פרולוג
דני ישב שוב לבדו בסלון. לפני כמה דקות חזר מהגינה, אחרי עוד ג׳וינט, ועכשיו בהה בתוכנית אקראית בטלוויזיה. הוא לא ידע מה הוא רואה, וגם לא באמת היה לו אכפת. הבית היה שקט. הילדות כבר ישנו, ויעל עלתה לחדר השינה לפני כחצי שעה. השקט הזה היה מוכר לו היטב. לא שקט רגוע, אלא כזה שנוצר כשאין עוד כוח לשאול, לענות או לנסות להסביר.
זה היה עוד שבוע עמוס. ביניהם עברו בעיקר משפטים רגילים: מה שלומך, מי אוסף היום, מה צריך לקנות, איך עבר השבוע. שאלות שנשמעו כמו התעניינות, אבל כבר לא באמת חיכו לתשובה. כבר תקופה ארוכה הם לא הצליחו להגיע זה אל זו. מדי פעם עשו צעד קטן, עם הרבה זהירות והרבה איפוק. הם ניסו לדבר בלי להכאיב, אבל רוב הזמן נדמה לדני שהם לא מתקרבים, אלא פשוט לומדים להיזהר יותר.
הוא נשען לאחור והניח לראשו לשקוע בכרית. לרגע שאל את עצמו אם הוא מגורה מספיק כדי לאונן. מצד אחד, כמעט תמיד. מצד אחר, אפילו לזה לא היה לו כוח. ועדיין, גם אחרי יותר מעשרים שנה יחד, יעל ריגשה אותו כפי שמעט מאוד נשים הצליחו. הוא חשב על העור החלק והמתוח שלה, על הבטן השטוחה והשרירית ועל שני הקווים האלכסוניים שירדו ממנה והצביעו על המשולש הנכסף. הוא חשב על הישבן הקטן והעגול, שגם בגיל ארבעים וחמש נותר מוצק וגאה, ונע מצד לצד באופן שנראה לעיתים כאילו הוא מתגרה בו בכוונה. הוא חשב גם על החזה ששיפצה לפני זמן מה. לא מפני שלא אהב את החזה הקטן שהיה לה כשנפגשו. להפך, הוא היה מכור אליו. אבל השנים, ההריונות וההנקה עשו את שלהם, והחזה החדש השתלב בגופה בטבעיות מפתיעה. הוא לא נראה כמו תוספת, אלא כמו עוד החלטה שיעל קיבלה לגבי עצמה.
פרק ראשון – תאווה
זה היה צליל חלש כל כך, עד שלא היה בטוח אם הגיע מלמעלה או רק מתוך הראש שלו. נחירה קצרה, נשיפה, אולי מילה מתוך חלום. הוא המתין. שום דבר לא קרה. אחרי רגע הרגיש איך הגוף שלו מגיב לפני שהראש הספיק להבין. חום התפשט בבטן וירד מטה. הוא הזדקף מעט, הנמיך עוד את הטלוויזיה והקשיב. שוב נשמע הקול. הפעם הוא היה ברור יותר: גניחה קצרה, מרוסנת, כזאת שמישהו מנסה להשאיר בתוך הגוף ולא לגמרי מצליח. דני עצם את עיניו. האם זו באמת הייתה גניחה? הוא סגר את דלת היציאה לגינה, כיבה את הטלוויזיה והחזיק את נשימתו. במשך כמה דקות לא שמע דבר מלבד זמזום המקרר והפעימות באוזניו. הוא כמעט שכנע את עצמו שדמיין הכול, ואז עלתה מהקומה השנייה נשיפה ארוכה ורועדת.
לא היה עוד מקום לספק.
