שבירת קירות: מסע זוגי

אני דוד. בן 37, נשוי לעינב, אבא לשני ילדים מקסימים. על פניו, החיים שלי נראים מושלמים. אבל מתחת לפני השטח, כמו בכל משפחה, יש פערים וסודות. ואצלי? זה בעיקר היצר. תמיד הייתי כזה. עוד מימי הרווקות שלי בתל אביב, מסיבות, נשים, קצת פורנו פה ושם – התשוקה שלי לחיים ולמיניות תמיד הייתה מעל הממוצע. ועכשיו, כשאני נשוי, דתי, ומנהל חיים שלווים למראית עין, היצר הזה לא נעלם. הוא רק נדחק פנימה.
את עינב הכרתי בגיל 25, כשהייתי מוכן להתמסד. היא הייתה כל מה שחלמתי עליו – עדינה, שמורה, חכמה, ומלאת תשוקה. אבל עם השנים, החיים לקחו ממנה את התשוקה הזו. הילדים, השגרה, העייפות. היא נשארה יפהפייה, אבל נראתה כבויה.

ערב אחד, בעודי גולש בפורומים אפלים יותר מהרגיל, נתקלתי באתר לא מוכר. בהתחלה הסתכלתי עליו בגיחוך, כאילו זה רחוק ממני. אבל ככל שהתעמקתי, הבנתי שזה לא עוד אתר פורנו, אלא קהילה. אנשים אמיתיים, זוגות שמחפשים לגלות מחדש את התשוקה – יחד. תוך כדי גלילה, נתקלתי בפרופיל של אייל וטלי. הפרופיל שלהם היה נקי, מכבד, ושונה מכל מה שראיתי. לא היו שם תמונות פרובוקטיביות, רק תיאור פשוט: אייל, בן 52, מנוסה, דיסקרטי, מחפש לעזור לזוגות לגלות מחדש את עצמם. טלי, בת 45, חמה, מכילה, ופתוחה לחוויות משותפות."
בלי לחשוב יותר מדי, שלחתי הודעה. תוך פחות משעה קיבלתי תגובה. ההודעה הייתה מנומסת, כנה, ועם טון שהרגיש מרגיע. "היי דוד, שמחים שכתבת. אנחנו כאן להקשיב, להציע עזרה, ולשתף מניסיוננו. מה מביא אותך אלינו?" השיחה באתר הייתה בסיסית, אבל אחרי כמה ימים של התכתבות, אייל הציע לעבור לטלגרם. "האתר טוב להיכרות ראשונית," הוא כתב, "אבל בשביל לתקשר בצורה נוחה ובטוחה, טלגרם הוא המקום." הסכמתי.
הוא הוסיף אותי לקבוצה פרטית, שבה היינו רק אנחנו והם. אייל שלח הודעה ראשונה, מכובדת, מסבירה: "אנחנו מאמינים בבניית אמון. זה תהליך. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אלא נותנים לכם להרגיש בנוח." לאט לאט, השיחה נהייתה יותר אישית. טלי התחילה לשאול על עינב. "איך היא מרגישה לגבי כל זה? האם היא יודעת?" "היא יודעת שאני רוצה משהו שישבור את השגרה," עניתי, מנסה לדייק את התחושה שלי. "אבל עוד לא דיברנו על פרטים. היא מאוד שמרנית." טלי ענתה בעדינות: "זה טבעי. גם אני הייתי שם בהתחלה. נשים רבות צריכות לדעת שזה בטוח, מכבד, ושיש מקום לרגשות שלהן בתהליך." אחרי כמה ימים, אייל הציע שנחליף תמונות. "משהו דיסקרטי, כמובן. בלי פנים, רק כדי לשבור את הקרח ולהרגיש שאנחנו מדברים עם אנשים אמיתיים." לא הייתי בטוח איך להציג את זה לעינב. לקח לי יומיים של מחשבות עד שהעזתי. "עינב," אמרתי ערב אחד, כששכבנו במיטה אחרי שהילדים נרדמו. "חשבתי על מה שדיברנו. זוכרת שאמרתי שאני מחפש משהו שיחזיר לנו את התשוקה?" "כן," היא ענתה, מבטה מופנה לתקרה. "מצאתי זוג. הם… אנשים כמונו. הם רוצים לעזור לנו. דיברנו קצת, והם הציעו להתחיל בקטן. אולי להחליף תמונות דיסקרטיות, משהו שיגרום לנו להרגיש יותר בנוח."

היא התהפכה לעברי, עיניה מלאות תהיות. "תמונות? של מה בדיוק?" "משהו עדין," עניתי. "בלי פנים, שום דבר מוגזם. רק כדי להרגיש שזה אמיתי." עינב שתקה. הרגשתי את ההתלבטות שלה, את המאבק הפנימי. אחרי רגע ארוך, היא אמרה: "אני לא יודעת, דוד. זה… רחוק ממני." "אני מבין," עניתי בשקט. "אבל תחשבי על זה. אנחנו לא צריכים לעשות כלום שלא נוח לך. אני פשוט רוצה שנמצא דרך לחזור אלינו." למחרת, בזמן שהייתי בעבודה, קיבלתי הודעה ממנה. "בסדר. אני מוכנה. אבל רק אם אתה שולח גם." התמונות ששלחנו היו פשוטות. עינב בחרה לצלם חלק מגופה – את קו המותן שלה ואת הידיים שאחזו בקצה החולצה, בלי לחשוף יותר מדי. אני צילמתי את החזה שלי, מקפיד לא לכלול את הפנים. שלחנו את התמונות לאייל וטלי, מרגישים את פעימות הלב שלנו מתגברות בכל רגע שהשיחה חזרה לחיים. תוך דקות, קיבלנו תגובות. "יפה," כתב אייל. "אני רואה שאתם לוקחים את זה לאט ובצורה מכבדת. זה בדיוק מה שצריך." טלי שלחה הודעה משל עצמה: "את מדהימה, עינב. אני בטוחה שיש בך יותר ממה שאת מוכנה לחשוף, וזה לגמרי בסדר. הכול בקצב שלך." בהמשך הם שלחו תמונות משלהם. אייל שלח תמונה של גבו השרירי, חשוף עד קו המותניים, ושובל של שיער כהה ירד במורד גבו. טלי שלחה תמונה של גופה מהכתפיים ומטה – חטובה, טבעית, עם רמז קטן למה שמסתתר מאחורי הבד הדק של בגד הגוף שלה.

"מה את חושבת?" שאלתי את עינב כשהראיתי לה את התמונות. היא שתקה לרגע, ואז אמרה: "הם נראים… בטוחים בעצמם. זה קצת מפחיד אותי, אבל גם מסקרן." בימים שלאחר מכן, השיחה בטלגרם הפכה ליותר אישית. אייל שאל עלינו, על הדינמיקה בזוגיות שלנו, על מה אנחנו מחפשים. "אני מרגיש שהאינטימיות קצת אבדה," כתבתי. "אני יודע שעינב אוהבת אותי, אבל אני מרגיש שהחיים הכבידו עלינו. אני רוצה להחזיר את התשוקה." "זה תהליך," ענה אייל. "מה שחשוב זה שאתם מוכנים לעבוד על זה יחד." טלי הייתה יותר ממוקדת בעינב. "איך את מרגישה עם כל זה? יש בך חשש?" "ברור," עינב ענתה. "זה רחוק מכל מה שהכרתי, אבל אני רוצה לנסות. אני רק לא יודעת איך זה יהיה." אחרי שבועות של התכתבויות, הגיע הזמן לקבוע מפגש. אייל הציע מקום ניטרלי – צימר מבודד בצפון. "זה מקום שקט ודיסקרטי," הוא כתב. "נוכל להתחיל בכמה שעות של שיחה, לראות איך אתם מרגישים. אין שום לחץ."

