הסיפור דימיוני וכך גם השמות, כל קשר בין הסיפור/שמות ובין מקרים/שמות אמיתיים הרי הוא מקרי בלבד.
שולה ישבה בפינת הלובי הקטן וצפתה לעבר הדלת, מנסה להבלע עוד יותר בכורסה המהוהה. כובע הברט השמוט על פניה, משקפי השמש הגדולים והכי חשוב השפתיים ללא השפתון האדום הבוהק שהפך הסימן המסחרי שלה הפכו אותה, לדעתה, ללא מזוהה. הכל היה מוכן, מבחינתה, הטיפ שקיבלה מהמקור האמין שלה, בני, יו”ר ועד עובדי העיריה בעיר הקטנה שבה היא חיה וכותבת, הוא שהוביל אותה לכאן, למלון הקטן המשכיר חדרים לפי שעות בעיר הסמוכה, גם ההכנות שעשתה עם פקיד הקבלה המשועמם שישב עכשיו וצפה באיזה סרט סקס במחשב הנייד שלו, שולח אליה מדי פעם מבט ומחייך לעברה אחרי ההבטחה שנתנה לו באם יעזור לה לקבל את ההוכחה הניצחת שהיתה צריכה, יעזור לה לתפוס על חם את ראש העיר שלה ומנכ”לית העיריה. “אם אני אצליח הפעם יחטפו אותי מאחד העיתונים הגדולים” חשבה בליבה, שותה מפחית הדיאט-קוקה-קולה שבידה ומנסה להעביר את הטעם שבפיה, את הטעם המלוח שהשאירה זרמתו של פקיד הקבלה שביקש את התשלום הראשון שלו מראש!
אם תשאלו אצלנו בעיר “מי זאת שולה?” לא בטוח שידעו, אבל אם תשאלו מי זאת ציפורה?… אותה כבר כולם מכירים. ציפורה היתה הכתבת של הטור הכי צהוב בזיבלתון העירוני המחולק חינם בכל סוף שבוע, 64 עמודים צבעוניים של נייר זול שיותר מחצי מהם פרסומות, ובשאר כתבות מקומיות, רובן מוזמנות, על נפלאותיו של הרב המקומי שברך קשישה והיא הצליחה ללכת, על מעשה הגבורה של הקשיש שרדף אחרי גנב ותפס אותו, על השגיו המופלאים של הילד שכמעט וזכה במדלית ארד באליפות בתי הספר היסודיים ותוצאות משחק הכדורגל של הקבוצה המקומית שנלחמה על חייה בתחתית ליגה ב’.
עם יד על הלב ציפורה היתה לב המערכת, בעצם אולי היא היתה המערכת, היא ואורי העורך הראשי ובעל העיתון ולצידם עוד כמה כותבים חובבים. שולה לא היתה בת 18, גם את יום ההולדת של פעמיים ח”י היא כבר עברה מזמן, גרושה ממורמרת ללא ילדים שהקדישה את כל כולה למקומון שבו עבדה. את אורי, הבעלים, היא פגשה בפעם הראשונה אחרי שזה פנה ללשכת העבודה שהוא מחפש כתבת שטח למקומון החדש שהוא מתכוון להוציא והיא, שעוד שבוע תאבד את קיצבת האבטלה שלה, נשלחה לראיון. כבר אחרי משפט או שנים אורי רצה לזרוק אותה מכל המדרגות. “כתבתי שאני רוצה כתבת עם ניסיון!” הסביר לה בקצרה ועשה סימנים שהראיון הסתיים אבל אז היא הפעילה את הנשק הסודי שלה, זה שיעזור לה להתקדם גם בהמשך, והציעה לו את מה שאשתו בחודש התשיעי כבר מזמן לא מציעה לו. אומנם היא התחילה ברמז, בכפתור שכאילו במקרה נפתח בחולצה, בהתכופפות קדימה כדי שיוכל להציץ בקלות לחריץ המפתה שבין שדיה העסיסיים האחוזים בחזיית פוש-אפ סקסית, מכינה את הרקע להצעה “המסחרית” האמיתית שלה “אומנם אין לי ניסיון אבל אם תקבל אותי לא תצטער” אמרה לו בקול הכי סקסי שהצליחה, מעבירה את לשונה על שפתיה באותה תנועה מגרה שראתה בסרטים “יש לי קשרים, אני מכירה המון מקורות” ציחקקה “תקבל כתבת מסורה ויותר” המשיכה והסמיקה, משפילה עיניים במין בישנות כזאת ומתחת לשולחן חלצה את רגלה מהכפכף שנעלה, “אתה יודע, אם תצטרך לפעמים הרפיה” שלחה את רגלה אל בין רגליו והחלה מעסה את הזקפה שגילתה שם, פותחת עוד כפתור בחולצה אם עדיין זה לא מספיק ברור.
