“טררררררררררר, טררררררררררר”, עוד צלצול טלפון מעיר אותי מהנמנום בעבודה המשעממת הזאת. “כן,
כן, אשלח לכם דוח מכירות מפורט” אני עונה בלי חשק לבחור מהצד השני של הקו. 12 שנים בעבודה הזו,
והכל נראה בדיוק אותו הדבר כמו ביום הראשון שהתחלתי לעבוד פה. אותו משרד משעמם אפור ודהוי, אותם
עובדים שמפחדים מהצל של הבוס ונעמדים דום בכל פעם כשהוא מבקש משהו, אותה שגרה מתישה….
שגרה זאת מילת המפתח בחיים שלי, בבית, עם האשה, עם הילדים, ואיפה שאני מבלה את רוב היום,
בעבודה.
כשהתחלתי לעבוד פה, באריאלי ובנו, עוד היה קצת עניין, כי בכל זאת הייתי חדש והייתי צריך להוכיח את
עצמי. הם שילמו טוב, התנאים מסביב היו טובים והמרחק מהבית היה סביר כך שלשעמום שאני חש היום היה
הרבה פחות מקום. אבל עם הזמן והעובדה שמהות העבודה נשארה זהה, השגרה והשעמום החלו לנגוס בי
נגיסות הולכות וגדלות. זה לא שהיה איזה הווי משרדי שאפשר לברוח אליו בחלק מהיום. רוב העובדים
והעובדות היו באזור גיל הפנסיה כבר כשהתחלתי וגם אלה שלא, היו כל כך כבויים ומשעממים שחוץ מבוקר
טוב ומה נשמע לא ממש דיברנו.
נורית, העוזרת האישית של המנכ”ל הייתה היחידה שהיו לי איתה קשרי עבודה קצת יותר הדוקים. אבל גם
היא הייתה כבר אישה מבוגרת, עם נכדים שעסוקה בעיקר בענייניה.
אז כך, מצאתי את עצמי, בגיל 45, כבוי ומשועמם, חוזר בכל יום לאותו היום בחיים שלי.
זה לא שלפני העבודה הזו הייתי האיש הכי אנרגטי ונמרץ בעולם, לא, אפילו ממש לא. אפשר להגדיר אותי
כאיש הממוצע, עם הגובה הממוצע, המראה הממוצע, משכנתא ממוצעת, 2 ילדים וכלב. זה לא שהייתם
זורקים לעברי מבט נוסף אם הייתם עוברים לידי, פשוט עוד אחד.
כשנורית סיפרה לכולם שבקרוב היא יוצאת לפנסיה, חשבתי לעצמי שהלוואי ויביאו מישהו יותר צעיר, אולי
אפשר יהיה להפיג קצת את השעמום, לדבר קצת, לצאת לפעמים לצהרים יחד ולהעביר 45 דקות קצת יותר
מעניינות מהשיממון הרגיל שיש פה.
כשעשו לה סיבוב הכרות, חשבתי שמתתי ועליתי לגן עדן. אז אולי באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל בהחלט
אפשר לומר שלמרות שנשארתי בחיים, הופתעתי מאוד לטובה. נטע, זה שמה, הייתה בלונדינית גבוהה, עם
עיניים כחולות, לבשה ג’ינס צמוד שהבליט את גופה החטוב ונעלי עקב שיצרו לרגליה הארוכות מראה ארוך
אף יותר (אולי אני מתאר את הקלישאה הסטנדרטית של הסיפורים באינטרנט, אבל היא באמת הייתה כזאת).
היא העיפה בי מבט חטוף, אמרה “נעים מאוד” והמשיכה עם המנכ”ל להכיר את האחרים. הרגשתי שאלוהים,
למרות שאני לא מאמין בו, רוצה להראות לי שטעיתי ושולח אלי, לפחות במבט ראשון, הרבה יותר ממה
שביקשתי, קצת צבע בתוך השגרה האפורה.
היו די הרבה נושאים שהייתי צריך להעביר לנטע בשלב הראשון, מה שמאוד שימח אותי. חיכיתי ליום הראשון
שלה, בהתרגשות אם אודה על האמת, הכנתי ימים מראש את החומר שאותו הייתי צריך להעביר לה וביומה
הראשון, כמה שעות אחרי שהיא הגיעה ועברה את שלב הקליטה בחברה, ניגשתי אליה, הצגתי שוב את עצמי
והצעתי שנתחיל.
עברנו יחד על כל המוצרים של החברה, על הספקים השונים, עשינו סיור במחסן וסיבוב היכרות נוסף עם
כולם. נטע התגלתה כתלמידה חרוצה, רשמה הכל במחברת, שאלה הרבה שאלות ונראתה באמת מתעניינת
במה שהעברתי לה. אני מודה שבזמן שהיא רשמה, בחנתי את המראה שלה לא מעט, היה לה גוף יפה,
שרואים שהושקעו בו לא מעט שעות במכון כושר, עיניים כחולות וצלולות, כאלה שאפשר בקלות לשקוע בתוכן
בלי לשים לב, חיוך מהפנט ויופי טבעי, כמעט בלי איפור בכלל. כשסיימנו ציינתי שאני לרשותה בכל עניין ובכל
שאלה ושאשמח לעזור ולסייע. מיד כשחזרתי למשרד שלי, חיפשתי אותה ברשתות החברתיות, בפייסבוק
ובאינסטגרם. לא היו שם הרבה תמונות, אבל הבנתי שהיא גרה ברמת השרון, שיש לה שלושה ילדים ושבעלה
נראה כמו דוגמן מקטלוג. “וואו” חשבתי לעצמי, “הבחורה הזו בליגת העל” ותחושה קטנה של אכזבה התגנבה
לליבי, קצת כמו ילד ששוקע בדמיונות והמציאות מכה בו.