הנסיעה לצימר הייתה שקטה. עינב ישבה לצידי, אוחזת את הידיים שלה זו בזו, עיניה נשואות לחלון. ניסיתי לדבר איתה, לשבור את המתח, אבל היא רק הנהנה או ענתה בקצרה. "את בטוחה שאת רוצה את זה?" שאלתי כשכמעט הגענו. "אני לא יודעת," היא ענתה בכנות. "אבל אני כאן. אני סומכת עליך." כשנכנסנו לצימר, אייל וטלי כבר היו שם. הצימר היה מרוהט בפשטות, עם ספה גדולה במרכזו, שולחן עץ נמוך, וקנקן יין על השולחן. אייל קם לקראתנו, מושיט יד. "ברוכים הבאים," אמר, עם חיוך קטן ורגוע. טלי ניגשה לעינב, חייכה אליה בעדינות, ואמרה: "אני יודעת שזה לא קל, אבל אתם במקום בטוח. הכול יהיה בקצב שלכם." השיחה התחילה רגוע. דיברנו על החיים, על הילדים, על האתגרים בזוגיות. אייל היה הקול המוביל, שואל שאלות, משתף סיפורים משלו.
"גם לנו היו תקופות קשות," הוא אמר. "זה אף פעם לא פשוט, אבל לפעמים צריך לצאת מאזור הנוחות כדי לגלות דברים חדשים." טלי הייתה ממוקדת בעינב. היא התיישבה לצידה, מדברת בשקט. "אני יודעת שזה מרגיש מוזר. גם אני הייתי במקום הזה פעם. מה שחשוב זה להקשיב לעצמך, להבין מה נכון לך." היה רגע שבו עינב נראתה משוחררת יותר. היין עשה את שלו, והאווירה החלה להשתנות. צחוק קל פרץ כשאייל סיפר אנקדוטה על מפגש עבר, וטלי הניחה יד על זרועה של עינב, כאילו להזכיר לה שהיא לא לבד. האווירה בצימר נעשתה חמימה ואינטימית יותר. המילים שהוחלפו כבר לא היו רק שיחות רגילות; הן נשאו משקל אחר, נועז ומרומז, אך עדיין עדין ומכבד. טלי התקרבה לעינב, נוגעת קלות בזרועה, עיניה מביטות בעדינות בעיניה. "את יודעת," היא אמרה, "היופי שלך נמצא לא רק במה שרואים מבחוץ. זה מה שמרגישים, בעומק, מתחת לשכבות. אני יכולה לראות את זה." עינב הסמיקה מעט, עיניה מביטות לרגע ברצפה. היא לקחה נשימה עמוקה, ונראה שהיא מנסה לשחרר משהו שבתוכה. "הכול בסדר?" שאלתי, עיניי עליה. "כן," היא אמרה בשקט, כמעט בלחישה. "אני רק… לומדת להרפות."

אייל התיישב לצידי, נוכחותו רגועה אך בטוחה. "זה הרגעים האלה," הוא אמר, "שבהם אנשים מגלים את עצמם מחדש. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה." הוא הושיט יד ונגע קלות בכתפי, כאילו כדי להדגיש את מה שאמר. "אתה כאן כי אתה רוצה את הטוב ביותר עבורה, נכון?" "נכון," עניתי, קולי יציב אך רווי ברגש. "וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים גם." טלי הושיטה יד וליטפה בעדינות את שערה של עינב. "אם תסמכי עליי," היא אמרה ברכות, "אני אראה לך כמה דברים שלא ידעת על עצמך. דברים שיכולים לשחרר אותך." עינב נראתה מהססת, אך לא דחתה את המגע. היא הביטה בי, עיניה מחפשות אישור. "זה בסדר," אמרתי, מנסה לשדר ביטחון. טלי לקחה את ידה של עינב, מובילה אותה בעדינות לקצה הספה.

"רק נתחיל לאט," היא אמרה. "רק מה שמרגיש נוח." היא התיישבה לצידה, מצמצמת את המרחק ביניהן, והניחה יד נוספת על ברכה של עינב. "אני כאן בשבילך." בינתיים, אייל התקרב אליי, יושב קרוב אך שומר על גבול ברור. "לפעמים, לתת מקום לשחרור הזה הוא הדבר הכי חזק שגבר יכול לעשות," אמר. המגע בין טלי לעינב התפתח באיטיות. ליטוף על הכתף הפך לליטוף לאורך הזרוע, והיד שעל הברך של עינב נותרה שם, לא נעה, אך גם לא נתקלת בהתנגדות. עינב נשמה עמוקות, נראית כמו מישהי שלומדת לקבל את מה שקורה, להשתחרר מהפחדים שאחזו בה. "את כל כך יפה," אמרה טלי, קולה נמוך אך יציב. "את מרגישה את זה?" עינב השיבה במבט קצר אך מלא רגש. עינב ישבה על הספה, מעט קפואה. אפילו כשהחיוך שלה השתדל להיראות רגוע, היה אפשר להבחין באי-הנוחות שפעמה מתחת לפני השטח. הידיים שלה נחו על ברכיה, כאילו מגוננות עליה, והעיניים שלה קפצו מדי פעם לעברי, מחפשות עוגן. "הכול בסדר?" שאלתי שוב, מנסה לשבור את הקרח. "כן," היא ענתה בשקט, כמעט מכנית. אבל אני הכרתי את המבט הזה – מבט של מישהי שמרגישה שהיא לא במקום שלה.

טלי נראתה כאילו היא קולטת את כל זה. היא התקרבה מעט, בעדינות, ושמרה על מרחק בטוח. "אני מכירה את זה," אמרה בקול רך. "אני זוכרת איך הרגשתי בפעם הראשונה שלנו. לא ידעתי אם אני יפה מספיק, אם אני מתאימה. אבל את יודעת מה גיליתי?" עינב הביטה בה במבט חטוף, מסוקרנת אך עדיין מתוחה. "מה?" שאלה בשקט. "גיליתי שזה אף פעם לא באמת הגוף שלנו שמגביל אותנו," המשיכה טלי, מחייכת חיוך קטן. "זה מה שאנחנו מרגישות לגביו. היופי שאת רואה כשאת מסתכלת על עצמך במראה הוא רק קצה הקרחון של מה שאחרים רואים." עינב נשמה עמוק. "אני… אני פשוט לא מרגישה כמו שהרגשתי פעם," היא הודתה. "אחרי הלידות, הגוף שלי השתנה. אני יודעת שדוד עדיין רואה בי את מה שהוא ראה אז, אבל אני לא רואה את זה בעצמי." בינתיים, אייל הביט בי, כנראה מבחין במתח שעמד גם בי. "אתה מבין למה היא מרגישה ככה, נכון?" הוא שאל, קולו רגוע אך חד. "כן," עניתי. "אבל אני לא רואה את זה. בשבילי, היא עדיין האישה הכי יפה בעולם." "וזה נהדר," אמר אייל, "אבל אתה יודע, גם לך יש את שלך. איך אתה מרגיש עם עצמך?" לקח לי רגע לענות. "אני… אני יודע שאני לא בדיוק מה שהייתי פעם. תמיד הייתי קצת מלא, אבל השנים האחרונות… זה לא קל." אייל חייך חיוך קטן. "אתה לא לבד בזה. גם אני הייתי שם. זה לא קשור למה שאתה רואה מול המראה. זה קשור לאיך שאתה מרגיש מול עצמך, ומול אלה שאוהבים אותך."

טלי הניחה יד עדינה על כתפה של עינב, מבטה חם ומכיל. "תני לי להראות לך משהו," אמרה. עינב הביטה בה, מהססת. "מה?" "זה לא קשור למה שאת חושבת שאת אמורה להיות. זה קשור למה שאת באמת. תסתכלי בי," אמרה טלי, מצביעה על עצמה. "גם אני לא מושלמת. גם אני לא בגוף של דוגמנית. אבל זה לא מונע ממני להרגיש יפה, להרגיש רצויה. את יכולה להרגיש ככה גם." המילים של טלי השפיעו על עינב. ראיתי את זה במבט שלה, בדרך שבה האצבעות שלה נפתחו לאט מעל ברכיה, כאילו היא מתחילה להרפות. "אני פשוט לא יודעת איך להתחיל," לחשה. "את לא צריכה לדעת," ענתה טלי. "זה מתחיל ברגע שאת נותנת לעצמך להיות." גם עבורי, המילים של אייל נגעו בנקודה עמוקה. לא דיברתי על זה מעולם, אבל כל השנים שבהן נשאתי את המשקל העודף שלי, יחד עם הידיעה שאיבר המין שלי לא "עושה רושם" כמו של אחרים – כל זה השאיר בי צלקות. הרגשתי שאני חייב לפצות, תמיד להיות יותר, לתת יותר. "אתה לא צריך להיות מושלם," אמר אייל, כאילו קרא את מחשבותיי. "אתה רק צריך להיות נוכח. ברגע הזה, איתה." החדר היה מלא שקט, אבל השקט הזה לא היה ריק. הוא היה מלא ברגשות, במחשבות, בהתגברות על הקולות הפנימיים שהגבילו אותנו כל השנים.

