הזכוכית הכבדה של בניין המשרדים במרכז תל אביב חסמה את רעש הפיח והתנועה, אבל בתוך החדר של יונתן,
השקט היה רועש הרבה יותר. הוא הוריד את המבט לקורות החיים המונחים על השולחן, ואז שוב אליה ולכותרת
על קורות החיים שלה.
הדר בארי – מהנדסת מכונות עם התמחות במערכות זרימה ודינמיקה, מצטיינת דיקן, שלוש שנות ניסיון בחברה ביטחונית. הנתונים היו מושלמים, אבל יונתן בקושי הצליח לקרוא את השורה הראשונה. מהרגע הראשון משהו בה הרגיש לו מוכר, כאילו כבר ראה אותה יותר מפעם אחת וידע שמשהו בה מציף בו תחושה מאוד ברורה, הוא עוד לא הצליח לגמרי לשחזר מה בדיוק.
כבר כשהגיעה לקבלה של בניין המשרדים, הוא הרגיש שהוא איבד כמה דפיקות לב. היא הופיעה שם לבושה בחולצה מכופתרת לבנה מתוחה על חזה מושלם בגודלו, כזה שעומד זקוף בצורה מעוררת השתאות. קצה החולצה היה מסודר בקפידה בתוך מכנסיים שחורים הדוקים על רגליים דקות וארוכות שהתחילו בנעלי עקב אלגנטיות והסתיימו בישבן חטוב שניכר שתוחזק בקפידה בחדר הכושר.
החדר היה ספוג בריח של ניקיון משרדי יקר ותהודה של מזגן תעשייתי, אבל יונתן הרגיש כאילו הוא נחנק. הוא החזיק את העט שלו חזק מדי, עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. מולו ישבה הדר, ואז ברגע אחד, בעודה היא מסיטה את השיער אל מאחורי אוזנה, הוא הבין, זו אותה תנועה שראה כל-כך הרבה פעמים באינסטגרם, והיא זו שגם מופיעה לו בסיוטים וגם בחלומות מאז שנתקל בפרופיל שלה לפני שלושה שבועות.
הוא זיהה את השרשרת הדקה שעל צווארה. הוא זיהה את הנמש הקטן ליד עצם הבריח שלה. בפיד שלו, היא היתה ה”פנטזיה הבלתי מושגת”: מהנדסת שמעלה תמונות בביקיני מינימליסטי מחופים בכל העולם, הגוף שלה מתוח, ישבן מעוצב וחזה זקוף ומרשים, רטוב ממי מלח, משדר ביטחון עצמי שגרם לו לגלול אחורה שוב ושוב.
עכשיו, כשהיא ישבה שם בחולצת כפתורים לבנה, הדמיון שלו פשוט השלים את החסר. המוח שלו הלביש על דמותה המקצועית את התמונה ההיא מהסטורי – זו שבה היא יוצאת מהבריכה, הבד השחור נדבק לעורה, והיא מחייכת למצלמה במבט שאומר שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה לצופה.
“אני מאמינה שייעול מערכת זרימה דורש קודם כל הבנה של נקודות הכשל הנוכחיות” היא אמרה. הקול שלה היה
עמוק, קטיפתי. יונתן הנהן, אבל הוא לא שמע מילה. הוא דמיין איך הקול הזה נשמע כשהיא לוחשת לו באוזן, לא על תכנון מערכות, אלא על משהו אחר לגמרי. הוא דמיין את הידיים שלו, שבדרך כלל מתקתקות על מקלדת, מונחות על
המותניים הצרות שראה באותו צילום מהים בעודו נצמד אליה מאחור. הריכוז שלו קרס כמו מגדל קלפים. הוא ניסה להסתכל על הלפטופ שלו, אבל כל מה שהוא ראה זה את הקימורים שלה משתקפים במסך הכבוי.
