את הצלם שלי הכרתי במקרה, באחת מאותן קבוצות פייסבוק שנועדו לקשר בין מודליסטיות שרוצות לפרוץ לביצה המקומית לבין צלמים בתחילת דרכם. אני הייתי נערה צעירה שחלמה על צילומים מתחת למים, ולו היה ניסיון רב בכך. המרחק מהודעות במסנג’ר לשיחת טלפון היה קצר, ובאותה השיחה למדתי כי הוא בן שלושים ואחת, נשוי ומידי פעם מדריך טיולי צלילה מסביב לעולם. מהר מאוד השיחה התגלגלה לפסים קצת יותר אישיים. הוא ניסה לשמור על מקצועיות, אך סדקים החלו להופיע בתדמיתו המרוחקת לאחר מספר פלרטוטים עדינים מצדי. קבענו שאגיע אליו ברכבת ביום ראשון בבוקר, שכן אני בחופש גדול והוא מתחיל לעבוד בשעה מאוחרת.
באותו לילה חלמתי עליו. חלמתי שאני נמצאת בבריכה הפרטית שלו, לבושה בביקיני הלבן שקניתי באילת והוא מצלם אותי מעל ומתחת למים. בשלב מסויים, כנראה שבחלום היה לי האומץ, הורדתי את החזייה מעליי. הוא לא היסס לרגע והמשיך לצלם את פלג גופי העליון, שכעת נצנץ בשמש המוקדמת. למרות המים הקרירים הרגשתי חמימות מתפשטת בין רגליי. גופי נמשך אליו, כאילו בקסם, עיניו מנותקות לפתע מעינית המצלמה, קודחות בעיניי.
לעזאזל. השעון המעורר קטע את הפנטזייה הרטובה שלי. הזדקפתי והבחנתי כי עורי כוסה כולו מעטה זיעה דק, ויתר על כן, כתם רטוב נוצר במרכז תחתוניי. צעדתי אל חדר האמבטייה ושטפתי את פניי. השעה הייתה 6:32, כלומר חמישים ושמונה דקות עד שהרכבת שלי מגיעה. התקלחתי בזריזות, זרקתי לתיק אוזניות, ארנק, מפתחות וכמובן את בגד הים הלבן שלי. יצאתי מהבית, עליתי על האוטובוס, שהיה כמעט ריק בשל השעה המוקדמת, וירדתי בתחנת הרכבת. בול בזמנים.
הוא חיכה לי בתחנת הרכבת של קיסריה. מכנס ג’ינס ארוך, חולצה מכופתרת לא עד הסוף, שרוולים מופשלים. זיפים בני יומיים עיטרו את פניו ועיניו הירוקות נצצו לעברי בחיוך.
“שלום לך נסיכה!” הוא קרא לעברי מעבר לרציף.
עברתי אל הצד שלו, לא לפני שמעדתי על אחת המרצפות החלקות. לעזאזל עם חוסר שיווי המשקל שלי. למרות הרושם הראשוני המעט מביך, התחבקנו בזריזות חיבוק מגושם.
“שלום גם לך” עניתי בחיוך.
בכנות, לא האמנתי שבמהלך הנסיעה אליו השיחה תהיה קולחת בצורה כזאת. דיברנו על אין ספור נושאים, מקפצים מפוליטיקה, לאומנות, לדת וכמובן לצילום. מעט התבאסתי כשהגענו אליו והשיחה נקטעה, אך ההתרגשות מהצילומים הקרובים מיהרה לתפוס את מקומה של הבאסה.
הוא עשה לי סיור מהיר בביתו, והראה לי את חדר האמבטייה, בו אוכל להחליף בגדים. לא יכולתי שלא להבחין בג’קוזי הענק שתפס חלק ניכר מחלל החדר. התלבטתי אם לאפר מעט את פניי, אך החלטתי להשאיר אותן טבעיות, במילא בבריכה הכל יימרח.
פתחתי את הדלת ויצאתי מהחדר, לבושה בביקיני ובמעין קימונו עדין. הצלם שלי לא נראה בסביבה, אז החלטתי להראות לעצמי את הדרך החוצה. אין מה לומר, בית מרשים היה לממזר הזה. דק עץ כיסה את רצפת החצר, ובמרכזו בריכת שחייה צלולה. לא עמוקה מדי, אולי מטר ושלושים, אך לא הייתי מתנגדת לאחת כזו אצלי. התיישבתי על שפת המים וטבלתי את רגליי כששמעתי מאחוריי קליק של מצלמה.
