פרק 1 – מעבר לדלת
השמש של צהרי יום שישי מעל רמת השרון, שרפה את המדרכות בדרך לבית של נועה. איתי סידר את משקפי הראייה שלו, שנטו להחליק בגלל הלחות של מישור החוף, ומשך את רצועת התיק הכבד. הוא כבר דמיין את הבעת הפנים של נועה כשתפתח את הדלת – הסטודנט שלה, החנון שאוהב אותה, הגיע בהפתעה מהטכניון.
הוא הקיש בקוד של השער, נכנס לחצר המטופחת והקיש על דלת העץ הכבדה.
אמא של נועה פתחה את הדלת, “איתי?” היא הרימה גבה, וחיוך מופתע ורך נסוך על פניה. “מה אתה עושה כאן? נועה לא אמרה לי…” “היא לא יודעת,” הוא גמגם, פתאום מודע מאוד לזה שהוא לובש טי-שירט פשוטה ונושא תיק גב, נראה כמו הילד שהוא מול העוצמה הנינוחה שלה. “רציתי להפתיע.”
“אויש, אתה כזה מתוק…” היא הניחה יד קלה על זרועו כדי להכניס אותו פנימה. המגע שלה היה חם, והוא הרגיש את הבושם שלה – תערובת של וניל ומשהו מאסקי, עמוק. “היא סגרה שבת. הקפיצו אותם. היא לא השיגה אותך?”
“הטלפון היה בתיק…” הוא נכנס פנימה, מרגיש איך המזגן מצנן את עורו אבל לא את המבוכה שלו.
הבית היה שקט להפליא. “שתה משהו,” היא פקדה בחיוך והובילה אותו למטבח המעוצב. היא לקחה בקבוק יין לבן קר מהמקרר ומזגה לשתי כוסות. היא התיישבה מולו על כיסא הבר, משכלת רגליים ארוכות וחלקות. המכנסיים הקצרים שלבשה הדגישו רגליים של אישה שעובדת קשה על המראה שלה, חזקות ומעוצבות.
“אז אנחנו לבד כאן,” היא אמרה ולקחה לגימה, עיניה לא עוזבות את שלו. “יואב בכנס בחו”ל, נועה בבסיס… ואתה פה, עם כל האנרגיה הזו של מישהו שבא כדי לטרוף את העולם וחזר בידיים ריקות.”
איתי הרגיש לרגע שמשהו השתבש בזיכרון שלו. הוא תמיד ידע שמיכל, אמא של נועה, היא אישה נאה, אבל עד היום הוא ראה אותה דרך “פילטר האמא” – זו שמכינה צהריים או שואלת מה נשמע. עכשיו, כשהיא עמדה שם לבדה, המציאות הכתה בו אחרת לגמרי.
היא הייתה בת ארבעים וקצת, צעירה יותר מכל האמהות של שאר החברים שלו. היא לבשה גופיית משי דקה בצבע שמפניה שחשפה כתפיים שזופות ומחוטבות – עדות לשעות של אימוני פילאטיס וריצות בוקר. שערה השחור היה אסוף ברישול מעל עורף חלק, וכמה קבוצות שיער סוררות מסגרו פנים עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים ירוקות וחדות. היא לא נראתה כמו אמא של חיילת; היא נראתה כמו אישה שנמצאת בשיא הפריחה שלה, מודעת לחלוטין למקום שלה בעולם.
איתי הרגיש את הדופק שלו עולה. היה משהו בטון שלה, חצי אמהי וחצי מתגרה. “אני בסדר,” הוא ניסה לחייך. “קצת אכזבה, זה הכל.”
“זה לא רק אכזבה, איתי. אני רואה את זה עליך,” היא רכנה קדימה, והגופייה נשמטה מעט, חושפת מחשוף עדין ומטופח. “בגילכם, כל סוף שבוע הוא כמו נצח. אני מסתכלת עליכם לפעמים מהצד… אתם כל כך מלאי תשוקה. לפעמים אני קצת מקנאה. אני הייתי אמא כל כך צעירה, פספסתי את השלב הזה שבו פשוט… מאבדים שליטה. השלב שבו הדבר היחיד שחשוב זה הגוף של הצד השני.” איתי בלע קצת רוק, מצד אחד נהנה פתאום מהשיתוף הכנה הזה, בטח כשקשה להתעלם מהגוף הנאה שמולו. מצד שני, תחושה עמוקה של TMI…
מיכל לקחה לגימה ארוכה מהיין, מבטה נדד לעבר החלון הגדול שפנה לגינה, אבל נראה שהיא מסתכלת הרחק מעבר לצמחייה המטופחת. “אתה יודע,” היא פתחה בקול שקט יותר, כמעט מהרהר, “בגיל 22, כשאתה עוד מתלבט איזו פקולטה לבחור, אני כבר ידעתי בדיוק איך ייראו עשר השנים הבאות שלי. לא הייתה לי את הפריבילגיה של ה’אולי’. הייתי נשואה, הייתי אמא, והייתי עסוקה בלרצות את כולם – את יואב, את ההורים, את המערכת. הייתי ילדה שמשחקת בבית.”
איתי הניח את הכוס שלו על האי במטבח. הוא הרגיש פתאום צורך להקשיב לה באמת. “זה נשמע… תובעני מאוד,” הוא אמר ברכות. “זה לא הרגיש נכון בזמנו?”
“זה הרגיש כמו הדבר שצריך לעשות,” היא פנתה אליו שוב, והפעם המבט שלה היה נוקב יותר. “אבל כשאת עושה רק מה שצריך, את שוכחת מה את רוצה. היום, כשאני רצה בבקרים או כשאני מסתכלת במראה בסטודיו, אני מרגישה הרבה יותר עוצמתית והרבה יותר מחוברת לגוף שלי ממה שהייתי בגיל של נועה. אבל אז… כשאני חוזרת לבית השקט הזה, או כשאני רואה אתכם חוזרים מהבסיס ונועלים את הדלת בחדר למעלה…”
היא השתתקה לרגע, מעבירה יד על ירכה החטובה, מסיטה פירור דמיוני מהמכנסיים הקצרים. “אני שומעת את הצחוק שלכם, את הלחישות… ואני מבינה שיש שם אנרגיה שאף פעם לא הרשיתי לעצמי לחוות. אנרגיה של חופש מוחלט ופראי. של רעב שלא קשור להקמת משפחה או לביטחון כלכלי. סתם רעב אחד לשנייה.”
היא רכנה מעט לכיוונו, והפעם איתי לא הסיט את המבט. “זה מוזר שאני אומרת לך את זה, נכון? אבל אתה בחור חכם, איתי. אני רואה איך אתה מסתכל עליה. אני רואה את האינטלקט שלך, אבל אני רואה גם את הידיים שלך כשהן נוגעות בה. ויש בי חלק שפשוט רוצה לדעת… איך זה מרגיש כשאף אחד לא צופה? כשאין אחריות על הכתפיים, רק התשוקה של הרגע?”
