עונג שבת

נסעתי “לעשות שבת” אצל בת דודה רחוקה ובעלה אי שם בדרום הר חברון. ארזתי לי מעט בגדים, מברשת שיניים וכלי גילוח בתיק הגב שלי,
לבשתי את חליפת הרכיבה, חגרתי את האקדח שלי למותני, עליתי על האופנוע ויצאתי לדרך. עשיתי שתי הפסקות לרענון בדרך, אחת לשתיה והשניה גם לאוכל והגעתי למקום בשעה 5 אחה”צ.

השומר בשער מכיר אותי מביקורים קודמים ותמיד עוצר אותי לשאול לשלומי אבל גם להתרשמות מהאופנוע. הגעתי לביתם, ירדתי מהאופנוע, העמדתי אותו על רגלית האמצע ובעודי מוריד את הקסדה כבר קפצו עלי שלושה מילדיה (יש לה “ברוך השם” שישה), הם מאוד אוהבים כשאני מגיע, עושה להם סיבוב ברחוב. הגדולה, לקחת את התיק שלי לתוך הבית והקטן יותר לקח את הקסדה, ראיתי את פניה של עידית מחייכות אלי חיוך רחב מחלון המטבח, שם היתה עסוקה בהכנות אחרונות לשבת.

מכל המשפחה המורחבת, אנחנו הכי קשורים, בני אותו גיל, שבוע הפרש בגיל, היא חזרה בתשובה, אני נשארתי עם השאלות, אבל אנחנו מאוד מחוברים ברמה הרגשית. גם עם בעלה יצרתי קשר טוב עם השנים, קצת יבש אבל אדם ישר והגון ודעתן גדול שנעים לשוחח איתו. פעם בחודשיים, שלשה, אני מגיע אליהם “לעשות שבת”, לדבר על פרשת השבוע ועל המון דברים אחרים ואז חוזר “מתודלק” לחיים החומרניים.

נכנסתי להתקלח, מסיר מעלי את הזיעה ואת אבק הדרך וכשיצאתי, הראה לי את התוספת לבית שבנה בעזרת חברים מהיישוב, ידי זהב יש לו, אין מה להגיד. אחר כך הלכנו לבית הכנסת, לקבל את השבת. גם את הרב אני מכיר היטב, היה הקשר שלי בזמן מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה שאחריה חזר בתשובה והיה לרב. נשארנו בקשר רופף למדי כל השנים מאז עד שנפגשנו שוב ביישוב בביקורי הראשון ומאז התחזק הקשר.

בדרך לבית הכנסת, משכו את עיני בעיקר שני פרטים, אולי בגלל הקשר שלנו, שמתי לב יותר לכמות העצומה של נשים בהריון (רוב התושבים דתיים) בכל השלבים, מההתחלה ועד לחודש תשיעי. לכולן היה ברק בעיניים, ברק שהבעלים שלהן פירשו כאושר ואילו אני פירשתי אותו כחרמנות. כולן הסתכלו עלי (טוב, הן לא רגילות לראות חילוני, בטח לא בשבת), חלקן בסקרנות אבל כמה מהן בפירוש במבט חומד. הרב דיבר על פרשת השבוע, במדבר, כולל פירושים והסברים אבל אני הייתי עסוק בלהגניב מבטים לעבר עזרת הנשים. הצלחתי ללכוד כמה מהמבטים שנשלחו לעברי, כמה מהן, כשהבחינו שאני מסתכל אליהן, השפילו את מבטן, אבל היתה אחת שכל הזמן הסתכלה עלי, גם כשהייתי בגבי אליה הרגשתי את מבטה חודר דרך גבי.בכל פעם שהפניתי את מבטי לעבר עשרת הנשים, מבטה היה נעוץ בי. אחרי התפילה והדרשה הסתכלתי לעזרת הנשים והיא כבר לא היתה שם. חזרנו לבית לארוחת השבת.

אחרי הארוחה, ישבנו במרפסת, שתינו כוס יין ודיברנו על פרשת השבוע ואיך שהיא מתקשרת לימינו אנו. אני אוהב את השיחות האלה, הן פותחות את המחשבה לכיוונים חדשים, גם אצלי וגם אצלם. במשך כל השיחה לא הפסקתי לחשוב עליה, כשהתחילו לדבר על גיוס כספים לשיפוץ בית הכנסת, נכנסתי פנימה למטבח והצעתי לעידית לעזור לה עם הכלים, היא שמחה לעזרה ואמרה שמזל שיש גברים חילוניים שמוכנים לעזור בעבודות הבית.
היא שטפה את הכלים ואני ניגבתי. תוך כדי עבודה פתאום היא אמרה לי “שמתי לב שלא הפסקת להסתכל על אליה”.
אמרתי “זה היה כל כך שקוף?”
היא ענתה שכן ושגם אליה היתה מרותקת אלי אבל היא חושבת שלא הרבה שמו לב לכך. עידית סיפרה לי על אליה, שהיא די חדשה ביישוב, רק שלוש שנים מאז שעברו לכאן. הם היו חרדים שזזו קצת לכיוון הכיפה הסרוגה ולכן היו חייבים לעבור מהיישוב הקודם בו גרו. אמרתי לעידית שאני חייב לפגוש אותה והיא אמרה לי שזה בלתי אפשרי לפגוש אותה ביחידות כי אחר כך כל היישוב ידבר על זה. היא הבחינה במבטי המאוכזב והציעה שנצא לטייל ביישוב, שנינו והילדים שלה והיא תראה לי איך היישוב התפתח מהפעם האחרונה שהייתי. היא אמרה בחצי חיוך “אי אפשר לדעת את מי נפגוש בטיול” ואני הבנתי ישר את הכוונה.