השבוע הראשון חלף, נטע נעזרה בי, אבל מעט, כך שמספר המפגשים היומיים שלנו היה מוגבל לשלושה עד
ארבעה וגם בהם היא הייתה מאוד קורקטית ומרוכזת בלקבל תשובה ולהמשיך הלאה.
בשבוע השני התגלה עקב אכילס שלה. מספרים וטבלאות אקסל היו הצד החלש שלה. נורית שעשתה לה
חפיפה כבר הייתה חסרת סבלנות, כך שהשאלות הרבות שהיו לה התנקזו אלי. מצאתי את עצמי לא רק עונה על השאלות שלה אלא גם מלמד אותה איך להסתכל על הנתונים, איך לשלוף אותם בעצמה ומעודד ומחזק
אותה שזו רק שאלה של תרגול עד שהיא תצליח להתמודד עם העניין בעצמה. “מה אעשה כשתהיה בחו”ל
עוד שבועיים?” שאלה אותי באחת הפעמים כשישבנו להכין איזה דו”ח. הרגעתי אותה ואמרתי שהיא תסתדר
מצוין ובמידת הצורך אהיה זמין בשבילה במייל ובוואטצאפ, “אני הגב שלך פה” אמרתי בחיוך, שמח שהיא
צריכה את עזרתי, נהנה מכל רגע בחברתה שהיה בשבילי קרן אור צבעונית.
בזמן שחלף עד הנסיעה שלי, נטע התגלתה כבחורה חדה מאוד, מצחיקה מאוד ומעל הכל ישירה מאוד. לא
הייתה לה שום בעיה לומר לכל אחד בדיוק מה היא חושבת עליו ומה הוא צריך לעשות או לשנות.
אותי, הישירות הזו תפסה בהפתעה גמורה, שלא לומר אפילו בעלבון מסוים בפעמים הראשונות כשהיא אמרה
לי מה בדיוק מה היא חושבת עלי. “אני לא מבינה למה אתה מסתובב עם פרצוף מבואס כל היום” או “למה
אתה לא משקיע יותר במראה שלך”, “אתה חייב להחליף את הניו באלאנס האלה, הן כבר ישנות” היו הערות
שלקחתי קשה, עד שהבנתי שאמנם היא אומרת אותן בצורה מאוד ישירה, אבל מתוך כוונות טובות וחיבה.
התחלתי לראות שבהערות שלה יש לא מעט אמת, ומתשובות נעלבות, מתחמקות או מתחכמות, התחלתי
לספר לה את המציאות מאחורי מה שהרגשתי, את העייפות מהשגרה, את חוסר העניין בעבודה ובבית ואת
השחיקה המתמשכת. הפסקות הצהריים שלנו הוקדשו, מלבד לארוחה עצמה, לשיחות שבהן היא הייתה
מעודדת אותי למצוא דרכים לצאת מהשגרה השוחקת.
בזמן שהייתי בחו”ל, התכתבנו כל בוקר בוואטצאפ. עניתי לה על שאלות, שמעתי רכילות מהמשרד, סיפרתי
לה על הנסיעה ועל החוויות שעוברות עלי. “תביא לי שוקולד” היא כתבה, והבקשה הישירה הזו גרמה לי לחייך
כמו דביל מול מסך הטלפון באמצע שדה התעופה. היא לא ביקשה משהו קטן, היא לא התנצלה. היא פשוט
ידעה שהיא יכולה לבקש. קניתי לה את המארז הכי גדול בדיוטי פרי, רק כדי לראות את החיוך שלה כשאחזור.
כשחזרתי למשרד התקבלתי על ידי נטע בחיבוק גדול שהביך אותי מאוד, “איזה כיף שחזרת” אמרה, “היה לי
משעמם מוות עם כל היס-מנים שבמשרד”. המשכנו מאיפה שהפסקנו, מצידי עזרתי לה ללמוד ולהבין את
החומר בעבודה והיא מצידה לא חסכה ממני ביקורת מצד אחד ועידוד מצד שני. הימים הפכו להרבה יותר
מעניינים בחברתה, הרגשתי שפתאום יש מי שרואה אותי, את הטוב ואת הרע, בועטת בי איפה שצריך, אבל
גם מלטפת ומחמיאה. היה יותר מנחמד לקבל מהיקום את מה שביקשתי.