איתי בלע שוב את רוקו. אבל הפעם כי הרגיש שהאווירה במטבח הפכה דחוסה, כאילו החמצן בחדר התמעט. הוא הרגיש שהיא לא רק מדברת על נועה – היא בודקת את הגבולות שלו.
“זה… זה אחרת ממה שאולי נראה מהצד,” הוא התחיל, הקול שלו עמוק יותר עכשיו. “אני לא חושב שזה פראי. זה מאוד… טוטאלי. כאילו העולם בחוץ מפסיק להתקיים.”
מיכל חייכה, חיוך קטן ומנצח. “טוטאלי,” היא חזרה על המילה שלו בלחישה. “ספר לי על ה’טוטאלי’ הזה, איתי. אל תתבייש. תחשוב שאני פשוט מישהי שרוצה ללמוד איך נראה ומרגיש חופש אמיתי.”
איתי הרגיש את החום עולה בצווארו. הוא לא היה רגיל לדבר ככה, בטח לא עם אמא של חברה שלו, אבל היה משהו בעיניים הירוקות של מיכל – מבט נטול שיפוטיות, כמעט רעב – שלא השאיר לו ברירה אלא להמשיך.
“החופש הזה…” הוא התחיל, מחפש את המילים המדויקות בזמן שהוא בוהה ביין הזהוב שבכוסו. “זה כאילו כל המסיכות נושרות. באוניברסיטה אני ‘הסטודנט המצטיין’, בבית אני ‘הילד הטוב’, אבל כשאנחנו לבד… כשהדלת ננעלת, אני לא צריך להיות שום דבר מזה. שם, הגוף מדבר בשבילי. זה מרגיש כאילו הזמן נעצר. אין מבחנים, אין דאגות, יש רק את הרגע שבו העור שלה נוגע בשלי וכל השאר הופך לרעש לבן.”
מיכל הקשיבה בריכוז כמעט דתי. היא רכנה עוד קצת קדימה, ידה מונחת על הלחי, אצבעותיה המטופחות מעסות בעדינות את הרקה שלה. “זה נשמע כל כך טהור,” היא לחשה. “אבל איך זה מתבטא? כשאתה אומר שהגוף מדבר… מה הוא אומר?”
איתי כחכח בגרונו, מנסה להישאר כללי. “זה פשוט… התמסרות. לדעת שמישהו אחר רוצה אותך כל כך, שאתה יכול לאבד את עצמך בתוכו.”
“אתה מאוד זהיר במילים שלך, איתי,” מיכל חייכה, והפעם היה בחיוך שלה שמץ של שובבות שהפרה את המאזן. “אתה מנסה להגן על הפרטיות של נועה, ואני מעריכה את זה. באמת. אבל אל תחשוב על זה כעל רכילות. תחשוב על זה כעל שיתוף. תהיה כנה איתי… כשאתה אומר ‘לאבד את עצמך’, אתה מתכוון לרגעים האלה שבהם אתה שוכח מי אתה? כשאתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל? ספר לי על הפעם האחרונה שהרגשת ככה. מה היא עשתה שגרם לך להרגיש שאתה נשרף?”
איתי הרגיש שהאוויר סביבו נטען בחשמל. השאלה שלה הייתה ישירה מדי, חשופה מדי. הוא הביט בה, בוחן את תווי פניה המתוחים בציפייה. הוא ראה את החזה שלה עולה ויורד בקצב מהיר יותר מתחת למשי של הגופייה. הוא הבין באותו רגע שהיא לא רק סקרנית – היא חווה את זה דרכו. המילים שלו היו הדלק למשהו שהיה כבוי אצלה שנים. התחושה, המראה הזה, פתאום גרמו לו לא לחשוב על מי ומה, פתאום שחררו בו משהו שעד עכשיו עצר אותו.
“הייתה פעם אחת…” הוא התחיל, הקול שלו הפך לנמוך ומחוספס יותר, כמעט בלי שהרגיש. “שהיא פשוט הסתכלה עליי, בלי להגיד מילה, ומשכה אותי אליה בכזו עוצמה שזה השתיק לי את כל המחשבות. זה לא היה רק סקס, מיכל. זה היה… כיבוש. היא רצתה שאני אהיה שלה לגמרי, והתגובה שלי לזה הייתה… חזקה. אינסטינקטיבית.”
מיכל עצמה את עיניה לרגע, נושמת עמוק את התיאור שלו. “אינסטינקטיבית,” היא חזרה על המילה, נהנית מהצליל שלה. “אני יכולה לתאר לעצמי כמה עוצמתי זה היה. כמה זה גרם לך להרגיש גבר.” היא פקחה את עיניה, והן נצצו באור שונה. “אתה יודע, איתי… יש נשים שמחכות כל החיים שמישהו יסתכל עליהן ככה. שמישהו יראה את ה’רעב’ הזה בהן ופשוט… יתמסר.”
היא הושיטה יד, ובתנועה שנראתה כמעט מקרית, הניחה אותה על גב היד שלו שעל השולחן. המגע היה חשמלי. העור שלה היה חלק וקר מהיין, אבל מתחתיו הוא הרגיש את הדופק שלה.
היד של מיכל נשארה על שלו, חמה ומשרה ביטחון משונה. “איתי,” היא לחשה, והשם שלו נשמע על שפתיה כמו הזמנה. “אל תעצור שם. ה’פעם ההיא’ שתיארת… מה בדיוק קרה שם? איך זה התחיל?”
איתי הניד בראשו, מנסה למשוך את ידו בעדינות, אבל האצבעות שלו נשארו צמודות לשלה. “מיכל, אני… אני לא יכול. זה לא בסדר. היא הבת שלך, וזה פרטי. אני מרגיש שאני בוגד באמון שלה רק מלחשוב על זה בקול רם.”
מיכל לא נרתעה. היא רכנה עוד יותר, המרחק ביניהם הצטמצם עד שיכול היה להרגיש את חום גופה. “אתה לא בוגד בכלום, איתי. אתה בסך הכל נותן מילים ליופי שיש ביניכם. אני לא מחפשת רכילות, אני מחפשת להבין את האש הזו. תחשוב שאתה מספר את זה לעצמך… או לאישה שפשוט שכחה איך אש כזו מרגישה.” היא ליטפה את גב ידו עם האגודל שלה, תנועה איטית ומהפנטת. “הייתם בחדר? במיטה? מי עשה את הצעד הראשון?”
איתי עצם את עיניו. התמונה של אותו ערב עלתה בו בעוצמה – הריח של נועה, החושך בחדר, התחושה של אובדן השליטה. הוא ניסה להילחם בזה, אבל הצורך לספר, להוציא את זה החוצה מול המבט המעריץ של מיכל, היה חזק ממנו.
“היינו בחדר שלי,” הוא התחיל בקול חלוש, כמעט לחישה. “זה היה אחרי יום ארוך. היא פשוט עמדה שם, מול החלון…”
“ומה היא לבשה?” מיכל דחקה בו ברכות, קולה נמוך ומעודד.