הוא העריץ את גופה, אך הייתה לו חולשה מיוחדת לרגע שבו יעל איבדה שליטה וגמרה. פעמים מעטות בלבד זכה לראות אותה נוגעת בעצמה, ועוד פחות פעמים הרשתה לו להישאר ולהביט עד הסוף. הוא זכר את הדרך שבה גבה התקמר, את ריכוזה המוחלט ואת האופן שבו פניה הסמיקו מעט לפני שהעונג שטף אותן. בדמיונו ראה אותה עכשיו בחדרם. בהתחלה נעה לאט, כאילו רק רצתה להרגיע את החשק. אחר כך התנועות שלה נעשו חזקות וברורות יותר. יד אחת ירדה מתחת לשמיכה. אצבעותיה נגעו, ליטפו וחקרו בעדינות. אחר כך נעשו תובעניות יותר ונכנסו פנימה, עוד קצת ועוד קצת, עד שבבת אחת היא זיינה את עצמה באצבעות, עמוק יותר ויותר. ידה האחרת מצאה את שדה ולחצה את הפטמה בין האצבעות. גופה התקשח, האגן התרומם ונשימותיה נעשו מהירות יותר. ברגע אחד פניה הסמיקו והתנשפותה התגברה, כאילו במאמץ אחרון לפני סיום ריצה. היא הייתה מרוכזת כולה, גופה נדרך ונמתח, מוכן ומכוון למטרה אחת בלבד.
ואז זה בא. פיה נפתח, התשוקה בערה והיא נראתה כל כך יפה. לאט לאט התנועות נרגעו, נשימתה חזרה לקצב רגיל וחיוך רגוע ועייף נפרס על פניה. המחשבה לבדה העמידה אותו מיד. הבד הדק של מכנסי הבית נמתח סביבו, וידו ירדה אליו כמעט מעצמה. הוא ליטף דרך הבד, תחילה קלות, רק כדי למשוך את התחושה עוד קצת. גניחה נוספת הגיעה מלמעלה. חזקה יותר. קרובה יותר.
דני קם.
הוא עלה במדרגות באיטיות, דורך על קצות האצבעות ונזהר מהמדרגה השלישית, זו שתמיד חרקה. ככל שהתקרב לחדר השינה, נעשו הקולות ברורים יותר. נשימות קצרות, חיכוך עמום של בד, הפסקה קטנה – ואז שוב. הוא עצר לצד הדלת הפתוחה למחצה. החדר היה חשוך, וממקומו במסדרון לא ראה את המיטה. רק שמע. לרגע עלה בו רצון להיכנס. אולי להתיישב לצדה, אולי לגעת בה, אולי רק לשאול אם היא רוצה אותו שם. אבל הפחד שתיעצר, שתיבהל או שתכעס, השאיר אותו מחוץ לחדר.
הוא נשען על הקיר, משך מעט את מכנסיו והקיף את עצמו בידו. התנועות שלו היו שקטות וזהירות. הוא התרגש לא רק מהקולות שמעבר לדלת, אלא גם מכך שהיה בתוך רגע שלא היה אמור להיות שלו. נשימותיה של יעל נעשו חפוזות. דני התאים את הקצב שלו לשלה בלי לראות אותה, כאילו שניהם מחוברים באמצעות הקולות בלבד. כשהגניחה שלה נשברה והפכה לרצף קצר של נשימות, גם הוא איבד שליטה. הוא כיסה את עצמו בגרב שהסיר בחופזה וגמר יחד איתה, בשקט כמעט מוחלט. אחר כך נשאר קפוא במסדרון. מתוך החדר שמע את הנשימה שלה נרגעת ואת הסדינים זזים. אחרי רגע היא קמה כנראה לשירותים.
דני ירד במהירות אל הסלון, ניקה את עצמו והתיישב שוב מול הטלוויזיה הכבויה. רק אז הגיעה המחשבה. בהתחלה כרעיון חולף, כמעט בדיחה פרטית. אבל במקום לדחות אותה, הוא החל לבחון אותה. הוא ידע שהיא חוצה גבול. ידע שגם עצם המחשבה אמורה לעורר בו התנגדות. ובכל זאת, עוד לפני ששאל את עצמו אם יהיה מסוגל, כבר ידע את התשובה.
פרק שני – המזימה
מרגע שהרעיון התיישב בראשו, היה ברור לדני שזה רק עניין של זמן. בימים הבאים ערך כמה חיפושים ברשת. הוא קרא מפרטים, השווה בין דגמים ובדק ביקורות. לבסוף מצא בדיוק את מה שחיפש: מצלמת Full HD, מעט גדולה יותר מסיכת ראש, עם הקלטת קול, ראיית לילה וחיישן שהפעיל אותה בכל פעם שזוהתה תנועה בחדר. היא עלתה כמעט חמשת אלפים שקלים. המחיר גרם לו להסס לכמה דקות. מה שהוא עמד לעשות גרם לו להסס פחות מכפי שהיה רוצה להודות. למחרת, כשנותר לבדו בבית, חיבר את המצלמה והסתיר אותה במסגרת של תמונה גדולה בחדר השינה. הוא ירד לסלון, פתח את האפליקציה והגדיר סיסמה. לאחר כמה ניסיונות הופיעה על המסך תמונה ברורה של המיטה. דני עלה שוב לחדר ושינה את הזווית. מעט ימינה, קצת למטה. הוא הקפיד שהמצלמה תקלוט את רוב המיטה ואת שולחן העבודה, ובעיקר את הצד של יעל. כשסיים, הביט בעדשה הזעירה. היא כמעט לא נראתה.