הדר, מצידה, לא הייתה עיוורת. היא ראתה את המאבק שלו מהרגע שנכנסה. היא ראתה איך המבט שלו ננעל על
הפנים שלה, על החזה שלה ואז נסוג בבהלה, איך הוא בולע את רוקו כשהיא רק הזיזה את הכיסא. ואז הגיע הרגע שבו היא קלטה את ה”קליק” כשהבין שהוא לא סתם נמשך אליה, היא הבינה שהוא זיהה אותה. היא ראתה את האישונים שלו מתרחבים כשהיא הרימה את ידה לסדר את השיער.
הוא עוקב אחריי, היא הבינה, ותחושת כוח חמימה ופראית התפשטה בבטנה. היא לא נבהלה, היא הרגישה שהיא
מחזיקה אותו בחוט בלתי נראה. היא הבינה שהראיון הזה לגמרי שלה.
בלי יותר מדי כוונה או החלטה מודעת, היא הבינה שהיא הולכת למתוח את החוט. היא נשענה קדימה על השולחן, מצמצמת את המרחק ביניהם, נותנת לחולצה שלה להימתח מעט. “יונתן?” היא קראה בשמו, מדגישה את ההברות. “אתה איתי? נראה שהשאלה על מערכת גופים דינמית קצת… בלבלה אותך.” אמרה ספק בשאלה ספק בחיוך.
“כן, סליחה”, הוא גמגם, מרגיש זיעה קרה בעורף. “פשוט… הטכנולוגיה הזאת מאוד… מורכבת.” ולרגע לא היה
ברור מי מראיין את מי.
“היא לא כזו מורכבת כשמפרקים כל צמד גופים צמודים לתת מערכת שנעה בהרמוניה ביחד” היא אמרה בחיוך
חתולי. היא שלחה רגל קדימה מתחת לשולחן, לא נוגעת בו, אבל קרובה מספיק כדי שהוא ירגיש את הנוכחות שלה. היא התחילה לשחק עם העט שלה, מעבירה אותו על שפתיה בתנועה איטית, בדיוק כפי שעשתה בתמונה ההיא בביקיני שגרפה אלפי לייקים. “לפעמים צריך פשוט לדעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים במערכת כדי לקבל תגובה…”.
יונתן הרגיש שהאוויר בחדר נגמר. הוא דמיין אותה עכשיו בסיטואציות שונות לחלוטין מהמשרד הזה. הוא דמיין אותה יושבת על שולחן הישיבות הזה, מפשקת את רגליה כשהיא לובשת את אותו בקיני מהפנט שלבשה במלדיביים, לא כדי להציג מצגת, אלא כדי שהוא יוכל סוף סוף לגעת בכל מה שראה במסך הקטן של הטלפון שלו. המחשבות שלו הפכו גרפיות, נועזות, והוא היה בטוח שהיא שומעת את הלמות הלב שלו.
היא נהנתה מכל רגע שבו הוא מנסה להאבק בעצמו ולהצליח לשאול שאלות קוהרנטיות ודאגה תמיד לענות לפנטזיות שלו יותר מאשר לשאלות שלו, היא הבינה שהמקצועיות שלה היא כבר לא מה שנבחנת פה.
הוא הצליח להוציא עוד שאלה חצי מקצועית על מערכת שהיא תיארה לו והיא ענתה “יונתן, נראה שקצת קשה לך,
אתה בטוח שאתה מדבר על הזורמים הנכונים?”, הוא כבר הבין שהיא משחקת בו, אבל זה רק הדליק אותו, רק הוציא אותו יותר ויותר מריכוז. היא ראתה כמה הוא מתגרה, כמה הוא נאבק לא לקום מהכיסא ולעשות משהו בלתי הפיך, והיא התחילה להבין שהיא נהנית מזה קצת יותר משהתכוונה. היא תמיד ידעה שגברים מריירים על פרופיל האינסטגרם שלה, אבל המחשבה שגבר מרשים וסמכותי כמוהו יושב מולה ומאבד את הצפון בגלל תמונות שלה בביקיני גרמה לדם שלה לזרום מהר יותר.