“גופייה דקה… כמו שלך,” הוא אמר, ומבטו נפל לרגע על המשי של מיכל, מבין שהוא כבר כמעט חוצה איזה גבול לא נראה, לפני שחזר להביט על השולחן. “היא לא אמרה כלום. היא פשוט ניגשה אליי והניחה את הידיים שלה על העורף שלי. הרגשתי את הציפורניים שלה ננעצות קצת, כאילו היא אומרת ‘אתה פה עכשיו, רק איתי’. ואז היא נשקה לי, אבל זו לא הייתה נשיקה רגילה. זה היה כאילו היא מנסה לשאוב ממני את כל האוויר.”
הוא הרגיש את המבוכה מתחלפת בגל של תשוקה ככל שהתיאור הפך מוחשי יותר. “סובבתי אותה והצמדתי אותה לקיר. הרגשתי את הגוף שלה רועד מתחתי. הידיים שלי… הן היו בכל מקום. רציתי להרגיש כל סנטימטר של עור. היא נאנחה, קול קטן כזה שגרם לי לאבד את זה לגמרי. התחלתי לנשק לה את הצוואר, יורד למטה לכיוון הכתפיים, והיא פשוט משכה לי בשיער, דוחפת אותי אליה יותר חזק.”
מיכל נשמה נשימה עמוקה, חזה עולה ויורד במהירות מתחת לגופייה. היא לא הורידה ממנו את העיניים, נראית כמהופנטת מהתיאור שלו. “והמשכת?” היא שאלה בקול צרוד מעט. “לא עצרתם?”
“לא,” איתי הרגיש את הביטחון שלו עולה, הקול שלו הפך ליציב ומלא תשוקה. “הורדתי לה את הגופייה. האור מהרחוב חדר מהתריסים וצייר פסים של אור וצל על הגוף שלה. היא נראתה מושלמת. הרמתי אותה, הרגשתי את הרגליים שלה נכרכות סביב המותניים שלי, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה כמה אני רוצה למלא אותה, להיות חלק ממנה עד שלא נדע איפה אני נגמר והיא מתחילה.”
הוא השתתק פתאום, קולט כמה רחוק הוא הלך בתיאור. השקט במטבח היה כמעט רועש. מיכל הביטה בו, פיה פתוח מעט, ידה עדיין מונחת על שלו, אבל עכשיו היא לחצה אותה בכוח.
“איתי…” היא לחשה, והפעם לא היה בזה שום דבר אמהי. “אתה מתאר את זה כל כך… חי. אני כמעט יכולה להרגיש את זה כאן בחדר.” היא החליקה את ידה במעלה הזרוע שלו, מרגישה את השרירים המתוחים שלו. “אתה גבר מאוד עוצמתי, אתה יודע את זה? נועה… היא ילדה בת מזל. אבל לפעמים, ילדות לא יודעות להעריך עוצמה כזו עד הסוף.”
איתי הרים את מבטו מהשיש והסתכל ישירות לתוך העיניים של מיכל. באותו רגע, משהו נשבר והתחבר מחדש. הוא ראה את הנשימות הקצרות שלה, את הדרך שבה היא פתחה מעט את שפתיה, והבין שהתיאור שלו כבר מזמן לא שייך לעבר או לנועה. הוא תיאר לה את התשוקה שלו, והיא – היא שתתה כל מילה כאילו הייתה המים שהיא צמאה להם שנים וגם היא כבר מתמסרת לתחושות שהתיאור מעביר בה יותר מאשר מקשיבה להם כצד שלישי.
הידיעה הזו הכתה בו כמו גל חום. הוא כבר לא ראה מולו את “אמא של חברה שלו”. הדמות הסמכותית והמרוחקת נעלמה. במקומה ישבה מיכל – אישה בשלה, חושנית, עם עור שזוף שנראה רך כל כך תחת אור המטבח, ועם רעב בעיניים שגרם לו להרגיש חזק יותר מכל נוסחה פיזיקלית שאי פעם פתר.
כשהוא המשיך לדבר, הקול שלו הפך ליותר אישי, יותר מכוון אליה. הוא כבר לא אמר “היא”, הוא דיבר על התחושה של הידיים שלו על עור חם, על הריח של אישה שרוצה להיכבש. הוא הרגיש שכל מילה שהוא מוציא מהפה היא כמו מגע פיזי על גופה של מיכל.
מיכל רכנה קדימה, ידה שעדיין אחזה בידו החלה להחליק במעלה הזרוע שלו, לוחצת על השריר המתוח. “אתה מתאר את זה כל כך יפה, איתי,” היא לחשה, והפעם המבט שלה היה נועז וחסר פשרות. “אני כמעט יכולה להרגיש את הידיים שלך… את הדרך שבה אתה מצמיד לקיר. זה מרגיש כאילו אתה לא מספר לי על מה שהיה, אלא על מה שאתה מדמיין עכשיו.”
פרק 2 – גבולות
היא קמה באיטיות מהכיסא, לא מנתקת את המבט שלו משלה. הגובה שלה, המכנסיים הקצרים שחשפו את רגליה החטובות, והביטחון שבו היא נעה, גרמו לאיתי להרגיש שהחדר מסתחרר. הוא לא התיחס לדבריה, הסתכל בבהיה ברגליה החטובות והמשיך לתאר את מה שקרה, אבל כבר לא היה ברור אם מתאר את מה שקרה או מה שהוא מפנטז על מיכל.
איתי הרגיש את פעימות הלב שלו הולמות ברקות. הוא בהה ברגליים של מיכל, שהיו במרחק נגיעה ממנו, והמילים החלו לזרום מפיו מאליהן, צרודות ונמוכות יותר.
“הצמדתי אותה לקיר,” הוא המשיך, אבל העיניים שלו סרקו את קווי המתאר של גופה של מיכל, מדמיינות את המגע על המשי הדק שהיא לובשת. “העור שלה היה חם כל כך… והיא רעדה. הנחתי יד אחת על המותן שלה, מרגיש את הקימורים, ויד שנייה החלקתי לאט למעלה, מתחת לגופייה… עד שהרגשתי את הדופק המהיר שלה.”
מיכל עמדה צמוד אליו עכשיו. הריח שלה – הווניל המתוק המעורב ביין – ערפל את חושיו לחלוטין. היא לא זזה, רק נשמה בכבדות, נותנת לתיאור שלו לעטוף אותה.
“היא השמיעה קול קטן כזה כשנגעתי בה,” הוא לחש, כמעט לא מזהה את הקול של עצמו. “קול של מישהי שלא רוצה שזה ייגמר. התחלתי לנשק אותה, מהצוואר ועד לעצם הבריח, לאט מאוד… כאילו יש לי את כל הלילה רק בשביל ללמוד את הטעם שלה.”
מיכל רכנה לעברו, שפתיה היו במרחק סנטימטרים ספורים מאוזנו. “ומה היא עשתה?” היא שאלה בלחישה דקה, “איך היא הגיבה כששיחקת עם הגוף שלה ככה?”
