יום הטיסה חזרה לתל אביב היום בלילה.
“סליחה אדוני אפשר להתחלף איתך במושב?” אני מחכה שאסף ירים את עיניו ויקבל את ההלם של חייו.
יום הנחיתה שלי בניו יורק אתמול בבוקר.
אני מגיעה לשדה התעופה ואוחזת בי בפעם הראשונה התרגשות מטורפת שלא ידעתי כמותה שנים.
“מה עשיתי?” אני עומדת באמצע ההמולה של אחד משדות התעופה הכי עמוסים בעולם. אם מישהו היה מספר לי לפני חודש שאני אעמוד עם כרטיס טיסה הלוך חזור לניו יורק בהפרש של יומיים, הייתי אומרת שהוא שיכור או משוגע, במיוחד כאשר אני עושה זאת למען גבר שהכרתי לפני חודש ועד כה רק התכתבנו ושוחחנו בטלפון.
לטוס חצי עולם למענו, רק כדי לטוס איתו בחזרה לארץ ולממש יחד פנטזיה של שנינו, זו כנראה ההגדרה הכי טובה לאיבוד שפיות, גם אם טרם נכתב עליה בלקסיקון רפואי כלשהו.
“אסף, אם רק היית יודע” אני ממלמלת לעצמי ומבחינה כי בזמן שהשתחררתי מביקורת הדרכונים, הודעה חדשה ממנו נכנסה.
“בוקר טוב נסיכה?” אני מביטה בהודעה והחיוך שדבוק לי כבר חודש לפנים, נמתח עוד יותר.
“בוקר טוב מאמי” אני עונה, מתאפקת לא לגלות לו עדיין את ההפתעה.
“התעוררתי עם מחשבה אחת על הבוקר, רוצה לנחש מהי?” הוא שואל ומוסיף אימוג’י של סמיילי עם קריצה.
“אמממ… שאני יפה?” אני שואלת ומחייכת לעצמי,
שחקת איתו את המשחק.
“גם, אבל תנסי שוב” הוא דוחק בי.
“כמה היית רוצה לחבק אותי” אני כותבת וצוחקת לעצמי באמצע שדה התעופה, זוכה למבטים מעורבים על כך מאנשים החולפים על פניי.
“מתחממת, אבל אני בחור טוב, אז אני מוכן להראות לך למה באמת התכוונתי” אני ממתינה לתשובה שלו כשלפתע נכנסת הודעת תמונה. עוד לפני שאני פותחת אותה אני מזהה שזו הולכת להיות תמונה שובבה, כזו שזכיתי לראות לפחות פעמיים בחודש האחרון. התמונה שמתגלה בפניי לא מאכזבת ובה אני נחשפת לידו הגדולה ואצבעותיו המלאות שאוחזות בזקפתו. אני מלקקת את שפתיי ובולעת את הרוק שהצטבר בשניות של צפייה באיברו. ההתלהבות מהמחשבה שהוא משייך אותה אליי גדלה מרגע לרגע ואני מרגישה את ההתלהבות מזדחלת לאיטה בין רגליי ויוצרת שם את הצורך ההוא להתמלא בו ועכשיו.
“לפעמים חלומות מתגשמים.” אני לא מתאפקת לכתוב לו, בטוחה שאין סיכוי שהוא יבין מכך דבר על ההפתעה שמחכה לו מחר בלילה.
“המממ…פתחת לי את התיאבון לארוחת בוקר” אני כותבת ורק אז מבחינה שכתבתי בוקר ולא צהריים מאוחרות, כפי שאמור להיות עכשיו בישראל, אם אמחק את ההודעה, הוא יראה וינסה לבדוק מה מחקתי.
“התכוונת ארוחת צהריים” הוא מתקן אותי ואני מיד עונה לו, “כן צהריים.”
“מה את עושה ברגע זה?” הוא מתעניין ואני מנסה לחשוב על משהו.
“קוראת” אני אומרת את הדבר הראשון שעובר לי בראש.