יום אחד, בזמן שישבנו יחד על פרויקט מסוים, הטלפון שלה צלצל, בשיחה היא כעסה, הבנתי לפי ההקשר
שהיא מדברת עם בעלה. כשסיימה את השיחה היא סיפרה לי עד כמה הוא מרגיז אותה, לא עושה שום דבר
בבית, משאיר לה את כל הטיפול בילדים ועוד מבקר אותה על כך שהיא לא משקיעה מספיק. היא הייתה
עצבנית ומתוסכלת וסיפרה לי עוד על כך בהפסקת הצהריים. עד כמה הוא מנותק ממה שעובר עליה, מרוכז
אך ורק בעצמו ובעבודה, מעיר לה כל הזמן על איך שהבית נראה, על הבגדים שהיא לובשת ואפילו על כך
שהוא חושב שיש לה “תחת גדול” אמרה והסתובבה אלי על הכיסא מצביעה על ישבנה החטוב. “אני חושב
שהוא מאוד פרופורציונלי לגוף שלך וזה מה שחשוב” הייתה המחמאה המוזרה שהצלחתי להוציא מעצמי,
בעיקר כי הייתי נבוך.
אני לא יכול להכחיש שנמשכתי לנטע, היא הייתה שילוב מדהים של חוכמה, אישיות ויופי, פרץ של אנרגיה
צבעונית בעולם אפור. הרגשתי, שאין גבר, סטרייט או גיי שלא היה נמשך אליה, אבל לרגע לא חשבתי שיקרה
בנינו משהו, הרגיש לי שבמציאות נהיה יותר כמו חברים טובים, הרי רק בסרטים האמריקאים מלכת הכיתה
נדלקת על החנון, מה גם ששנינו נשואים. בעיקר הרגשתי צורך להיות בשבילה חבר ולהחזיר לה באותו
המטבע של הקשבה ועידוד כפי שהיא עשתה איתי.
טעיתי.
כחודשיים לאחר שנטע התחילה לעבוד, היא סיפרה לי בהפסקת הצהריים שפגשה במקרה חברה מהעבר
שלא ראתה כבר שנים. “וואו, היא נראית מעולה, כאילו לא עברו 10 שנים”, ציינה. כמה דקות אחרי שחזרנו
מהפסקת הצהריים היא נכנסה אלי למשרד בשמחה עם הטלפון הנייד ואומרת, “הנה תראה אותה, נכון היא
נראית טוב?” ניגשת אלי לכיסא, מניחה את היד שלה על הכתף שלי ומראה לי תמונה של אותה חברה
מהעבר. “עכשיו תראה את שתינו בתמונה מלפני שנים”, אמרה והעבירה לתמונה אחרת בו שתיהן בחוף הים,
בביקיני שחור קטן, מחייכות למצלמה. “איזה כוסית הייתי פעם, היום אני כבר לא נראית ככה”. התכווצתי
בכיסא במבוכה, אמנם כבר התרגלתי לישירות של נטע, אבל הסיטואציה שבה היא נוגעת בי בעודה מראה לי תמונה חשופה שלה הביכה אותי. נטע נראתה כל כך טוב בתמונה ועוד יותר טוב פה לידי במציאות אבל חוץ מלחייך ולמלמל משהו לא הצלחתי להגיב.
בשעות שאחרי, המחשבות שלי עסקו בעיקר בזה, למה היא הראתה לי את התמונה שלה ועוד בביקיני? אני יודע שהיא מחבבת אותי, אבל אולי היא רוצה משהו מעבר? אין מצב, אנחנו לא באותה ליגה, אבל אולי בכל זאת? למה היא יצרה מגע פיזי? או שאולי זה שטויות? בקיצור הייתי אפוף בבלבול רציני.
לקראת סוף היום אני מקבל ממנה מייל עם מצגת מרשימה שהיא הכינה והשורה הזאת:
“מי זאת המהממת הזאת שעשתה מצגת טילללללל”
התלבטתי לרגע מה לענות ושלחתי:
“נראה לי אחת שחושבת שפעם היא נראתה יותר טוב”
פינגגג, שמעתי את ההתראה על דואר נכנס ממנה:
“היו זמנים”
“עדיין זמנים”, עניתי.
שתי שניות חלפו ועוד פינג נשמע:
“אין ציור של נשיקה אבל נותנת לך”
הדופק שלי זינק בשנייה, אולי בכל זאת יש פה משהו מעבר…
“איפה היא? לא קיבלתי” שלחתי בחזרה, לא מאמין שאזרתי אומץ לכתוב כך, מחכה בקוצר רוח לתגובה שלה
“אני יוצאת הביתה, בוא לחניון ותקבל אחת”.
לא רצתי, עפתי לחניון התת קרקעי, מוצא אותה כבר יושבת ברכב ומחכה. ניגשתי אליה, לחלון הפתוח, “את
בטוחה?” אני שואל. היא מהנהנת עם הראש בחיוך. אני רוכן אליה לנשיקה קצרה מאוד על השפתיים, לא
מעז מעבר לכך. היא עם חיוך גדול, אני כנראה עם אחד גדול יותר אומר לה, “נתראה מחר”.
ביומיים הבאים המשכנו כאילו הכל כרגיל, אבל היה משהו לא מוסבר באוויר, סוג של מתח שיכול להיות שרק
אני הרגשתי. “מה התוכניות לסופ”ש?” היא שאלה אותי בהפסקת הצהריים ביום חמישי, “אני חושב שלא אלך
לארוחה המשפחתית אצל ההורים של אשתי, אין לי כח” עניתי.
