החטא ועונשו – עינים גדולות – חלק ב

זהו המשך לסיפור החטא ועונשו – עינים גדולות – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

למען הסר ספק
עלילת הסיפור, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דימיוני. כל קשר בין עלילת הסיפור לבין ארועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות ושמותיהן לדמויות או שמות של אנשים אמתיים הרי הוא מקרי בהחלט.

“איזה מטומטמת אני” החזירה אותי נירה למציאות, שולפת אותי מזכרונות העבר, “איך לא שמתי לב לחלון” המשיכה למלמל לעצמה, רואה על המסך איך הזר טוחן אותה מאחור ושדיה התלויים מתנדנדים לכל עבר, “בת זונה העוזרת הזאת, אלף פעם אמרתי לה לסגור כשהיא גומרת לנקות”

“נו” זרזתי אותה.
“מה בוער לך?”
“זה!” אמרתי, חופן את התותח שצמח במכנסיי בתנועה גסה.
נירה הסתובבה אלי, מביטה בי במבט בוחן, “אבל אני נותנת לך הפעם וזהו, אתה שוכח ממני”

“בסדר” עניתי, מרגיש איך הזיין שלי מזדקף עוד קצת במכנסיים ומגדיל את המחיר “אבל כל מה שאני רוצה, כל מה שבא לי, לא רק מה שהוא עשה! ו…כדאי לך מאד שאני אהנה”

“מניאק” סיננה לעצמה, “חכם על חלשים” הוסיפה בלחש, “בוא!” הזמינה אותי בקול, יודעת שאין לה ברירה ומשלימה עם גורלו “נלך לחדר” שיחררה את החגורה הקשורה למותניה ונתנה לחלוק להפתח, לחזיה והחוטיני האדומים שלבשה להתגלות.

הלכתי אחריה וטפחתי לה על הישבן, מחייך והיא שותקת, מסמיקה!

הדבר הראשון שנירה עשתה כשנכנסנו לחדר השינה שלה היה לבדוק שהחלון הגדול סגור, לא סתם סגור, נעול!
“מי שנכבה ברותחין נזהר בצוננים” צחקתי איתה.
“תתפשט ותשכב על המיטה” השיבה לי בקול אדיש.

התפשטתי במהירות, זורק את הבגדים לרצפה עד שנשארתי בתחתוני הבוקסר שלי ועליתי על המיטה, מתיישב כמו שהזר ההוא ישב, נשען על הקיר ומותח רגליים “קודם אני רוצה הצגה כמו שעשית לו” הודעתי.

נירה ניגשה למערכת שעמדה בצד והפעילה אותה, קולו של ליאונרד כהן עטף אותנו, מעבירה במהירות בין השירים עד שהגיעה לשיר שרצתה, Who By Fire, הגרסה המקסימה שלו לפיוט מתוך תפילת “ונתנה תוקף”, אולי רוצה לרמוז לי משהו אבל מתחילה להתנועע בגמישות, תנועות איטיות כמו השיר, איטיות ומפתות.

ראיתי את המבט שלה באוהל שצמח בתחתוני, חושפת כתף ומכסה, שוב נותנת לה ליפול ועוברת לשניה, משחררת ונותנת לחלוק להחליק מגופה וליפול לרצפה, נשארת רק בחזיה שלא הסתירה הרבה ובחוטיני שהסתיר עוד פחות.

את כל ההצגה היא עשתה לי, מתגרה בי בתנועותיה, מצמידה ביד אחת את החזיה לשדיה ומסתובבת, במיומנות של אשה מנוסה היא פותחת את הקרס ביד השניה ומסתובבת חזרה, עומדת מולי ככה, אוחזת את החזיה ומנענעת את ירכיה בתנועה מפתה, רואה שהאוהל התרומם עוד קצת ועוזבת, נותנת לחזיה לצנוח ולשדיה להחשף, סוף סוף אני רואה אותן קרובים כל כך ולא בגלל עדשת המצלמה, שדיים גדולים וזקופים שעיגול העטרה הכהה עם הפטמה הנוקשה במרכזו בולט על רקע משולש השיזוף הלבן.

אחר כך הסתובבה והפנתה לי את אחוריה, מתכופפת קדימה ומנענעת את גופה בקצב השיר, מבליטה את ישבנה ששום דבר לא מסתיר אותו, בטח לא החוט הדק שמתחבא בין פלחי ישבנה, אוחזת בחוטיני ומתחילה למשוך אותו מעליה, להוריד, ולא מפסיקה להניע את גופה החטוב, מורידה ומסתובבת, מסתכלת עליי ואני עליה, על המשולש הלבן שבין רגליה, על החריץ הוורוד הגלוי בפניי.