“מצויין, תהני. אני יוצא לאכול ארוחת בוקר ואז לפגישות בעיר. נדבר במהלך היום, ביי נסיכה” הוא מסכם ויוצא מהיישום. אני נושמת לרווחה ומחליטה לצאת לעיר ולנצל את היום וחצי שיש לי בניו יורק כדי לחוות אותה עד כמה שניתן. הזמנתי לעצמי חדר במלון לא יקר מדי ליד ברוקלין ואני מתחילה לצאת לקור של ניו יורק כדי למצוא לעצמי מונית שתיקח אותי לשם.
במשך היום אנחנו מדברים לא מעט ומתכתבים. לא פעם עומד לי על קצה הלשון לגלות לו, בעיקר בלילה כשאנחנו לא רק תחת אותו ירח, אלא גם מעל אותה אדמה.
למחרת היום אני מספיקה לפגוש חברה שמתבקשת על ידי לא לתייג אותי בפייסבוק אודות המפגש בינינו עד לאחר שאעזוב את המדינה. הקניות האחרונות כוללות כמובן ביקור בויקטוריה סיקרט להשלמת סדרת תחתוני חוטיני סקסיים וחזיות תחרה תואמות. המשכורת של החודשיים הקרובים נגמרת ביום אחד שווה במיוחד ואני יודעת שזה לא אחראי מצדי, אבל אני לא יכולה להתאפק. נמאס לי להיות הבחורה שעושה את כל מה צריך ולא את כל מה שהיא רוצה. אסף הוא אולי הסיבה העיקרית, אבל זה תירוץ נפלא לפנק את עצמי פעם אחת כמו שצריך.
לעמוד למחרת בטרמינל שוב עם מזוודה גדולה הפעם ולהימנע מלהיתקל בו עומד להיות האתגר הגדול ביותר. ניו יורק אולי גדולה אבל הטרמינל הרבה פחות והדלפק של אל על זה כבר סיכון ממשי לפגוש בו.
אני דואגת לחכות מהצד ולראות אותו עובר את כל התהליך עד שהוא נכנס פנימה ורק אז ניגשת לדלפק. הוא נראה כל כך טוב שאני נאלצת להחזיק את עצמי בכוח כדי לא לרוץ לעברו כמו מטורפת ולתקוף אותו מינית, שם מול כל העוברים ושבים.
כמו סוכנת חשאית אני דואגת להישאר בצללים ובעיקר מאחורי דוכנים וקולבים כדי לא להיתקל בו במקרה וכמובן שגם למטוס אני עולה אחרונה.
אני רואה אותו מרחוק יושב במושבו ואני עושה את דרכי אליו, מקווה שהתוכנית שלי תצליח ובעיקר ליהנות מהמבט המופתע שלו. כמה פעמים הוא אמר לי בשבוע האחרון “הלוואי והיית כאן לצידי” ובכן הגעתי לפחות לטיסה להיות לצידו ולהגשים יחד את הפנטזיה הכי גדולה של שנינו, להגיע לשיא בשחקים.
“סליחה אדוני אפשר להתחלף איתך במושב?” אני מחכה שאסף ירים את עיניו ויקבל את ההלם של חייו.
אסף והגבר הזר שיושב לצידו מרימים את מבטם לעברי וזה לוקח לאסף בדיוק חמש שניות להבין מי עומדת מולו ושזה לא חלום.
“נוי, מה את עושה כאן?” הוא מתרומם מכסאו הצמוד לחלון ודוחק בגבר לצידו לצאת כדי להגיע אליי. השניות עד שהוא מחזיק אותי בזרועותיו ומנשק אותי כאילו היינו לבדנו בחדר ולא באמצע מטוס שעומד להמריא, הן עינוי מתוק ששווה כל רגע.
“את טעימה בדיוק כמו שדמיינתי אותך” הוא לוחש לי באוזן ואני מחייכת ומשיבה לו בלחישה “לי באופן אישי חסר תבלין מסוים להשלמת הטעם, אבל את זה נגלה מאוחר יותר” אני מתרחקת מגופו ומחזיקה את ידיי על פניו כדי להביט בעיניים שכלאו אותי בעולמו לעולמים, גם אם נעשו רק דרך תמונות עד כה.
“את מטורפת את יודעת את זה נכון? מתי הגעת לכאן? איך ולמה?” הוא מציף אותי בשאלות, בזמן שאותי רק מעניין להיות שוב בזרועותיו ולהרגיש את לשונו החמה ושפתיו המתוקות על שלי.