"טלי," אמרה עינב פתאום, מבטה נחוש יותר. "אני מוכנה… לנסות." טלי חייכה לעינב חיוך קטן אך מלא חום. "את לא צריכה לדעת בדיוק מה לעשות," אמרה ברכות. "אני אדריך אותך. זה הכול להקשיב לעצמך." היא הניחה יד עדינה על ידה של עינב, מחכה לראות אם היא מושכת אותה לאחור. אבל עינב לא זזה. הידיים שלה נותרו פתוחות, רפויות יותר מאי פעם. "יש בך משהו מיוחד," אמרה טלי, לוחצת קלות על ידה של עינב. "אני רואה את זה. אני חושבת שגם את מתחילה לראות את זה." בינתיים, אייל התקרב אליי, יושב לצידי ברוגע. "לפעמים," הוא אמר בשקט, "הצעד הכי קשה הוא פשוט לתת לדברים לקרות. אתה כבר עשית את שלך. עכשיו זה הזמן לתת לה להוביל." "אני רק רוצה שהיא תרגיש בנוח," אמרתי, מבטי עוקב אחרי המגע העדין בין טלי לעינב. "וזה בדיוק מה שאתה עושה," ענה אייל. "להיות נוכח, לתמוך, לתת לה לדעת שאתה שם – זה מה שחשוב." טלי עברה בעדינות ללטף את כתפה של עינב. "אני יכולה?" שאלה ברוך. עינב הסתכלה עליה, ואז עליי, כאילו מחפשת אישור נוסף. הנהנתי בחיוך קטן. "זה בסדר," אמרתי, מנסה לשדר לה ביטחון. עינב נשמה עמוקות והנהנה. טלי חייכה, והחלה בתנועה עדינה, מלטפת את קו הכתף החשוף של עינב באצבעות קלות. "את מרגישה את זה?" שאלה טלי, קולה נמוך ומרגיע. "כן," לחשה עינב, עיניה עצומות למחצה.
אייל, שעד כה נשאר במרחק, פנה אליי. "יש משהו משחרר בלראות את זה קורה," אמר. "לדעת שהיא לומדת להרגיש שוב, להיפתח." "זה קשה," הודיתי. "אני מרגיש שאני צריך לעשות יותר." "לא עכשיו," אמר אייל. "עכשיו זה הרגע שלה. תן לה אותו."

טלי התקרבה מעט יותר לעינב, ידיה נעות באיטיות לאורך הזרועות שלה, מעניקות לה תחושה של ביטחון. עינב החלה להירגע, הגוף שלה נראה משוחרר יותר, כאילו שכבות של פחד החלו להתקלף. "יש משהו שאת רוצה לנסות?" שאלה טלי, קולה שקט כמעט כמו לחישה. עינב נשמה עמוק, פותחת את עיניה. "אני… אני חושבת שכן." זה היה הרגע שבו התחושה בחדר השתנתה. זה כבר לא היה רק שיחה, לא רק ניסיון להרגיש בנוח. זה היה מעבר אמיתי, רגע שבו המחסומים החלו להיסדק. טלי הניחה את ידה בעדינות על לחיה של עינב, מביטה בה במבט מלא חום. "תסמכי עליי," אמרה. בינתיים, אני ואייל צפינו מהצד. לא מתוך ריחוק, אלא מתוך הבנה שזה הרגע שלהן. "הכול מתחיל כאן," אמר אייל בשקט. "ברגעים האלה, שבהם אתה לומד לשחרר ולתת למישהו אחר להרגיש."

טלי המשיכה במגע העדין שלה, מעניקה לעינב את הזמן והמרחב להסתגל. היא זזה באיטיות, כמו מישהי שמבינה בדיוק איפה נמצאים הגבולות ומחכה להזמנה לחצות אותם. "את כל כך עדינה," היא לחשה, עיניה מתמקדות בעינב. "אבל אני מרגישה שיש בך כוח פנימי שמבקש לפרוץ." עינב לקחה נשימה עמוקה, כאילו המילים של טלי נגעו בדיוק בנקודה הנכונה. "אני לא יודעת איך לעשות את זה," היא אמרה בשקט. "את לא צריכה לדעת," טלי ענתה, לוחשת ממש ליד אוזנה. "פשוט תני לעצמך להיות." באותו רגע, אייל קם ממקומו וניגש לשולחן העץ שבצד. הוא לקח את קנקן היין ומזג עוד כוסות לכולנו. "לחיים," הוא אמר בחיוך קטן. "לחיים חדשים." הוא הושיט את הכוסות, אחת לכל אחד מאיתנו. עינב לקחה לגימה קטנה, ועיניה נראו רכות יותר, כאילו המתח בגופה התפוגג מעט. "טלי יודעת בדיוק מה היא עושה," אמר אייל, מבטו מופנה אליי. "אתה יכול לסמוך עליה." "אני יודע," אמרתי, למרות שחשתי את הדופק שלי פועם בעוצמה. טלי החלה להוביל את עינב למקום עמוק יותר של אינטימיות, מלטפת את קו הלסת שלה באצבעות עדינות. "את כל כך יפה," היא לחשה. "אני מקווה שאת מתחילה להרגיש את זה." עינב חייכה חיוך קטן, ביישני. "אני מתחילה… אולי." "זה תהליך," אמרה טלי. "כל צעד קטן הוא ניצחון."

אייל התיישב שוב לצידי, מניח יד קלה על כתפי. "זה הזמן שלך לתמוך בה," אמר. "להיות נוכח, לתת לה לדעת שאתה כאן." הנהנתי, מרגיש את המשמעות של המילים שלו. הסתכלתי על עינב, וראיתי אותה נפתחת לאט, מרשה לעצמה להרגיש. לאחר כמה רגעים, טלי שאלה: "רוצה שאמשיך, או שאת מעדיפה שנעצור כאן?" עינב חשבה לרגע, ואז הנהנה. "תמשיכי." טלי התחילה לחקור בעדינות רבה יותר, מלטפת את כתפיה של עינב, יורדת לאורך זרועותיה, נותנת לה להרגיש כל תנועה. "אתה רואה?" אמר אייל בשקט. "היא מתחילה להשתחרר."

זה היה הרגע שבו החלטתי להתקרב. "אני איתך," אמרתי לעינב, נוגע קלות בידה. היא הסתכלה עליי, והעיניים שלה אמרו הכול – שהיא סומכת עליי, שהיא מוכנה לצעוד קדימה. טלי התחילה בנשיקות רכות לאורך צווארה של עינב, תנועותיה מדודות אך מלאות ביטחון. היין כבר עשה את שלו, ונשימותיה הכבדות של עינב חשפו את ההתרגשות שגעשה בתוכה. טלי, במיומנות עדינה, הניחה את ידה על חזה של עינב, מלטפת אותו בעדינות מעל הבד, בעוד ידה השנייה גיששה בעדינות לעבר המפגש שבין ירכיה. עינב, בהיסוס אך מתוך שחרור הולך וגובר, פישקה מעט את רגליה, נותנת לטלי את האישור להמשיך. טלי חייכה קלות, כאילו מבינה את הרגע, ואז החליקה את ידה מתחת לשמלתה של עינב, חודרת מבעד לתחתון שנעשה רטוב יותר עם כל רגע שעבר.
הקולות בחדר הפכו אינטימיים יותר, כשטלי חקרה בעדינות את גופה של עינב, לוחשת לה מילים רכות של עידוד. אני, מהצד, מחזיק את ידה של עינב, מלטף אותה בעדינות, מרגיש את החום שעלה ממנה. מביט בה כמו שלא הבטתי בה שנים – כאילו מגלה מחדש את הצד הפראי והמוסתר שבה.