נירה רקדה עוד קצת, מתנועעת עירומה בתנועות איטיות ומחרמנות והאוהל שלי התרומם עוד טיפה, חיכתה שהשיר יסתיים ורק אז עלתה באיטיות על המיטה, עומדת על ארבע ומתקרבת אליי בתנועות חתוליות, “בוא חרמן קטן” לחשה לי בקול מתגרה ומשכה לי ברגליים, “בוא תשכב על הגב” השכיבה אותי על הגב והתקרבה עוד קצת “תן לאמא לפנק אותך” אחזה בתחתוניי, מלקקת את שפתיה בלשונה בתנועה שכמו לקוחה מסרט אירוטי, “תרים, תן לי להוריד לך” משכה בעדינות את התחתונים  ואני הרמתי את האגן באוויר, נותן לה לחשוף את הגבר גבר שלי.

“וואו!” זה מה שהיה לה להגיד כשראתה מה מחכה לה, זה והמבט המופתע בעיניה, “דודי, מה זה?” הוסיפה אחרי שליקקה אותו ליקוק תאוותני ראשון, “לא אמרת לי” המשיכה כשהיא מלקקת אותו שוב לכל האורך ומכניסה את העטרה המתוחה לפיה, מתחילה למצוץ.

נראה לי שלא רק שנירה השלימה עם מצבה, עם העובדה שאני סוחט אותה, היה לה גם מין תסמונת סטוקהולם כזאת והיא התחילה להזדהות איתי ועם מעשיי, כאילו החליטה שאם כבר היא עושה את זה אז כדאי שגם היא תהנה.

נירה לא מצצה לי כמי שזה נכפה עליו, נירה נהנתה, ראו את זה על פניה ובתנועות הנמרצות שהכניסה את הזיין הגדול עמוק לגרונה, מתענגת עליו כאילו היה מעדן ומנסה להכניס את כולו ללא הצלחה.

“בואי, תני לי גם”

באיטיות היא הסתובבה, לא מוציאה לרגע את הזיין מהפה שלה, לא מפסיקה למצוץ, עד שערוותה היתה מעל ראשי, נותנת לי לבחון אותה מקרוב, לראות את הפס הורוד והרטוב החוצה בין שפתי הכוס הכהות, וירדה לאט, מגישה לי את הכוס שלה למציצה.

קודם נישקתי לה את השפתיים ואחר כך דחפתי את הלשון, מרגיש את שדיה התלויים תחתיה מלטפים את בטני בכל תנועה שלה ודוחף עמוק יותר, משחק בה, מריח את הריח המגרה וטועם את הטעם, מרגיש איך הכוס שלה הופך יותר ויותר רטוב, מתגרה מהטיפול שהיא מקבלת ומוצצת לי יותר מהר, מחככת את שיניה בזיין המתוח שבפיה, בעדינות, לגרות אותי, ואני בתמורה מוצא את כפתור תענוגותיה, אוחז בו בין שפתיי ומוצץ לה בתאווה.

גם כשהיא עמדה על ברכיה מעליי, אוחזת את הזיין שלי ביד, משפשפת את ראשו בין שפתי הכוס ומכוונת אותו אל היעד הנכסף שבין רגליה, עדיין לא האמנתי שזה אמיתי, צבטתי את עצמי, בודק שאני שוב לא חולם ואז הרגשתי את ההרגשה הזאת כשהתיישבה עלי, משתפדת, נועצת בעצמה את עמוד החשמל הזקור בין רגליי ולא עוצרת עד שישבנה נלחץ לאגני וכל הזיין שלי היה תקוע עמוק בין קירות נרתיקה שעטפו אותו, מחבקים אותו, גונחת “וואו, זה גדול” ומתחילה לדהור.

הרגע שהרגשתי את הכוס של נירה מתחכך סביב הזיין שלי היה גם הרגע שבו התגשמו חלומותיי, לילות רבים פינטזתי על הרגע הזה, חלמתי ולא האמנתי שזה יקרה, והנה היא כאן, משופדת לי, דוהרת לי על הזיין כששדיה קופצים וגונחת בתשוקה.

שכבתי על הגב והסתכלתי עליה, דוהרת בעיניים עצומות אל עבר האורגזמה, “אשה, קודם צריך לדאוג לעונתה ואחרי שגמרה היא שלך” נזכרתי במשנתו של צביקה המ”פ ונתתי לנירה להשתולל, לזכות בעונתה.

נירה לא היתה צריך הרבה בשביל  לגמור, “אני גומרת” צעקה והרגשתי את נרתיקה מתכווץ  בחוזקה סביב הזיין והיא קפאה במקומה “כן, הנה, הנה זה בא” גנחה בהנאה “הנה אני גומרת… הנה!!” והיא נפלה עליי, מתנשפת, שוכבת עלי בלי לצאת.