“הנה אתה” הסתובבתי, על פניי חיוך של ילד קטן שגנב עוגייה.
הוא צחקק לעצמו.
“אני רואה שהספקת לגנוב תמונה” אמרתי בטון שובב.
“אני מתכנן לגנוב עוד הרבה מאלו” הוא השיב, כשחיוך מתפשט על פניו.
נכנסתי כולי אל המים. ובכן, לא בדיוק כולי, שכן הבריכה לא יכלה על מאה שישים ושבעת הסנטימטרים שלי, אך היא לחלוטין הספיקה על מנת להפוך את בד הקימונו הדק שלי לשקוף לחלוטין, בעוד המים מצמידים אותו אל עורי. אשקר אם אומר שלא נהניתי לראות את החיוך נמחק מפניו של הצלם שלי ומתחלף בהבעת הלם, שעליה הצליח להשתלט רק לאחר שלשנינו היה ברור מה קורה פה.
הוא נאבק להשיב לעצמו מעט מקור הרוח שהיה לו בזמן שקילפתי מעליי את הקימונו והנחתי על שפת הבריכה.
“שנתחיל?” קרצתי לו, מודעת לחלוטין להשפעה של מעשיי.
“אני מוכן כשאת מוכנה”, הוא קרץ בחזרה וקירב את המצלמה אל ראשו.
השעות הבאות חלפו ביעף, ולמדתי שלדגמן בעבור צלם זה הרבה יותר קשה מאשר לצלם סלפי לפייסבוק. נאלצתי לבלות זמן רב מתחת למים, דבר שגרם לעיניי להאדים וללבי להאיץ. הדרישות שלו היו מגוונות, ואילצו אותי לעמוד בזוויות ובתנוחות שונות שלא תמיד הרגישו לי טבעיות, במיוחד לאור הנטייה שלי להחליק (אפילו בתוך המים!), אבל סמכתי על נסיונו. לאחר פרק זמן ארוך הוא הכריז על הפסקה.
“אני קופץ לשירותים לרגע, תישארי כאן” הוא אמר ונעלם אל תוך הבית.
בינתיים, ניצלתי את הבריכה להנאתי ושחיתי הלוך ושוב. נהניתי מאוד, אך לאחר כמה זמן התחלתי לדאוג, שכן הוא היה אמור לחזור כבר. יצאתי מהבריכה במטרה ללכת לחפש אותו, ובאותו הרגע הוא שב אל החצר.
“לא התכוונתי להיעלם לך. חשבתי שיהיה נחמד לסיים את הסשן עם בטן קצת יותר מלאה” הוא אמר והוביל אותי פנימה. כעת הבחנתי שעל השולחן מולנו נח מגש ועליו כמה צלחות קטנות ובקבוק שתייה, ככל הנראה אלכוהולית, שלא זיהיתי.
“זה מקסים מצדך!” קראתי. הצורך לאכול פרח מזכרוני, וכעת הצלחות הקטנות נראו אטרקטיביות מתמיד.
התיישבנו ליד השולחן. עוד טפטפתי מעט מים מהבריכה אך הוא אמר שאין לכך חשיבות. נשנשתי קרקרים וגבינה, ושתיתי מעט מהמשקה הענברי שהוא מזג לי. בינתיים, הבחנתי שריח כלור חזק נודף שערי. הוא כנראה שם לב שההבעה על פניי השתנתה, ושאל לפשר הדבר.
“אני פשוט לא מתה על כלור” הודיתי.
“אין שום בעיה, יש פה מקלחת” הוא אמר ולגם מכוסו.
מחיתי מעט, אך הוא התעקש, ובינינו מקלחת ארוכה וחמה נשמעה מאוד אטרקטיבית לאחר הצילומים המתישים.
הוא ליווה אותי אל חדר האמבטיה.
“תקראי לי אם תצטרכי משהו” אמר, וסגר אחריי את הדלת.
נכנסתי לג’קוזי ופשטתי מעליי את בגד הים הלח. פתחתי את המים ונאנחתי בזמן שהם החלו למלא את הכלי הענק. נשמתי נשימה עמוקה והנחתי לעיניי להיעצם. המים הרגיעו את שריריי הכואבים והניחוח הנעים שנדף מהסבון בו השתמשתי בהחלט תרם לאווירה. לאחר כרבע שעה החלטתי שזה הזמן לצאת, ובאותו רגע של יקיצה הבנתי ששכחתי לבקש מגבת. בעודי רטובה, חיפשתי בארונות. מצאתי תמרוקים, גלילי נייר טואלט, אבקת כביסה, מלחי אמבט. שום דבר שמזכיר מגבת. שיט. מה אעשה?