כשהרגע הגיע, טלי הביטה בעינב ושאלה ברכות: "את מוכנה שאמשיך? את יכולה לומר לי לא בכל רגע." עינב היססה לרגע, מבטה נע אלי כאילו מבקשת אישור, ואז חייכה קלות ואמרה, כמעט בלחישה: "כן."
טלי ירדה אליה באיטיות, תנועותיה מלאות ביטחון אך עדינות להפליא. נשימותיה של עינב הפכו למהירות יותר, עמוקות יותר, כשהיא נמסה למגע הרך אך המיומן. דוד אחז בידה, לוחש לה מילים של חיזוק, וראה את הרגע שבו גופה של עינב התעגל אחורה, נשימותיה הפכו לצעקות עונג, והיא שחררה זרם של רגשות והתרגשות, מציפה את הרגע ואת החדר כולו. אני לא חושב שאי פעם ראיתי את עינב ככה. השנים האחרונות כיבו בה משהו, או לפחות ככה זה הרגיש. תמיד חשבתי שאני מכיר כל פינה בגופה, כל תגובה שלה למגע שלי. אבל עכשיו, לראות אותה נפתחת ככה, רואה את עצמה בעיניים של מישהי אחרת – זה היה כמו לראות צד שלה שמעולם לא הכרתי. היא נשמה עמוק, כמעט מתנשפת, כשהידיים של טלי נעו על גופה. היד של עינב הייתה מונחת בשלי, אצבעותיה לופתות את ידי כאילו אני חבל ההצלה שלה, ואני ידעתי שאני חייב להחזיק אותה שם. אבל לא הצלחתי להתעלם מהתחושה שגדלה בי. לראות אותה ככה – חופשייה, משוחררת, נוגעת בפראיות שנקברה בתוכה כל כך הרבה זמן – עורר בי משהו שלא הרגשתי שנים. הדופק שלי הלם, הגוף שלי התעורר, כאילו אני עצמי חלק מהחוויה שלה.

טלי המשיכה, מלטפת את גופה של עינב כמו מישהי שיודעת בדיוק מה היא עושה. כשטלי החלה להפשיט אותה, עינב לא עצרה, לא היססה. היא הניחה לה, זרועה נחה על השולחן, ראשה נשען קלות לאחור. כשגופה של עינב נחשף, לא יכולתי שלא להתפעל מחדש. הגוף המלא שלה, שהיה תמיד כל כך יפה בעיניי, נראה עכשיו זוהר. ראיתי את טלי מתעכבת, מביטה בה במבט של הערצה טהורה. "את כל כך יפה," אמרה טלי, ואני יכולתי רק להסכים. כשטלי ירדה לאט על גופה של עינב, נושקת לירכיה באיטיות מתגרה, לא הצלחתי להוריד את העיניים מהן. הנשימות של עינב הפכו כבדות יותר, ואני הרגשתי את הלמות הלב שלי מקבילות לשלה. לא הייתי מסוגל לעצור את עצמי. התקרבתי מעט יותר, מבלי להפריע, רק כדי להרגיש שאני קרוב יותר. היד שלי נשארה על ידה של עינב, לוחצת אותה בעדינות. הרגע שבו עינב השמיעה את קולה, אותה אנחה שנבעה מעומק שלא שמעתי ממנה שנים, היה הרגע שבו הכול השתנה. הגב שלה התקמר, והידיים שלה התהדקו על שלי. ראיתי אותה נמסה לחלוטין לתוך הרגע, משוחררת מכל מחסום שאי פעם הכביד עליה. והתגובות שלה – ההשפרצה, ההרטבה, החום שעלה ממנה – היו עדות לכך שהיא חווה משהו עמוק, משהו שאני לא הצלחתי להעניק לה לבד. זה לא הכעיס אותי. זה מילא אותי בגאווה, בידיעה שהיא חזרה לגלות את עצמה.

כשזה נגמר, כשהגוף שלה נרגע ונשימותיה הפכו רגועות יותר, היא פתחה עיניים ופגשה את המבט שלי. לא הייתי צריך לומר דבר. היא ראתה הכול בעיניים שלי: את הגאווה, את האהבה, ואת העוררות שהציפה גם אותי. אחרי שעינב הגיעה לפורקן, היא נשענה לאחור, נשימותיה עדיין כבדות. הגוף שלה היה רפוי, אך עדיין רטט מהחוויה שעברה. "אני צריכה לשתות," היא אמרה בשקט, כמעט מתנשפת. קמתי לעזור לה, אבל טלי חייכה אליי ואמרה: "תן לי." היא הגישה לה כוס מים, מלטפת את ידה של עינב בחום. "את בסדר?" שאלה ברוך. עינב הנהנה, מבטה עדיין רווי בהתרגשות. אבל אז טלי שאלה, בחיוך קטן אך מכבד: "אכפת לכם אם גם אנחנו נתפשט?" לרגע, עינב היססה. המבט שלה עבר על כולנו – היא הבחינה שהיא היחידה שהייתה עירומה לחלוטין. היא הסתכלה עליי, ואני הרגשתי שאני חייב להרגיע אותה. "זה בסדר," אמרתי לה בשקט. "תני לזה לזרום." תוך רגעים, טלי החלה להוריד את בגדיה, כל תנועה שלה נראתה טבעית ובטוחה, בלי טיפת לחץ. היא חייכה אליי כשהתקרבה, ושאלה בקול רך: "אפשר?" "כן," עניתי, והלב שלי דפק בקצב מהיר. תוך כדי שהיא מתפשטת, היא עזרה לי להוריד את חולצתי, ואז את המכנסיים. במקביל, אייל החל לפתוח את חולצת הכפתורים שלו, חושף חזה רחב ושעיר. כשהוא הוריד את הג'ינס, איבר מין גדול, בגודל של כ-20 סנטימטרים, כבר החל להזדקף. מבטה של עינב ננעל עליו, והפנים שלה הסמיקו קלות. היא נראתה כאילו נלחמת בעצמה, נקרעת בין מבוכה לסקרנות. טלי, מנגד, נחשפה לאיבר שלי, שכבר היה בשיאו. אני ידעתי שהוא קטן יותר משל אייל – אולי חצי מהאורך, אבל עבה בהרבה. טלי הביטה בו בלי שיפוטיות, מבטה מלא כבוד. היא חייכה לעברי ושאלה בלחישה, "אפשר?" הנהנתי, ולפני שהספקתי לעכל את המתרחש, היא ירדה לאט על ברכיה, מתקרבת לאיבר שלי בעדינות אך בביטחון מוחלט.

התחושה הייתה בלתי נתפסת. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה מישהי נגעה בי ככה, בטח שלא עינב. כשהשפתיים של טלי עטפו אותי, הרגשתי שאני עף. היא הייתה מיומנת, פיה היה חם ורטוב, והתחושה הייתה יותר ממה שיכולתי להכיל. נשענתי לאחור, נאנח, ושמתי לב שעינב עדיין מרותקת לאייל. הוא נגע בעצמו באיטיות, מבטו עובר בין עינב לטלי, כאילו נהנה מהסיטואציה בשלמותה. טלי לא עצרה. היא בלעה את כולו – וזה לא היה קשה במיוחד בגלל הגודל – אך המיומנות שלה הייתה משהו שלא חוויתי מעולם. ניסיתי להחזיק מעמד, אבל הרגשתי את הסוף מתקרב. "אני עומד…" ניסיתי להתריע, אבל היא לא הפסיקה. היא הגבירה את הקצב, והתחושה הפכה לאינטנסיבית יותר. ואז זה קרה. שחררתי לתוכה, והיא המשיכה, לוקחת הכול, שותה כל טיפה בלי להחמיץ דבר. כשסיימה, היא חייכה אליי, עלתה חזרה ונשקה לשפתיי. "טוב שאכלת מנגו," היא לחשה בחיוך שובב וקורץ. רק אז שמתי לב שעינב ואייל כבר עברו למיטה. הם היו קרובים, גופם העירום נצמד בליטופים עדינים, כאילו העולם סביבם נעלם. טלי הסתובבה אליי, עיניה רכות ומזמינות. "אנחנו מחכים לך," אמרה, צוחקת קלות. "אני… אני לא יודע אם אני מסוגל," אמרתי, עדיין מנסה להתאושש. טלי הניחה יד על כתפי. "הערב רק התחיל. תתמקד בעינב, היא צריכה אותך עכשיו, כמו שמעולם לא הייתה צריכה."