התגלגלנו על המיטה, עכשיו היא שוכבת על הגב ואני שוכב עליה, עדיין תקוע בתוכה, והתחלתי לזיין, מרגיש את שדיה נמחצות מתחתיי ודופק אותה בקצב, מכה בערוותה בתנועות אגן חזקות וכותש בתוכה עם העלי הגדול שלי.

זיינתי אותה ככה כמה דקות, טוחן אותה דק דק ומתחיל להזיע, “תסתובבי!” יצאתי מתוכה “תעמדי על ארבע” נעמדתי על הרצפה והתכוננתי, “תתכונני” הודעתי לה ואיך שנירה נעמדה על ארבע נעצתי את עצמי חזרה לתוכה.

פמפמתי אותה, אוחז במותניה ודופק בחוזקה, שומע אותה גונחת ומזיין בהנאה, רואה את שדיה הגדולים מתנדנדים תחתיה ומגביר את הקצב, נצמד אליה ודוחף אותה קדימה, נשכב עליה, בטני על גבה, מוחץ אותה וממשיך לזיין, “את אוהבת שאני מזיין אותך ככה” לחשתי לאוזנה והיא שתקה והסמיקה, “את אוהבת להרגיש את הזיין שלי בתוכך” המשכתי והיא לא ענתה, “ביקרתי לך בפה” הזכרתי לה, “אני שוכב לך בכוס” המשכתי ללחוש לאוזנה, מכסה את גופה בגופי ומצמיד אותה למזרון, “ותכף אני אבקר לך ברקטום”

“לא!”
“אין לא, עכשיו את שלי, הבטחת שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה”
“לא, זה כואב” עברה לטון מתחנחן.
“התמונות באינטרנט יכאבו לך יותר” לחשתי לה ברשעות, שולף את הזיין המשומן במיציה ומצמיד אותו לפי הטבעת המכווץ.

“איי” נירה צעקה כשחדרתי, נועץ במכה חזקה את כל הזיין אל בין פלחי ישבנה, “דודי, למה?” המשיכה בקול בכייני וכואב והרגשתי את כל גופה מתקשה.

לא זזתי, שוכב עליה עם הזין נעוץ באחוריה, מחכה… “וואו” היא פלטה נשיפה חזקה, נרגעת, “לא האמנתי שהוא יכנס” והפעם היה חיוך קטן על פניה, “כן” נירה גנחה כשהתחלתי לזיין אותה בתחת בתנועות איטיות וקצרות, “כן תמשיך”

על לזיין את נירה בתחת אפילו לא חלמתי בחלומות הכי פרועים שלי ועכשיו זה קרה במציאות, “זה כיף לשכב עליך ככה”  לחשתי לה כשאני מזיין בהנאה, מרגיש איך פי הטבעת שלה מתכווץ סביב הזיין שלי, סוחט אותו, “זה כיף לזיין אותך בכוס וזה כיף לדפוק אותך בתחת” הוספתי והרגשתי שאני בא, “הנה” נעצתי את עצמי בכוח, “הנה זה בא, ה-נ-ה!” תקעתי שוב ונמתחתי, יורה את מטעני הרותח במעמקי ישבנה.

שכבנו על הגב מתנשפים, “גמרתי שוב” לחשה לי במין בישנות כזאת, “כשגמרת לי בתחת… גמרתי” הסתובבה וסידרה כרית מאחורי גבה, מתיישבת ולוקחת חפיסת סיגריות “מעשן?” הציעה לי.

“לא תודה”
ישבה עירומה, בלי בושה, בדיוק כמו שישבה אז עם הזר ועישנה, “זהו, שילמתי את חובי לחברה” אמרה בקול.
שתקתי.
“סיכמנו!” הסתובבה לעברי “אתה לא מטריד אותי יותר!”
“זה נקרא להטריד?” צחקתי “כן, תן לי” חיקיתי אותה “חשבתי שנהנת כש…”
“אתה מניאק!” קמה וזרקה אליי את הבגדים שלי, “יאללה, יאללה, תתלבש, זהו סוגרים את הבאסטה” עטפה את גופה בחלוק, “תכף בנצי חוזר ואני צריכה להכין לו אוכל” הסבירה, “וזהו! גמרנו! שילמתי את מחיר הטעות שלי ואני לא רוצה לשמוע ממך יותר!”

לקח לי בדיוק עד שהגעתי חזרה לחדר שלי בשביל לרצות לזיין אותה שוב, עומד לי בחלון ומסתכל בערגה על התריס הסגור בחדר השינה שלה, מריץ את הסרט שצילמתי במחשב, הסרט שלה ושל הגבר הזר, ונזכר איך אני חגגתי בתוכה.