שולה לא היתה מלכת היופי אבל היו לה את כל הנתונים לגרות גבר נורמלי, ואורי היה בהחלט גבר נורמלי, אז לא פלא ששתי דקות אחרי זה היא כבר היתה מתחת לשולחן הגדול כשהזיין שלו בפיה, מוצצת לו ומעמידה לו עוד קצת את הזקפה המתוחה שהזדקרה בין רגליו, משחקת באצבעותיה בביצים שלו, מגלגלת ומגרה אותו כשכל הזיין המכובד שלו תקוע עמוק בגרונה, עושה בשבילו את העבודה, הרי אחרי הכל היא הבטיחה לו הרפיה, מניעה את ראשה קדימה ואחורה ומזיינת את עצמה בזיון אורלי קולני עם הזיין המתוח שלו, מרגישה את ידיו מונחות על ראשה, כאילו פחד שתברח לו באמצע, ואחרי רגע נוסף את הנוזל החם והמלוח הממלא את פיה והיא חייכה בליבה, אי אפשר לחייך אחרת כשהפה מלא, בולעת וממשיכה לטפל בו, להרים מחדש את סוכת ציון הנופלת שלו, להעמיד לו מחדש ולתת לו לגלות עוד אחת מנפלאותיה, נשענה על השולחן כשהתחתונים שלה מופשלים והרגליים פשוקות והזמינה אותו לבקר בגן השעשועים הפרטי שלה, נתנה לו לדפוק אותה בזיון פרוע, גונחת בקול ומספרת לו איזה גבר הוא, כמה הזיין שלו גדול וכמה זה טוב מה שהוא עושה לה, כמה היא אוהבת את איך שהוא טוחן אותה ובעיקר איך היא תמשיך ותיתן לו אם הוא יקבל אותה לעבודה!
שולה נדרכה, זוג שנכנס למלון משך את תשומת ליבה, לבושים במעילים גדולים שמכסים כמעט את כל גופם ובמשקפי השמש הגדולים המסתירים את פניהם ראו עליהם שהם מנסים שלא יכירו אותם, הסתכלה בהם במבט בוחן, מנסה לזהות, היה ברור שהשיער הבלונדיני הארוך של האשה זה פאה אבל הוא היה גבוה מדי להיות ראש העיר והיא נמוכה מדי בשביל להיות המנכ”לית, נמוכה מדי ורזה מדי, ושולה נרגעה, מנסה לשתות מהפחית ומגלה שהיא ריקה, קמה למכונת השתיה שבצד וקונה לעצמה עוד פחית דיאט-קוק, שותה לגימה ארוכה וחוזרת לכורסה המהוהה, יושבת ושוב שוקעת במחשבה.
היא התחילה בקטן, לשים רגל בדלת, מנצלת את כל קשריה להשיג רכילות עסיסית לטור הצהוב שלה, מקבלת טיפ עסיסי מחברה וגומלת לה מייד בפרסומת סמויה “סיגי, הבת המהממת של ז’נט ממספרת אנט וז’נט נראתה נפלא במסיבת הבת-מצווה המושקעת” כתבה בצהובון והוסיפה תמונה של האמא והבת במספרה, יודעת איפה להשקיע ולקבל תמורה ויודעת איפה לעקוץ ברישעות מבלי שתזכה לתגובה או חלילה תביעה. בכל יום שלישי בבוקר היא היתה מגיעה עם כל החומר שאספה והכינה אל המשרד של אורי, העורך הראשי והבעלים. היה להם ריטואל קבוע, קודם היא מציגה לו את החומר, מתחילה בטור האישי ועוברת לאיזה כתבה שהכינה ואותה היא מנסה לשכנע להכניס למקומון והוא לא עונה רק ניגש לדלת ונועל, חוזר ומתיישב, נמתח בכורסת המנהלים הגדולה שלו ואומר כאילו בדרך אגב את המשפט הקבוע שלו “קשה, שבוע קשה היה לי, כמה שאני מתוח” והיא מבינה ובלי לדבר מתחילה להתפשט, חושפת בפניו את שדיה המפוארים וערוותה המגולחת, נכנסת אל מתחת לשולחן ומוצצת, מעמידה לו עד שהוא מודיע בקול “אני מוכן” ורק אז יוצאת ונשענת על השולחן באותה פוזה שהוא אוהב לזיין אותה, עומדת בדיוק כמו בפעם הראשונה, ומזמינה אותו לבקר. “בוא, אני אדאג לך” היתה מרגישה את זקפתו ננעצת בה בחוזקה וגונחת “כן, כמה שהוא גדול! תמשיך” מעודדת אותו בגניחות התאווה שלה “כמה שאתה גבר! כן, תן לי עוד! אני מתה על הזיין שלך!! אני גומרת!!!” ובאמת גומרת, לא זיוף, מקבלת את עונתה פעם או פעמיים לפני שגם הוא גומר ומשפריץ בה בהנאה, יורה בתוכה את מטענו, ממלא את נרתיקה בזרמתו החמימה ואת חלל החדר בריח העז של גבר שבא על סיפוקו.