התבוננתי בעינב ובאייל על המיטה. גופה של עינב עדיין היה דרוך, אך התמסר בהדרגה לליטופיו של אייל. הוא נגע בה בכבוד, באיטיות, כאילו קורא את גבולותיה דרך כל מגע. אני מכיר אותה, ידעתי שהיא עוד מתרגלת, אבל היא לא עצרה אותו. מנגד, טלי עמדה קרוב אליי, גופה העירום כמו פסל חי, והניחה יד על כתפי. "דוד," היא אמרה ברכות, "זה הזמן שלך להיות איתה. היא זקוקה לנוכחות שלך." נשענתי קדימה, מנסה להסדיר את הנשימה. "אני רוצה שהיא תרגיש בטוחה," אמרתי, מלטף את שיערה של טלי לרגע. "וזה בדיוק מה שאתה עושה," היא ענתה בחיוך, ואז משכה בעדינות את ידי, מובילה אותי לעבר המיטה. על המיטה, עינב הסתכלה עליי, מבטה היה מעורב – בין מבוכה לבין התרגשות. התקרבתי אליה, נוגע בעדינות בידה. "אני כאן," לחשתי לה. אייל נסוג מעט, נותן לה את המרחב הדרוש. הוא הניח יד על כתפי ואמר: "תהיה איתה. זה הרגע שלה ושלך." עינב חייכה קלות, אבל ראיתי את הסומק בלחייה, את החשש שעוד קיים. התיישבתי לצידה, נוגע בקו הלסת שלה, לוחש לה: "את כל כך יפה. אני אוהב אותך." היא עצמה עיניים, כאילו המילים שלי נגעו במשהו עמוק בתוכה. ואז היא הניחה את ידה על שלי, מושכת אותי קרוב יותר. טלי, שעמדה לידנו, הצטרפה ברכות. היא הניחה יד על כתפה של עינב, ואז על ידי, כאילו קושרת אותנו יחד. "תנו לי להראות לכם משהו," היא לחשה, עיניה מלאות חום. היא התקרבה, גופה נוגע בגופי ובעינב באותו זמן, ונשקה בעדינות לשפתיה של עינב. תחילה ראיתי את ההיסוס בעינב, אבל אז היא נמסה לתוך הנשיקה, עיניה עצומות וגופה מתמסר. הרגשתי איך הלב שלי פועם בעוצמה. לראות אותה ככה, משוחררת, מלאת חיים – זה היה מחזה שחלמתי עליו. כשהן המשיכו, טלי שלחה יד לכיווני, מזמינה אותי להתקרב. "אל תישאר מאחור," היא אמרה בחיוך שובב. לאט לאט, התנועה הפכה זורמת יותר. אייל הצטרף ברוך, מניח יד על ירכה של טלי, מלטף אותה בעדינות. עינב, שהייתה במרכז, החלה להתמסר לתחושות. היא פנתה אליי, נוגעת בלחיי, ואמרה בקול שקט: "תישאר איתי."

התחושה בחדר הייתה עוצמתית. לא היה מדובר רק במגע, אלא בחיבור עמוק שעטף את כולנו. הרגשתי איך כל מחסום, כל מחיצה שהייתה בין עינב לביני, מתחילה להתמוסס. טלי ואייל המשיכו להוביל, אך תמיד עם הקשבה. כל תנועה, כל מגע, נבנו בצורה מדודה, כך שכל אחד מאיתנו הרגיש חלק ממשהו גדול יותר. טלי התקרבה לאייל, גופה נע ברכות לידו, והניחה את ידה על איברו. הוא היה מרשים, גדול ורחב, והיא אחזה בו במיומנות שהראתה עד כמה היא מכירה אותו. המבט של עינב עבר ביניהם, ואני ראיתי את הסקרנות שלה מתערבבת עם רגש שלא הצלחתי לזהות בדיוק – אולי התרגשות, אולי פליאה. אייל החל לנשק את עינב באיטיות, מניח את שפתיו על צווארה, יורד לאט לאורך החזה שלה. הידיים שלו עטפו את גופה ברכות, והוא ידע בדיוק איך לגעת בה מבלי להכביד. עינב אחזה ביד שלי, והרגשתי את האצבעות שלה לוחצות חזק, כאילו היא מחזיקה בי כדי לא לאבד את עצמה ברגע הזה. בינתיים, טלי ירדה על ברכיה ליד אייל, שפתיה עוטפות את איברו בתנועה מיומנת. היא הרימה את מבטה לרגע, כאילו רוצה להראות לעינב – ואולי גם לי – כמה היא שולטת במצב. ראיתי את עינב משתנה לנגד עיניי. היא כמעט גמרה כשהמגע של אייל הפך אינטנסיבי יותר, אך הוא עצר בדיוק בזמן, משאיר אותה על הקצה, רועדת מעונג. במקביל, טלי פנתה אליי, גופה על ארבע, חשוף לגמרי ומזמין. "זה הזמן שלך," היא אמרה, עיניה מלאות ביטחון. לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי. הקונדום היה הדוק מדי, לא נוח, אבל עינב חייכה אליי, עיניה קורנות. "אני איתך," היא אמרה, מלטפת בעדינות את גבי ועוזרת לי.

כשנכנסתי אל טלי, התחושה הייתה בלתי ניתנת לתיאור. היא התאימה את עצמה אליי באופן מושלם, תנועותיה הרמוניות ומלאות ביטחון. באותו זמן, עינב התקרבה, ידיה נוגעות בעדינות באשכיי, בדיוק כפי שהיא יודעת שאני אוהב. "אני יודעת מה יעשה לך טוב," היא לחשה לפתע, ידה גולשת לאט לעבר פי הטבעת שלי. הרגשתי את הלחץ העדין שלה, את המיומנות שבה היא ניגשה אליי. זה היה חדש, אבל לא מפחיד. היא המשיכה לחדור באיטיות, לוחצת בעדינות בדיוק במקום הנכון, והתחושה הייתה עוצמתית יותר ממה שדמיינתי. "אתה אוהב את זה," היא לחשה, ואני רק הנהנתי, מרגיש איך גופי מתמסר. במקביל, טלי הגבירה את תנועותיה, גופה נע בקצב מושלם. אייל הביט בנו מהצד, מחייך לעצמו, אבל שומר על תשומת לב לעינב. כשהשיא שלי הגיע, זה היה בלתי נשלט. "אני גומר," אמרתי, ועינב חייכה. "אני איתך," היא לחשה. התחושה הייתה עוצמתית, משחררת. גל של חום ופרץ של עונג עברו בגופי, כאילו כל מה שהיה בי עד כה השתחרר בבת אחת. אחרי שהכול נגמר, עינב נגעה בלחיי, מבטה מלא אהבה. "ידעתי שזה מה שאתה צריך," היא אמרה בשקט. טלי ואייל חייכו לעברנו, ואייל אמר: "זו רק ההתחלה"

נותרתי לשבת, עדיין מנסה להסדיר את נשימותיי. טלי ליטפה בעדינות את כתפי ונשקה לי על הלחי. "עשית עבודה מצוינת," היא אמרה בחיוך שובב, ואז חזרה לכיוון המיטה, שם עינב ואייל היו שקועים לחלוטין זה בזה. עינב נראתה רגועה יותר, אך גם נרגשת בצורה שלא ראיתי אצלה שנים. אייל התקרב אליה, מלטף בעדינות את פניה, והיא הסתכלה עליו, עיניה מלאות אמון והיסוס גם יחד.

