יום ההולדת שלו – חלק ד

זהו המשך לסיפור יום ההולדת שלו – חלק ג ומומלץ לקרוא אותו תחילה.

אני מנסה להילחם ברצועות וברור לי כבר מראש שאפסיד במלחמה הזו. רעות מסתכלת עליי ומתחילה לצחוק, רעד עובר בגופי. היא משתתקת ומביטה בי במבט חם וחודר, אם מישהו היה מנסה להעביר את ידו בין קשר העין ביננו בוודאי היה חוטף כוויה.

"תשחררי אותי. זו חטיפה! זה לא חוקי!"
היא מתקרבת אליי, ואני רוצה להצמיד את הרגליים, אבל הרצועות מונעות ממני. אני חסרת אונים מולה. ומזה אני הכי מפחדת…
"את רוצה להיות פה, אז הכל חוקי…" היא לוחשת בארסיות.
"אז זהו שלא, אני ממש לא.." והיא נישקה אותי. בכוח. היא אפילו לא ניסתה לשדל אותי הפעם. היא נישקה אותי כאילו היא עושה את כל זה בשבילה, בשביל צורך מסויים שלה.

"רוני, רוני… עוד לא הבנת? אני הולכת לשאוב ממך הנאה ועונג, לא תסתמי.." היא חסמה לי את הפה עם היד לפני שהספקתי למחות.. "אם לא תהיי בשקט אני אאלץ לשים עלייך מחסום… ואת ממש עוד לא מוכנה לזה יקירתי… אני מאוד אוהבת לראות אותך מתנגדת.. זה הופך את המשחק להרבה יותר משעשע.. אבל אם תגזימי, יהיו לכך השלכות.."

אני כמעט בטוחה שבאיזשהו שלב במשפט הזה הלב שלי הפסיק לפעום ומתתי לרגע. היא מטורפת? מה היא רוצה ממני? ולמה כל זה מלהיב אותי בדיוק באותה הרמה שזה מפחיד אותי?

"אני לא מעוניינת בך!" צרחתי ובמעות התחילו לזלוג לי מהעיניים. אוף למה דווקא עכשיו אני נשברת? "הוא מחכה לי בבית, הוא יתעורר בקרוב ויגלה שאני לא נמצאת..הוא יבוא אחריי ו.."
"ומה בדיוק? הוא לא יודע היכן את, את אפילו לא יודעת היכן את.."

היא צדקה. אין לי מושג איפה אני. אני לכודה ברשת שלה. "אם אעשה מה שתרצי, תשחררי אותי?"

"את זה נחליט מאוחר יותר" השיבה בחיוך זדוני. היא הבינה שניצחה, עכשיו תורי פשוט לספק את דרישותיה עד שתשחרר אותי, או עד שאוכל לפחות לנצל את ההזדמנות ולברוח.

רעות התרחקה ממני והלכה לכיוון ארון שנמצא בחדר, היא הוציאה ממנו משהו, מה? אוי לא כיסוי עיניים.
"בכך שלקחתי לך את הראיה, הכל יהפוך להיות יותר חד סביבך.. התחושות, המגע שלי…" היא העבירה את ידה על פניי וחשה כמה אני רועדת… "אל תפחדי, אני אטפל בך רוני, אני אדאג לך כל כך טוב…"

לאחר שלקחה ממני את הראייה, התרכזתי במה שהיא עושה. היא נוגעת בצד הימני של הכיסא ופתאום משענת הכיסא הלכה אחורה והמשענת לרגליים הלכה קדימה. הכיסא הפך למיטה. מיטת עינויים…
רעות זזה עכשיו, היא ליד הרגליים שלי, מתפעלת עוד משהו במיטה המפחידה הזו ופתאום הרגליים שלי מתרחקות אחת מהשנייה.

"לא לא לאאא… בבקשה אל…"
"שקט. אמרתי שאני אדאג לך, אני לא אפגע בך… אלא אם כן תגזימי…"
"לא! לאא!" התחלתי לצרוח ולבכות בהיסטריה.. "בבקשה…"

רעות ניגשה אליי וכנראה משהו בהתקף ההיסטריה שלי ערער אותה קצת.. היא ליטפה לי את המצח ואת השיער, ניגבה לי את הדמעות ונשקה קלות לשפתיי.. ואז היא חיבקה אותי זמן רב עד שנרגעתי.. יותר נכון עד שכבר לא יכולתי לבכות יותר.