מטור רכילות שבועי במקומון ועוד כתבה או שתים שהצליחה להכניס כל שבוע אי אפשר לחיות, לא כשאת גרושה וחיה לבד בדירה שכורה ובטח לא כשאת צריכה מדי פעם לשלם למקור ואין לך תקציב הוצאות. טוב, לשלם היא לא שילמה בכסף ממש, היו לה דרכים אחרות, פרסומת סמויה כבר אמרנו, כתבה מוזמנת הזכרנו והיה גם את התשלום המיוחד, כמו למשל עם בני, יו”ר ועד העובדים בעיריה, האיש שיודע הכל, כל מה שקורה בעיר, ואם במקרה הוא לא יודע אז תסמכו עליו שהוא מכיר מישהו שחייב לו ויודע! את בני הכירו כולם, דון ג’ואן חרמן ורודף נשים ידוע שנהנה ממטעמי הג’וב שתפס, ויש אומרים בכוח הזרוע, של יושב ראש ועד עובדי העיריה, האיש שאפילו ראש העיר לא רוצה להסתבך איתו. שולה פגשה אותו כשבאה לעשות כתבה על אולגה, עובדת חד-הורית מבוגרת שפוטרה, מבקשת ממנו פרטים, שואלת למה? למה הוא כיו”ר הועד לא נילחם עבורה?? בני ישב מולה בלשכה המפוארת שלו, שניה בגודלה בעיריה אחרי ראש העיר ושווה לזאת של המנכ”לית, מחייך בציניות ומורח אותה בתשובות מתחמקות, מסביר לה דווקא איך הוא, בני, נלחם עבור העובדת והשיג לה מענק פיטורים שמן מהרגיל “אבל!” הגיע לתכל’ס “מילה שלי והיא חוזרת לעבודה, אומנם בג’וב אחר כי היא לא יכולה יותר לעבוד עם המנהל הקודם שלה” המשיך ונמתח בכסא המנהלים שלו “קטן עלי להחזיר אותה אבל אם את רוצה לכתוב שבעקבות התחקיר שלך העובדת הוחזרה לעבודה, זה יעלה לך!” הוסיף, בלי למצמץ, וקרץ לה. “יעלה?” ציחקקה “אם היית יודע כמה משלמים לי על כתבה היתה מת מצחוק”
“כסף?” עשה את עצמו נעלב “מי דיבר על כסף?” המשיך כשהוא קם ונועל את הדלת “כתבה כזאת יכולה לעשות הרבה פרסומת לעיתון ולך” נעמד מאחוריה והחל לעסות את צווארה “אני בטוח שאורי, הבעלים, ידע להעריך את זה” המשיך, גוחן וידו החליקה כאילו במקרה והחלה למשש את שדה, מפסיק רגע לדבר אבל לא למזמז, ממולל את הפטמה שהזדקרה בין אצבעותיו, צובט ומפסיק, חוזר ומתיישב בכסא המנהלים שלו “אני יודע שאת לא מטומטמת, אני בטוח שהבנת. תגידי כן וביום ראשון היא חוזרת לעבודה!” מצד אחד היא נעלבה, “מה הוא חושב לעצמו?” התרוצצו המחשבות בראשה “זה הטרדה מינית ואני אתלונן!” אבל מצד שני שולה ידעה שהוא צודק, כתבה כזאת אכן תעלה את מניותיה אצל אורי, כתבת תחקיר כזאת עוד אף כתב או כתבת לא תרמו למקומון ואין ספק שזה יגדיל את התפוצה. “כן” היא אמרה וקמה מהכסא “אני מוכנה אבל בתנאי” המשיכה, מסתכלת עליו ואף שריר לא נע בפניו, “אם ביום ראשון בבוקר היא מודיעה לי שהיא עובדת אני בצהרים לשרותך! שוכבת כאן על השולחן עם הרגליים פתוחות ו…דיגידינג דיגידאנג!” עשתה תנועה גסה באגנה, קרצה חזרה ויצאה.
ביום ראשון בצהרים שולה שכבה עירומה על השולחן שלו עם הרגליים פתוחות, בדיוק כמו שהבטיחה, וחיכתה לבני שיבוא ויזיין אותה. שוכבת על הגב ורואה אותו מוריד את המכנסיים ומסתכל אל אוצרותיה הכמוסים שחשפה בפניו, ממשיך ומוריד את התחתונים ונותן לה לראות את השטרונגול הגדול שהיא הולכת לחטוף.
בשעה 11 אולגה צילצלה אליה וסיפרה לה שקיבלו אותה חזרה לעבודה, מודה לה בדמעות על כל מה שעשתה עבורה “שאלוהים יעשה לך רק טוב” בירכה אותה ולא הפסיקה, עוד ברכה באידיש ועוד ברכה ארוכה ברוסית ששולה לא הבינה ו…חמש דקות אחריה גם בני צלצל “אני את חלקי עשיתי, עכשיו תורך! תבואי באחת!” אמר בקיצור וסגר. בני ניגש ישר לתכל’ס, רק מהמחשבה עמד לו כמו טיל “תתפשטי, אני רוצה אותך כמו שהבטחת” חייך חיוך מלא זימה כשהוא יושב וצופה בה מתפשטת “לא ככה, על הגב” עצר אותה כשרצתה להתכופף כמו שתמיד היא מתכופפת לאורי “כן ככה, תפתחי רגליים” עזר לה, כאילו היא לא יכולה לפתוח לבד, “תחזיקי אותן בידים” חיכה שתתפוס ותמתח, מסתכל בפרטיים שלה החשופים בפניו, בנתיב החופשי הפתוח בפניו אל אוצרותיה, וליקק את השפתיים “כן ככה” התחיל להתפשט במהירות. דווקא התאים לה לשולה זיון עכשיו, ביום שישי היה לה ויכוח עם הגרוש שלה שכמו תמיד איחר בתשלום המזונות, בשבת הדייט שלה שם לה ברז, השאיר אותה לחכות לו ולא בא, ובבוקר צילצלו מהבנק וביקשו שתסגור מייד את המינוס ו…שולה הסתכלה על בני שניגש אליה ונעמד בין רגליה המפושקות, משפשף