איתי הרים את מבטו ופגש את העיניים הירוקות שלה, שהיו עכשיו כהות וגדולות. “היא פשוט נכנעה,” הוא אמר, והפעם המילה ‘היא’ נשמעה בבירור כמו ‘את’. “היא משכה אותי אליה חזק יותר, הציפורניים שלה ננעצו לי בגב, והיא לחשה שהיא חיכתה לרגע הזה יותר מדי זמן… שהיא צריכה להרגיש אותי בתוכה עכשיו.”
השקט במטבח הפך למעיק מרוב מתח. מיכל הניחה את שתי ידיה על כתפיו, המגע שלה היה תקיף ומלא בעוצמה של אישה שיודעת בדיוק מה היא מעוררת.
“איתי…” היא אמרה את שמו לאט, בוחנת כל הברה. “אתה מתאר את זה כאילו אתה שם עכשיו. בחדר ההוא. אבל אנחנו פה, במטבח. ואני חושבת…” היא השתתקה לרגע, מעבירה יד על עורפו, ממש כפי שתיאר קודם. “אני חושבת שאתה צודק. לפעמים העולם בחוץ באמת צריך להפסיק להתקיים.”
מיכל לא זזה. היא עמדה שם, נשימתה קצובה אך עמוקה, והעיניים שלה – שהיו נעולות על שלו – נראו כאילו הן קוראות את המחשבות הכי כמוסות שלו.
“והיא הגיבה…” איתי המשיך, אבל הקול שלו כבר לא היה של סטודנט ביישן. הוא הרגיש את החום של גופה של מיכל מקרין לעברו. הוא הרים את ידו, כאילו כדי להמחיש את התיאור, אבל במקום להשאיר אותה באוויר, הוא נתן לקצות אצבעותיו לרפרף על זרועה השזופה של מיכל. “היא הגיבה ככה… כשהעור שלי נגע בשלה, היא לא נרתעה. להיפך. היא כאילו נפתחה לקראתי.”
מיכל עצמה את עיניה לרגע כשהרגישה את המגע שלו. היד שלו הייתה גדולה, חמה, ומלאה בביטחון חדש. היא לא משכה את ידה; היא נטתה מעט קדימה, נותנת למגע שלו להעמיק.
“המשכתי לנשק אותה,” לחש איתי, והפעם הוא כבר לא ראה את נועה מול עיניו. הוא ראה את קו הצוואר המתוח של מיכל, את העור החלק שמעל הגופייה. הוא רכן מעט, המרחק ביניהם הצטמצם עד שיכול היה להרגיש את הבל החם של נשימתה על עורו. “התחלתי כאן…” הוא העביר את אצבעו מהעורף שלה, לאורך הצוואר, עד לכתף שנחשפה מתחת למשי. ולאט לאט, התיאור הפך למשהו אחר. זה כבר לא היה על נועה. זה היה על הרעב הזה… הרעב שאישה כמו מיכל יכולה לעורר בגבר שלא ציפה לזה.
מיכל פקחה את עיניה. הן היו מלאות בתשוקה גלויה, נטולות כל זכר לאמהות. היא הניחה את ידה על חזהו, מרגישה את דפיקות הלב המהירות שלו מתחת לטי-שירט. “איתי…” היא נאנחה, והשם שלו נשמע כמו תפילה קטנה. “אל תפסיק לספר. מה קרה כשהבנת שהיא רוצה אותך בדיוק כמו שאתה רוצה אותה?”
איתי הרגיש את הפחד האחרון מתפוגג. הוא הניח את ידו השנייה על מותניה, מושך אותה בעדינות אך בנחישות סנטימטר אחד קרוב יותר, עד שהגוף שלו ושלה כמעט נגעו. “הבנתי שאין טעם במילים,” הוא אמר, הקול שלו עמוק ומחוספס. “הבנתי שהדבר היחיד שחשוב זה להרגיש כמה היא חמה… כמה היא רכה… וכמה היא צריכה שמישהו פשוט יאבד שליטה יחד איתה.”
ידו החליקה במורד גבה, מרגישה את קימור המותן ואת המגע החלק של המשי מול העור השזוף. מיכל השמיעה קול נמוך, גרוני, והראש שלה נשמט לאחור, חושפת בפניו את צווארה הארוך והלבן. זה כבר לא היה סיפור על נועה. זה היה הרגע שבו איתי לקח את מה שמיכל כל כך רצתה לתת.
“כשעמדנו שם,” איתי המשיך, והקול שלו היה עכשיו צרוד ומלא כוונה, “הבנתי שהיא רוצה שאני אקח פיקוד. שהיא רוצה להרגיש כמה היא קטנה מול הרצון שלי.”
הוא שלח את שתי ידיו אל מותניה של מיכל. המגע היה החלטי. הוא לא חיכה לתגובה; הוא הרים אותה בתנועה אחת חלקה והושיב אותה על שיש המטבח הקריר. מיכל פלטה אנחה קטנה של הפתעה שהתחלפה מיד בחיוך של התמסרות. הרגליים הארוכות שלה נכרכו סביב המותניים שלו באופן טבעי, מושכות אותו קרוב יותר אליה, עד שלא נשאר רווח של אוויר ביניהם.
“ואז,” הוא לחש, פניו מרחפות במרחק נשימה משלה, “הפסקתי לדבר. כי שום מילה לא יכלה לתאר את הטעם שלה.”
הוא רכן אליה וחתם את המילים בנשיקה. זו לא הייתה נשיקה של סטודנט ביישן; זו הייתה נשיקה רעבה, עמוקה, כזו שדרשה ממנה הכל. מיכל הגיבה בעוצמה שלא ציפה לה. ידיה נשלחו אל שיערו, מושכות אותו אליה, בעוד גופה מתקמר אל מולו על השיש. היין הלבן ששתו קודם רק הוסיף להצתה של המדורה הזו.
“איתי…” היא נאנחה לתוך פיו, ידיה מחליקות עכשיו מתחת לחולצה שלו, מרגישות את החום של גבו המתוח. “אל תפסיק… תמשיך להראות לי…”
הוא החליק את ידיו במעלה הירכיים החלקות שלה, מרגיש את העור החם והמטופח מתחת למכנסיים הקצרים. כל מגע שלו היה הד של משהו שסיפר קודם, אבל עכשיו זה היה חי, נושם ורוטט. הוא נישק את צווארה, יורד לאט לכיוון המחשוף של גופיית המשי, בעוד מיכל משליכה את ראשה לאחור, נותנת לעצמה ללכת לאיבוד בתוך המערבולת הזו.
הם היו לכודים בתוך רגע של חופש מוחלט. שם, על שיש המטבח, בין בקבוק היין לחלון שפנה לחצר השקטה, איתי כבר לא היה החבר של הבת שלה, ומיכל כבר לא הייתה האמא שמחכה בבית. הם היו שני אנשים שגילו זה את זו מחדש דרך תשוקה שלא ידעה שובע, נסחפים לסופה שרק הלכה והתחזקה עם כל נגיעה, עם כל לחישה, עם כל נשימה משותפת.