שבוע נלחמו בי היצר הטוב והיצר הרע, זה אומר “הבטחת!” וזה עונה “אז מה?”, זה מחמם אותי, “מה אתה הומו, נצל אותה!” והשני מנסה להרגיע “עזוב, היא שילמה את חובה”.

שלוש פעמים כבר חייגתי אליה וברגע האחרון התחרטתי וניתקתי, ובפעם הרביעית, כשבוע אחרי, צלצלתי.

הפעם כבר לא חייגתי 43* לפני המספר, היא כבר יודעת מי אני, הצליל בהמתנה שלה מצא חן בעיניי, ‘אנא בכוח’, שקט ומרגיע, השקט שלפני הסערה.

ברגע הראשון ששמעתי את קולה, “הלו” קצר, כמעט וסגרתי אבל אז התעשתתי ובלי להציג את עצמי אמרתי בקול הכי סמכותי שיכולתי את המשפט שתרגלתי כל כך הרבה פעמים “נירה, זה לא הספיק לי, אני רוצה עוד!”

“מי זה?” עשתה את עצמה לא מבינה, “מה אתה רוצה ממני?”.
“את יודעת!” עניתי בקשיחות.
“מניאק” עברה ללחישה, “הבטחת שאתה לא מתקשר אלי יותר”.
“אז הבטחתי… לא הספיק לי ואני רוצה עוד, תחליטי את מסכימה או  שאני אפרסם באינטרנט”
“בן זונה קטן” סיננה בלחש בין שיניה, “בעלי פה” המשיכה ללחוש בקול מודאג, “אני אתקשר אליך עוד כמה דקות” וסגרה.

נירה התקשרה אחרי כמה דקות, קודם קיללה אותי קצת עד שהשתקתי אותה ורק אז היא הגיעה לתכל’ס “תראה מניאק, אני מבינה שאין לי הרבה ברירה אבל בעלי בבית וחוץ מזה גם קיבלתי אתמול, אתה יודע, ווסת”

“אין בעיה, אני מפרסם!”

“לא דודי” התחננה על נפשה בקול בכייני ומתרפס, “בבקשה, תראה אני מסכימה אבל אתה יודע, הווסת, אני אגיד לך מה… בשבוע הבא בעלי נוסע לחו”ל ובנצי נוסע לטיול שנתי באילת אז אני נשארת לבד וביום רביעי אני אתן לך כל הלילה” זרקה לי פתיון שאי אפשר להגיד לו לא “אבל תבטיח לי שזהו, פעם אחרונה שאתה סוחט אותי, לא כמו הפעם, תבטיח… תשבע!”

“נשבע לך” הבטחתי, מה אכפת לי, גם קודם הבטחתי אבל עם התמונות והסרט  שיש לי ביד היא לא יכולה להגיד לי לא.
ביום רביעי אחרי הצהרים היא התקשרה אלי “לבוא עכשיו?” שאלתי בקול עליז, יודע שעוד מעט אני הולך לזיין.
“תראה דודי” היא אמרה בקול מתנצל כזה “הטיול של בנצי התבטל והוא חזר, הוא בבית”
“נירה! את משחקת באש” גערתי בה, “עוד שתי דקות ואת באינטרנט!”
“לא באמת דודי, אני לא מנסה להתחמק, יש לך אוטו, נכון?”
“כן, מזדה”
“אז אני מכירה מקום ליד יער בן שמן שאפשר להתבודד שם באוטו, ניסע ואני אתן לך, כל מה שתרצה, מבטיחה”.

דווקא מצא חן בעיניי, אף פעם לא עשיתי את זה באוטו, לא שאני מזיין כל ערב, אפשר לספור על שתי כפות הידים את הפעמים שזיינתי מאז שאיבדתי את בתולי אצל המתנחלת שצביקה המ”פ ארגן לי, היתה ריקי, מש”קית הת”ש שבאה לבקר אותי באמצע הלילה כששמרתי בבוטקה בשער, רוצה לבדוק אם הסיפור על החדק של פיל שלי שצביקה המ”פ סיפר לה נכון וחטפה אותו מאחורה, בכוס!, נשענת על המא”ג ונושכת את שפתיה שלא לצעוק מהנאה ולהעיר את כל המחנה, והיתה גם דפי, המתרגלת הנימפומנית בדיני מיסים, שאף סטודנט לא סיים  בלי לעבור אצלה מבחן מיוחד במיטה וכמובן שהיתה ציפי, מהחוג לצפרות, שהתענינה בבולבול שלי ולא נתנה לי לצפות בשקט בלהקת החסידות עד שלא נתתי לה פעמיים את עונתה!, והיתה גם הפעם ההיא עם מיקה, אבל זה לא נחשב כי היא רק שפשפה לי עד שגמרתי ולא היתה ממש חדירה… וזהו בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה מספיקה אפילו כף יד אחת.

