לך אליה

לך אליה ואל תביט לאחור ביום הזה. זה לא היום שלנו, של המאהבות שממתינות ליום שלכם איתנו.
בכל יום אחר אתה חרמן עליי, חושק בי, משווה אולי בין הקיים למה שיש לי להציע לך מתחת לפוך החם והמזמין שלי, אבל ביום הזה אפילו אני לא בטוחה שמגיע לי להיות שם איתך.

אצלנו אתם הנשואים מקבלים הרבה יותר תשוקה ולרוב הרבה פחות כאב ראש ולכן במשוואה הזו שווה לכם להחזיק אותנו המאהבות שתמיד רטובות בשבילכם, מחכות לכם ערומות או בתחתונים סקסיים, מוכנות לאקשן שיש לכם להעניק כדי להפר את השלווה הרועמת שלנו מחיי השגרה, השעמום והבדידות, בדיוק כמוכם.

אני מזכירה לעצמי שאתה זה שפנית אליי וחיפשת את ההיא שתקבל אותך כמו שאתה היום, פחות צעיר ממה שהיית כשפגשת את החוקית שלך, פחות יפה עם הקמטים של הזמן והדאגות שנוספו מאז ופחות בכושר ממה שהיית בגיל עשרים כשבכלל לא חלמת שיום אחד תחזיק מאהבת כמוני.

אני מזכירה לעצמי שהסכמתי להיות המאהבת שלך אז בגלל כל הסיבות הטובות שלך והרעות שלי ובכל זאת זה תפס ועלינו על הגל שלנו, נסחפנו גם אם לעיתים התרסקנו לעבר שובר הגלים של המציאות במחיר הדמעות שלי והתסכול שלך.

עוד יומיים היום הזה בשנה קורה ובכל מקום בעולם ידחפו לגברים ונשים פרחים, שוקולד וללא מעט נשואים גם קצת שקרים עטופים בצלופן מעוות ויפה. ינסו להבעיר בהם ניצוצות שכבו כבר מזמן ואולי לרגע קט כולם יתאחדו ואם ממש יתאמצו יוכלו לראות שם משהו קטן, זיק של תקווה – הסיוט של מאהבת פנויה כמובן.

ואנחנו המאהבות נתכרבל ביום הזה חלקנו לבד בפוך שלנו, נברח מכל הקלישאות שיש לכל הפרסומת להציע, לסרטים שהכבלים יראו לנו ולשוקולד שקנינו לעצמנו.

יד אחת ענוגה תיגש למגירה שלנו ליד המיטה ותשלוף משם את החבר הקבוע בחיינו, זה שלא מאכזב ומרטיט לנו, לא את הלב אמנם, אבל את המקום שנותר יתום ביום הזה. נדמיין מה היינו עושות עם ההוא ששלחנו לחוקית שלו, איך זה היה נראה אחרת ביקום מקביל.

איך הוא היה מצמיד אותנו לקיר ומפשיט את התחתונים שלנו, מוצץ את הפטמות שלנו ומעביר בנו רטט שמקורו לא בהכרח מגיע רק בין הרגליים.
היינו מדמיינות את האיבר שלו מזדקר לעומתנו, מתנפח, נרטב, נדחף ומחפש כמעט בייאוש את המקום החם והרטוב שמיועד עבורו.

ללא רחמים הוא היה נדחק לתוכנו, תובע את מקומו הרצוי, אבל לא החוקי או המוסרי. בועל אותנו ללא הסכם, אבל בהסכמה מלאה להעניק ולקבל רק את מה שניתן במסגרת הקיימת. מרוקן לתוכנו את כל הכאב, התסכול והעצבים שסחב איתו כל הדרך אלינו, מקווה לחזור חזרה למיטה שלה, רגוע יותר, מאושר לקצת, מסופק יותר או פחות ובלי טיפת זכר מאתנו עד הפעם הבאה.

ביום הזה נגמור לבדנו, בעזרת הדמיון, הזיכרון, התקווה ומכשיר אחד רוטט וחביב שיחליף אתכם עד שתשובו מחיי השקר שלכם לעבר האמת שנמצאת בין הרגליים שלנו.
לך אליה ביום הזה ותנסה לא לחשוב על היד שלי מענגת את עצמי בזמן שאני חושבת עליך, במקומך ובלעדינו.