"הכול בסדר?" הוא שאל ברכות, וקולו השקט גרם לה להנהן באיטיות. "אני רוצה לנסות," היא לחשה, קולה כמעט בלתי נשמע. אייל חייך, מבטו בטוח אך מלא רוך. הוא לא מיהר. הוא הניח את ידיו על מותניה החשופות, נוגע בה בקצה האצבעות, מלטף לאט את קו ירכיה ואז עולה שוב אל גבה. אני, בינתיים, ישבתי מהצד, מתבונן בהם, ולא יכולתי להתעלם מהתחושה המורכבת שהתגברה בתוכי. מצד אחד, זה היה מוזר לראות אותה עם גבר אחר, אבל מצד שני – לראות אותה משוחררת ככה, מתמסרת לרגע, היה מעורר באופן שלא ציפיתי. אייל החל לנשק אותה באיטיות, משאיר את שפתיו לאורך צווארה ויורד אל כתפה. עינב נשמה עמוקות, עיניה עצומות למחצה. הוא הניח יד עדינה על גבה, מושך אותה אליו קרוב יותר. טלי ניגשה אליי והתיישבה לצידי. "היא במקום טוב," היא לחשה, מבטה עוקב אחרי התנועות שלהם. "אתה עושה את הדבר הנכון בלתת לה את זה." "אני רק רוצה שהיא תהיה מאושרת," אמרתי בשקט. המגע בין אייל לעינב התפתח באיטיות. הוא המשיך ללטף את ירכיה החשופות, מעביר את ידיו ברכות לאורך עורה. עינב הרימה את ידה ואחזה בידו, כאילו מזמינה אותו להמשיך. "את רוצה שאמשיך?" הוא שאל בשקט. עינב פתחה את עיניה לרגע, הביטה בי מהצד, כאילו מבקשת אישור נוסף. חייכתי אליה, מנסה לשדר לה ביטחון. אייל התקרב עוד יותר, מלטף את גופה באיטיות. הוא עצר לרגע, מתבונן בה, ואז אמר: "את יפהפייה." עינב חייכה חיוך קטן, נבוך אך מלא הוקרה. הוא נשכב לצידה, מנשק אותה לאורך גופה החשוף, ובאותה נשימה שאל: "זה טוב לך?" "כן," היא לחשה, קולה רועד קלות. אני נשארתי קרוב, צופה במתרחש. טלי נעמדה מאחוריי, עיניה נעות בין שנינו. "תן לה להוביל," היא לחשה.

אייל ניגש לשולחן, לוקח קונדום ומלביש אותו במיומנות. הוא חזר אל עינב, שהתמקמה בנוחות על המיטה. כשאייל חדר אליה, זה היה באיטיות ובתשומת לב. עינב נשמה בכבדות, נאנחת בעדינות. "זה טוב?" הוא שאל שוב, מבטו מתמקד בעיניה. "כן," היא ענתה, וקולה נשמע רגוע יותר. התנועות שלהם היו רכות בתחילה, אך הפכו אינטנסיביות יותר ככל שעינב הרגישה בנוח. טלי חזרה לשבת לצידי, לוחשת לי: "אתה רואה איך היא זורחת?" הנהנתי, מביט בעינב, והלב שלי דפק בחוזקה. הקולות בחדר הפכו עמוקים ומלאי עוצמה. הנשימות הכבדות, תנועות הגוף, והחום שעטף אותנו יצרו תחושה של שחרור מוחלט. כשאייל החל לנוע עם עינב, החדר כולו התמלא באנרגיה אחרת – עמוקה, מחוברת. הוא היה קשוב לכל תנועה שלה, לכל נשימה ולכל מבט. הם התחילו לאט, בתנועות רכות, אך ככל שעינב התמסרה, הקצב השתנה בהדרגה. אני ישבתי קרוב, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. טלי הייתה לידי, נוגעת בעדינות בכתפי. "תראה כמה היא משוחררת עכשיו," היא לחשה לי, קולה מלא רוך. "אני יודע," עניתי בשקט, אבל הלב שלי דפק בעוצמה. לראות אותה ככה – מתמסרת, בוטחת – היה משהו שלא דמיינתי שנחווה יחד.

אייל עצר לרגע, מתבונן בעיניה של עינב. "איך את מרגישה?" הוא שאל. "זה טוב," היא לחשה, עיניה עצומות למחצה. "אני רוצה לנסות משהו," הוא אמר, ותוך כדי, בעדינות, סובב אותה כך שהייתה על ברכיה, נשענת על המיטה. טלי נגעה בירכי, מזמינה אותי להתרכז בה. "בוא," היא לחשה, מובילה אותי אליה. היא ידעה שאני עדיין מהוסס, ועדיין מוצף מהחוויה שלי. היא נעמדה על ברכיה לצידי, ליטפה את גבי ואמרה: "תן לעצמך להיות כאן. הכול בסדר." אייל התחיל לנוע שוב, כשהוא מחזיק את מותניה של עינב בידיים בטוחות אך עדינות. הוא שמר על קצב קבוע, והקולות של עינב הפכו עמוקים יותר, מלאים יותר. אני ראיתי איך הגוף שלה מגיב, איך היא מתמסרת לרגע בצורה שלא הכרתי. זה לא היה רק פיזי – זה היה שחרור מוחלט. טלי התקרבה אליי, לוחשת לי: "אתה רוצה להיות איתה?" "כן," עניתי, אבל הרגשתי את המתח בגופי. "זו לא תחרות," היא אמרה, קולה שקט ומכיל. "זה החיבור שלכם." היא נגעה בפניי, מביטה בי, ואז נשקה לשפתיי ברכות. "אתה חלק מזה," היא לחשה. אייל המשיך, משנה זוויות, מחזיק בעינב כך שהייתה על צידה, ואז שוכבת על גבה, מלטף את פניה בין תנועותיו. עינב נשמה בכבדות, ראשה נזרק אחורה, והיא נראתה כמו מישהי שחווה משהו עמוק בהרבה מסתם עונג פיזי. טלי, בינתיים, ירדה על ברכיה לידי, מניחה את שפתיה על ירכי, לוחשת לי מילים מרגיעות תוך כדי שהיא מלטפת אותי בעדינות. "תן לעצמך להשתחרר," היא אמרה, ואז החלה לנוע בתנועות מדודות. התחושה הייתה עוצמתית, אבל מה שהעצים אותה יותר היה המבט ששלחתי לעינב – לראות אותה ככה, לחוות את כל זה איתה, היה משהו שונה לחלוטין מכל מה שדמיינתי.

אייל עצר לרגע, מתבונן בעינב, ואז אמר: "אני רוצה שתובילי עכשיו." הוא נשכב לאחור, מושך אותה מעליו. עינב טיפסה עליו, נעה בהיסוס קל, אבל כשהתחילה לזוז, אפשר היה לראות שהיא מוצאת את הביטחון שלה. אני, מהצד, החזקתי את ידה של טלי, והיא חייכה אליי, נותנת לי להרגיש שאני בדיוק במקום שבו אני צריך להיות. החדר התמלא בקולות – תנועות הגוף, הנשימות, והאנחות של כולנו השתלבו למשהו גדול יותר. עינב התיישבה על אייל, פניה מלאות התרגשות ועונג. היא נראתה שונה – בטוחה בעצמה יותר, זוהרת בדרך שלא ראיתי שנים. אייל אחז במותניה, מוביל אותה באיטיות, אך כשהיא התחילה לזוז, אפשר היה לראות שהיא לוקחת את השליטה. אייל היה שקט, נושם בכבדות, והחזיק בברכיה של עינב. "בואי," הוא אמר בקול נמוך, מושך אותה מעט קדימה. הוא העביר אותה בעדינות לתנוחת צפרדע – גופה היה זקוף, ואייל החזיק אותה ביציבות מושלמת. זו הייתה זווית שהעצימה את הקשר ביניהם, והעוצמות בחדר עלו מדרגה. היא החלה לנוע בקצב שלה, אבל אייל הגביר את התנועה, ידיו מחזיקות בברכיה ומניעות אותה בצורה שקשה להסיר ממנה את העיניים.