בשישי באמת נשארתי לבד בבית, אשתי והילדים נסעו לארוחת ערב אצל הוריה. “מה קורה?” קיבלתי הודעה
בוואטצאפ מנטע, כאילו היא ידעה שהם כבר הלכו. “מעולה, נשארתי לבד בבית”, שלחתי בתגובה ובתוך כמה
שניות הנייד שלי צלצל, נטע על הקו, גם היא שלחה את בעלה והילדים להורים שלו, אמרה שהיא עייפה ואין
לה חשק ללכת. דיברנו שעתיים, על מיליון נושאים, השיחה הייתה כל כך טבעית וזורמת שהרגשתי כאילו
אנחנו מכירים מאז ומתמיד ולא חודשיים. עשינו הפסקה של 5 דקות כשהיא נכנסה להתקלח וחזרנו לדבר מיד
לאחר שהיא שלחה לי סלפי שלה עטופה במגבת גדולה מול המראה.
“אז למה נישקת אותי נשיקה כל כך קצרה? ציפיתי ליותר”. אמרה לי בזמן שבחנתי שוב ושוב את התמונה שלה.
“לא ידעתי עד איפה אני יכול ללכת”, עניתי.
“אז בוא תגיד באמת מה היית עושה לי” הלמה בי נטע בשאלה ישירה. הרהרתי לרגע ואז אזרתי אומץ ועניתי את התשובה הכי כנה שעלתה לי לראש:
“אני רוצה לרדת לך עד שתגמרי חזק”
“בלי זיון?” שאלה.
“בלי, אני רוצה לרדת לך כמה שצריך, שעות, מת לשמוע אותך גומרת שוב ושוב”.
“ואם ארצה להרגיש את הזין שלך?” הקול שלה נהיה קצת צרוד, כמו חתולה שמגרגרת.
“תצטרכי להתחנן בשביל לקבל אותו”, רכבתי על גל האומץ ששטף אותי.
הצלצול בדלת קטע את השיחה שלנו, אשתי והילדים חזרו. נפרדתי בזריזות מנטע ונשארתי עם המחשבות.
במשרד, ביום ראשון, אפשר היה להריח באוויר את המתח המיני שהיה בנינו. מסתובבים אחד סביב השני כמו
שני ציידים שמחפשים את הרגע הנכון לתקוף ולהשיג את הטרף שלהם.
“מה אתה עושה בסוף היום?” כתבה לי. “בוא נשב קצת יחד”.
קבענו שתחכה לי ברחוב צדדי לא רחוק מהמשרד. הגעתי לשם מעט אחריה, חניתי ועברתי לרכב שלה, ליד מושב הנהג. “אתה יודע שזה לא יגמר טוב, נכון?, הסיטואציות האלה תמיד נגמרות רע”.
“אני יודע, מקווה שגם אם יסתיים רע, לפחות נדע לצאת מזה כחברים”, עניתי, לא מתוך ניסיון אלא מתוך הבנה שאנחנו עומדים לחצות פה קו שלא בטוח שנוכל לחזור ממנו כפי שחצינו, אם בכלל נמצא את הדרך חזרה.
“רוצה לתקן את הנשיקה המצחיקה שנתת לי בחניון?”, שאלה אותי במבט מתגרה. לא חיכיתי לרגע ונישקתי אותה נשיקה עמוקה ורכה, איטית אך סוחפת כשהלשונות שלנו מתערבלות יחד בתשוקה עזה. “ממממ אתה יודע לנשק ממש ממש טוב”, אמרה בעיניים עצומות כשהצלחנו לנתק את השפתיים שלנו לרגע אחד מהשני, מחכה שאמשיך. “את מנשקת הרבה יותר טוב ממני” עניתי, נצמד לשפתיה שוב, נושך קלות את שפתה התחתונה, מפלס שוב את דרכי אל פיה החם, אל הלשון המתגרה שלה ששיחקה איתי תופסת, רגע נצמדת ללשוני, רגע נסוגה ואז שוב חוזרת להטריף אותי.
השעה שהיינו יחד ברכב שלה, מתנשקים עמוקות, מגלים לראשונה את הטעם, המגע והתחושה של אדם אחר, הזכירה לי את התיכון, את הפעם הראשונה שנישקתי את יעל, החברה הראשונה שלי, בחנייה של בית הקולנוע. אז הרגשתי שגיליתי עולם חדש, מופלא ומרגש, משהו שניתן לדמיין אבל שלא ניתן להבין עד שמרגישים אותו באמת. אמנם עברו לא מעט שנים מאז, אבל זו הייתה אותה התחושה, ממכרת, סוחפת, מלהיבה ובמקרה של נטע ושלי גם אסורה, שחזרה אלי, צובעת את המציאות שלי בגוונים עזים של תשוקה ולהט, מזריקה חיים חדשים במציאות האפורה שהתרגלתי אליה.