בלית ברירה, קראתי לו.
“אני מצטערת, שכחתי לבקש מגבת” אמרתי מבעד לדלת.
“אין על מה, אני כבר מביא”, שמעתי את צעדיו מתרחקים ואז מתקרבים.
“הנה”.
פתחתי את הדלת, המרחק המינימלי על מנת להושיט את ידיי לקחת אותה. אחזתי בה, וכמובן שהייתי חייבת להחליק. שיט. שיט. שיט.
“את בסדר?” הוא שאל בבהלה, פותח את הדלת לרווחה ואוחז בי.
“כן, כן, הכל בסדר” אמרתי, והפנמתי בבום מה קורה פה.
אני, ערומה, אחוזה בידיו של הצלם שלי. ניסיתי להתיישר ולהתרחק, אך זרועותיו החסונות לא אפשרו לי לנוע. צפיתי איך המבט בעיניו מתחלף מבהלה לתשוקה תהומית. פתאום לא מיהרתי לעמוד. כמה רגעים עוד נשארנו ככה, על הרצפה, אני בידיו עד שלא יכולתי לסבול זאת יותר. אחזתי בצווארון חולצתו ומשכתי את שפתיו לשפתיי, מפגישה אותן בכוח עצום. פיו נפער ולשונו החלה לגשש בתוך פי, תוך כדי שגניחה חלושה נפלטת מגרוני. ידיו, אשר לפני רגעים ספורים הצילו אותי מנפילה החלו לגשש במורד גבי, מלטפות, חוקרות, עוברות על כולי. חפנתי את שיערו בין אצבעותיי ומלמלתי את שמו.
לפתע, הוא התרומם, מרים אותי כמו כלה. הוא הניח אותי ברכות בתוך הג’קוזי, שהיה עוד מלא מהאמבטייה שלי, והפשיט את עצמו במהירות עצומה. אני בהיתי בו, מהופנטת, טורפת את גופו בעיניי. גוון עורו העמוק, הדרך שבה נעו שרירי הידיים שלו כשפתח את רוכסן מכנסיו, הבליטה במפשעתו.
הוא לא בזבז שנייה וחזר לנשק אותי, המים מקיפים את שנינו. ידינו אוחזות אחד בשנייה, אצבעותיו מגששות במורד צווארי אל עבר בית החזה שלי. קצה אגודלו עבר על פטמתי, ואני גנחתי בשנית.
“זה היה הצליל היפה ביותר ששמעתי מימיי” הוא לחש באוזני, ובמקביל חפן את שני שדיי בכפות ידיו.
הוא החל לנשק אותי במורד צווארי, אל עבר החזה שלי, לו הקדיש תשומת לב מיוחדת. הוא המשיך במורד בטני, גם כאשר הדבר הצריך ממנו להכניס את ראשו אל תוך המים. ידו עקבה אחרי שפתיו, מגששת, מלטפת את פנים הירך שלי. הוא הרגיש את כולי נדרכת, ונשק שוב לשדיי. בו זמנית, אצבעו התקרבה יותר ויותר אל המרכז שבין רגליי, עד שלבסוף פגשה בו. מגרוני נפלטה מעין אוקטבה, צליל שביטא את כל התשוקה שהצטברה בי, והוא בתגובה, הכניס את אצבעו לתוכי בתנועה אחת מהירה. הוא משך אותה החוצה ועשה זאת בשנית, ולאט סיגל לעצמו מקצב קבוע. פיו החל לרדת נמוך יותר, עד שראשו היה כולו בתוך המים, ושפתיו פגשו את ידו. פיו עטף אותי, ולשונו החלה חוקרת את גופי. אינני יודעת מהיכן למד לנוע כך, אך הדבר היה לא מהעולם הזה. אני התפתלתי תחת מגעו, נאנחת, מבקשת, מתחננת שלא יפסיק לעולם. והוא אכן לא הפסיק, לא עד שראיתי זיקוקים. גופי התקשה כולו, כל חושיי התחדדו, ושמו נקרע מתוך פי. האורגזמה שפרצה ממני טפטפה בתוך פיו ונוזליי נמהלו במיי האמבט.
ראשו יצא מהמים וחיוך הבזיק בעיניו.
“תודה לך” מלמלתי, גופי עוד מותש.
“את עוד תודי לי אחר כך”, הוא אמר, חיוכו הופך ממזרי ושפתיו חוזרות אל שפתיי.
חמוד