“בסדר” אמרתי “אבל כל מה שאני רוצה”

קבענו שתחכה לי בשבע וחצי בפינת הרחוב, אני אאסוף אותה. נירה חיכתה לי שם בזמן, נכנסה לאוטו, מריחה מבושם יקר, לובשת חולצה לבנה שמתחת ניתן להבחין בקלות בחזית תחרה אדומה, הכפתור העליון בחולצה פתוח, נותנת להשקיף על הלב הרחב שלה, למותניה חצאית מיני קצרה שהתרוממה כשהתישבה, חושפת לרגע את תחתוני הביקיני התואמות, מניחה את ידה על רגלי ואומרת לי “סע”

נסענו בשקט, שקועים כל אחד בעצמו, ברקע התנגן הדיסק החדש של אביתר בנאי, שירים שקטים “תעלה לכביש 443 דרך בן-שמן” הדריכה אותי, ממשיכה ללטף לי את הרגל ועולה קצת “עכשיו שמאלה”  עלינו לכביש בכיוון מזרח “ועכשיו ימינה, בכיוון פארק הקופים” הורידה אותי לכביש צדדי, מלטפת בעדינות את האוהל שצמח במכנסיי “עכשיו לאט… יותר לאט… תפנה פה שמאלה, לשביל העפר הזה” הובילה אותי אל תוך היער, מתרחקים מהכביש עד שהגענו לקרחת יער קטנה.

ברגע הראשון היתה מבוכה, לפחות לי, ישבנו קפואים בכסא, היד שלה מונחת על האוהל שלי, לא זזה, “פעם עשיתי את זה בתצפית חסידות באגם החולה” סיפרתי לה בשקט “שכבנו על שמיכה שפרסנו, אבל אף פעם לא עשיתי את זה באוטו” המשכתי לספר לה “את עשית?”

צחקה. “כן, הרבה פעמים, אבל לפני שהתחתנתי עם זאב, בעלי” הורידה את היד מעלי והתחילה לפתוח את כפתורי החולצה שלה, “היה לי חבר, קצין בגולני, שאהב לקחת אותי לכאן ברכב הצבאי שלו” והיה מין נימה של געגוע בקולה.

“את עדיין אוהבת אותו?”
“את מי?”
“את הקצין מגולני”
היה רגע ארוך של שקט, נירה גמרה לפרום את כפתורי חולצתה שנפתחה ועצרה “אהבתי!”
“אז למה לא התחתנת איתו?”
נירה הזדקפה בכסא והסתובבה לעברי, חושפת את הבטן השטוחה והחזיה הסקסית האדומה מבעד לחולצתה שנפתחה, “תגיד, אתה הפסיכולוג שלי??… אם אתה רוצה לדעת אז הוא מת!”
הייתי בהלם “אני מצטער” מהרתי להתנצל “לא ידעתי, באמת, מצטער”
“נהרג בתאונת דרכים מטופשת” המשיכה, כאילו פורקת מעמסה מליבה, “חשב שהוא גיבור, נהג עייף אחרי לילה לבן, נרדם על ההגה… ולא התעורר יותר”
“אני מצטער” התנצלתי שוב.

“אתה לא מצטער, אתה מניאק!” הצליפה בי כשהיא מושכת מעליה את החולצה בכעס, “עוד לא החלטתי מה אתה יותר, סחטן או חרמן?, אבל אתה” עצרה לרגע, חושבת, “עזוב… בוא נעבור למושב האחורי ונסיים את הפרשה” פתחה את הדלת “תוריד את המכנסיים והחולצה, קצת קשה להתפשט מאחורה” ויצאה.

ישבנו צמודים בספסל האחורי, אני בתחתוני הטנגה החדשים שקניתי במיוחד והיא בחזיה ותחתוני ביקיני תואמים מתחרה אדומה, ניסיתי לנשק אותה והיא ברחה, מסרבת, “אמרת שאני יכול מה שאני רוצה!” אמרתי בקול מאיים והיא נענתה לי, אדישה, שלחתי יד אל מאחורי גבה וניסיתי לפתוח לה את החזיה ולא הצלחתי, לא מצאתי את הקרס, נירה נתנה לי לחפש, מחייכת, ” אדיוט, פותחים את זה מקדימה” הראתה לי, פותחת וחושפת את שדיה העסיסיים ומשאירה את החזיה תלויה על כתפיה, נשענת אחורה ונותנת לי ללוש את שדיה.

נצמדתי אליה יותר, דוחף יד אל תוך תחתוני הביקיני שלה ומתחיל למזמז אותה, מחליק עם האצבע  בין שפתי הכוס, נוגע בפנים ומרגיש את הרעד שעובר בגופה, מנסה למשוך, להוריד, אבל היא עוצרת אותי “עוד לא, אני לא מספיק מגורה, תמשיך לשחק לי שם” לחשה בקול מתפנק והצמידה את ידי חזק לערוותה “בבקשה”.