טלי, בינתיים, התקרבה אליי, עיניה מחייכות. היא ליטפה את זרועי, ואז העבירה את ידה במורד גופי, עד שהגיעה לאיברי. "אתה אוהב את זה" היא לחשה. "אני לא מאמין," אמרתי בשקט, עדיין משתאה מול מה שראיתי. טלי חייכה ונשקה לצווארי בעדינות. "אייל יודע לשלוט," היא אמרה. "הוא יודע מתי לדחוף ומתי להחזיק. אל תדאג, זה עוד לא הסוף." אני הרגשתי איך גופי מגיב שוב, מתעורר לחיים. טלי ידעה בדיוק מה לעשות – היא ליטפה אותי בתנועות רכות, תוך כדי שהיא צופה איתי במה שמתרחש על המיטה. עינב החלה להשמיע קולות עמוקים יותר, גופה נעצר מדי פעם בתנועות לא רצוניות. היא החזיקה בכתפיו של אייל, ראשה נזרק לאחור, וראיתי איך גופה רועד. "אייל…" היא לחשה, כמעט בלי נשימה. "אני… אני גומרת שוב." אבל הפעם היא לא עצרה. היא המשיכה לנוע, גופה משוחרר לגמרי. אייל, שעד כה נראה שולט לחלוטין, חייך אליה, ידיו תומכות בה, והקצב רק התגבר. "טוב לך?" הוא שאל אותה, קולו נמוך אך מלא רוך. "כן," היא ענתה בקול רועד. "אל תפסיק."

אני, בינתיים, התקשיתי להסיר את העיניים מהסצנה. טלי המשיכה לעורר אותי, ידיה נעו בקצב מושלם, אבל מה שבאמת גרם לי להתעורר מחדש היה לראות את עינב – לראות אותה משוחררת, עוצמתית, ורוצה עוד. אייל עצר לרגע, נשם עמוקות, ואז הביט בה בעיניים ממוקדות. "את רוצה לנסות משהו חדש?" הוא שאל בשקט. עינב, עדיין רועדת מתשוקה, הנהנה בלי להסס. החדר השתתק לרגע, כאילו כולנו מחכים לראות מה יקרה. אייל הסתכל לעברי, כאילו מבקש ממני להישאר מעורב, אייל השכיב את עינב על הגב, פניו רכות אך מלאות ביטחון. "אני רוצה לנסות משהו חדש," הוא אמר בקול נמוך אך מכבד. "אם זה לא נוח לך, תאמרי לי לעצור." עינב הביטה בו, נשמה עמוק, ואז הפנתה מבטה אליי. עמדתי מעליה, מביט בה בעיניים מלאות התרגשות ותמיכה. היא הניחה את ידה על ירכי, קרבה את פיה אליי והתחילה למצוץ, לאט אך בביטחון הולך וגובר. טלי נעמדה לצידה ולחשה לה: "את מדהימה. אבל תזכרי, אם זה מרגיש לא נכון, את תמיד יכולה להפסיק." עינב עצרה לרגע, הביטה בטלי, ואז חייכה חיוך קטן אך נחוש. "אני רוצה להמשיך," היא אמרה בקול שקט אך מלא עוצמה.

אייל לקח מעט שמן עיסוי שהיה מוכן ליד המיטה. הוא הניח את ידו על ירכיה של עינב והחל לעסות בעדינות את פי הטבעת שלה, נותן לה זמן להסתגל לתחושה החדשה. עינב נאנחה, פיה עדיין סביב איברי, ואני הרגשתי את התרגשותה גוברת. המראה שלה – מתמסרת, משוחררת – גרם לי להרגיש חי כמו שלא הרגשתי שנים. "את אלופה," לחשה טלי באוזנה, מלטפת את שיערה ואת שדיה הגדולים, מנשקת אותה בעדינות על צווארה. אייל הוסיף אצבע אחת, ואז שתיים, תנועותיו עדינות אך מיומנות. "זה טוב?" הוא שאל, ועינב הנהנה, פיה מלא אך עיניה משדרות שהיא איתו לחלוטין. אני עמדתי שם, מעליה, מביט איך עינב נפתחת לעולם חדש. אף פעם לא ראיתי אותה ככה – כל כך חופשייה, כל כך בטוחה בעצמה. כשהפה שלה עטף אותי, הרגשתי שאני מתעורר מחדש. זה היה כאילו הפראיות שלה, שחשבתי שנעלמה מזמן, התעוררה מתחת לפני השטח. ואז הגיע הרגע שבו אייל התחיל לעסות את פי הטבעת שלה. יכולתי לראות איך היא מתמודדת עם התחושה החדשה. עיניה נפערו לרגע, ואני כמעט ציפיתי שהיא תעצור אותו, אבל היא לא. במקום זאת, היא התמסרה. זה היה ברור שהיא מתמודדת עם משהו – אולי הפתעה, אולי קצת חשש – אבל גם החלטה מודעת להמשיך. אני הכרתי את המבט הזה שלה. זה היה המבט של מישהי שמנסה לפרוץ גבולות, של מישהי שרוצה לבדוק מה היא מסוגלת לעשות. והיא הצליחה. כל תנועה שלה, כל קול שנפלט ממנה, גרם לי להרגיש גאווה. גאווה בה, במה שהיא מוכנה לנסות, ובזה שהיא סומכת עליי מספיק כדי להיות כאן, איתי, מול אחרים. אבל זה היה גם הרבה מעבר לזה. זה לא היה רק עליה. זה היה עלינו. על איך שהיא הזכירה לי את מה שיכול להיות בינינו.

כשהיא שחררה אותי מפיה והתחילה לרעוד מתחת לידיו של אייל, זה היה כאילו אני חווה איתה את העונג הזה. היא השפריצה עליו, וזה לא היה רק פיזי – זה היה שחרור מוחלט. שנים של עייפות, של שגרה, של מחסומים, כולן נעלמו באותו רגע. "טוב לך?" שאלתי אותה, למרות שידעתי את התשובה. היא חייכה קלות, עיניה עדיין עצומות למחצה, וענתה בשקט: "מאוד." טלי התקרבה אליה, נישקה אותה בעדינות על המצח, ואז לחשה לה: "את מדהימה. את יודעת את זה, נכון?" עינב פתחה את עיניה והביטה בה, ואז בי. "אני חושבת שכן," היא אמרה. הרגע הזה, לראות אותה ככה – חזקה, משוחררת, בוטחת – היה משהו שלא ציפיתי לו. תמיד ידעתי שהיא מיוחדת, אבל לראות אותה זורחת ככה היה כמו לראות אותה בפעם הראשונה.

אבל זה לא נגמר כאן. אייל הביט בה, מחייך, ואז שאל: "רוצה להמשיך? אני מוכן לנסות משהו נוסף, אבל רק אם את מרגישה בנוח." עינב הסתכלה עליי. אני ידעתי מה היא מחפשת במבט הזה. היא רצתה לדעת שאני איתה, שאני לא רק תומך, אלא גאה בה. "הכול טוב," אמרתי לה בשקט, מניח את ידי על לחייה. היא הנהנה, ואז פנתה לאייל. "כן," היא אמרה בקול יציב יותר. מעולם לא דמיינתי את עינב ככה. לראות אותה משוחררת ומלאת ביטחון היה כמו לצפות בגרסה חדשה שלה – אישה שאני מכיר אבל גם מגלה מחדש אני מביט בה עכשיו, והיא נראית כמו אישה חדשה, משוחררת, מלאה בביטחון עצמי שלא ראיתי ממנה שנים. אני מלא תודה על כך שהחלטנו להיפגש עם אייל וטלי. זה לא רק שהם שותפים לחוויה – הם אנשים שיודעים בדיוק איך ליצור מרחב שבו אנחנו יכולים לפרוץ גבולות ולגלות את עצמנו מחדש.