בימים שבאו התנשקנו בכל רגע שיכולנו, במעלית אם היינו רק שנינו, בחניון, במטבחון המשרדי, נשיקות קטנות ומהירות, בהפסקות הצהריים מחוץ למשרד, מוצאים פינות שקטות שבהן יכולנו להתמזמז לכמה דקות ולחזור בחזרה, מנסים לעטות על פנינו ארשת פנים רצינית ולא כזו של שניים שרוצים לקרוע את הבגדים זה מזה.
ההזדמנות הראשונה הגיעה בסופו של אותו השבוע, ביום חמישי. נורית, שהייתה כבר רגע לפני הפרישה, הזמינה את כל המשרד לחתונה של הנכד שלה מה שנתן לשנינו סיבה טובה להעלם מהבית ללא חשד. “אני הולכת להטריף אותך שם, קניתי בגדים חדשים לחתונה שאני בטוחה שתאהב במיוחד”, שלחה לי הודעה ביום חמישי בבוקר, מלווה באימוג’ים אדומים של נשיקות. ואכן, כשראיתי אותה לראשונה בחתונה, נשמטה לי הלסת. כבר הזכרתי שנטע נראתה מעולה, אבל באותו הערב היא פשוט השאירה אבק לכל היפיפיות הצעירות שהסתובבו שם. חולצת גופייה כסופה, מכנסיים כסופים, קצרים ומעט רחבים באזור הרגליים, שהדגישו את רגליה החטובות והארוכות וסנדלי עקב שקופים. “וואו נטע, את מהממת”, החמאתי לה, מוציא ממנה מבט וחיוך שידעתי שרק אני יכול לפרש את משמעותו האמיתית. “בוא לרקוד איתי” ביקשה כשהגיע זמן המסיבה לאחר החופה. המבוכה השתלטה עלי לרגע, שולחת את נטע לרקוד לבדה, להניע את גופה בחופשיות, מסתכלת עלי כאילו רק שנינו באולם. בשלב מסוים היא נעלמה לי בתוך קהל החוגגים והתגלתה לי מחדש כששלחה לי סרטון של עצמה רוקדת ומסתכלת למצלמה עם חיוך סקסי. נכנסתי לרחבה, מחפש אותה בין הרוקדים עד שנצמדה אלי מאחור לרגע קצרצר, נזכרת לפתע שכל המשרד פה. רקדנו יחד ארוכות, משתדלים לא להסגיר יותר מדי.
נטע שתתה כמה צ’ייסרים, אני רק אחד. בשלב מסוים אמרה לי “בוא נעוף מפה”. ירדנו יחד לחנייה, נטע קצת
מתנדנדת מהאלכוהול ששטף אותה. “את בטוחה שאת יכולה לנהוג? תבואי איתי, אחזיר אותך הביתה”. “סע
אחרי” אמרה, “נראה אם תעמוד בקצב”, נכנסה לרכב שלה, אני נוסע אחריה. כשעלינו לכביש המהיר, נטע
האיצה למהירויות שלא מביישות נהגי מרוץ, עוקפת בזריזות. “הבחורה הזאת מטורפת” חשבתי לעצמי בחיוך,
מנסה להישאר קרוב אליה עד כמה שאפשר. כשנכנסנו לרמת השרון הבנתי שהיא נוסעת הביתה, “אולי היא
מרגישה לא טוב” חשבתי, קצת מאוכזב, מבין שהערב יכול להסתיים פה. אבל כשהיא חנתה, יצאה מהרכב
שלה, נכנסה ישר לשלי ואמרה “סע”, הבנתי שהחלק המעניין של הערב רק מתחיל. נסעתי כשנטע מכוונת
אותי בין הרחובות, “הנה, בשכונה הזאת לא מכירים אותי” צחקה, “אתה יכול לחנות”.
השעה הייתה כבר קרובה לחצות, הרחוב השקט מלא במכוניות חונות, שכונת מגורים רגילה בשעת לילה, אין אף אחד ברחוב. “אני קצת שיכורה, מתוק שלי, אז בא לי שתפנק אותי”, חייכה והזיזה את כיסא הרכב אחורנית תוך כדי שהיא משעינה מעט את המושב ואת ראשה לאחור. ליטפתי את רגליה החשופות, עולה לאט לאט לירכיה, מביט עליה עוצמת את עיניה בהנאה, מקרב את פי לצווארה ומנשק אותו תוך כדי שהיד שלי נכנסת למכנסיה דרך פתח הרגליים ומשם אל התחתונים שלה, מסיט אותם ומלטף את איברה המגולח, בעדינות, לאט לאט, עד שאני מפשק את שפתיה עם שלוש אצבעות ומחדיר את האמצעית מביניהן לתוכה, מחפש עם הבוהן את הדגדגן שלה ומבין שמצאתי אותו כשנטע מקשיתה את גבה וגונחת. אני שולח את היד השנייה שלי אל הגופייה שלה, מוריד אותה ואת כתפיית החזייה מטה, חושף את השד השמאלי שלה ומעביר את שפתיי מצווארה אל הפטמה שמזדקרת במהירות למגע לשוני.