המבט שלה הפך לישיר, כמעט טורף. “האמת יונתן, אני מאמינה שמהנדס ברמה שלך לא מסתפק רק בשרטוטים
טכניים. אתה נראה לי כמו מישהו שאוהב לחקור את המודל המקורי מקרוב, מכל הזוויות שלו.” היא לחשה.
יונתן הניח את העט. הוא לא יכול היה יותר. “הדר, אני…”
“ששש”, היא קטעה אותו, נהנית מהשליטה המוחלטת. “תמשיך להסתכל. אתה הרי יודע בדיוק מה מסתתר
מתחת לכיסוי פה. ראית מספיק מזה בלילה, לא?”
השקט בחדר הפך לחשמלי, רוטט מתשוקה שהייתה רחוקה שנות אור מכל מה שקשור להנדסה. הדר הרגישה
את הרעידה הקלה בידיים שלה – הפעם לא מצחוק, אלא מהתרגשות גולמית. היא הבינה שהיא כבר לא רק
משחקת בו; היא רוצה לראות לאן המשחק הזה יוביל.
הדר קמה לאט מהכיסא, כמו חתולה שמתמתחת לפני הקפיצה. החולצה הלבנה נמתחה אפילו יותר על החזה
המרשים שלה כשהיא זזה, והכפתור העליון, שכבר היה פתוח קצת יותר מדי, נפתח עוד קצת לבדו. היא הלכה
סביב השולחן הגדול, עקביה משמיעים צליל חד וברור על הרצפה, עד שעמדה ממש מאחוריו.
היא הניחה יד אחת על משענת הכיסא של יונתן, והשנייה – בעדינות אבל בלי שום היסוס – ירדה על כתפו. האצבעות שלה לחצו קלות דרך החולצה, מרגישות את השרירים המתוחים שם.
“תראה לי”, היא לחשה ישר לתוך האוזן שלו, קולה נמוך ורטוב. “מה בדיוק אתה עושה כשאתה בוחן את המערכת… בלילה.. יונתן. אל תשקר. אני רוצה לשמוע…”
יונתן ניסה לעצום עיניים, הוא חשב שאיפוס של רגע יצליח להביא אותו לשליטה למרות שהבין שהיא כבר חצתה את הקווים. אבל גם כשעצם עיניים, הריח שלה – בושם נקי עם נגיעה של וניל ומלח ים – מילא את ראשו לגמרי. הוא הרגיש את הזקפה שלו לוחצת חזק כל כך נגד הבד של המכנסיים כך שהוא לא הצליח לחשוב על שום דבר חוץ מהגוף המטריף שלה. עד שהיה בטוח שהיא רואה את זה גם מהמקום שבו היא עומדת. הידיים שלו, שהיו מונחות על השולחן, התהדקו לאגרופים.
במקום לענות מיד, הוא הפנה את הראש לאט, עד שהפה שלו היה במרחק נשימה מהצוואר שלה. הוא הרגיש את
החום של העור שלה, את הדופק המהיר מתחת לעור הדק.
“את רוצה לדעת?” שאל ועדיין מקווה שיצליח להוציא משפט מקצועי. אבל בלי יותר מדי מחשבה אמר לה, “או
שאת רוצה להרגיש?” והקול שלו פתאום יצא מלא בטחון ותשוקה.
הדר הרגישה צמרמורת עוברת לאורך עמוד השדרה שלה. זו לא היה התגובה שציפתה לה. היא חשבה שהוא יישבר, יודה, יתחנן. במקום זה היא קיבלה קול של גבר שפתאום זוכר שהוא לא רק צופה. היא חייכה, אבל החיוך כבר לא היה אותו חיוך חתולי מושלם. היה בו משהו רעב יותר.
“תראה לי”, היא חזרה, אבל הפעם הקול שלה היה קצת יותר נמוך, קצת פחות יציב.