בעדינות את העטרה המתוחה של הזיין בין שפתי הכוס הרגישות שלה, משפשף ונוגע לה בפנים, בוורוד שבין השפתים הכהות, לוחץ ומרגיש איך היא רטובה לקראתו ומחייך בהנאה. “טוב לעשות אתך עסקים גברת ציפורה” נעץ את אברו הגדול במכה חזקה אל מעמקי הכוס שלה, חודר בקלות לנרתיק הרטוב, מחליק אל בין כתליו המשומנים בנוזל תאוותה עד שאגנו נשק לערוותה ורק שם נעצר, לוחץ ומרגיש את נרתיקה נלחץ סביבו, כאילו מחבק, “אני רואה שאצלך מילה זאת מילה” חייך ודחף עוד קצת, מרעיד את שדיה הגדולים והחל לפמפם בה, יוצא מעט ושוב תוקע במכה חזקה ובכל פעם כזאת סוחט ממנה עוד גניחת ארוכה של הנאה. בפעם הראשונה ששולה גמרה היא הסתירה את זה ממנו, התביישה, שני פמפומים הספיקה לה כדי שתראה את האור, כדי שזיקוק אדום יתפוצץ לה מול עיניה ורעד אדיר ירעיד את הווגינה שלה ויהפוך אותה לביצה רוחשת, אחר כך היא כבר לא יכלה לעצור בעצמה חונקת צעקה שלא ישמעו מאחורי הדלת ומודיעה לו שהיא באה “הנה, עכשיו” והוא רק חייך והמשיך לזיין אותה “כן זהו, אמאל’ה… גמרתי!” והוא אוחז בשדיה בכפות ידיו ומועך אותם, לש בתאווה וכל הזמן הזה ממשיך לטחון אותה, בפעם השלישית היא הרגישה שגם הוא כבר בשל, הזיין שלו נמתח כמו שלא נמתח קודם, גופו נצמד לגופה וכאילו יש יד מכוונת היא הרגישה את הרעד בגופה ואת החום הנעים שפשט בנרתיקה כשבני גמר, השפריץ והציף אותה בזרעו “וואו, גמרתי” הוא לחש לה והיא הרגישה את אברו מתחיל להדלדל בתוכה. “את זיון טוב גברת ציפורה” אמר לה כשהתחילו להתלבש “אם את צריכה עוד מידע או איזה עזרה קטנה רק תגידי” חייך ועזר לה לסגור את הקרס בחזיה, מנצל את ההזדמנות ומלטף לה את התחת, צובט ומחייך את חיוך הזימה שלו.
הפלאפון של שולה ציפצף והודיע שהגיע מסרון, צפצוף חד שהדהד בחלל הלובי הקטן, בשקיקה היא קראה את הודעת ה-SMS הקצרה מבני, “הם יצאו לפני חמש דקות מהלשכה ונסעו יחד ברכב שלו!” הודיע לה כמו שסיכמו. “תודה” השיבה קצרות במסרון משלה.
“מה תודה? מחר בשתים את אצלי במשרד!” לא אחר להגיע מסרון חזרה.
“אם ירצה השם :)” ענתה וחייכה לעצמה.
היו לה, לשולה, עוד כמה עסקים כאלה עם בני. הוא, בני, נתן לה את מה שהיא רצתה, את הלידים, את אותו קצה חוט שכל כך היתה צריכה לצורך הכתבות שהכינה, והיא בתמורה נתנה לו את מה שהוא רצה, לזיין אותה במשרד שלו, לשכב לפניו עירומה ולהפקיר את עצמה בידיו, לתת לו לטחון אותה דק דק ולראות אותה גומרת וגומרת עד שהיתה נשארת מותשת בלי אוויר לנשימה. גם אורי חגג, כל גילוי כזה, כל כתבה סנסציונית שפורסמה במקומון הוסיפה לתפוצה ואיתה גם את כמות המפרסמים וכשכמות המפרסמים עולה גם ההכנסות גדלות והכנסות, זה סם החיים של העיתון. כששולה הציעה לאורי שהיא תטפל גם במכירת פרסומות הוא לא בדיוק התלהב, היתה כבר מישהי שטיפלה בזה, בת דודה של אשתו ועם האשה לא כדאי להסתבך, אבל אז היא הפעילה שוב את הנשק הסודי שלה ובאחד מימי שלישי, כשהוא נעץ בה את אברו המתוח והתחיל לפמפם ואחרי ששוב היא ליטפה לו את האגו וסיפרה איזה גבר הוא וכמה טוב הוא עושה לה כשהוא תוקע אותה, היא הציע לו את ההצעה שאף גבר נורמלי לא יכול לסרב לה, “אם תתן לי גם למכור פרסומות אני אתן לך לתקוע אותי בתחת!”
כשהזין עומד השכל בתחת וכשהשכל בתחת לא בדיוק חושבים על הבת-דודה של אשתך “את מבטיחה?” גחן אורי על שולה, נועץ את הזיין שלו עמוק לכוס שלה “את לא אומרת לי סתם?!” “פעם אמרתי לך סתם?”
“לא”
“ופעם לא קיימתי הבטחה??”
“לא”
“אז אתה מסכים?”
“אהה…” אפילו עם השכל בתחת עדיין הפחד מאשתו השפיע.
“פעם בחודש, איפה שאתה כל כך רוצה, לתקוע בדלת האחורית שלי” פיתתה אותו בקול הסקסי השמור לסוכנות מכירות מיומנות שמכירות בכוחן הנשי “אני אתן לך לעשות לי את מה שאשתך לא מרשה לך” הוסיפה קלף מנצח, מנצלת את המידע שפלט פעם בטעות. הפעם כנראה זה היה יותר מדי לאורי “את יודעת מה” הציע מין פשרה “בואי ננסה חודש” הוציא את הזיין מהכוס וניסה לדחוף אותו לפי הטבעת שלה אבל את שולה לא עשו באצבע! “עוד לא!” הודיעה לו בתקיפות וברחה ממנו “כמו שאמרתי, כשאתה תיתן לי את הצ’ק על העמלות אני אתן לך לבקר שם… עכשיו תחזור לאיפה שיצאת!”