נצמדתי אליה יותר, מרגיש את גופה החם ומוצץ לה את השד, מפמפם עם האצבע בכוס שלה ומשחק עם שיניי בפטמה הנוקשה, הייתי חרמן, עמד לי כמו טיל בין יבשתי המוכן לשיגור אבל המשכתי לנסות לגרות אותה, רציתי לגרום לה לבקש.  

דלת המכונית נפתחה בפתאומיות ושני בריונים, שמסכה של קוף מכסה את פניהם, משכו אותי בפראות החוצה, אחד תפס אותי מאחור, מחזיק שלא אברח והשני חבט בי בבטני, אגרוף חזק שקיפל אותי וסחט ממני את כל האוויר, מנצלים את המצב לסתום את פי בכדור פלסטיק גדול שחיזקו ברצועה מאחורי ראשי ולהתחיל לקשור אותי בין שני עצים, מותחים את ידיי לצדדים, יד אחת לעץ מימיני והשניה לעץ משמאלי.

כשהזיין עומד השכל בתחת, אוי כמה שזה נכון! הייתי צריך לחשוד כשנירה נענתה לי בכזאת קלות לסחיטה השניה, כמעט ולא מתווכחת, תרועת התרעה היתה צריכה להשמע באוזניי כשהיא דחתה אותי לשבוע הבא, מנורת אזהרה היתה צריכה להדלק בפניי כשהיא לקחה אותי ליער בן שמן, מה אין מקומות יותר קרובים שאפשר להתמזמז בהם באוטו? פעמון אזעקה היה צריך לצלצל כשהיא משכה זמן ולא נתנה לי להוריד לה את התחתונים ולעלות עליה, אבל אצלי הזין עמד, השכל יצא לחופשה, ואת זה הבנתי ברגע שראיתי את נירה יוצאת בשלווה מהמכונית, מחייכת וסוגרת חזרה את החזיה שפתחה, פונה אל שני הגברתנים “הבאתם את המצלמה?” והם שולחים אותה לג’יפ שחנה בצד, מוסתר בין השיחים, אם לא מגלים לך שהוא שם לא תצליח להבחין בו בחשיכה.

אחד הבריונים הלך איתה והשני נשאר וקשר גם את רגלי, קודם חבל בין הקרסולים ואחר כך מכל קרסול לעץ, מותח ומעמיד אותי בפישוק רחב, לא יכול לזוז, לא יכול לצעוק, לא יכול לעשות שום דבר.

כשחזרו נירה הדליקה את אורות המכונית שלי שהאירו ישירות עליי, מסנוורים קצת, והבריון הניח תיק גדול לצידי. אחר כך נירה הציבה חצובה שהביאה והתקינה עליה מצלמת וידיאו, מכוונת לעברי ומתחילה לצלם, “נו מניאק, איך אתה מרגיש עכשיו?” זרקה לעברי כשחיוך של ניצחון על פניה, “מצלמים אותך… חייך, אכלת אותה” המשיכה, צוחקת, “רגע, נתרכז בפנים” כיוונה את המצלמה והבריון שמאחורי משך את ראשי שיראו “שלא יהיה ספק מי זה”

נירה נשענה על העץ, ביד אחת מעשנת סיגריה ופולטת טבעות עשן ובשניה מצלמת, מזיזה את המצלמה, מתמקדת באזור חלציי ומתרחקת “שמעתי שאתה אוהב צפורים, צפר קטן שלי, אז הכנתי לך הפתעה קטנה” חייכה לעברי “בחורים, אתם יכולים להתחיל”

הרגשתי שמורחים לי משהו על הגב, דביק, “זה רק שעווה, כזאת שנשים מורידות שערות, יכאב לך קצת להוריד, יתלשו לך השערות, אבל אתה גבר!” צחקה בקול, מדגישה את הגבר בקול באס עבה, “עכשיו הם מדביקים לך נוצות” הסבירה לי את הדקירות שהרגשתי “מצחיק לא? דודי הצפר הציפור” נעלמה לפתע בחשיכה וכשחזרה, מתקרבת אליי, כיסתה גם את פניה מסכה, “עכשיו הם ידאגו לך לכנפיים” המשיכה כשבריון אחד ממשיך למרוח ולהצמיד נוצות על גבי והשני מורח פס שעווה עבה לאורך ידיי ומצמיד לה נוצות “ואני אדאג לך למקור” הצמידה מקור מפלסטיק שהוציאה מהתיק הגדול לכדור הפלסטיק החוסם את פי.