החום במטבח כבר לא היה סתם חום – הוא היה כבד, לח, כמעט נוגע בעור כמו יד חמה ונצמדת. האוויר היה סמיך מריח של תבלינים, יין שנשפך וזיעה טרייה. מיכל כרכה את רגליה החשופות סביב מותניו של איתי בחוזקה, ציפורניה ננעצות קלות בעורו, מושכות אותו עמוק יותר, כאילו גופה החליט שהמרחק ביניהם כבר בלתי נסבל.
הוא רכן אל צווארה, שפתיו רטובות וחמות, נושכות קלות את העור הדק שם, מלקקות את המלח הדק של הזיעה. כל נשיקה שלחה רעד עמוק דרכה, גרמה לשדיה להתרומם ולהתנשם מהר יותר תחת החולצה הדקה שכבר נדבקה לעורה. היא הרגישה את הלשון שלו מציירת קווים רוטטים, את השיניים שמתגרות בעדינות ואז בלי רחמים, ואת הנשימה החמה שלו ששורפת את אוזנה.
בלי מילה, הוא החליק ממנה והוריד את עצמו על ברכיו. הרצפה הקרה הכתה בברכיו, אבל הוא לא הרגיש כלום חוץ מהחום שבוקע ממנה. מיכל ישבה על משטח הגרניט הקר, רגליה מפושקות, נשימותיה כבדות. כשהוא משך את התחתונים הצידה באצבעות רועדות קלות מתשוקה, היא פלטה גניחה חנוקה, ידיה נתפסו בשערו כאילו הוא היה הדבר היחיד שמחזיק אותה במציאות.
הוא התקרב, אף נוגע קודם, שואף את הריח המופרע והמתוק שלה. ואז הלשון – איטית בהתחלה, טועמת, מתגרה, ואחר כך רעבה, נצמדת, סובבת, מלקקת בקווים ארוכים וחזקים. מיכל נשברה. ראשה נזרק לאחור, וגל לוהט הציף אותה מהבטן ועד קצות האצבעות. היא אחזה בראשו בשתי ידיים, ציפורניה ננעצות בקרקפת, מכוונת אותו בדיוק לאן שהיא רוצה – יותר עמוק, יותר מהר, יותר חזק.
“איתי… אלוהים… כן, ככה… אל תפסיק…”
המילים יצאו ממנה בקול שבור, חצי לחישה חצי צעקה. כל האיפוק של שנים – האמא המושלמת, האישה המסודרת – התנפץ כמו זכוכית דקה. היא דחפה את עצמה אל פיו, מתחננת בלי מילים, רגליה רועדות על כתפיו.
ואז היא התחננה בקול רם, בלי בושה:
“אני צריכה אותך… בפנים… עכשיו… בבקשה, איתי, תיכנס אליי, אני מתה על זה…”
הוא קם, עיניו כמעט שחורות מתאווה, שפתיו מבריקות ממנה. מיכל נשאה אליו מבט פרוע – שיער מבולגן, לחיים סמוקות, שפתיים נפוחות מנשיקות, רגליים מפושקות רחב על השיש היקר שלה. היא נראתה כמהה לחטא הזה, והוא כבר לא היה הילד הטוב – הוא היה הגבר שעוד רגע יקרע אותה לגמרי.
הוא פתח את מכנסיו במהירות, הזיז את תחתוניו ואז – בתנועה אחת חלקה וחדה – נכנס לתוכה עד הסוף. מיכל זעקה, קול גבוה ומתוק שנבלע מיד בתוך פיו כשנישק אותה, עמוק ורעב. הגוף שלה התכווץ סביבו מיד, חם ולח וצמא. המקצב התחיל פראי, לא מתואם – מכות חזקות, עמוקות, שגרמו לשיש לרעוד קלות תחתיה. ואז, כמו שני גלים שמוצאים את אותו התדר, הם הסתנכרנו: כל דחיפה שלו נענתה בתנועת אגן שלה, כל גניחה שלה נבלעה בנשימה שלו.
רגליה נכרכו סביבו כמו ברזל, ציפורניה חפרו בגבו דרך החולצה, מושכות אותו עמוק יותר בכל פעם. היא רצתה להרגיש כל סנטימטר ממנו, רצתה שימלא אותה, שישבור אותה, שייתן לה את מה שחיכתה לו כל כך הרבה שנים בלי לדעת שזה מה שהיא מחכה לו.
המטבח – האי המושלם, הכוסות עם היין שנשכחו, האור הרך של מנורת התלייה – הכל נהיה רקע מטושטש. נשאר רק הקול של עור נוגע בעור, הנשימות הכבדות, הגניחות החנוקות, הרטט של הגוף שלה שמתקרב לפיצוץ, והידיעה המשכרת ששניהם עומדים ליפול יחד לתוך משהו שאין ממנו חזרה.
המקצב שלהם הפך למשהו כמעט חייתי – חזק, מהיר, ללא מעצורים. כל דחיפה של איתי לתוכה הייתה עמוקה יותר מהקודמת, גורמת למיכל להרים את האגן לקראתו, להיפגש איתו באמצע, כאילו שניהם מנסים להתמזג לגמרי. השיש הקר תחת ישבנה רק הדגיש את החום הבוער שבין רגליה, את הרטיבות שכבר זלגה והכתימה את הגרניט. קולות החבטה הרכות של עור בעור התערבבו עם נשימותיהם הכבדות, עם הגניחות הקצרות שהפכו לצעקות חנוקות.
מיכל כבר לא דיברה – רק נשמה, נאנחה, נאבקה לנשום. יד אחת שלה נאחזה בקצה השיש, האצבעות מלבינות ממאמץ, והשנייה חפרה בגבו של איתי, ציפורניה משאירות קווים אדומים דרך הבד הדק. היא הרגישה אותו מתרחב בתוכה, מתקשה עוד יותר, והידיעה שהוא קרוב – כל כך קרוב – שלחה רעד חשמלי לאורך עמוד השדרה שלה.
“איתי… אני… אני גומרת…” היא הצליחה ללחוש, הקול שלה נשבר באמצע המילה.
הוא לא ענה במילים – רק נהם בשקט, ראשו נטמן בצווארה, שיניו ננעצות קלות בעור, והוא הגביר את הקצב, דוחף חזק יותר, מהר יותר, כאילו רצה להיכנס לתוכה עמוק יותר משהוא מצליח עד שהיא תתפרק סביבו.
ואז זה הגיע.
הגוף של מיכל התקשח פתאום – כל שריר התכווץ בבת אחת, רגליה ננעלו סביב מותניו כמו מלחציים, והיא פלטה זעקה ארוכה, גבוהה, מתוקה-כואבת. האורגזמה הכתה בה כמו גל ענק, גורמת לה להתעוות סביבו, להתכווץ שוב ושוב בפולסים חזקים, חמים, רוטטים. היא הרגישה את עצמה נוזלית, נמסה, מתפוצצת – כל תא בגופה צעק יחד.