כבר בשבוע שאחרי הוסיפו עוד דפים לעיתון כדי שיהיה מספיק מקום לפרסומות ששולה הביאה, היתה לה שיטה, לשולה, תן לי ואתן לך, קנה פרסומת קבל אזכור חיובי בציפורה, פתאום החתונה של הבת המכוערת של משה מחנות הדגים הפכה לארוע חברתי שכל העיר חייבת לדעת ולמה? כי שני דפים קודם הופיעה מודעה על דף שלם ובה החנות מפרסמת את מרכולתה, וזה שזהבית הוציאה רישיון נהיגה הפך לכותרת ראשית בציפורה, שכמובן “שכחה” לכתוב שזה היה בטסט התשיעי, רק כי אבא שלה קנה שני דפים צמודים לפרסם את חנות חומרי הבניין שלו. סוף אותו חודש היה גם יום שלישי, פעמים כי טוב ויום הפגישה הקבוע של שולה ואורי. בער לאורי, עובר במהירות על הטור של צפורה ושלא כהרגלו כמעט לא מעיר, מאשר את הכתבה שהכינה על ההופעה שערכו כיתת המוזיקה בבית הספר התיכון המקומי לקשישי בית האבות בלי להתווכח ו…בלי יותר מדי עיכובים הגיע לרגע הגדול. צ’ק לא היה לו לתת לה אבל תלוש משכורת, כן!… הפעם אורי דאג לתת לה אותו אישית ושהיא תפתח אותו לידו, יודע בדיוק מה כתוב שם, סכום נאה, כפול מחודש רגיל, עומד מולה מתוח ומחייך חיוך גדול והאוהל במכנסיו עומד עוד יותר מתוח ממנו. “כן, מה אתה רוצה?” עשתה עצמה לא מבינה.
“את יודעת” חייך חזרה “שתקיימי את ההבטחה”
“למה? פעם לא קיימתי הבטחה?”
“לא” ופתאום הוא נשמע מתנצל “אבל” חזר לקול הטבעי, הדורש “איך את תמיד אומרת” חייך שוב לעברה “הגיע רגע התשלום”
“ואם לא?” הפתיעה אותו.
“אם לא” התבלבל, לכזאת תשובה הוא לא התכונן, “אם לא” אמר שוב, מחפש תשובה מנצחת אבל היא הפסיקה אותו “אל תדאג, טמבל” ליטפה את האוהל המתוח במכנסיו “הבטחתי” והיא הוציאה מהתיק שפופרת משחת סיכה חדשה והציגה אותו מול עיניו “ואני מקיימת” פתחה את הרוכסן בחצאית שלבשה ונתנה לה ליפול לרצפה.
“עוד, תמרח לי עוד” ביקשה ממנו כשהיא רוכנת על השולחן ומנענעת בפלחי ישבנה העירומים כמו שלמדה בחוג לריקודי בטן, מפשקת עוד קצת את רגליה, השדיים הגדולים שלה נמעכו אל העץ הקר של השולחן כשכל כובד משקלה מונח עליהם וידיה מתוחות לאחור, מפשקת את פלחי ישבנה הכי חזק שאפשר ומרגישה את המשחה הקרה ואת האצבע שלו שמורחת אותה בפי הטבעת שלה. “בזהירות” לחשה לו כשהרגישה את קצה העטרה דופק בדלת האחורית שלה, נלחץ אל פי הטבעת שלה ורוצה להכנס, “בעדינות” לחשה והרגישה איך הפתח נמתח ומתרחב “איייי” גנחה, מנסה לחנוק את צעקת הכאב שלה כשהוא חדר, נועץ את כל הזיין עמוק לתוך ישבנה, דוחף באגן עד שזה נצמד לישבנה ורק שם עצר. “פתחת אותי מחדש” לחשה אחרי שנרגעה “מאז שהתגרשתי לא ביקרו לי בכניסת המשרתים” ציחקקה בקול “חכה רגע, תן לי להתרגל” ביקשה, נושמת בכבדות “רגע זה עוד כואב” נשמה נשימות כלב כאלה “אבל מחרמן” הוסיפה, כאילו מנסה להרגיע את אורי, “כואב קצת ומחרמן הרבה” ציחקקה ואחרי רגע ארוך של שתיקה המשיכה “זהו, נרגעתי, עכשיו בוא תזיין אותי” אורי לא היה צריך הרבה בשביל לגמור, הלחץ הזה של פי הטבעת על הזיין שפמפם בתוכה הוציאו אותו מדעתו, גם שולה הרגישה שזה בא לה, הלחץ הזה של הזיין שבתוכה ודופן השולחן שהשתפשף בערוותה בכל נעיצה שלו עשו לה את זה, ה-“כן” הראשון שלהם היה ביחד, כן ראשון של הנאה שאחריו באו עוד שורת כן-ים תאוותניים ומהירים של שניהם ואז היא הרגישה את הפיצוץ בתוכה, גדול וחזק ומהנה, ואחריו החמימות שממלאת את ישבנה כשהוא השפיך בה את זרמתו החמימה, גומר באנחת הנאה ארוכה ונופל עליה, מועך אותה תחת גופו עד שהזיין החליק ויצא ורק אז קם והתיישב חזרה בכסא שלו “וואו, אגדה” התנשף “פיצוץ!” המשיך “מת על התחת שלך, הכי טוב שיש”