טלי התקרבה לעינב, נשקה בעדינות לצווארה, ואז ירדה אל שדיה. המגע שלה היה רך ומחושב, אבל מלא תשוקה. עינב, שהייתה רגילה להיסוס, התמסרה במהירות. היא התחילה לגעת בטלי, מהוססת בתחילה, ואז בביטחון הולך וגובר. אני עמדתי בצד, איברי עדיין זקור ורטוב מהמגע של עינב קודם לכן. כל רגע שחלף מילא אותי בעוד התרגשות. נהניתי מכל שנייה, אבל הרגשתי שאני רחוק מסיפוק – זה היה עונג מסוג אחר, עונג של לראות את עינב מגלה את עצמה. אייל עבר לטפל בטלי, ידיו מלטפות את גופה בתשומת לב שגרמה לה לגנוח קלות. כשראה שטלי מתמסרת, הוא התחיל לחדור אליה באצבעותיו, תנועותיו מדויקות. הקולות של טלי התגברו, ואז הגיעו לצעקות. היא הייתה כל כך רועדת, שכולם בחדר יכלו להרגיש את העוצמה שלה. עינב צחקה קלות, עדיין מתנשמת, כשהביטה בה. "אני מקנאה בך," אמרה טלי, מחייכת בעייפות. "אני לא מצליחה להשפריץ כמוך, ואני כל כך רוצה." טלי לא לקחה הרבה זמן להתאושש. היא לקחה את עינב והעבירה אותה לתנוחת כלב, ואז לחשה לי, "תראה איך היא פורחת." אייל ניגש לעינב, ואיברו המרשים עמד מול פניה. היא הביטה בו, ואז בי, כאילו מבקשת אישור. חייכתי אליה קלות, והיא התחילה למצוץ לו, התנועות שלה רכות ומלאות תשוקה, כמו שמעולם לא ראיתי אותה עושה קודם לכן.

טלי ניגשה אליי ולחשה לי: "דוד, החדירה האנאלית הראשונה צריכה להיות שלך." היא משחה שמן עיסוי על ישבנה של עינב ולחשה לה מילים מרגיעות. "אם תרגישי שזה לא נכון, תגידי לנו." "את מוכנה?" שאלתי את עינב בעדינות. "כן," היא ענתה, פיה עדיין סביב איברו של אייל. טלי עזרה לכוון אותי, מפשקת את ישבנה של עינב בעדינות. אני נכנסתי לאט, מרגיש את השרירים שלה מגיבים לכל תנועה שלי. זה היה הדוק, חדש, אבל עינב המשיכה, נאנחת קלות, והנהנה שאמשיך. "טוב לך?" לחשה טלי לעינב, מלטפת את שיערה. "כן," ענתה עינב, קולה מעט רועד. סנטימטר אחרי סנטימטר, הרגשתי איך הגוף שלה מתרגל לנוכחות שלי. השרירים שלה התכווצו סביבי, ואני ידעתי שאני נכנס למקום שמעולם לא היינו בו יחד. אייל עצר לרגע, משך את איברו מפיה של עינב, ואז חזר אל טלי. הוא העביר אותה לתנוחת על ארבע, חודר אליה מאחור. עכשיו, אני בתוכה, והוא בתוכה – הסנכרון בין כולנו הרגיש מושלם. עינב הייתה הראשונה לגמור. גופה רעד, ואני הרגשתי את השרירים שלה מתכווצים סביבי, לוחצים עליי בעוצמה שהובילה גם אותי לשיא. כששחררתי, זה היה כמו גל עצום ששחרר את כל המתח שהצטבר בי במשך שנים. הזרע שלי מילא את ישבנה של עינב שהשפריצה מהכוס. לאחר שהוצאתי אותו היא גם טפטפה את הזרע מהישבן, זה היה אחד הדברים היפים שראיתי.

כשסיימנו, נשכבנו יחד, צוחקים ונושמים עמוק. טלי שעדיין נהנית מהחדירה של אייל , תמיד ישירה, הביטה באיברי הזקור עדיין ואמרה בחיוך: "אתה, דוד, לא יודע שובע." עינב הסתכלה עליי, חצי מחייכת, ואמרה: "אני גמרתי להערב. אבל אם אתה רוצה להמשיך, אתה מוזמן." טלי קלטה את הסיטואציה, צחקה ואמרה: "דוד, נראה שהגיע הזמן שתצטרף אליי." היא עלתה על אייל, יושבת עליו כשהוא שוכב על גבו וחודר לישבנה, ופנתה אליי, פותחת את רגליה. "בוא, תצטרף." עינב לקחה קונדום, מלבישה אותי בזהירות, ואז מחייכת בעידוד. "תיהנה," היא לחשה. כשנכנסתי אליה, זה היה כמו חלק נוסף בפאזל שהושלם. אני ואייל נעים בתיאום, והקולות של טלי מילאו את החדר. אני מלמעלה מפעיל את כובד משקלי ואייל מלמטה עם גופו השרירי והחסון מחדיר את איברו המרשים. לא עבר זמן רב וטלי הגיע לאורגזמה , היא צעקה מאושר, לשמוע אותה כך גרם לי להשפריץ לקונדום. אייל ממשיך להיכנס בישבנה של טלי עד שגמר עמוק בפנים – זה היה מדהים לראות את האיבר הגדול יוצא מישבנה של טלי נוטף זרע.

עמדתי בצד, מביט בעינב בתדהמה ובגאווה שלא הצלחתי להסתיר. היא נשכבה על המיטה, עדיין רועדת אחרי שגמרה, מבטה מרוכז בתקרה אך עיניה קורנות מאור שלא ראיתי בה שנים. טלי ניגשה אליה, התיישבה לצידה וליטפה בעדינות את שיערה. "את משהו מיוחד," היא אמרה לה בשקט. "אני מקנאה בך. לא כולם מסוגלים להשתחרר ככה." עינב חייכה, עדיין מתנשמת, והביטה בי, ואז בטלי. "אני… אני לא יודעת איך להודות לכם," היא לחשה. "טלי צודקת," אמר אייל שעמד בצד, עדיין עירום אך מלא ביטחון ורוגע. "את מדהימה. זה כל כך ברור עכשיו – את רק היית צריכה את המקום הנכון לפרוח." אני לא יכולתי להתאפק יותר. התקרבתי אל עינב, התיישבתי לצידה, ואחזתי בידה. "את יודעת כמה אני גאה בך?" אמרתי לה, קולי שקט אבל מלא רגש. "לא ידעתי שאפשר לאהוב אותך יותר ממה שאהבתי עד עכשיו, אבל את הראית לי כמה עוד אפשר." היא הביטה בי בעיניים נוצצות ודמעה אחת נשרה על לחייה. "דוד, כל זה… זה היה לא רק בשבילך. זה היה גם בשבילי. שנים פחדתי להרגיש. פחדתי שתראה בי משהו שלא אהבת. אבל הערב, עם טלי ואייל, הבנתי שיכולתי פשוט לסמוך עליך – עלינו."

אייל וטלי התיישבו יחד בקצה המיטה, שותקים לכמה רגעים, אבל חיוך קל נח על פניהם. "אתם זוג מדהים," אמרה טלי. "אני חושבת שלמדנו לא פחות מכם הערב." אייל הוסיף: "הדרך שבה תמכתם אחד בשני, במיוחד אתה, דוד, זו דוגמה מושלמת למה שזוגיות יכולה להיות. אני שמח שיכולנו להיות חלק מהרגע הזה שלכם." אחרי כמה רגעים של שקט נעים, טלי קמה, משכה את אייל לקום גם הוא. "אנחנו נשאיר אתכם לכמה רגעים," היא אמרה בחיוך. "נלך לשתות משהו במטבח. קחו את הזמן שלכם."
כשעזבו, עינב התגלגלה לעברי, מניחה את ראשה על חזי. "אתה חושב שעשינו את הדבר הנכון?" חייכתי ונשקתי למצחה. "אני חושב שעשינו את הדבר הכי נכון בשבילנו. בשבילך, בשבילי, בשביל מה שאנחנו יכולים להיות יחד." אחרי כמה דקות, טלי ואייל חזרו לחדר, בידיהם כוסות יין. "שתייה אחרונה לסיום מושלם," אמרה טלי בחיוך רחב. הרמנו כוסית יחד, ואייל הציע טוסט: "לחופש. לשחרור. לאומץ להיות עצמכם – זה הדבר הכי חשוב."

כששכבנו על המיטה אחרי שהכול נגמר, גופנו עייף אבל לבנו מלא, עינב הסתכלה עליי ואמרה: "תודה לך, דוד. על זה שלא ויתרת עליי, שלא הפסקת להאמין שאני יכולה להיות יותר."
"תודה לך," אמרתי לה. "על זה שהראית לי כמה אני יכול לאהוב אותך מחדש."