הוא כיבה את האפליקציה, אבל לא הצליח לכבות את ההתרגשות.
אחר הצהריים חזרו הילדות מבית הספר. דני הכין להן אוכל, הסיע את הגדולה לשיעור פסנתר והמשיך עם שאר הדברים של היום. לכמה שעות כמעט שכח מהמצלמה.
יעל נכנסה הביתה בסביבות שש וחצי. היא לבשה מכנסיים שחורים מחויטים שהדגישו את הישבן החטוב שלה וגופייה לבנה קצרה, שחשפה פס צר מן הבטן השרירית. המחשוף היה עמוק דיו כדי לגרום לדני להחסיר פעימה. היא נראתה טוב עד כדי כאב. יעל העניקה לו נשיקה קלה על הלחי ושאלה איך עבר היום. הוא אמר שהיה בסדר. היא אמרה שגם שלה. בתוך דקות החליפה בגדים, לבשה טייץ קצר וגופיית ספורט ויצאה לאימון. דני הביט בדלת שנסגרה מאחוריה. הוא חשב על המצלמה למעלה, על השיחה הסתמית שזה עתה ניהלו ועל כל הדברים שלא הצליחו לומר זה לזו. לרגע קצר שקל לפרק הכול.
הוא לא עשה זאת.
פרק שלישי – המימוש
הערב המשיך במסלולו הרגיל. יעל עלתה לחדר בסביבות עשר וחצי, ודני יצא לגינה לעשן את הג׳וינט האחרון של אותו יום. אחרי כמה דקות נשמע מהטלפון צליל שלא הכיר. הוא הרים אותו וראה התראה חדשה. לקח לו רגע להיזכר באפליקציה ובחיישן התנועה.
המצלמה הופעלה.
הוא פתח את השידור. יעל שכבה במיטה וקראה ספר. אור המנורה נפל על פניה, וברך אחת שלה הייתה כפופה מתחת לשמיכה. היה מוזר לצפות בה כך, בלי ידיעתה. הוא ראה את התנועות הזעירות, את האופן שבו קימטה את המצח מול משפט מסוים, את הפרצוף הרציני כשהתרכזה וכמובן את החיוך המדהים בכל פעם שמשהו שימח או הצחיק אותה. אחרי כמה דקות איבד עניין. זו הייתה בסך הכול יעל קוראת במיטה, אותה תמונה שראה מאות פעמים. חמש עשרה דקות אחר כך הציץ שוב.
החדר היה חשוך וראיית הלילה צבעה הכול בגוני אפור. בתחילה לא הבחין בדבר. אחר כך ראה תנועה איטית מתחת לשמיכה. האגן שלה התרומם מעט ושב למקומו. פיה נפתח בנשימה שקטה. דני הגביר את עוצמת הקול והתקרב בתמונה אל פניה. הוא לא יכול היה לראות בדיוק מה עושה ידה, אבל לא היה צריך. הוא הכיר את הקצב, את העצירה הקטנה ואת הדרך שבה גופה נדרך בכל פעם שהתקרבה. היא הייתה נועזת יותר מכפי שזכר. מתחת לשמיכה נעו ירכיה בקצב יציב, וידה השנייה החליקה אל החזה. המצלמה לא גילתה הכול, אך דמיונו השלים את החסר במהירות. הוא שלף את הזין שלו והחל להניע את ידו, הפעם בלי הסבלנות שהייתה בו ליד הדלת. עיניו נותרו נעוצות בפניה. כשהיא עצמה אותן ונשימתה נעשתה חדה, הוא הרגיש שגם הוא קרוב. יעל הגיעה לשיא בשקט יחסי. רק שפתיה רעדו וגבה התרומם מן המזרן. דני גמר שניות אחריה.