הדלת נפתחה שוב בקול צלצול הפעמון שמעליה, פקיד הקבלה מיהר לסגור את מסך המחשב הנייד ולעמוד מוכן, להתכונן לאורחים שהגיעו. שולה נדרכה, הפעם זה הם, המנכ”לית אומנם ניסתה להסוות את עצמה מאחורי זוג משקפי שמש גדולים אבל בשביל להטעות את שולה זה לא הספיק, מחייכת לעצמה ומנסה להסתתר מאחורי עיתון שפתחה ועשתה עצמה קוראת, מצלמת במצלמה הוידיאו הקטנה ששלפה מתיקה, מכוונת דרך החור שהכינה מראש בעיתון. ראש העיר והמנכ”לית נעלמו במעלית ושולה מיהרה אל פקיד הקבלה, “הכל בסדר? נתת להם את החדר שסיכמנו?” שאלה בדאגה. “הכל בסדר גברת עיתונאית” חייך אליה “בואי אני אקח אותך לחדר שלך” המשיך כשהוא מניח שלט “תכף אשוב” על הדלפק. שולה הלכה אחריו, מנסה לזרז אותו, היא ידעה בדיוק לאן הם הולכים, יחד הם סידרו את החדר מקודם, את החדר הזה ואת החדר שאליו הוא שלח את ראש העיר והמנכ”לית שלו, הראה לה את מנהרת האיוורור הרחבה בה היא תזחל תכף עד לפתח המשקיף לחדר הסמוך ותוכל לצלם בנוחיות את כל מה שקורה.
“תעזור לי” רצתה לטפס אל עבר הפתח שבחדר אבל הוא רק חייך “גברת עיתונאית, קודם תשלום שני!”
“מניאק, אני אפספס” התרעמה, יודעת שלבד היא לא תוכל להסתדר.
“אל תדאגי, נעשה בעמידה, על הקיר!”
שולה ידעה שאין לה הרבה מה לעשות, כסף לשחד אותו לא היה לה ונשאר לה רק להשתמש במטבע שהיא תמיד עושה בה שימוש, היא הסכימה מראש לשלושה תשלומים, הראשון מייד, בפה, ואותו היא כבר פרעה, השני כשהם יגיעו, שזה עכשיו, ואותו הוא דורש, והשלישי, הכואב מכולם, אחרי שהוא יעזור לה לרדת חזרה ממנהרת האוורור. “אבל תגמור מהר” מיהרה והורידה את התחתונים שלה, מרימה את חולצת הטריקו שלבשה ופותחת את החזיה, משחררת את שדיה, נעמדת בפישוק גדול ליד הקיר ומתכופפת, נשענת עליו בכפות ידיה “יאללה בוא, תגמור מהר, אין לי זמן!” “אצלנו השרות עשר גברת עיתונאית” ציחקק כשהוא פותח ומשלשל את מכנסיו ותחתוניו, “תמיד גומרים מהר”
לרגע היא ראתה את הזיין שלו “לא משהו” חשבה בליבה “קטן, רק שיגמור מהר” והוא נעלם מאחוריה, מרים את שולי החצאית שלא הורידה ורגע אחרי היא הרגישה אותו מתדפק בשעריה, נושק אל בין שפתי הכוס וננעץ. אף פעם לא זיינו אותה מהר כמו שאותו פקיד קבלה זיין אותה, אוחז בשדיה המשוחררים, גונח בהנאה ומפמפם במהירות כאילו מישהו רודף אחריו ועוד לפני שהיא הספיקה להתחמם היא שמעה אותו גונח בקול “וואלה כן, זה טופ, זה טופ לזיין עיתונאית יהודיה” ובפעם הראשונה היא קלטה שהוא בכלל מבני דודנו “כן, וואלה זה טופ, הנה” הרגישה אותו נמתח “הנה! כן, זה טופ, זה בא!!” והוא גמר בתוכה, משפריץ ובין רגע הזיין שלו נעלם מתוכה.
“יאללה, מהר” הורידה חזרה את חולצת הטריקו שהרימה, לא טורחת ללבוש תחתונים או לסגור את החזיה וחלצה את הנעליים “יאללה תעזור לי לעלות” לקחה בידה את מצלמת הוידאו. המגע עם הפח הצונן של מנהרת האיוורור הרעיד אותה לרגע, פקיד הקבלה עזר לה לטפס והיא ידעה שהוא מציץ לה תוך כדי כך לפרטיים אבל לא היה לה אכפת, “עוד רבע שעה אני בא להוריד אותך, רבע שעה לא יותר!” לחש לה והיא זחלה בשקט לעבר פתח האיוורור של החדר הסמוך, מציצה ורואה אותם, מכוונת את המצלמה דרך הפתח בין השלבים שפקיד הקבלה עיקם מראש כדי שלא יסתירו, ומתחילה לצלם.