התחושה שלה מתהדקת סביבו, הפולסים החמים והרטובים, הרעד הבלתי נשלט – זה שבר גם אותו. איתי נאנק עמוק, קול גרוני וכבד, והוא דחף לתוכה פעם אחרונה, חזק, עד הסוף, ונשאר שם לרגע, עמוק בפנים. ואז הוא התפרץ – גמירה לוהטת, עזה, ארוכה, ממלאת אותה בפולסים חמים שגרמו לה להרגיש כל טיפה, להרגיש זרם חם וחד. הוא רעד כולו, נצמד אליה, נושם בכבדות לתוך צווארה, והמשיך להישאר עמוק בפנים, לא מוציא, לא זז – רק נשאר שם, טובע בתחושה שלה סביבו, של החום, של הרטיבות, של ההתכווצויות האחרונות שלה עוטפות את הזין שלו בעדינות ממכרת.
הם נשארו ככה – מחוברים, רועדים יחד, נשימותיהם מתערבבות. ידו של איתי ליטפה לאט את גבה של מיכל, מרגיעה, בעוד היא עדיין מתכווצת סביבו בקלות, כאילו גופה לא מוכן לשחרר אותו עדיין. הוא נישק את כתפה, את בסיס צווארה, טעם מלח ועור חם, והיא חייכה חיוך עייף-מאושר, ראשה מונח על כתפו.
המטבח חזר לאט לאט להיות שקט – רק נשימות כבדות, רחש קל של הבד כשגופם נצמד, והידיעה המשכרת שהם עדיין אחד בתוך השני, וששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה לפני.
ההד של הזעקה האחרונה של מיכל נמוג בחלל המטבח, משאיר אחריו שקט כבד וסמיך. איתי נשאר שם, קפוא בתוכה, מרגיש את הפולסים האחרונים של הגוף שלה נרגעים לאטם. רגליה היו עדיין כרוכות סביבו בחוזקה, קרסוליה נעולים מאחורי גבו כאילו היא מפחדת שאם תרפה, הוא פשוט יתפוגג יחד עם הפנטזיה.
הוא רכן קדימה, מצמיד את מצחו למצחה, ושניהם נשמו את אותו האוויר, מהיר וחם. הם החלו להתנשק שוב, אבל הפעם זו לא הייתה הסערה שלפני. זו הייתה נשיקה איטית, חוקרת, ממכרת; כזו שנועדה לעכל את מה שזה עתה קרה. הטעם של היין והתשוקה התערבבו בפיותיהם, והמציאות – נועה, הטכניון, החיים בחוץ – הרגישה רחוקה כמו כוכב אחר. זמן אחר.
פרק 3 – וניל, מאסק ויין לבן
לאט לאט, המתח בשריריה של מיכל הרפה. היא החליקה את רגליה במורד גופו עד שכפות רגליה נגעו בארונות המטבח. איתי נסוג בעדינות, מסדר את בגדיו בידיים שעדיין רעדו מעט. הוא הביט בשעון שעל קיר המטבח וקלט את השעה.
“כבר אין רכבות,” הוא אמר בקול שקט, כמעט לעצמו. “התחבורה הציבורית הפסיקה. אני… אני תקוע כאן.”
הוא הרגיש גל של בהלה שוטף אותו. המחשבה על להישאר בבית הזה, במיטה שמעבר לקיר, כשהוא יודע מה קרה כאן על השיש, הייתה כמעט משתקת. אבל מתחת לבהלה, בתוך בטנו, הוא הרגיש ניצוץ של אושר פראי. הוא עדיין אהב את נועה, הוא ידע את זה, אבל מה שקרה עם מיכל לא הרגיש כמו סתירה לאהבה הזו – זה הרגיש כמו משהו אחר לגמרי. זו הייתה ברית של שני אנשים שצמאים למשהו שהעולם הרגיל לא מאפשר להם.
מיכל סידרה את גופיית המשי שלה, שערה פרוע ופניה זוהרות באור רך. היא ראתה את המבט המבולבל בעיניו וחייכה חיוך קטן, מבין. היא ניגשה אליו, הניחה יד רכה על לחיו וליטפה את הזיפים הקטנים שלו.
“אתה לא תקוע, איתיוש” היא לחשה, והמבט שלה היה מלא בהבטחה. “יש לנו סוף שבוע שלם לפנינו. אף אחד לא מחפש אותנו, ואף אחד לא יודע מה קורה בתוך הקירות האלה.”
הוא הביט בה וההבנה שכבר הכתה בו, חלחלה קצת יותר. הסכר נפרץ, ואין טעם לנסות לבנות אותו מחדש עכשיו. הוא רצה לנצל כל רגע מהסופ”ש הזה, ללמוד כל פינה בנפש ובגוף של האישה הזו שהפכה תוך שעה מ”אמא של” למסתורין הכי גדול של חייו.
השקט שחזר למטבח היה שונה מהשקט שהיה בו קודם. הוא היה מלא בכובד של אדי התשוקה ובריח היין שנשפך מעט על השיש. מיכל החליקה מטה, מסדרת את בגדיה בתנועות נינוחות, כאילו כל מה שקרה היה טבעי כמו נשימה.
איתי, עדיין מעט המום מהעוצמה של עצמו, מעצם הסיטואציה, התכופף להרים את מכנסי השורטס שלו ולבש אותם במהירות. כשהושיט יד לעבר החולצה שמונחת על הרצפה, יד חמה ועדינה עצרה אותו.
מיכל תפסה את הבד הפשוט, ובתנועה אחת זרקה את החולצה הרחק לעבר הסלון. “את זה אתה לא צריך עכשיו,” היא אמרה בחיוך קטן, עיניה סורקות את פלג גופו העליון, מעריכות את המבנה החטוב והצעיר שלו תחת אור המנורות. “חם פה, ואנחנו צריכים להכין ארוחת ערב.”
הניגוד היה כמעט משעשע. הם עמדו שם – היא בגופיית המשי שלה והוא חצי עירום – והתחילו לתפקד כצוות במטבח. היא הוציאה ירקות, הוא התחיל לקצוץ, השיחה זרמה למקומות שלא הגיעו אליהם קודם. היא סיפרה לו על השנים הראשונות שלה כאישה צעירה ברמת השרון, על החלומות שהיו לה ללמוד אמנות ואיך החיים “קרו” לה מהר מדי. הוא מצא את עצמו מספר לה על הלחץ בלימודים, על השאיפות שלו, ועל כמה לפעמים הוא מרגיש שהוא צריך להיות “מושלם” בשביל כולם.
איתי עמד ליד קרש החיתוך, מנסה להתרכז במשימה בזמן שמיכל עברה מאחוריו, ידה מרפרפת על גבו החשוף. פתאום, צליל הטלפון בקע מהתיק שלו שנשאר על הכיסא בפינת האוכל. איתי קפא. הוא ידע בדיוק מי זו.
הוא התכוון לנגב את ידיו ולגשת לטלפון, אבל מיכל הקדימה אותו. בתנועה חלקה היא שלפה את המכשיר מהתיק. “נועה’לה,” היא אמרה בחיוך קטן, מביטה בצג ואז באיתי, שעיניו נפערו באימה שקטה.