“כמו במבות קטנות”, נטע חצי צוחקת, חצי גונחת. אני מביט אליה בשאלה, תוהה למה היא מתכוונת, “הפטמות שלי, הן לא כמו במבות קטנות?”, היא שואלת, “הרבה יותר טעימות מבמבה”, אני עונה, נושך קלות את הפטמה החשופה כאשר האצבע שלי עדיין עמוק בתוכה, סוחטת ממנה גרגורי הנאה.
“תרד לי”, היא לא מבקשת, היא דורשת ואני עושה מיד כבקשתה, מוריד לה את המכנסיים, מסיט את התחתונים הצידה ומעביר את קצה הלשון שלי על איברה מלמטה למעלה, כשהלשון שלי חודרת אליה במקצת. כאשר קצה הלשון שלי נוגע בדגדגן שלה היא מלטפת את ראשי בשתי ידיה, מתפתלת, מסמנת לי שזו הנקודה שמטריפה אותה. אני לא ממהר, יורד לה לאט וביסודיות, חוקר כל פינה ונותן לה מדי פעם מספר שניות של התפתלות כשאני עובר על הדגדגן, מציף אותה בעונג ונסוג למטה, מצמיד את פי לאיברה הרטוב ומרגיש איך התנועות שלנו מתמזגות לתנועה אחת מסונכרנת. אני שומע אותה לפתע צוחקת בקול רם, מסתכל אליה למעלה, “עברו פה כמה נערים שקלטו אותנו, הם הבינו בדיוק מה הולך פה”, “שייהנו”, אני צוחק יחד איתה, נדהם לרגע איך זה שהסיטואציה הזו נראית לי נורמלית. “כבר אחת”, אני צריכה לחזור, היא מבקשת. אני מחזיר אותה אל מתחת לבית שלה, נפרד ממנה בחיוך כשהלב שלי מתפוצץ
מהרגשות והחרמנות שאופפים אותי.
בדרך הביתה קיבלתי ממנה הודעה, “אם ככה אתה יורד, בתנאים האלה, אז אני כבר מצפה להמשך” עם לב אדום ונשיקה. אני לא יודע אם יש מילים מתאימות לתאר את העוצמה שבה רציתי את נטע. לא רק במובן הפיזי אלא את כולה, את מי שהיא, את מה שהיא הייתה עבורי. רציתי אותה כל כך שהרגשתי אותה בכל רגע של היום, בעבודה כשהיינו יחד וגם בערבים שכבר הייתי בבית. התחושה בגוף הייתה כשל מנוע שקם לתחייה אחרי שנים שעבד בקושי, על אדי הדלק האחרונים שלו ולפתע מקבל זריקת אנרגיה מטורפת. לא הרגשתי כל כך חי כבר שנים.
ביום ראשון נטע הגיעה לעבודה בשמלת מיני שחורה ומאוד מאוד צמודה. לא משהו שלובשים בדרך כלל לעבודה, אלא יותר למועדון ריקודים (או אם רוצים לפתות מישהו). אני חושב שהרגשתי כשהיא הגיעה לקומת המשרד כי המקום הרדום הזה כאילו נטען באנרגיות שלה והתעורר לחיים כשהיא נכנסה. לא ראיתי, אבל הבנתי ממנה שלא היה אחד שלא סובב את הראש אחריה. “אתה בא לקפה?” חייכה אלי מפתח דלת המשרד שלי, “לבשתי את זה במיוחד בשבילך”, אמרה לי בשקט במטבחון, “חשבתי שמגיע לך פרס קטן אחרי איך שפינקת אותי בחמישי”. הנהנתי בפנים רציניות, “אני חושב שאנחנו צריכים לשבת יחד על הדו”ח החודשי”, “אצלי במשרד עוד חצי שעה”.
ישבנו יחד, היא הזיזה את הכיסא שלה אל מאחורי השולחן שלי, לידי, מוסתרים מאחורי השולחן הגדול ועליו שני מסכי המחשב הענקיים. הדו”ח היה מולנו, מוצג על אחד המסכים, רעשי המשרד ברקע, אבל לא עבדנו, רק בהינו בו, נמצאים בעולם משלנו, משתדלים להיות בשקט כשהיד שלי בין עמוק בין רגליה והאצבע שלי בתוכה, מאוננת לה, נרטבת ממנה. “אתה כזה סקסי”, לחשה לי בשקט.
“אני סקסי?”, שאלתי בחיוך מופתע.
“כן, הכל בך סקסי, התספורת הקצרה, הידיים שלך סקסיות, האצבעות שלך סקסיות, השפתיים שלך והקול שלך, מממ, אני מרגישה את הקול העבה והסקסי שלך עושה לי ויברציות למטה כשאנחנו מדברים בטלפון… מתי כבר נזדיין?, אני חייבת להרגיש את הזין שלך, אני מדמיינת אותו נכנס ויוצא ממני, את החיכוך הזה, וזה מטריף אותי”. אני מחייך בהנאה כשאני שומע את זה, הפעם האחרונה שהחמיאו לי כך הייתה כל כך מזמן, מחייך אליה כשאני אומר, “לא, לא שכנעת אותי, קודם אני ארד לך עד שתגמרי ואז, אם תבקשי ממש ממש יפה, אני אזיין אותך”.