“יהיה לנו מספיק זמן בשביל זה, עכשיו תגרום לבחור לידך להתחלף איתי במושב כדי שנוכל להתמזמז כמו שצריך” אני אומרת ולא עוברת דקה עד שהגבר במושב לידו מחליף איתי מקום.
בשעה הקרובה אני מספרת לו את כל מעלליי בניו יורק וזוכה לכעס מצדו על כך שלא גיליתי לו ולא ביליתי איתו ביומיים האלה, על אף שבפועל שנינו יודעים שהוא הגיע לפגישות עסקים רבות.
ברגע שהאורות נכבים במטוס וכל הנוסעים מתרווחים לאחור כדי לישון בטיסת הלילה, הידיים שלנו נשלחות אחד לשנייה, לחקור את העור שמתחת לבגדים וכל זאת מתחת לשמיכה גדולה שדאגנו לפרוש בינינו מהסיבה הזו בדיוק.
“עכשיו זה זמן טוב?” אני לוחשת לו, מביטה לאחור ורואה שכמעט כל הנוסעים ישנים שנת ישרים ומלבד רעש המנוע, אנחנו היחידים שמתלחששים.
“כן” הוא אומר בחיוך ואני מתרוממת בזהירות וחולפת על פניהם של כמה נוסעים עד שאני מגיעה לשירותים הרחוקים יותר במטוס ממקום מושבנו.
רגע אחרי שאני נכנסת לשירותים אני שומעת את הדפיקה על הדלת ואסף נדחק לתוך התא הצפוף.
תוך שניות אנחנו נפטרים מכל הבגדים שלנו ונותרים בפעם הראשונה ערומים אחד מול השניה, ממלאים ושוטפים את העיניים שלנו במראות שמולנו. אנחנו מעריכים, נהנים ונוגעים בהתחלה בעדינות ואז באובדן שליטה מוחלט.
אני מניחה נייר על מכסה האסלה הסגור ומתיישבת עליו, מפשקת את רגליי ומקרבת את אגנו לכיווני, מוכנה לטעום אותו. אסף מניח את ידיו על ראשי בזמן שיד אחת שלי נשלחת לעבר זקפתו והשניה על ישבנו.
“אלוהים נוי כמה שחלמתי על הרגע הזה, מהרגע הראשון ששמעתי את הקול שלך” הוא אומר במבט מעורפל ובזמן שהוא מלטף את שיערי הבהיר.
הזקפה שלו כל כך דורשת את הלשון שלי, השפתיים שלי וחלל הפה שלי שיפנקו אותו עד תום. אני שולחת לשון ארוכה ומלטפת איתה את הכיפה שלו, טועמת את מליחות הטיפות הראשונות שלו.
“גם אני חיכיתי להכניס את הבחור שלך לתוך הפה שלי מהפעם הראשונה ששלחת לי את התמונה שלו ועכשיו במציאות הוא כל כך הרבה יותר יפה וגדול ממה שחשבתי” אני מסיימת את דבריי ומיד מכניסה את כולו לתוך הפה שלי, עוטפת אותו בחום של חלל הפה שלי ומרטיבה אותו בלשוני שמחליקה לאורכו. בתחילה אני מכניסה ומוציאה אותו לאט ואחר כך אני מגבירה את הקצב, מקבלת עידוד מגניחות העונג שלו.
“אני רוצה לגמור בתוכך” הוא דוחף את עצמו החוצה ואני מלקקת את שפתיי על המחשבה שבעוד רגע כל הדבר היפה הזה יהיה בתוכי.
“כמו שתיארתי לך בהודעה” אני מוסרת לו קונדום שקניתי מבעוד מועד ומביטה בו קורע אותו במהירות ובהתלהבות לפני שאני ממקמת את עצמי קרוב לאסלה המכוסה. רגל אחת שלי מורמת על האסלה ואני עומדת עם גבי אליו ומחכה לו.
“אם היית יודעת כמה המראה הזה שלך מחרמן אותי, היית בורחת, כי אני לא בטוח שאוכל להיות שקט או עדין איתך כמו שהייתי רוצה בפעם הראשונה שלנו” המילים שלו נוגעות בי בדיוק במקום שגם ככה זוכה לצורך חיוני במגע שלו ובחיבור שלו לגופי.