כשנירה שלפה סכין הפכתי לבן, משתולל ומנסה להשתחרר מהחבלים, “תראו, הוא מנסה לעוף” צחקה בקול, מדברת אל הבריונים שלה ומתקרבת אליי, עומדת קרוב מולי, נושפת את עשן הסיגריה לפניי וזורקת את הבדל לרצפה, מעבירה את חוד הלהב לאורך החזה שלי, מחליקה בקלות, לא פוצעת, אבל רעד עבר בכל גופי ככל שירדה והתקרבה אל עבר מבושיי.

נירה החליקה את להב הסכין החד בין בד התחתונים לגופי, מעבירה את הברזל הקר ימינה ושמאלה ומסתכלת ישר לעיניי, רואה את מבט האימה שלי ומחייכת, “נו מניאק, איך זה להיות בצד החלש?”

רציתי לצעוק מפחד אבל הכדור חסם את פי, רציתי לענות לה ולא יכולתי, זיעה קרה כיסתה את כל גופי והלב שלי כמעט נדם כשהיא אחזה בבד התחתונים, משכה ובשתי אבחות סכין מהירות חתכה את התחתונים ותלשה אותם, מציגה מול עיניי את הבד הקרוע, ואפילו מתחת למסכה שכיסתה את פניה ראיתי שהיא מחייכת.  

“מה קרה דודי’לה” שיחקה בסכין בזין השמוט שלי, “חשבתי שהבאת אותי לכאן כדי לזיין אותי” הרימה אותו ונתנה לו ליפול, “עם הקטן הזה בקושי היית מצליח לדגדג אותי?” המשיכה ללטף אותו בקצה הסכין החד, “רגע איפה הוא?” התכופפה, “לא רואים אותך” דיברה אליו והתחילה לגלח לי את שיער הערווה, עומדת קצת מהצד שלא להסתיר למצלמה ומגלחת, “מה זה החצ’קון הזה? כזה דבר לא הייתי מרגישה אפילו”.

כאב לי, אני לא יודע אם גילחו אתכם פעם ככה על יבש, ביחוד באזור המפשעה הרגיש, “גברת” שמעתי את אחד הבריונים מאחורי “הבטחת לי ש…”

“נכון” לא נתנה לו לסיים, “הבטחתי ואני תמיד מקיימת את ההבטחות שלי” שלחה עקיצה לעברי, “אתה יודע מה הבטחתי להם דודי?”.

גם אם הייתי יודע ורוצה לענות לא יכולתי אבל היה ברור לי שזאת עוד הפתעה לא נעימה, ניסיתי שוב להשתחרר, לקרוע את החבל הגס וגם הפעם ללא הצלחה, “הבטחתי להם את התחת שלך” נירה נעמדה חזרה ולחשה לי סוד באוזן, “זוכר איך צעקתי שתקעת לי בתחת” המשיכה ללחוש, “צעקתי כי זה כאב לי! שלושה ימים אחר כך זה עדיין כאב לי ולא יכולתי לשבת” המשיכה וחפנה את מבושיי בחוזקה, לוחצת, “עוד רגע גם אתה תרגיש את זה” הוסיפה ברשעות ועזבה, מתרחקת ממני וחוזרת אל המצלמה שלא הפסיקה לרגע לצלם, מורידה את המסכה ומדליקה עוד סגריה, נשענת על העץ ומכריזה בקול “חברה, תתכבדו, הוא שלכם!”

זה שלא שמעו את צעקת הכאב שלי עד מודיעין לפחות היה בגלל הכדור שחסם את פי, כאב חד בישבן, כאילו נקרע! כאילו נעצו בו שיפוד מלובן.

אף אחד לא הכין אותי לכאב הזה, אומנם הרגשתי את הבריון מאחורי מוריד את מכנסיו ומצמיד את קצה הזיין שלו לפי הטבעת שלי, רציתי לבקש שימרח משהו אבל איך אפשר כשפיך חסום? הרגשתי אותו אוחז במותני וראיתי את החיוך על פניה של נירה, אינסטינקטיבית כיווצתי את הישבן, מתנגד, אבל שום דבר לא עמד בפני הנעיצה שלו, מכה חזקה שפרצה לתוכי והטביעה את כל הזיין עמוק בישבני.

הפכתי אדום, מסמיק כסלק, מנסה לשאוף אוויר, משתולל עד שהבריון הצמיד סכין לגרוני, “תהיה בשקט כוסית!” לחש לי באוזני והתחיל לפמפם, “אל תזוז או שאני חותך אותך!”.