השידור המשיך. יעל שכבה בעיניים עצומות, רגועה, בלי לדעת שהוא מסתכל עליה מהגינה. דני סגר את האפליקציה. ההתרגשות עדיין פעמה בגופו, אך תחתיה הופיעה תחושה אחרת, דקה ומציקה, כזאת שלא רצה לתת לה שם. למחרת בלילה פתח שוב את המצלמה.
וגם בלילה שאחריו.
פרק רביעי – הפתעה לא צפויה
ביום רביעי, כשבועיים אחרי שהתקין את המצלמה, נסע דני ליומיים של עבודה במשרד בתל אביב. היום עבר במהירות מפגישה לפגישה, ורק בסביבות הצהריים היה לו רגע פנוי. הוא נזכר שיעל עובדת באותו יום מהבית. בלי לחשוב יותר מדי, פתח את האפליקציה, הקיש את הקוד והתחבר. אחרי שנייה הופיעה על המסך תמונת חדר השינה. יעל ישבה ליד שולחן העבודה, מרוכזת במחשב. היה לו נעים להציץ בה, אבל לא קרה שום דבר מעניין. הוא הניח את הטלפון לצידו וחזר לעבודה בלי לסגור את האפליקציה.
כשעה לאחר מכן שמע מהטלפון רחש חלש. דני הרים את המכשיר והביט במסך. בבת אחת נדרך. יעל עדיין ישבה על כיסא המשרד, אבל מכנסיה היו מוטלים על הרצפה. היא לבשה גופייה לבנה בלי חזייה ותחתוני תחרה שחורים. רגליה היו פשוקות מעט, יד אחת לשה את שדה דרך הבד הדק, והאחרת נעלמה בין ירכיה. הפעם לא היה בה שום דבר מהוסס. ראשה נשען לאחור, אצבעותיה משכו את הגופייה מעלה, והיא לחצה את הפטמה בין האגודל לאצבע. ידה השנייה נעה מהר יותר. יעל ידעה בדיוק מה היא רוצה מעצמה ולא התנצלה על כך אפילו לרגע. דני קם כמעט בריצה לעבר השירותים. הזקפה נלחצה בכאב אל מכנסיו. הוא נכנס לתא, נעל את הדלת והתיישב כשהטלפון בידו. הוא הספיק לפתוח את חגורתו לפני שנשמעה דפיקה רחוקה מתוך הרמקול.
יעל עצרה מיד. היא הורידה את הגופייה, סגרה את רגליה והביטה לעבר דלת החדר. אחרי רגע קמה ונעלמה מהתמונה.
הטלפון של דני צלצל.
“קבעת להיום עם החשמלאי?” שאלה יעל.
“כן,” השיב, מנסה לייצב את קולו. “הוא כבר הגיע?”
“כן. לא אמרת לי.”
“שכחתי. תוכלי להראות לו גם את החיבור של הדוד? הוא קיצר כמה פעמים לאחרונה.”
יעל נאנחה. “בסדר.”
השיחה הסתיימה. דני נשאר בתא, מתוסכל מן ההפרעה. הוא פתח שוב את השידור רק כדי להביט בפעם האחרונה לפני שיחזור לעבוד. אחרי כמה דקות חזרה יעל אל החדר והתיישבה מול המחשב. היא לא לבשה שוב את המכנסיים. במקום זה משכה למטה את הגופייה, הצמידה את הברכיים וחזרה לקרוא מסמך על המסך, כאילו לא קרה כלום. דני עמד לסגור את האפליקציה, ואז נשמע קול גברי מן המסדרון.
“גברת יעל, אפשר להפריע לרגע?”
יעל סובבה את ראשה. “כמובן, מחמוד. אתה צריך משהו?”
זווית המצלמה לא אפשרה לדני לראות מי עומד בדלת. אחרי רגע נכנס מחמוד לתמונה. הוא היה צעיר, אולי בן עשרים וחמש, גבוה ורחב כתפיים. חולצת העבודה נמתחה על החזה ועל הזרועות שלו.
“סיימנו עם הדוד,” אמר. “אבל רציתי שתראי משהו לפני שאנחנו סוגרים.”
“מה קרה?”
“לא משהו מסוכן. רק חיבור שכדאי להחליף בהמשך.”