לפני שהספיק להגיד מילה, היא החליקה את האצבע על המסך וענתה. “הלו? נועה’לה? שבת שלום מתוקה!”. איתי שמע את קריאת ה”אמא?!” המופתעת שיצאה מהטלפון בעודו עומד מבועת. הוא הרגיש את הדם אוזל מפניו. הוא עמד שם, חצי עירום במטבח של אמא של חברה שלו, בזמן שהיא מדברת איתה בשיא הטבעיות מהטלפון שלו.
“כן, אני בבית… את לא מבינה איזו הפתעה חיכתה לי בדלת, ואיזה חבר מקסים יש לך! את כל-כך ברת מזל!” מיכל המשיכה, קולה נשמע אמהי, רך וחם, בזמן שעיניה ננעצו באיתי במבט שובבי, נועה לא ידעה בכמה כוונה אמא שלה אומרת לה את הדברים. “איתי המקסים שלך הגיע כל הדרך מהצפון כדי להפתיע אותך! הוא פשוט נסיך… כן, הוא כאן לידי, עוזר לי להכין ארוחת שישי.”
היא צחקה צחוק קל למשמע התגובה המופתעת של נועה מהצד השני. “מסכן, הוא כל כך התאכזב שאת לא כאן. ובגלל שהתעכבנו קצת עם השיחות, הוא כבר פספס את הרכבת האחרונה… אז ברור שאמרתי לו שהוא נשאר לישון כאן. הוא יקבל את החדר שלך, אל תדאגי, אני מטפלת בו טוב-טוב.” איתי התפלץ מולה מכפל המשמעות שזינק מהמשפט הזה. נועה הפצירה באמא שלא תביך אותה ושתתן לאיתי את הספייס שלו. מיכל הפצירה בה לא לדאוג, “הוא בידיים טובות”.
הנה, אני מעבירה לו…” היא הושיטה את הטלפון לאיתי, האצבעות שלה נוגעות בידו כשהוא לקח את המכשיר ברעידה.
“היי מאמי…” הוא גמגם, מנסה לשוות לקולו טון נורמלי, בזמן שמיכל התקרבה אליו מאחור, הניחה ראש על כתפו והחלה להעביר יד איטית ומגרה על בטנו, בוחנת כמה זמן הוא יצליח להחזיק מעמד בלי להישבר. הם דברו כמה דקות, כשמיכל נתנה להם את הרגע לעצמם בטלפון. נועה הפצירה באיתי שיגיד למיכל אם היא מעיקה, הוא הרגיע אותה שהיא ממש אחלה והם מסתדרים מצוין.
הם חזרו להכין את ארוחת הערב ובכל פעם שהיא עברה מאחוריו כדי להגיע למקרר, או כשהושיטה יד מעבר לכתפו כדי לקחת תבלין, היא דאגה שהמגע יהיה מורגש. יד על הגב החשוף, רפרוף אצבעות על המותן שלו. איתי הרגיש את הצמרמורת עוברת בו בכל פעם מחדש. הוא היה מובך, הלחיים שלו בערו, אבל הוא לא רצה שהיא תפסיק. המגע שלה הרגיש לו פתאום נכון יותר מכל דבר אחר.
“תראה אותך,” היא צחקה ברכות כשראתה אותו מנסה להתרכז בחיתוך העגבניות בזמן שהיא ליטפה את עורפו. “הסטודנט המצטיין שלי… אתה עושה עבודה טובה. גם עם הסכין, וגם קודם.”
כשהריח של הבשר הצלוי התחיל למלא את הבית, מזכיר להם שכבר תיכף זמן לאכול, היא הסתובבה אליו, משעינה את גבה על השיש שבו רק לפני שעה הכל התפרץ.
“הבשר צריך עוד חמש דקות בדיוק,” היא אמרה, קולה נמוך ומזמין. “אני עולה למעלה להתקלח ולהוריד מעצמי את היום הזה… תדאג להוציא אותו מהתנור בזמן, איתי. אני לא רוצה ששום דבר יישרף לנו לפני הזמן.”
היא קרצה לו ועברה על פניו, לא לפני שהחליקה יד אחרונה על החזה שלו, משאירה אותו עומד שם לבד במטבח, חצי עירום, עם ריח של אוכל ובושם של אישה אחת ששינתה לו את כל מה שחשב על סופי שבוע.
איתי הוציא את התבנית מהתנור, ריח הצלי מילא את המטבח, אבל הראש שלו היה במקום אחר לגמרי. הוא עמד שם, חצי עירום, מקשיב לקול המים הזורמים מהקומה השנייה. כשהמים נפסקו, הלב שלו החל להלום בחוזקה.
“איתי? אתה יכול לעלות רגע?” הקול של מיכל הדהד במסדרון, צלול ונינוח.
הוא עלה במדרגות העץ, מרגיש כמו פולש בבית שהוא מכיר כל כך טוב, ונכנס לחדר השינה הענק. החדר היה מבושם, המיטה הרחבה הייתה מוצעת במצעי כותנה לבנים ויקרים. “מיכל?” הוא קרא בשקט.
“אני כאן,” היא ענתה מתוך חדר הרחצה הצמוד. “שכחתי את המגבת על המיטה, תביא לי אותה?”
הוא איתר את המגבת הלבנה והעבה, ניגש אל הדלת החצי-פתוחה והושיט את ידו פנימה, מבלי להסיט את המבט מהרצפה. “הנה המגבת,” אמר בקול מעט רועד.
“נו, אל תהיה כזה חנון,” נשמע צחוקה המתגלגל. “תיכנס פנימה, אני לא נושכת. אלא אם תבקש יפה.”
איתי נשם עמוק ונכנס. חדר הרחצה היה רחב ידיים, מלא באדים חמים ובניחוח סבון יוקרתי. מיכל עמדה במרכז החדר, עירומה לחלוטין, סוחטת את המים משערה הרטוב. היא לא מיהרה להתכסות; היא עמדה שם בביטחון עצמי מוחלט, גופה המחוטב והשזוף נצץ תחת אורות הניאון הרכים.
איתי קפא במקומו. הוא ראה אותה קודם, במטבח, אבל באור המלא של חדר הרחצה, היופי הבשל שלה היה כמעט מסנוור. היא הייתה מושלמת – החזה המוצק, המותניים הצרים, והרגליים הארוכות שרק לפני שעה היו כרוכות סביבו.
מבטה של מיכל נדד באיטיות מהעיניים המשתאות שלו אל עבר המכנסיים הקצרים שלו. חיוך משועשע ומלא עונג עלה על שפתיה כשראתה את הבליטה הברורה שכבר החלה להתפתח שם.
“אני רואה שהבשר הוא לא הדבר היחיד שחם כאן,” היא לחשה, צועדת צעד אחד לעברו, לא עושה שום מאמץ להסתיר את גופה. היא לקחה ממנו את המגבת אבל הניחה אותה על השיש שלידה. “בוא, איתי. נראה לי שהגב שלי דורש עוד מעבר סבון… למה שלא תיכנס ותעזור לי לסיים את זה כמו שצריך?”