בכיתי, זיינו אותי בתחת ולא יכולתי לעשות כלום, צילמו את השפלתי לדֵּרָאוֹן עולם, כאב לי וזה לא היה אכפת לאף אחד, הרגשתי את השפשוף הצורב בפי הטבעת המתוח ושמעתי את הבריון מאחורי מתנשף בקול, גונח בהנאה, מגביר את הקצב, אגנו מכה בחוזקה בישבני ופתאום הוא עצר ונמתח, צועק בהנאה ומשפריץ, ממלא את ישבני בשפיכתו החמה, נועץ שוב ונצמד, גונח ומחכה שהכל יגמר ורק אז יוצא, טופח לי על הישבן “לי היה טוב, מקווה שגם אתה נהנת!” צחק בקול ופינה את המקום לחברו…

אם חשבתי שגם אחרי שהבריון השני גמר בתוכי הסתיימה השפלתי מהר מאד התבדיתי, עמדתי קשור, מתוח בין העצים, כל גופי כואב, ביחוד הישבן האומלל, נוצות מוצמדות לכל גופי ונירה שקודם עברה לצלם איך אני אוכל בתחת מהבריון, חזרה לצלם מקדימה, מלבישה לעצמה שוב את המסכה.

“אני רואה שלא גמרת” התקרבה אליי שוב, מלטפת את הזיין הרופס שלי, “מסכן שלי” הוסיפה בנימה צינית כזאת, “הבטחתי לך שתגמור ולא קיימתי” המשיכה ללגלג עליי “תשחרר לו את יד ימין” הושיטה את הסכין לבריון וזה נעמד מאחורי, חתך את החבל המתוח לעץ והצמיד את הסכין לגרוני בתנועה מאיימת “דיר באלק! אל תנסה לעשות שטויות”

“תעשה ביד!” ציוותה עלי נירה.
לא הגבתי.
“הגברת אמרה שתעשה ביד!” חטפתי אגרוף חזק בבטן מהבריון השני ורק החבל הקושר אותי לעץ מנע את נפילתי לקרקע.

התחלתי לאונן ונירה חזרה למצלמה, מכוונת ליד המשפשפת, לאט לאט הוא התחיל לצמוח, הזיין, טוב זה לא בדיוק הפוזה המתאימה לאונן, הזיין הפך קשה ועכשיו כאב לי גם שם מהשפשוף היבש אבל לא הפסקתי, עוצם עיניים ומנסה לחשוב על הפנטזיות הכי מחרמנות שהכרתי וזה לא בדיוק עוזר.

נירה מולי התחילה להתלבש, “אל תפסיק!” זרזה אותי כשהפסקתי לרגע לאונן, רואה את הבריון מתכונן להנחית עוד אגרוף וחוזר לשפשף במהירות.

גמרתי בדיוק כשנירה גמרה להתלבש, מפסיקה לצלם ומקפלת את המצלמה והחצובה, אחר כך ניגשה ושלפה את הפלאפון שלי מהמכנסיים הזרוקות באוטו וצילמה לי כמה תמונות למזכרת, לא שוכחת למחוק את מספר הטלפון שלה.

“שים לב חרמן קטן” נעמדה מולי והבריון מחזיק בראשי, “מרגע זה יש ביננו מאזן אימה, אם רק תעז אפילו לחשוב להעלות תמונה אחת שלי לרשת הרשת תוצף מייד בתמונות האלה שלך! מבין?!”

סימנתי לה כן עם הראש, יש לי ברירה?

בריון אחד הלך להביא את הג’יפ והשני חתך את החבלים הקושרים אותי לעץ, משחרר את ידי ורגליי, אוחז בי ומכניס לי עוד אגרוף בבטן ואני התקפלתי על האדמה הלחה, מנסה למלא את האוויר שהתרוקן מראותי.

שבועיים אחרי זה פגשתי אותה בשופרסל, ניסיתי לברוח אבל היא ארבה לי, מחייכת וחוסמת את העגלה שלי בעגלה שלה, “דודי, מזמן לא ראיתי אותך, מה שלומך?”.

הסמקתי.
“נו מה נשמע חרמן קטן?” התקרבה ולחשה לי, “איך הישבן?” ציחקקה.
הסמקתי עוד יותר, השפלתי עיניים ולחשתי “עכשיו כבר בסדר” חלש.
“מה קרה? למה אתה לא מצלצל יותר? לא בא לך עליי?” התקרבה יותר ושוב לחשה לי.
החלפתי צבעים, מנסה לחמוק אבל היא שוב חסמה אותי.
“תגיד דודי, אני שווה?”
“כן אמא של בנצי” עניתי במהירות, לא מבין מה היא זוממת.
“ואם אני אבקש, תעשה לי טובה?” החליקה כאילו במקרה על האוהל שצמח במכנסיי.
לרגע היססתי, מה אני אגיד לה? ובחרתי באמת, “כן אמא של בנצי”.
“טוב אז בוא, תעשה לי טובה… תעזור לי להעמיס שישיית קוקה-קולה לעגלה”

 

הוספה למועדפים שלי