פה בלעדייך – חלק ב

הסיפור והדמויות בו הם פרי הדמיון וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט.

זהו המשך לסיפור פה בלעדייך – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה.

אני פוסע לאט במסדורונות הבניין, מתקרב אל האשנב שלי שנמצא בסוף המחלקה. אין אחד או אחת שחסך ממני את העניין שאני נראה זוועה, זה בסדר גמור, אני גם מרגיש זוועה. אני עייף, סחוט מהעייפות, מלא לעשות כלום. המנהל האדיוט שוב יקרא לי לברר למה בפעם המי יודע כמה לא הגעתי לעבודה מבלי להודיע לאיש, זה לא ממש מעניין אותי ומה כבר אוכל לענות לו על זה?
״תראה אייזקוביץ, המצב הוא כזה שאני תקוע במחשבות המחורבנות שלי על איזו מישהי מהעשור הקודם בחיי ובכל פעם שאני חושב עליה אני פשוט לא מסוגל לתפקד והאמת? אתה גם יכול לקפוץ לי, כן לקפוץ יא מזדיין אחד, תקנה נעלי ספורט חדשות ותקפוץ עד מחר בבוקר יא מתרומם..״.
ברור שלא אוכל לומר לו דבר כזה, אם אני מעוניין לשמור על סיכוי כלשהו להמשיך ולעבוד פה.
אני מקבל שיחת טלפון ממספר לא מזוהה, מחליק עם האצבע על המסך ונשמעת הודעה קולית על תרגיל מילואים טלפוני, אני מנתק את השיחה והראש נודד לו למחשבות נוספות, מחשבות על אותם המילואים שלפני שמונה שנים.

שמונה שנים קודם לכן

אני עומד איתה בתחתנת האוטובוס, ממתינים ביחד על מדים. היא במדי הא׳ הירוקים והמבריקים, הקצינה הצעירה ואני במדי הב׳ והקיטבג העמוס. האוטובוס שלה מגיע ראשון והיא עולה עליו לא לפני שהיא נפרדת ממני בנשיקה ארוכה. אני רואה אותה עולה על האוטובוס שסוגר דלתות ונוסע משם.

היא גאה בי, מתגרה מעניין המילואים, צו שמונה! היא אוהבת את הלוחמים של צה״ל, היחידים שעושים עבודה אמיתית וחשובה, אני חולק עליה בעניין ולא מוכן לזלזל בשאר, לא עושה עליי רושם היותי לוחם, מי ישמע גם מה אנחנו עושים פה, שומרים במוצב על הגדר, מחליפים סדירניקים שעלו ללחימה בגבול לבנון.

את המילואים העברתי בין שמירות, סיורים ושיחות טלפון מרובות איתה. בחלק לא קטן מהשיחות מצאתי את עצמי הולך להתבודד
בכדי שאף אחד לא ישמע בטעות את שיחות הזימה שלנו. עידכנתי אותה מה אני רוצה לעשות לה כשאחזור הבייתה, כמה אני רוצה לרדת לה.

לקראת סיום המילואים קיבלתי הודעה לטלפון מחבר קרוב, רשם שהוא מצטער לעשות לי את זה, אבל הוא התלבט המון והחליט שהוא חייב לספר לי בתור חבר שהיא לא התמימה שאני חושב שהיא ובכל הזמן הזה של המילואים היא יוצאת עם כל מיני ולדעתו היא סוג של מתפרפרת.

לא עניתי לו, אין לי מושג מה היתה הסיבה האמיתית לזה. בבוקר כשהזדכתי על הציוד קיבלתי ממנה הודעה:
Here without you baby
And tonight it’s only you and me

לקח לי זמן להגיב להודעה הזו, אבל כשהגבתי רשמתי שאני אגיע ואאסוף אותה בחמש מהבסיס. חשבתי לעצמי לפתוח מולה, לברר מה העניין. כשהיא צעדה לכיוון הרכב כשבאתי לאסוף אותה הרגשתי איך אני מכור אליה. הקצינה היפהפייה עם השיער האסוף, אהבתי אותה. כשנכנסה לרכב היא התנפלה עליי בצרפתית רטובה ואני נמסתי, הלשונות שלנו רקדו זו עם זו ואני שחכתי הכל.
״הולכים אליי״ קבעתי.
״שים אותי שנייה בבית להחליף את המדים״.
״שום דבר, אני רוצה אותך ככה, על מדים״.

התיישבנו בחדר על המיטה, אני מלטף את שיערה.
״התגעגעתי״ היא אומרת לי ומנשקת אותי, אני מנשק אותה חזרה ואמר לה שאני רוצה אותה, אני חייב אותה.
אני מתחיל לפתוח את כפתורי חולצת המדים, החזייה האדומה מתגלה לעיני, הבטן השטוחה, גוון עורה מוקה ואני מהופנט ממנה, מלטף את העור הנעים שלה.

ואז משום מקום הדלת נפתחת, אופס היא נסגרת מיד. אמא כמובן ואני, סתום שכזה, איך לא נעלתי את הדלת?
היא מסתירה את פלג גופה העליון בחולצה ואני קם לנעול את הדלת.
״לא אמא, לא צמאים תודה!״ אני עונה לאימי שמאחורי הדלת, איזו פאדחנית.
״אל תידאגי נעול״ אני אומר לה.
״אני מתביישת, לא נעים לי עכשיו..״
״מאמי אל תדאגי אף אחד לא ייכנס עכשיו״.
אני זורק שמיכה עבה שאני מוציא מהארון על הרצפה, מרים אותה מהמיטה ומשכיב אותה על השמיכה הגדולה.
״אני רוצה אותך״ אני לוחש לה באוזן ומתחיל להפשיט ממנה את המכנס, תחתון משי בצבע אדום, תואם לחזייה.
היא מחייכת אליי בביישנות, לחייה סמוקות והחזה שלה עולה ויורד בקצב הנשימות המתחזקות שלה.
״אל תילחצי מתוקה״, אני מנשק אותה על הבטן השטוחה, מתחיל לאט לאט לעסות עם אצבעותיי את התחתון האדום, היא מתרגשת, מחייכת ונושכת שפה. אני מתחיל להוריד אותו, לאט לאט הוא יורד התחתון ומול עיניי נגלה הכוס המדהים ביותר שראיתי מימיי. כוס בעל שפתיים בשרניות, דגדגן מושלם ובולט שמוכן בשבילי ומעל שפתיי הכוס הנפלא פלומת שיער מסודרת
בקו ישר ויפה ואני מאוהב בה, כל כך מאוהב בה!

״אייזיקובץ קורא לך למשרד שלו..״

המשך קריאה – חלק ג