שולה נשכה את שפתיה, שולחת יד אחת אל בין רגליה ולוחצת על ערוותה ובשניה לא מפסיקה לצלם, מצלמת את שניהם בתנוחת דוגי על המיטה, עוברת ומתמקדת בשדיה המשתוללים של מנכ”לית העיריה, תלויים תחתיה ומתנדנדים לקצב תקיעותיו של ראש העיר, עוברת וממקדת את התמונה בפניו המדושנים של ראש העיר ושוב מתרחקת, דואגת שיראו את שניהם, שלא יהיה ספק למישהו מה הם עושים שם. פקיד הקבלה הדליק אותה קודם, לא מספיק בשביל לגמור, ועכשיו המראה הזה של ראש העיר והמנכ”לית שלו עושים את זה חירמן אותה עוד יותר, העביר בה את הדגדוגים האלה בנרתיק והזרמים הקטנים שמתפשטים ממנו לשאר חלקי הגוף כמו תמיד לפני שהיא גומרת. איך הם התחילו היא לא ראתה, כשהגיע לעמדת התצפית שלה הם כבר עמדו בפוזה הזאת, גניחות התאווה של שניהם נשמעו בברור, צועקים בלי בושה, “גבי, אתה עושה לי את זה!” צעקה המנכ”לית בקול “זה טוב, אני אוהבת כשאתה מנענע אותי ככה” המשיכה ופתאום כל העברית התקנית שלה נעלמה “כן אני השרמוטה שלך, אתה אוהב לדפוק את השרמוטה שלך, נכון?” “כן” צעק לה חזרה “את השרמוטה שלי! את המנכ”לית הכי שרמוטה שהיתה לי! אני מת לדפוק את המנכ”לית שלי!!” פמפם במרץ ושולה צילמה את פניו המתלהטים, מקווה בכל ליבה שהמצלמה מצליחה לקלוט גם את הקולות.
“גברת עיתונאית” שמעה את הלחישה החרישית “גברת עיתונאית עברה רבע שעה, בואי, אני צריך לחזור לקבלה”
שולה ידעה שכל מה שהיא צריכה כבר יש לה, עם הוכחה מצולמת כמו זאת והצילום שתקבל מפקיד הקבלה של עותק חיוב כרטיס האשראי של אליס, המנכ”לית, היא תנקום בראש העיר על כל הצרות שעשה לה, על כל הראיונות שביקשה ולא קיבלה מהמנכ”לית שלו אבל בכל אופן היא נשארה עוד רגע, הפעם בשביל הכיף, רואה את ראש העיר נמתח וצועק “אני משפריץ!!” ואת הבעת האושר על פניה של המנכ”לית שצועקת “כן אני מתה על זה, תן לי את מה שבעלי לא נותן לי!” כשהוא ירה את מטענו הרותח במעמקי נרתיקה. פקיד הקבלה חיכה לה מוכן, המכנסיים שלו זרוקות בצד והזיין שלו עומד מחדש, “עכשיו תשלום שלישי גברת עיתונאית” חייך מאוזן לאוזן אחרי שעזר לה לרדת, משפשף לאט בידו את הזיין שלא יתרכך, “גברת עיתונאית יורדת על ארבע” המשיך לחייך והצביע על השטיח המהוהה “גברת עיתונאית פותחת תחת שלה לתשלום אחרון!” “מזל שיש לו זיין קטן” חלפה המחשבה במוחה של שולה כשהוא נעץ את הזיין לו במעמקי ישבנה, משחה לא היתה לה, גם לו לא, אפילו קרם גוף בשקית קטנטנה שנמצאת בכל מלון במקלחת לא היתה פה, שולה הרגישה את הכאב החד כשהוא תקע עצמו בפי הטבעת שלה, מין זרם כזה שנעלם בשניה ואחר כך השפשוף הצורב כשהוא התחיל לטחון אותה, ממלמל מילים שלא הבינה בערבית אבל היה ברור מהטון שהוא נהנה “נו יאללה תגמור” זירזה אותו אבל הוא רק גחן עליה וחפן את שתי שדיה בידיו ומעך אותם, לש אותם בתאווה וגונח בקול “טופ לדפוק עיתונאית יהודיה בתחת” נועץ את עצמו בחוזקה ויוצא “עיתונאית יהודיה אוהבת אני תוקע אותה ככה?” המשיך ושולה זייפה גניחת הנאה חזקה “כן, אתה עושה לי את זה, עיתונאית יהודיה אוהבת!” והרגישה איך הוא משפריץ בישבנה.
אחר כך הוא נתן לה את תצלום עותק חיוב כרטיס האשראי שהכין עבורה, עוד חלק מהעסקה שהם עשו, “את יכולה להשאר להתרחץ” אמר לפני שהלך “על חשבון הבית” חייך ונעלם. שולה שטפה את עצמה במהירות תחת זרם המים החמים, מסבנת את עצמה בכל המקומות החבויים כאילו רוצה לנקות מהם זוהמה שדבקה בה, עוטפת את מותניה במגבת שבקושי הסתירה את חלציה ובדקה במהירות את מה שהצליחה לצלם. היה שם כל מה שהיא רצתה, אפילו את הקולות שלהם שמעו בברור, חיוך נמתח על פניה, משפשפת ידים בהנאה ומתחילה להתלבש, מהר, בוער לה, מתה כבר להגיע הביתה ולהתחיל לכתוב.