יונתן לא חיכה לאישור נוסף. הוא הרים את ידו הימנית באיטיות, אצבעותיו נגעו בצד המותן שלה, ממש מעל קו
המותניים הצרות. המגע היה קל, כמעט לא קיים – אבל מספיק כדי שהיא תבין: הוא יכול למשוך אותה אליו בכל
רגע, אם ירצה.
“תנעלי את הדלת”, הוא אמר בשקט, כמעט בלחישה, אבל עם סמכות שלא השאירה מקום לוויכוח.
הדר הרגישה את הבטן שלה מתהפכת. חלק ממנה רצה לצחוק, להגיד לו “מי אתה חושב שאתה?”, אבל הגוף שלה כבר החליט אחרת. היא הרגישה את החום בין הרגליים שלה, את הלחות שמתחילה להצטבר. היא ניתקה מהמגע, הלכה לדלת, סובבה את המנעול בשקט. הצליל הקטן של הנעילה הדהד בחדר כמו ירייה. הדר נשארה עם היד על הידית עוד שבריר שנייה, כאילו בודקת אם באמת עשתה את זה. כשהסתובבה חזרה, משהו במבט שלה כבר השתנה. פחות משחק. יותר הבנה שגם היא כבר נופלת.
יונתן לא זז ממקומו. הוא נעמד ליד השולחן, אבל הגוף שלו כבר לא היה מתוח באותה צורה. הוא פשוט הסתכל
עליה, לא מנסה להסתיר, לא מתנצל. מחכה.
היא צעדה אליו לאט. העקב שלה הקיש על הרצפה בקצב מדוד, כמעט מכוון. כל צעד מצמצם את המרחק, אבל
גם מושך אותו להישאר במקום. כשהגיעה קרוב מספיק, היא לא נגעה בו. רק עמדה. קרוב מדי.
“זה הרגע שבו אתה אמור לעצור אותי”, היא אמרה בשקט, כמעט סקרנית.
הוא חייך קלות. “ואת היית מקשיבה?” היא הטתה את הראש, כאילו באמת שוקלת את זה. “לא.” ענתה בהחלטיות, שניהם שתקו. האוויר ביניהם נהיה כבד יותר, טעון. יונתן הרים יד – לאט, כאילו בודק גבול – ועצר סנטימטרים ספורים ממנה.
לא נוגע. מחכה.
העיניים שלה ירדו לשם לשבריר שנייה. “אתה תמיד כזה זהיר?” היא לחשה.
“לא עם דברים שאני כל-כך רוצה.”
הפעם היא זו שסגרה את המרחק.
האצבעות שלה נגעו בפרק כף היד שלו – מגע קל, כמעט לא מורגש, אבל מספיק כדי לשלוח משהו חד דרך הגוף
שלו. היא החליקה עם האצבעות למעלה, לאורך הזרוע, עד הכתף, כאילו בוחנת אותו.
היד שלה נעצרה על החזה שלו.
לרגע היא פשוט השאירה אותה שם, מרגישה את הדופק שלו דרך הבד. ואז, בלי למהר, היא התקרבה עוד קצת עד שהנשימה שלה כמעט נגעה בצוואר שלו.
“ועכשיו?” היא לחשה.
הוא לא ענה. במקום זה, היד שלו סוף סוף נסגרה על המותן שלה. לא חזק. אבל גם לא מהסס. התגובה שלה הייתה מיידית – נשימה קטנה שנקטעה לה באמצע. היא הרגישה את זה, והוא גם. “זה כבר יותר קרוב”, היא אמרה, אבל הקול שלה היה נמוך יותר עכשיו.
הוא משך אותה עוד סנטימטר. רק סנטימטר אחד, אבל זה עשה את ההבדל.
הפעם הגוף שלה כבר נענה בלי התנגדות. הירכיים כמעט נגעו, החזה שלה עלה וירד קרוב מדי אליו. היד שלה,
שעד עכשיו הייתה יציבה, הידקה מעט את האחיזה בחולצה שלו.