קראנו לילדים לבוא איתנו להוריד את הארוחה, קראנו גם לבעלה אבל הוא היה עסוק בשאלות שיפוץ בית הכנסת ואמר שנלך לבד. הלכנו לעבר השכונה החדשה (כמו שאני מכיר את עידית, נתתי לה להוביל את הטיול לאן שהיא רוצה), הילדים רצו לפנינו ומדי פעם, אחד מהם קפץ עלי או משך בידי להראות לי משהו חדש. פתאום הרגשתי שוב שמישהו מסתכל עלי והפניתי את מבטי, היא ישבה על המרפסת והסתכלה לי ישר בעיניים (לא ממש מקובל אצלם). עידית קראה לאליה להצטרף אלינו להליכה והיא באה וצעדה איתנו, בהתחלה ליד עידית אחר כך החליפה מקום והתקרבה אלי. הריח שעלה ממנה הטריף את חושי, הרגשתי איך הדופק שלי עולה, ריח שאי אפשר לטעות בו, ריח של הריון. מדי פעם היא הגניבה אלי מבט, פעם אחת תפסה אותי מסתכל על החזה העצום שלה והסמיקה, היא התקרבה אלי כשעברנו באזור חשוך יחסית והרגשתי את חום גופה קרוב אלי, לא עניין אותי שהיא דתיה ונשואה בשלב הזה, רק רציתי אותה.

המשכנו ללכת, היא מתרחקת ממני בנקודות המוארות ומתקרבת בחשוכות, לפתע מעדה ואני ישר אחזתי בה, מונע את נפילתה (היא מעדה בכוונה, לא היה אפילו גרגר בכביש). החזקתי אותה בידי, הרגשתי את בטנה הגדולה, צמודה אלי הרגשתי את שדיה הכבדים נצמדים אלי, הייתי בעננים. כשעזרתי לה לקום על רגליה נשקתי לצוארה בלי שאף אחד ראה, היא לא הגיבה (לפחות לא נתנה סטירה).
סיימנו את הטיול וחזרנו הביתה, לא הפסקתי לחשוב עליה ועל הריח המדהים שלה, חזרתי לשבת על המרפסת עם הגברים והמשכנו לדבר.
לפתע הגיע ילד בריצה (הילד הגדול שלה) ואמר שאמא מרגישה לא טוב וצריך לקחת אותה לבית החולים. כמובן שהתנדבתי להיות “גוי של שבת” ולקחת אותה לבית החולים בבאר שבע.

הכנסנו אותה ברכב המשפחתי שלהם, כשהיא ממלמלת שיש לה כאבים בבטן. נסענו לכיוון באר שבע ולאחר שהתרחקנו מספיק משער היישוב, היא הפסיקה למלמל ואמרה לי לעצור בצד.
עצרתי, היא אמרה שהיתה חייבת להיות איתי ביחידות וזו הדרך היחידה שהצליחה לחשוב עליה אמרה שברגע שראתה אותי נכנס ליישוב עם האופנוע שלי, היא התחילה להרגיש פרפרים בבטן ושהיא חייבת, ממש חייבת להיות איתי. ליטפתי את לחייה ושאלתי האם היא ממש בטוחה שזה מה שהיא רוצה, היא ענתה שמימיה לא רצתה משהו כל כך.

נשקתי ללחייה, אחר כך אחזתי את ראשה בידי ונשקתי בעדינות לשפתיה, נשיקה קטנה. היא הגיבה לנשיקה שלי ברעדה, נישקתי חזק יותר והיא נסחפה איתי, נותנת לי להוביל, הכנסתי את לשוני לתוך פיה והיא הכניסה את לשונה לשלי. שלחתי את ידי לעבר החזה הענק שלה שהיה עגול ומלא בחלב (סוף חודש שמיני) וכבד מאוד.