היא הסתובבה אליו, מציגה לראווה את גבה החלק והרטוב, ומחכה למגע הידיים שלו.
איתי פשט את בגדיו בתנועות מהירות, מותיר אותם בערימה על הרצפה, ונכנס אל תוך זרם המים החמים. האדים מילאו את החלל, ומיכל כבר חיכתה לו שם, עורה רטוב ומבריק. הוא לקח את הסבון והחל להעביר אותו על גבה בתנועות מעגליות, מנסה לשמור על מידה של איפוק, לתת לה את המרחב שחשב שהיא צריכה.
אבל מיכל לא רצתה ספייס. ברגע שסיים את הגב, היא נצמדה אליו לאחור. הוא הרגיש את הרכות של ישבנה נלחצת כנגדו, ממקמת אותו בדיוק במקום הנכון. היא החלה לנוע בקצב אטי ומגרה, חיכוך של עור בעור רטוב שגרם לאיתי לעצום את עיניו ולהיאבק בנשימתו.
“אל תעצור שם,” היא לחשה מעבר לכתפה, קולה נטמע ברעש המים. “תסבן אותי גם מקדימה.”
הוא העביר את ידיו המקציפות אל בטנה השטוחה, ומשם, בעידודה השקט, עלה אל שדיה המלאים והחמים. הוא הרגיש את פעימות הלב שלה תחת כפות ידיו. לאט לאט, הוא העז לרדת נמוך יותר, בין רגליה, והתנועות שלו הפכו ליותר ויותר ממוקדות. מיכל נאנחה, נעה כנגד ידו בנחישות מכוונת את ידו לתוכה עד שלא היה צורך לכוון אותו. עד שהרגישה את אצבעותיו עמוק בתוכה, מאוננות לה בתנועות מענגות. הם המשיכו עד שהגל הכה בה. היא רעדה בזרועותיו, גומרת אל תוך זרם המים כשהוא מחזיק אותה חזק.
אחרי שנרגעה, היא הסתובבה אליו בחיוך מנצח ולקחה את הסבון מידיו. היא סבנה אותו בכל גופו, בתנועות ארוכות ומעריצות, נהנית מהמגע של השרירים הצעירים והמתוחים שלו. כשהגיעה למטה, היא הרימה אליו עיניים שואלות, מרמזת בירידה קלה של הראש אם הוא רוצה שהיא תמשיך ל”קינוח”.
איתי חייך, הניח יד על עורפה ועצר אותה בעדינות. “לא עכשיו,” הוא לחש. “תשאירי לעצמך קינוח להמשך הלילה. הבשר בתנור יתייבש.”
הם התנגבו בשתיקה נינוחה. איתי התלבש בזריזות, לובש חולצה נקייה הפעם, וירד למטה לערוך את השולחן. הוא סידר את הצלחות, המפיות והיין, מנסה להסדיר את הנשימה שלו כשהוא שומע את צעדיה על המדרגות.
כשמיכל נכנסה למטבח, איתי כמעט הפיל את כוס היין שאחז. היא לא לבשה בגדי בית. היא הייתה לבושה בשמלת ערב שחורה וצמודה, עם מחשוף גב עמוק ובד שחיבק כל קימור בגופה המדהים. החזה עמד במחשוף יפיפה באיזון מושלם בין סקסי למכובד. היא נראתה כאילו היא יוצאת לאירוע הכי יוקרתי בעיר, אבל המבט בעיניה הבהיר שהיא כאן רק בשבילו. הוא באמת היה נפעם מהשילוב של השמלה, הגוף המדהים של מיכל וכל זה יחד עם הידיעה שהיא פה נטו בשבילו.
“השולחן נראה נהדר,” היא אמרה, מתקרבת אליו בצעדים חרישיים. “אז… מה בתפריט לערב שבת?”
מיכל פסעה לתוך המטבח, ועקביה השמיעו נקישות קצביות וחדות על הרצפה. השמלה השחורה שלבשה הייתה חסרת רחמים – היא הדגישה כל שריר חטוב וכל קימור שהמים החמים של המקלחת רק העצימו. איתי עמד ליד השולחן הערוך, ופתאום מצא את עצמו נאבק לנשום בצורה סדירה.
“מה בתפריט?” היא שאלה שוב, נעה סביבו כמו חתולה. היא לא חיכתה לתשובה; היא נעצרה ממש מולו, ריח הבושם שלה והסבון הטרי מכה בו. היא הושיטה יד, סידרה את הצווארון של החולצה הנקייה שלבש, ואז החליקה את כף ידה על הלחי שלו, שנראתה פתאום סמוקה מתמיד.
“יין, צלי… וסלט שחתכתי כמו שביקשת,” הוא ענה, הקול שלו מעט עמוק יותר ממה שתכנן.
“מצוין,” היא חייכה, ובעיניה נצץ המבט המשועשע שכה אהב. “בוא נשב.”
הם התיישבו זה מול זו. השולחן היה רחב, אבל המרחק הרגיש קטן מאי פעם. איתי מזג את היין הלבן, והנוזל הקר נצץ תחת אור הנרות הקטנים שמיכל הדליקה. במשך דקות ארוכות הם פשוט אכלו ודיברו, אבל השיחה הייתה רבודה. מתחת לשאלות על המבחנים בטכניון או על הילדות שלו, הסתתרו המבטים.
בכל פעם שאיתי הרים את המזלג, הוא הרגיש את עיניה של מיכל בוחנות את הידיים שלו – אותן ידיים שסבנו אותה רק לפני רגע, שעיגנו אותה. בכל פעם שהיא לקחה לגימה מהיין, הוא עקב אחרי קו הצוואר שלה, מדמיין את המגע של שפתיו על העור המתוח שם.
“אתה שקט, איתי,” היא אמרה פתאום, מניחה את הכוס שלה ומביטה בו ישירות. “על מה אתה חושב? על העולם שבחוץ? על מחר?”
“אני חושב על זה ששום דבר ממה שקורה פה לא מרגיש אמיתי,” הוא הודה בכנות. “זה מרגיש כאילו נכנסנו למקום שאין בו זמן. כאילו אנחנו… במימד אחר.”
מיכל הנהנה לאט, חיוך קטן ומסופק על שפתיה. “זה בדיוק מה שזה. זמן מקביל. ובזמן הזה, אין עבר ואין עתיד. יש רק את מה שאנחנו רוצים עכשיו.” היא רכנה קדימה מעבר לשולחן, והמחשוף של השמלה נשמט מעט, מזכיר לו בדיוק מה מחכה לו מתחת לבד השחור והיוקרתי.
מיכל הוציאה את העוגה שהכינו מהמקרר, איתי הכין קפה, לרגע זה היה נראה נורמלי, אולי אפילו שגרתי.
המשך קריאה – מחוץ לזמן – חלק ב
סיפור יפה מחרמן ברמות ידעת להעביר לקורא הרגשות רגשות של שני הדמויות גם לי קרה מקרה דומה אבל ברמות אחרות יופי של סיפור