“את מתכוונת להגיד לי לעצור?” הוא לחש, קרוב מדי לאוזן שלה.
היא חייכה, אבל לא התרחקה. להיפך, היא סובבה את הראש כך שהשפתיים שלה היו כמעט על שלו.
“אתה שוב שואל שאלות במקום לבדוק בעצמך”, זה הספיק והוא הטה את הראש, אבל עצר רגע לפני. נשימה ביניהם. חום. היסוס של שבריר שנייה – ואז היא זו שסגרה את המרחק. הנשיקה הראשונה לא הייתה מתפרצת.
היא הייתה איטית. בוחנת.
שפתיים נוגעות, מתרחקות, חוזרות שוב – כל פעם קצת יותר בטוחות.
היד שלו על המותן שלה התהדקה מעט. היד שלה על החזה שלו החליקה למעלה, אל הצוואר, נאחזת בו כאילו
כדי לקרב עוד. הנשימה ביניהם כבר לא הייתה מסודרת. כשהם התרחקו לשנייה, רק כדי לקחת אוויר, היא חייכה אליו, אבל החיוך כבר לא היה משחק. “זה הרבה יותר מעניין מהשאלות שלך”, היא אמרה.
הוא הביט בה, העיניים שלו כהות יותר עכשיו. “עוד לא התחלנו.”
היא הרימה גבה, מתגרה. “אז אל תבזבז זמן.” אמרה, כשבתוך תוכה, לא יכלה להתאפק עוד.
היד שלו עלתה לאט אל הכפתור העליון של החולצה שלה, נעצרת עליו, מחכה.
“את יודעת מה אני עושה כשאני רואה אותך יוצאת מהמים?” הוא לחש, האצבע שלו ממשיכה לרדת, עוברת בין
השדיים הזקופים שלה, עוצרת על הכפתור השני של החולצה. “אני מדמיין איך אני מושך את הבד הזה הצידה… ככה.”
באיטיות מכוונת הוא פתח את הכפתור. ואז את הבא אחריו. החולצה נפרשה, חושפת חזייה שחורה דקה, כמעט
שקופה.
הדר נשמה עמוק. היא הרגישה את הפטמות שלה מתקשות תחת המבט שלו.
“תמשיך”, היא אמרה, הקול שלה כבר לא משחק. “מה עוד אתה עושה?”
יונתן חייך חיוך קטן, מסוכן.
הוא הניח שתי ידיים על המותניים שלה, הפעם בחוזקה, ומשך אותה אליו עד שהיא עמדה בין רגליו. היא הרגישה
את הקשיות שלו נלחצת נגדה דרך הבגדים.
“אני מדמיין איך אני מרים אותך על השולחן הזה”, הוא אמר, והפה שלו כבר היה על צווארה, נושך קלות. “איך אני
מוריד לך את המכנסיים… ואיך אני טועם אותך עד שאת לא יכולה יותר לשמור על הקול השקט והמקצועי הזה.”
יד אחת שלו ירדה, החליקה בין רגליה, עולה לאט לאורך הירך הפנימית. הדר נשכה את השפה. היא הרגישה שהיא מאבדת שליטה, והיא גילתה שהיא נהנית מזה הרבה יותר ממה שתכננה.
“אז תרים אותי”, היא לחשה באוזנו, הקול שלה רועד קצת. “ותראה לי אם אתה רק יודע לדמיין… או גם לעשות.”
הדר לא חיכתה לתשובה. היא הרימה את עצמה קלות על קצות האצבעות, והוא הבין את הרמז. יונתן הניח את
שתי הידיים שלו בחוזקה על המותניים שלה, הרים אותה בעוצמה, והושיב אותה על קצה השולחן הגדול. היא
שחררה את מכנסיה, התרוממה גבוה, מסמנת לו למשוך במכנסיים, חושפת את הירכיים החלקות והשזופות
שהוא ראה רק בתמונות עד עכשיו.
