תגידי את זה

להגנתי אגיד, שהירח היה מלא ושחררו אותי לבד… אז.
פגישה אקראית באירוע של חברים, מבט חטוף, חיוך מסתורי, התכווצות מוכרת באזור הבטן וכאילו לא היו כל השנים האלה… נמסתי. זה בטח הירח, חשבתי לעצמי, הוא תמיד משחרר יצורים ליליים.

“נו את באה?” – הוא מושיט לי את היד ומסתכל עלי בהמתנה. שאלה של 7 אותיות, מה יותר פשוט מזה? אבל אני עוד מתלבטת, ההצעה להקפיץ אותי הביתה הייתה צפויה, ניתנה בנימה חברית והתקבלה בחיוך כובש, אבל אני יודעת שתהיה עצירה איפשהו בדרך.
ההחלטה הרי כבר התקבלה.
התקבלה פה אחד.
בלי שנאמרה אף מילה.
כי מתחת לתדמית הסאחית, מתחת לעור הכבשים המטופח, אנחנו עוד שם, מי שאנחנו בין הצללים.
אני לוקחת את ידו ואנחנו הולכים לכיוון האוטו.
הוא מתחיל את הנסיעה והנוף מעבר לחלון הופך למדברי.
הוא שותק.
גם אני.
אנחנו במצב המתנה.

לא, אני לא יודעת מה עובר לו בראש, פעם ידעתי להגיד על מה הוא חושב, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי עד כמה החשיבה שלנו מורכבת, עד כמה האדם בעצמו לרוב לא מבין מה מניע אותו. הוא עוצר במקום מבודד ומכבה מנוע. אנחנו שוב במדבר, זה מוטיב חוזר.

“ומה קרה ל”פשוט אקח אותך הביתה”? – אני מחייכת ומורידה את החגורה. המילים כבר בפי, מתגלגלות על הלשון, כמעט בועטות בשיניים. אבל אני עוד לא מוכנה לשחרר אותן. אני פותחת את החלון ולוקחת נשימה עמוקה, נותנת לאוויר קריר למלא את ריאותי.

“זה הרי בכלל לא מה שאת רוצה להגיד”. – הוא מחייך יותר לעצמו ומסתובב אלי. ליבי מחסיר פעימה ומתחיל לדהור בקצב מטורך, המבט הזה… כמה אני מכירה את המבט הזה.

“זה לא…” – אני סוגרת את העניים ומעבירה לשון על שפתי היבשות, יש להן טעם של חטא.

“אז תגידי את זה”. – הוא לוחש, פתאום כל כך קרוב. שפתיו כמעט נוגעות בשלי, ידו כמעט נוגעת בצווארי, אני נמשכת אחרי חום ידו, מתחננת למגע אמיתי.

“רק תבקשי…” – קולו מהפנט, מעביר צמרמות של ריגוש בגופי, משנה תודעה, משעבד לרצונו ומשחרר בו זמנית.

“פשוט תגידי את זה, אני מרגיש כמה את רעבה…” – ואני לוחשת את המילים האסורות, שכבר לא יכולה להחזיק בתוכי, בנשימה אחת שורפת את הדרך חזרה.

“יותר חזק!!!” – ידו מתהדקת סביב צווארי, אני גונחת בקול ופולטת תחינה חזקה וברורה:

“תאנוס אותי”.

הוספה למועדפים שלי