“לא אכפת לי באיזה אופן לקבל אותך, עדין או לא, אני צריכה אותך עכשיו בתוכי” אני אומרת ולפני שאני מספיקה לומר מילה נוספת אני מרגישה את זקפתו מתקרבת לפתח שלי.
הוא חודר אליי מהר ולפני שאני מספיקה להתרגל אליו בתוכי, הוא כבר נע מהר בתוכי ובכל הכח. ידיי נהדפות על הקיר ממולי לתמיכה ואני רוכנת מעט קדימה, מאפשרת לעצמי להרגיש אותו בתוכי עד הסוף.
הוא לא צחק לגבי החזק והרועש ואני תוהה אם בשלב הזה יחכו לנו בחוץ נציגי המטוס ויטפלו ב”בעיה” שנוצרה בשירותים.
“אלוהים זה הרבה יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי שזה יהיה” הוא לוחש לי באוזן ואני נושכת את שפתיי ורק מהנהנת.
“שים את היד שלך על הפה שלי” אני לוחשת לו כעבור כמה דקות, מנסה לשמור על השיא שלי מלפרוץ החוצה בצעקה.
היד שלו מושטת לעבר פי ואני מחניקה לתוכה את הצעקה, הוא מזהה את הצורך שלי ומחזק את אחיזתו בפה שלי, מאפשר לי לשחרר את הקול שלי לתוך כף ידו באופן חופשי. שניות אחריו אני מרגישה אותו רודף במהירות אחרי השיא שלו ואני מאשרת לו לנשוך את הכתף שלי ולהחניק לתוכה את גניחותיו, גם במחיר הסימן שיישאר לי הרבה אחרי שננחת בארץ.
בשניות לאחר שהוא גומר הוא מחבק את בטני ומניח את ראשו על גבי, אנחנו מנצלים את הרגע כדי להירגע ולהחזיר את נשימתנו.
“תודה” הוא אומר לי. “תודה שעשית את כל זה בשבילי, כדי להגשים לי את הפנטזיה שלי ולהעניק לי רגעים שלעולם יישארו בזכרון שלי” הוא אומר ומניח נשיקה עדינה על פי.
“תודה לך” אני אומרת, “אם לא היה לי אותך שיהיה השותף שלי לפנטזיה, לא הייתי מעזה לנסות להגשים אותה.”
אנחנו יוצאים, קודם הוא ורק אחר כך אני מהשירותים ושמחים לגלות שלמרות הכל, הצלחנו במשימה מבלי להיתפס.
“הכל בסדר?” המבוגרת לידי בכסא שואלת ואני מביטה בה בתמיהה.
“כן, ודאי למה שלא יהיה?” אני שואלת אותה.
“הלכתי לשירותים הרחוקים ושמעתי אותך בוכה שם. אני שמחה שהחבר שלך בא לעזור לטפל בך, את גם נראית יותר טוב עכשיו” היא אומרת ואז עוצמת את עיניה.
אני מסובבת את ראשי לאסף שמחניק את צחוקו.
“מה? את באמת נראית יותר טוב עכשיו. כנראה שאני אצטרך להמשיך ו׳לטפל׳ בך עוד קצת בהמשך” הוא אומר ושנינו מתפקעים מצחוק עד שהדיילת מגיעה לאזור שלנו ומבקשת לשמור על השקט.
“לא מספיק מה שעשיתם בשירותים, עכשיו אתם מרעישים גם כאן?” הדיילת אומרת ברצינות רבה ואנחנו משתתקים בן רגע.
השמיכה נותרת העדה היחידה למה שממשיך לקרות בינינו בשעות הקרובות והארוכות בתוך חוויית הטיסה הכי טובה שלנו.
כותבת, הו כותבת, איך את עושה את זה? כל כך קצר וכל כך קולע.
חודרת לתוך נימי הפנטזיות שלי, לרגעים שהייתי כל כך רוצה לחוות…
(ובכלל לפנטז על טיסות (: )
הסיפורים שלך ככ אינטימים ומחרמנים, וואו