יעל הנהנה, אבל לא קמה. רק אז מחמוד קלט מה היא לובשת, ובעיקר מה היא לא לובשת. המבט שלו ירד אל רגליה החשופות, עלה אל התחתונים וחזר לפניה. בתוך שנייה המכנסיים שלו נמתחו. הזין שלו התקשה וגדל במהירות מתחת לבד, עד שנראה כאילו הוא עומד לפרוץ החוצה. יעל ראתה את זה קורה מול העיניים שלה. החום עלה בה מיד. רק לפני כמה דקות היד שלה הייתה בין הרגליים, ועכשיו המראה של הזקפה שלו הדליק אותה מחדש, חזק יותר. במקום לכסות את עצמה, היא נשענה לאחור בכיסא ונתנה לרגל אחת להיפתח מעט הצדה.
“זה הכול?” שאלה.
“כן.” מחמוד כחכח בגרונו. “אנחנו יכולים ללכת.”
הוא הסתובב לעבר הדלת, מנסה להסתיר את הזקפה הבולטת במכנסיו.
“רגע,” אמרה יעל ועצרה אותו.
מחמוד נעצר.
“בוא, תתקרב אליי,” אמרה יעל.
“יש משהו נוסף שרצית לומר לי?” שאלה.
“לא הייתי בטוח אם זה יהיה במקום.”
“אז אל תגיד.” חיוך קטן הופיע על שפתיה. “תראה לי.”
מחמוד התקרב ונעצר מולה. “את בטוחה?”
יעל לא ענתה מיד. המבט שלה ירד שוב אל הבליטה הגדולה במכנסיו, שעדיין הלכה וגדלה. היא הסתכלה עליה בלי לנסות להסתיר כמה זה מסקרן ומדליק אותה. אחר כך הרימה אליו שוב את העיניים. יעל הושיטה יד, פתחה את חגורתו, משכה את הרוכסן והכניסה את ידה פנימה. כשהרגישה את גודלו, נשימתה נעצרה לרגע. ההפתעה בפניה התחלפה כמעט מיד בסקרנות נועזת. היא הוציאה את הזין שלו והקיפה אותו בכף ידה. הוא היה גדול מכפי שציפתה, כבד וחם באחיזתה. יעל העבירה עליו את אצבעותיה לאט, בוחנת את תגובתו ואת שלה, ואז נשכה קלות את שפתה. היא ירדה על ברכיה וליקקה את הזין הענק שמולה לכל אורכו, נישקה כל חלק בו, עד שהגיעה לכיפה, שאותה בקושי הצליחה להכניס לפיה.
דני ישב קפוא בתא השירותים. הזקפה שלו כאבה, אך הוא לא העז להזיז את ידו. הוא לא ידע אם הוא רוצה לסגור את האפליקציה או להצמיד את הטלפון קרוב יותר לפניו. באותו רגע נפתחה הדלת מעט ואמיר הופיע בפתח. הוא היה נמוך ממחמוד, מוצק ושרירי. כשראה אותם נעצר במקומו.
“סליחה,” אמר. “אני אחכה בחוץ.”
יעל לא הרחיקה את ידה. להפך, אחיזתה במחמוד התהדקה. היא הסתכלה על אמיר, אחר כך על מחמוד ולבסוף שוב על אמיר.
“גם אתה ראית אותי קודם?” שאלה.
אמיר היסס. “כן.”
“וזה מצא חן בעיניך?”
מבטו ירד אל גופה. “כן.”
יעל חייכה. זו לא הייתה האישה העייפה שעלתה מוקדם למיטה, ולא זו שנזהרה מכל מילה בארוחת הערב. עכשיו היא הרגישה חופשייה, כמעט פראית. היא ידעה בדיוק מה שני הגברים שמולה רוצים, וידעה שההחלטה נמצאת בידיים שלה.
“אז תיכנס,” אמרה.
“את רוצה שאשאיר אתכם לבד?” שאל אמיר.
“לא.” יעל שחררה לרגע את מחמוד, התקרבה אל אמיר ואחזה בחולצתו. היא משכה אותו פנימה עד שעמד קרוב אליה. “אני רוצה שתסגור את הדלת.”
אמיר עשה כדבריה.
רגע לפני שהדלת נסגרה, יעל הפנתה במקרה את פניה לעבר התמונה הגדולה שעל הקיר. מבטה חלף סמוך מאוד לעדשה הזעירה.
דני הפסיק לנשום.
הדלת נסגרה בנקישה שקטה.