כמו שני מכורים, קבענו להיפגש למחרת בערב. אמרתי בבית שאני הולך לפגוש חברים, דבר שהתקבל בהנהון ואמירה רפה “תהנה”. התגלחתי, מקפיד להוריד כל זיף, התבשמתי, התלבשתי יפה, מתרגש כמו לפני החתונה שלי.
אספתי אותה מרחוב בצפון תל אביב, את הרכב שלה היא השאירה שם. היא נראתה נהדר, שמלה אוורירית וקצרה וחולצת קיץ קלילה. “בא לך לראות סרט?” שאלתי. “כן, נשמע לי מצוין, ניסע לסינמה סיטי בגלילות”, ענתה. בדרך היא חלצה נעליים והרימה את הרגליים, משעינה אותן על הפלסטיק שמעל תא הכפפות, נשענת עם ראשה עליי. “בוני וקלייד”, חשבתי לעצמי, עדיין לא מאמין שהאישה המדהימה הזו לצידי, כולה שלי ולו לכמה שעות בודדות. כשהתקרבנו לשם נטע שאלה, “אתה באמת רוצה לראות סרט?”.
הסתכלתי עלייה, “יש לך רעיון אחר?”
“כן, בא לי להתמזמז איתך”, ליטפה אותי.
החנייה הגדולה של הסינמה סיטי הייתה חצי מלאה, אבל רק באזור שקרוב לכניסה. בצד הרחוק שלה, החשוך, היא הייתה ריקה לחלוטין. חנינו שם, מבודדים ומרוחקים. נטע הראתה לי סרטון מצחיק ביוטיוב, ואני המתנתי, שומע בעיקר את הלמות הלב שלי, מסתכל יותר עליה מאשר על הסרטון. כשהסרטון הסתיים והיא הסתכלה עלי, התנשקנו, מרגישים הרבה יותר חופשיים בקצה המבודד הזה של מגרש החנייה. הפעם הייתי אני זה שהזיז את מושב הרכב אחורנית עד כמה שאפשר, מטה את המושב מטה, מאפשר לנטע לעבור מהמושב שלה, אלי ועלי. התנשקנו כפי שלא התנשקנו אף פעם, כאילו מנסים לבלוע כמה שיותר אחד מהשני, להרגיש הכי חזק שאפשר. הידיים שלי נכנסות מתחת לשמלתה, חופנות את שני פלחי ישבנה, מצמידות אותה לזקפה החזקה שעלתה בתוך הג’ינס שלי, נטע מרגישה אותה, מחככת את אגנה בתנועות איטיות, כאילו למצות את התחושה שעוברת בה עד תום. היא מזדקפת לרגע, אוספת את השיער שלה, מניחה את כף ידה על הגרון שלי בתנועת חניקה ועוברת עם הלשון שלה על הצוואר שלי עד שהיא מגיעה לפה שלי, מעבירה את לשונה על שפתיי, הולכת אחורנית כשאני מנסה לתפוס אותה לנשיקה, מתגרה בי שוב ושוב. “אתה הולך לזיין אותי עכשיו”, היא נושפת את המשפט הזה החוצה. הגוף שלה חם, הנשיקות שלה עוד יותר, העור שלה כל כך נעים, חלק ורך, והעיניים שלה רושפות מתשוקה בוערת. התשוקה הזו מדבקת, אני מרגיש אותה בגוף שלי, הולכת וגואה, רוצה לאבד שליטה לגמרי, לחדור אליה, למלא אותה, לזיין אותה, לגמור בתוכה, אבל זה לא הסדר שהבטחתי לה, היא קודם תרעד מהנאה כשהלשון שלי תהיה בתוכה.
“אני הולך לרדת לך עכשיו”, אמרתי, מחזיק את עצמי. “אני לא גומרת מהר מירידה, אז תצטרך להתאמץ”. עברנו למושב האחורי, נטע הורידה את השמלה והתחתונים, נשארה לבושה בחולצה בלבד, נשכבת לאורך המושב. אני מתחיל לעבור לאט על ירכיה, מנשק את דרכי למעלה. “מה אתה עושה?” היא אומרת, “אני חרמנית כל כך, אני לא צריכה את הפור פליי הזה, בוא לפה” היא מלטפת עם האצבע שלה את הפתח שבין שפתייה החיצוניות, מכוונת אותי בדיוק לאן שהיא צריכה ואני מציית ומצמיד את לשוני אליה, ראשי בין רגליה, ידי עוטפות את ירכיה מלמטה, טועם אותה, נושם אותה, עוצם את עיניי ומתרכז אך ורק בעונג שלה, שומע אותה מתנשפת, גונחת, מעבירה יד על ראשי פעם בעדינות ופעם בעוצמה כשהיא מצמידה אותי אליה חזק.
“זה כל כךךךךך טוב, אל תפסיק”, “אתה לא מבין מה אתה עושה לי”, אבל אני כבר יודע את זה, יודע שעכשיו, ברכב שחלונותיו כבר אפופים אדים שמסתירים אותנו לגמרי מהעולם החיצון, היא כולה שלי. נטע באמת לא גמרה מהר, אבל אני מצידי לא הפסקתי, ממשיך בקצב שהגוף שלה משדר לי, פעם מאיץ ופעם מאט, מפסיק מדי פעם כדי לחבק ולהרגיש את גופה או לעלות לנשיקה ארוכה. בשלב מסוים נטע מורידה גם את החולצה והחזייה, “ממי אני מתביישת בדיוק?” היא מחייכת, עירומה לחלוטין. היא כל כך יפה עכשיו, כל כך קרובה אלי פיזית ונפשית שהלב שלי פועם לא רק בתשוקה אלא גם בהתרגשות, הוא כל כך מלא עכשיו שתחושת אושר עילאית אופפת אותי.
