלה התנשמו מהר, הפטמות הזקופות בולטות דרך הבד הדק.
איתי הניח את כף היד הגדולה שלו על שד אחד, ליטף אותו בעדינות דרך החזייה. “אלוהים… הם מלאים. הפטמה שלך קשה כל כך.” הוא שפשף את האגודל על הפטמה, סיבוב איטי. נועה נאנחה חזק, הגוף שלה התקמר קדימה. “אהה…” היא פלטה, והקול שלה היה צרוד, מלא אשמה. “זה… זה כל כך טוב… אבל אני לא אמורה…”
“ששש,” הוא לחש והתקרב יותר. “תני לי להרגיש אותך.” הוא הוריד את הכתף של החולצה, חשף את הכתף החלקה, ואז משך את החזייה למטה. השד השמאלי שלה קפץ החוצה, מלא, עגול, עם פטמה ורודה וזקופה. איתי רכן והכניס אותה לפה שלו, מצץ אותה בעדינות בהתחלה, אחר כך חזק יותר, הלשון שלו מסתובבת סביב הפטמה.
נועה תפסה את ראשו, האצבעות נכנסות לשיער שלו. “אוי… איתי… מה אני עושה…” האשמה בערה בה כמו אש! היא חיילת דתייה, בת של רב, והנה היא נותנת לגבר מבוגר, זר, למצוץ לה את השדיים. מציצה של הפטמות שלה. גבר מוצץ לה אותן. מחזיק ומלקק ומוצץ ויונק. וזה כיף לה. התשוקה הייתה חזקה יותר מהכל. היא הרגישה את הכוס שלה רטוב לגמרי, השפתיים הפנימיות נפוחות, הלחות מחלחלת לתחתונים ולחצאית.
איתי הרים את הראש, הנשימה שלו כבדה.
“קומי.” היא קמה, רגליים רועדות. הוא משך אותה אליו, הידיים שלו על המותניים, ואז הרים את החצאית לאט.
“תורידי את התחתונים.”
נועה היססה, אבל הצייתנות שלה התעוררה. היא הרימה את החצאית, הורידה את התחתונים הלבנים, הצנועים. הם היו רטובים לגמרי בחלק הקדמי. איתי לקח אותם, הריח אותם עמוק. “את רטובה כמו זונה קטנה, נועה. הכוס שלך זולג.”
היא הסמיקה עד הצוואר, אבל לא כיסתה את עצמה. הוא הרים את החצאית עד המותניים, חשף את הכוס הצעיר שלה, חלק להפליא, שפתיים נפוחות וורודות, מבריקות מלחות. נוזל כוס ניגר וטפטף מבין השפתיים. הוא העביר אצבע אחת לאורך החריץ, אסף את הנוזלים, והכניס אותה לפה שלו. “מתוקה.”
נועה נאנחה חזק. “אל תסתכל ככה… זה מבייש…”
“זה יפה,” הוא אמר והכניס אצבע פנימה, לאט, מרגיש את הקירות החמים והצרים שלה מתכווצים סביבה. “צר ורטוב. את בתולה?”
“לא… אבל כמעט,” היא לחשה, מתנשמת. “רק… עם האצבע שלי לפעמים ונראה לי שפעם אחת הגזמתי אז אני לא יודעת.”
איתי חייך, האצבעות שלו נעות פנימה והחוצה, האגודל משפשף את הדגדגן הקטן והנפוח. הוא נשק לו וליקק אותו לקול אנחותיה. ינק ממנו מספר דקות שנדמו כנצח בעוד נועה לא מצליחה לנשום. “עכשיו זה יהיה עם זין אמיתי.” הוא פתח את המכנסיים שלו, שלף זין ארוך אבל לא עצום, עבה, עם כיפה גדולה ונפוחה, כבר קשה כמו ברזל, ורידים בולטים. נועה הסתכלה עליו בעיניים פעורות. “הוא… הוא גדול מדי.”
“את תתרגלי,” הוא אמר, קם והושיב אותה על הספה, פישק את הרגליים שלה. הוא כרע בין הירכיים, ליקק את הכוס שלה שוב. לשון ארוכה עוברת על השפתיים, מוצצת את הדגדגן, נכנסת פנימה. נועה צרחה בשקט, הידיים שלה אוחזות בשיער שלו. “איתי… אהה… אני… אני גומרת…”
היא גמרה חזק, הגוף שלה מתכווץ, ואז זה קרה.
היא התחילה להשפריץ, נוזלים חמים זורמים על הלשון של איתי, היא גונחת והוא ממשיך לאכול, היא משפריצה ללא הרף. האשמה שטפה אותה “אני חוטאת… אני חוטאת!!!! אבל אל תפסיק לעשות לי נעים” האורגזמה הייתה חזקה מדי, רגליה רועדות, הדגדגן נפוח, והיא בקושי נושמת בתוך כל אורגזמת ההשפרצות.
איתי קם, הזין שלו ביד. “עכשיו תני לי להיכנס.” הוא שפשף את הראש של הזין על הכוס הרטוב שלה, הלוך ושוב, ואז דחף לאט. הקצה נכנס, מתיחה חזקה. נועה נאנקה בכאב-עונג. “לאט… הוא גדול…”
הוא דחף עוד, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שהזין שלו היה עמוק בתוכה, מילא אותה לגמרי. “פאק… צר פה כמו בתולה.” הוא התחיל לזוז, חזק אבל לא מהר מדי, הזין נכנס ויוצא, הקולות הרטובים של הכוס שלה מלאים את החדר. זה ממש חירמן אותה, הקולות הרטובים, ׳זו מהות החיים׳ חשבה לעצמה ׳לגמור כמה שיותר וכמה שיותר חזק, ככה בא לי לחיות׳.
נועה אחזה בכתפיים שלו, הציפורניים ננעצות. “זה… זה כל כך עמוק… אני מרגישה אותך בבטן…” היא גמרה שוב, הפעם חזק יותר, הכוס שלה מתכווץ סביב הזין, מושך אותו פנימה.
איתי הגביר את הקצב, מזיין אותה חזק, הידיים שלו על השדיים, צובטות את הפטמות. “את שלי עכשיו, נועה. הכוס הדתי הקטן שלך שייך לי הלילה.” הוא דחף עמוק, נאנק, השתנק ‘פאאאק זונה דתייה קטנה!!! אני גומר לך בכוס הדתי הזה שלך!!!׳ איתי גמר בתוכה זרנוקים של זרע חם, הרבה, זורם החוצה מן הכוס סביב הזין, דולף ממנה.

הם נשארו מחוברים, נשימות כבדות. נועה בכתה קצת בכי של אשמה, תשוקה… או שחרור. “מה עשיתי… מה אני אעשה עכשיו… אני כל הזמן ארצה סקס, אני רעה, אני מפלצת כופרת, אני-” איתי יצא מתוכה מהר לשמע אמירותיה ותקע את הזין הרטוב ומלא הזרע שלו בפיה ‘כל פעם שתדברי שטויות ככה, תכניסי זין לפה שלך. הבנת?׳
נועה הנהנה בהבנה. ומצצה. איתי הוציא את הזין מפיה, סטר לה איתו קלות על אפה וליטף את שפתיה ולחיה כל עוד הזין עוד עמד. איתי נישק אותה על המצח, ״עכשיו את יודעת מה זה להרגיש בחיים, והלילה עוד ארוך.”
נועה חייכה וחיבקה אותו, ומתוך הרגל הכניסה אצבעה לכוס וטעמה. ״אז שפיך זה טעים?״ חייכה בקריצה.
״רק שלי נועה, רק שלי. ורק כי זו את״.