היא פישקה את הרגליים קצת, מושכת אותו ביניהן, והוא נכנס לרווח החם הזה בלי היסוס. הפה שלו נפל על צווארה, נושך, מוצץ, יורד אל עצם הבריח. הדר הטתה את הראש לאחור, נאנחה ארוכות, והידיים שלה נכנסו לשיער שלו, מושכות חזק יותר ממה שהתכוונה.
“תמשיך”, היא לחשה בקול מתחנן. “תראה לי מה עשית לי כל הלילות האלה.”
יונתן לא דיבר. הוא פתח את הכפתורים הנותרים של החולצה שלה במהירות, כמעט קורע אותם. החזייה
השחורה נחשפה, והוא הוריד אותה למטה בלי לפתוח את הקליפס – פשוט משך את הבד עד שהשדיים שלה
קפצו החוצה, כבדים, מוצקים, הפטמות כבר קשות כמו אבנים. הוא לקח אחת לפה, מוצץ חזק, לשונו מתגלגלת
סביב הפטמה, והשנייה נתפסה בין אצבעותיו, נמעכת, מושכת.
הדר נאנקה בקול רם יותר, הרגליים שלה נכרכו סביב המותניים שלו. היא הרגישה את הזקפה שלו נלחצת חזק
נגד התחתונים שלה. היא הורידה יד אחת ביניהם, אחזה בו דרך המכנסיים, לוחצת, מלטפת לאורך הקשיות.
“תוריד אותם”, היא פקדה, אבל הקול שלה רעד, גרם לו לחשוב אולי זו יותר תחינה מפקודה.
יונתן זז צעד אחד אחורה, פתח את החגורה במהירות, הוריד את המכנסיים ואת התחתונים בבת אחת. הזין שלו
קפץ החוצה – ארוך, עבה, ראשו מבריק מרטיבות. הדר הסתכלה עליו רגע, עיניים פעורות, ואז חייכה חיוך טורף.
היא החליקה מהשולחן, כרעה מולו על הרצפה הקרה, ובלי מילה לקחה אותו לפה. עמוק. חם. רטוב. היא לא התחילה לאט – היא בלעה אותו עד הסוף, עד שהיא הרגישה אותו נוגע בגרון. יונתן נאנק, הידיים שלו נכנסו לשיער שלה, מחזיקות חזק אבל לא מכריחות. היא התחילה לזוז – ראש למעלה ולמטה, לשון מסתובבת סביב הראש, יד אחת מלטפת את הביצים, השנייה אוחזת בבסיס ומשפשפת חזק.
“פאק… הדר…” הוא גנח, הקול שלו שבור מעוצמת הגירוי.
היא הרימה אליו מבט מלמטה, לא משחררת אותו כל-כך בקלות, עיניים דומעות קצת מהעומק, אבל החיוך
בעיניים שלה אמר הכול. היא רצתה את זה. היא רצתה שהוא יאבד שליטה.
אבל יונתן לא נתן לה להמשיך הרבה זמן. הוא משך אותה למעלה, נשק לה בפה פתוח, טועם את עצמו על הלשון
שלה, והפך אותה במהירות. הוא דחף אותה קדימה, עד שהחזה שלה נלחץ על השולחן הקר. הוא משך את
התחתונים שלה הצידה בלי להוריד אותם. הוא ראה אותה – רטובה, מבריקה, השפתיים נפוחות ופעורות. הוא לא חיכה. הוא דחף את עצמו פנימה בדחיפה אחת חזקה, עד הסוף.
הדר צעקה – צעקה אמיתית, לא מושמעת. היא הרגישה אותו ממלא אותה לגמרי, מתרחב בתוכה, לוחץ על כל נקודה רגישה. יונתן אחז במותניים שלה בשתי ידיים והתחיל לזיין אותה חזק. הדפיקות היו עמוקות, מהירות, בשר נפגש בבשר בקולות רטובים וחזקים. השולחן רעד. העטים והניירות נפלו לרצפה.