בשלב מסוים הרגשתי שתנועה ספציפית של הלשון שלי על הדגדגן שלה, ימינה ושמאלה בתנועות קטנות ומהירות גורמות לה להתנשף בכבדות, להתרכז כל כולה בתחושה. התרכזתי גם אני, מרגיש כל תגובה קטנה שלה, מגביר לאט לאט את קצב תנועת הלשון שלי, מרגיש שהיא מטפסת, מתקרבת לשיא, רוצה לשמוע אותה… “כוס אמא שלך, יא בן זונההה”, אני מרים את הראש אליה בתדהמה ורואה את נטע נבוכה ולאחר מכן מתפוצצת מצחוק, “סליחה”, היא אומרת, “אני לא יודעת מאיפה זה בא, זה פשוט נפלט לי, אתה לא מבין מה אתה עושה לי, כבר כמעט גמרתי, סליחה, אל תפסיק”. זה היה מוזר, מצחיק, מחמיא באופן הזוי וכל כך מחרמן שהתפוצצתי מצחוק גם אני, מחייך כשאני חוזר לאותה תנועה שהטריפה אותה קודם. זה לקח עוד כמה דקות עד שהגענו מחדש לנקודה שהפסקנו ממנה ואז, שכבר עברנו אותה ונטע המשיכה לטפס לפסגה שמעתי אותה אומרת, “וואו, זה כל חזק, אני גומרתתת”, וברגע שלאחר מכן הרגליים החזקות שלה נסגרות בעוצמה על הגב שלי והידיים שלה אוחזות את הראש שלי כשכל גופה רועד. הפסקתי, נותן לה לחוש את הזרמים שלאחר מכן היא סיפרה לי שעברו לה בגוף, “כמו מכת חשמל שהגיעה מלמטה והתפרקה לאלפי חלקיקים בראש”, כך היא תיארה. שאלתי אם אני יכול להמשיך, “בוא ננסה, אני לא בטוחה שאצליח” ענתה.
הפעם השנייה שלה הגיעה מהר מאוד והייתה ולא פחות חזקה, נטע הייתה דקות ארוכות בתוך האורגזמה שחוותה, עוצמת עיניים ומתמכרת לתחושות החזקות שעברו לה בגוף. אני הרגשתי כפי שלא הרגשתי מעולם, אני חושב שאפשר לתאר את זה במילה אחת, בשמיים. הייתי בשמיים.
כשנטע פקחה את עיניה היא אמרה, “עכשיו תן לי להרגיש אותו”, התפשטתי, יושב על הספסל האחורי כשנטע עולה עלי, מתחככת על איברי הקשה תוך כדי שהיא מביטה בעיניי ולא מסירה את המבט לרגע, כאילו בוחנת אם היא יכולה לגרום לי לאותן התחושות שגרמתי לה. ליטפתי את גופה העירום, מרגיש איך במהירות, אותה תשוקה שחשתי כשהיא הייתה עלי מוקדם יותר באותו הערב, חוזרת ומבעירה אותי מבפנים. כשחדרתי לתוכה, מרגיש עד כמה היא צרה ורטובה, השתדלתי מאוד להחזיק מעמד, רציתי שנטע תגמור פעם נוספת, אבל כבר לא יכולתי. כשהיא הניחה יד אחת על כתפי ובידה השנייה אחזה בראשי מאחור, רוכבת עלי חזק ומהר, התפוצצתי מעונג, גומר עמוק בתוכה, שוקע אל תוך עיניה הכחולות שזהרו בחשיכה.
הייתי רוצה שיהיה לסיפור הזה סוף טוב, כמו בסרטים האמריקאים, להרגיש מדי פעם כמו שהרגשתי באותו ערב וחודשים לאחר מכן עם נטע. אבל לסיפור הזה יש סוף אחר. אמנם התאהבנו אהבה אמיתית, העוצמות היו מטורפות, הסקס היה מדהים, כל פעם מחדש, אבל הייתה גם מציאות אחרת. לשנינו היו ועדיין יש משפחות שלא רצינו לפרק ובשלב מסוים, כשהיה צריך לבחור בין לבין, בחרנו שנינו להפסיק את הקשר. לזמן מה המשכנו לעבוד יחד ולתקופה קצרה נשארנו חברים, נפגשים לקפה מדי פעם, גם לאחר שנטע עזבה למקום אחר, אבל לי זה היה קשה מדי, לראות אותה מבלי לגעת, לשקוע בתוך עיניה היפות בלי האפשרות לנשק אותה.
אני שולח לה פעם בשנה יום הולדת שמח, בתאריך שלא אשכח לעולם.
קרן אור צבעונית שלעד תאיר את עולמי האפור.