יצאנו מהרכב ועברנו לכיסא האחורי, מזל שהדתיים נוסעים בואן גדול, יש הרבה מקום מאחור. ליטפתי את החזה שלה ותוך כדי כך פתחתי את כפתורי שמלתה, היא לא לבשה חזיה והחזה המדהים שלה נגלה לעיני במלוא הדרו, עגול, כבד וענק, הפטמות שלה היו גדולות וזקופות ומאוד קשות, נישקתי לה את הפטמה והיא נאנחה בשקט. נישקתי בשנית, נאנחה שוב. נישקתי את הפטמה השניה, שוב אנחה שקטה, כנראה שמתוך הרגל שלא להשמיע רעשים. מצצתי לה את שתי הפטמות לסרוגין, אמרתי לה שמותר לה להשמיע גם קולות חזקים יותר, שתרגיש חופשי, חוץ ממני אף אחד לא שומע.
לאט לאט היא השתחררה. האנחות שלה גברו עם כל נגיעה בפטמה הרגישה. המשכתי לפתוח את כפתורי השמלה, ליטפתי את הבטן הענקית ושאלתי בצחוק אם יש לה תאומים והיא ענתה שכן.
שלחתי את ידי לעבר הכוס שלה, הוא היה כבר רטוב לגמרי, פתוח לרווחה לקראתי, גיששתי מתחת לבטן הגדולה עד שהגעתי לדגדגן שלה שהיה גדול מאוד, זקוף ונפוח מרוב תשוקה. כשנגעתי בו באצבעי היא גמרה ישר.

אחר כך השכבתי אותה על הספסל, פישקתי את רגליה בעדינות וליקקתי לה את הכוס. היא לא הבינה מה קורה, מעולם לא ירדו לה. השיער הבלונדיני הדליל סביב הכוס היה רך ועדין, הזזתי אותו בעדינות וליקקתי את הכוס הטעים, ליקקתי גם את הדגדגן הנפוח, הקשה. אחרי כמה דקות של ליקוקים הרגשתי את קצב נשימותיה מתגבר עוד ועוד ואנחותיה מתחזקות עד שלבסוף גמרה לי בפה. המשכתי ללקק ולמצוץ לה את הכוס הרעב והיא גמרה שוב בתוך שתי דקות. לא הפסקתי וגיריתי אותה שוב בלשוני.
היא אמרה “אני רוצה להרגיש אותך בתוכי”.
החדרתי את הזין שלי שכבר היה קשה כמו אבן, לתוך הכוס הרעב והמזמין שלה, הרגשתי איך הכוס שלה מתכווץ סביב הזין שלי, הכנסתי והוצאתי אותו בקצב איטי בהתחלה ומהיר יותר בהמשך, היא נאנחה אנחות עמוקות עד שלבסוף גמרנו שנינו באותו הזמן ונוזלינו התערבבו.

ניקינו את הספסל ברכב ונסענו לבאר שבע (היינו חייבים להביא איזה אישור רפואי שהיינו בבית החולים). בבית החולים בדקו אותה ומשלא מצאו ממצאים, שחררו אותנו. בדרך היא אמרה לי שמעולם לא חוותה חוויה כזו, שרק קראה על זה בחוברות שאסור שידעו שהיא קוראת.

כשחזרנו ליישוב כבר היה אחרי חצות. החזרתי אותה לביתה, החניתי את הרכב, עזרתי לה לצאת ממנו, בעלה בא לקראתנו והרגעתי אותו שהכל בסדר.
נתתי לו את המפתחות והלכתי לבית של עידית. החבר’ה עדיין היו על המרפסת. ישבתי איתם כמה דקות ופרשתי לישון.

בבוקר, קמתי מוקדם, יצאתי מהבית והלכתי עד לגדר היישוב, הייתי חייב סיגריה, יש גבול כמה זמן אני יכול לא לעשן. אחר כך חזרתי לבית.
הבית התחיל להתעורר ועזרתי לעידית להכין את ארוחת הבוקר.

היא שאלה אותי מה היה עם אליה? עניתי שכנראה היו צירים מדומים כי הרופאים לא מצאו כלום. עידית הסתכלה עלי (היא תמיד יודעת להבחין מתי אני משקר), בחנה את הווריד בלחיי ולחשה שהיא מקווה שזה היה שווה, חייכתי אליה ולא עניתי.

העברנו את השבת בשיחות על ענייני היום וההקבלה שלהם לזמן הקדום. סיפרתי לילדים סיפורי מסע מהטיולים שלי עם האופנוע (הם תמיד אוהבים לשמוע), לא ראיתי את אליה יותר במשך השבת, גם לא בבית הכנסת, בעלה ניגש אלי ולא הפסיק לברך אותי על שלקחתי אותה לבית החולים. אמרתי לו שככה צריך לנהוג ושאני לא רואה כל סיבה לנהוג אחרת. הוא אמר לחבריו תראו, חילוני אבל צדיק, אם הוא רק היה יודע מה היה…

לאחר צאת השבת וברכת המבדיל בין קודש לחול, ארזתי את בגדי, לבשתי את בגדי הרכיבה ויצאתי בדרכי בחזרה צפונה, מהרהר בדרך האם יש סיכוי לפעם נוספת, חשבתי גם עלייך שאת בטח יושבת לך בבית, ממתינה לאיזו הודעת דואר חדשה ממני.

הגעתי הביתה לקראת חצות, התקלחתי, ונרדמתי. על הבוקר, קמתי ועוד לפני הקפה ישבתי לכתוב לך את הסיפור.