“כן… ככה… חזק יותר”, היא גנחה, דוחפת את התחת שלה אחורה, מקבלת כל דחיפה.
יונתן הרים יד אחת והוריד אותה בחוזקה על הישבן שלה – סטירה חדה, רועשת. הדר נאנקה בקול גבוה יותר, הגוף שלה רועד. הוא סטר שוב, ואז שוב, כל פעם קצת חזק יותר, והיא נרטבה עוד יותר, הזיון נהיה חלקלק, רועש, פרוע.
הוא שלף את עצמו רגע, כרע מאחוריה, וקבר את הפנים בין הירכיים שלה. הלשון שלו טפטפה על הדגדגן, מוצצת
חזק, שתי אצבעות נכנסות פנימה ומתנדנדות מהר. הדר רעדה, הידיים שלה אוחזות בשולחן עד שהפרקים הלבינו.
“אני… אני הולכת לגמור…” היא התנשפה.
“תגמרי!” הוא צעק “על הפנים שלי”!
היא התפרקה. הגוף שלה התכווץ, רגליים רועדות, צעקה חנוקה יצאה לה כשהיא שפכה על הלשון שלו, רטובה,
חמה, רועדת. יונתן לא הפסיק – הוא המשיך ללקק אותה דרך האורגזמה, עד שהיא התחננה “אני צריכה אותך
בתוכי…”
הוא קם, הפך אותה שוב, הרים אותה והושיב אותה על השולחן. הפעם פנים אל פנים. הוא פישק לה את הרגליים
רחב, נכנס שוב פנימה, והתחיל לזיין אותה בעמידה, חזק, עמוק. השדיים שלה קפצו עם כל דחיפה. הוא לקח פטמה אחת לפה, נושך קלות, והיא כרכה את הרגליים סביבו, ציפורניים ננעצות בגבו.
“תזיין אותי… תזיין אותי חזק כמו שתמיד דמיינת”, היא לחשה לו באוזן, קולה שבור מתשוקה.
יונתן האיץ. הזיעה זלגה על הגב שלו. הוא הרגיש את הביצים שלו מתהדקות. הוא דחף אותה שוב לשולחן, על
הגב, הרגליים שלה על הכתפיים שלו, והלך עד הסוף – דפיקות מהירות, עמוקות, כמעט אלימות. השולחן חרק. הדר צעקה עם כל דחיפה, הוא הרגיש איך הגוף שלה מתכווץ סביבו, איך היא מתמסרת כולה לעוצמת הזיון.
“אני גומר…” הוא גנח.
“בתוכי”, היא פקדה, “תשפוך הכל בתוכי.” היא התחננה. “יונתן, אני רוצה להרגיש את השפיך החם שלך עמוק בתוכי!!!”
הוא התפרץ. גל חם, עמוק, שוב ושוב, ממלא אותה עד שהיא הרגישה את זה זולג החוצה סביב הזין שלו. הוא המשיך לזוז עוד כמה שניות, ארוך, איטי, מוציא את כל הטיפות האחרונות.
שניהם התנשפו, גופים דביקים מזיעה, מחוברים עדיין. יונתן נשען עליה, הפנים שלו בצווארה. הדר ליטפה את הגב שלו באיטיות, ציפורניים קלות על העור.
“זה… היה יותר טוב ממה שדמיינתי”, היא לחשה, חיוך קטן על השפתיים.
יונתן הרים את הראש, הסתכל לה בעיניים, ועדיין היה קשה בתוכה.
“זה לא נגמר”, הוא אמר בשקט, קולו צרוד.
“יש לך עוד שאלות?” שאל בעודו נהנה להרגיש את הכוס שלה עוטף את הזין שלו בעודו נרגע מהגמירה החזקה.
הדר צחקה צחוק נמוך, רעב, וכרכה את הרגליים סביבו חזק יותר, כאילו כדי שלא יוכל להשתחרר.
“רציתי לדעת לגבי שלבי הראיונות הבאים…”
עוד סיפור מטריף של “נומה”!!
שאפו!