שולה נהגה במהירות בדרך הביתה והרגישה כאילו היא בשמים, עם כל החומר העסיסי שיש בידה היא תוכל להכין כתבה שתהפוך לשיחת היום ולא רק בביצה הקטנה שבה מחולק החינמון שלה. שוב הסתכלה על מצלמת הוידיאו המונחת על הכסא שלידה ובתוכה אותה קלטת לוהטת שצילמה, מחייכת זימזמה לעצמה שיר, מתכננת את הכותרת שתיתן לכתבה שלה, משהו כמו “דיון לילי לוהט” או אולי יותר טוב “מנכ”לית ביום, שרמוטה בלילה”, כותרת שלא תשאיר אחד שלא ירצה לקרוא את הכתבה, מפנטזת על הראיונות שיעשו לה בטלוויזיה וברדיו ועל התשובות שתיתן ועוברת לתכנן את הכתבה עצמה. שולה הגבירה את המהירות, עדיין כאב לה בתחת מהביקור הקצר של אותו פקיד קבלה חרמן אבל דיגדג לה באצבעות להתחיל לכתוב, בער לה בעצמות להספיק ולהגיש את הכתבה כבר בפגישה עם אורי מחר בבוקר, הפעם היא כבר לא תיתן לו לדפוק אותה, חייכה לעצמה, עם החומר שיש בידה הוא זה שצריך למצוץ לה! שולה היתה שקועה במחשבות ולא הבחינה בצומת המתקרב, כל כך שקועה שלא הבחינה באור האדום ברמזור, גם לא במשאית הגדולה שהתקרבה במהירות משמאל ו…פתאום אורות חזקים מהצד סינוורו אותה, הצפירה החזקה הקפיצה אותה אבל אז זה כבר היה מאוחר, שולה הרגישה במכה החזקה ואחר כך בא השקט!
“שולה מיצגת עבורנו את העיתונות במיטבה…” ספד לה ראש העיר על הקבר הטרי “כל השבוע הייתי מחכה ליום שישי, לקבל את המקומון שלנו, ודבר ראשון הייתי קורא את הטור הקבוע שלה…” המשיך לשבח אותה בפנים כבדות מצער “…היא כל כך תחסר לנו…” הצליח לסחוט דמעה שירדה ונזלה על לחיו, מושך באף, שלא יהיה איש שלא יבחין באותה דמעת צער אבל בליבו התנגן שיר אחר, שיר שמח, מספיד את שולה ונזכר בסגן מפקד תחנת המשטרה המקומית שנכנס הבוקר אל משרדו. “אדוני ראש העיר יש לי משהו בשבילך” חייך אליו הקצין, התיישב בכסא מולו ונתן לו מעטפה חומה גדולה עם קלטת וידיאו בפנים “מצאנו את זה במכונית של שולה, הכתבת מהמקומון זכרונה לברכה, אני חושב שזה שייך לך ואני בטוח שלא היית רוצה שהיא תגיע במקרה לאיזה עתונאי” הוסיף כשהוא מחייך “אני חושב שתשמח לראות את זה לבד אדוני ראש העיר או אולי עם המנכ”לית שלך” קרץ לו קריצה של אחד שיודע “שווה” ציחקק, עושה תנועה גסה ביד והלב של ראש העיר ירד לתחתונים. “אהה… ועוד משהו קטן” קם ממקומו “בקרוב יש סבב מינויים וכמו שאתה יודע אני מתחרה על תפקיד מפקד התחנה המקומית אז מילה טובה של ראש העיר למפקד המחוז יכולה לעזור” רמז, רמז עבה כפיל, והתחיל ללכת לעבר הדלת, עצר לידה, כאילו חושב רגע, והסתובב “וביננו, בשביל הגילוי הנאות” חייך לעבר ראש העיר חיוך מנצח “אני שומר לעצמי עותק נוסף” השלים ויצא.
הטלפון בחדרה של המנכ”לית צלצל, על הצג הקטן היה רשום “ראש העיר”
“כן אדוני ראש העיר” ענתה בנימוס, אף פעם לא יודעת מי עוד נמצא בצד השני.
“בואי לכאן!”
היה ברור לה שזה דחוף, רק במקרים דחופים הוא מתקשר בעצמו, אבל היא ניסתה “יש לי תכף פגישה”
“אז תבטלי אותה!” רעם קולו “ואל תתני לי לחכות!” המשיך בקול זועף וסגר.
כשנכנסה היא מצאה אותו יושב מתוח בכסאו, “תנעלי!” ציווה והיא הסתכלה עליו מופתעת, לנעול הוא מבקש רק כשהם עושים את זה וכבר מזמן הם החליטו שהם לא יעשו את זה במשרד וחוץ מזה רק אתמול בלילה הם הזדיינו עד שלא נשאר בהם כוח. “תנעלי!” הרים את השלט לוידיאו בידו וחיכה שתנעל “תראי!” הפעיל. לקח לה רגע להבין מה היא רואה, הראש התחיל להסתובב לה והיא היתה מוכרחה לשבת “מאיפה?” גמגמה “מאיפה יש לך את זה?” התיישבה על הכסא שממולו, ממשיכה לעקוב אחרי התמונות שלה מזדיינת. “סגן מפקד תחנת המשטרה הביא לי, מצאו את זה במכונית של שולה, הכתבת שנהרגה בתאונה”
“ו…?”
“והסחטן הקטן רוצה שנעזור לו לקבל קידום, להיות מפקד תחנת המשטרה אצלנו”
“ו…?” שאלה שוב.
“ונעזור לו, יש לנו ברירה, מפקד המחוז חבר טוב שלי ובשביל זה בדיוק יש חברים” חייך בפעם הראשונה מאז שנכנסה “אבל עכשיו בואי” התחיל לפתוח את חנות מכנסיו, “התמונות שלנו עשו לי את זה” שלף את הזיין המתוח שלו “בוא מנכ”לית שלי, בואי תמצצי לי!”