יכולתי לשמוע את ראשה של רעות זז, נשימתה קרובה אליי, פיה על פי ולראשונה מאז שהגעתי למקום המפחיד הזה, אני מקדמת את לשונה בברכה, מאפשרת לה לשדל אותי עם הליקוקים העמוקים והאיטיים שלה. כאילו היא מנסה לגרום לי להיפתח אליה. ואמנם היא זו שגרמה לי לכל זה, אבל כרגע היא היחידה שיכולה לתת לי חום ואהבה וזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.

רעות שברה את הנשיקה ביננו, עלתה על המיטה ופתאום שפתייה על מצחי והיא מנשקת אותי בנשיקות פרפר עדינות עדינות. נושקת בקצה אפי, מנשקת לי את הלחיים, נושקת קלות לפי ומתקדמת אל עבר הצוואר, דמעותיי כנראה זלגו עד לשם והיא מנקה אותן בלשונה, זה מעביר לי רעד קל בגוף.

היא מפסיקה כאילו מבקשת אישור ללא מילים ולאחר כשניה ממשיכה. נראה שהיא לא רוצה להפעיל עליי שום כוח עכשיו אז במקום לקרוע לי את הפיג'מה היא לקחה מספריים מהארון וגזרה לי את החולצה ומשם המשיכה במסע שלה. כשהגיעה לחזה שלי היא לא צבטה לי את הפטמות אלא מצצה אותן בחושניות וליקקה אותן, את שדיי היא ליטפה והמשיכה במסעה מטה אל עבר הטבור שלי, אליו החדירה את לשונה כהקדמה לבאות. לאט לאט אני מרגישה על גופי כיסוי עדין של זיעה.. ונשימותיי כבדות ועמוקות…

רעות המשיכה ואני יודעת מה הדבר הבא שמגיע. היא גזרה לי את המכנסונים ואת התחתונים וליקקה קלות כדי להפריד בין השפתיים שלי על מנת להגיע אל הדגדגן. נאנקתי ואז רעות הפסיקה וירדה מן המיטה. הדבר היחיד שהיה אפשר לשמוע בחדר הוא את נשימותיי הכבדות. מרחוק שמעתי התעסקות כלשהי, לא הצלחתי לדעת מה בדיוק ורעות עלתה על המיטה שוב. רגע, היא עירומה הפעם. רגע, אלה לא הפנים שלה ממולי.

"קדימה רוני.. גם לי מגיע קצת.." היא הורידה את הכוס שלה אל פניי אבל אני נותרתי המומה… כנראה הבינה שהיא צריכה לדרבן אותי קצת ושוב הלשון שלה מפרידה בין השפתיים שלי והדגדגן שלי שכבר הספיק להתנפח בעקבות ההתעללות הקודמת החל לפעום והפעם בחוזקה יותר ושחרר ממני גניחה.

הוצאתי את הלשון שלי ועם הקצה ליקקתי את הדגדגן של רעות שהיה כבר נפוח עד מאד מהמשחק המקדים שלה.
"אהה רוני.." היא גנחה.. ואו, כזאת תגובה מדבר כזה פעוט? ואז עלתה בי תוכנית.

"רעות, יהיה לי יותר קל אם תשחררי לי את הידיים…"
"את תהיי ילדה טובה?"
"כן".

רעות שחררה לי את הידיים, ועלתה עליי שוב אבל אני במוחי כבר ידעתי מה עליי לעשות. תפסתי בירכיה, הורדתי אותה אל פי, ושחררתי עליה לשון חסרת מעצורים. מלקקת, מוצצת, יונקת. ורעות? השתגעה. היא הפסיקה בכלל לטפל בי מרוב שהתענגה ממני.. ידעתי שאני יורדת טוב כי הוא כל כך אהב כשאני יורדת לו. אמנם הייתי צריכה לשנות מעט טקטיקה ולהתאים את עצמי לעובדה שזהו כוס ולא זין אבל הפה שלי ברוך השם נשאר אותו הדבר.

הכנסתי לתוכה 2 אצבעות בכוח, דבר שהוציא ממנה גניחה וצעקה, אבל התעלמתי.. עיסיתי אותה בפנים מעט, הוצאתי והכנסתי 3 אצבעות.. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה ובכל פעם הגברתי את הקצב של האצבעות ושל הלשון.

"אהה, כן! כןן! רוני, רוני שלי את כל כך טובה…!!" היא צעקה. אני לא שלך, כלבה. אני ממש לא שלך.
לא עבר זמן רב עד שרעות גמרה בצעקות וברטיבות מתפרצת.

"עוד לא סיימתי איתך רוני מתוקה, אחרי פינוק כזה אני אדאג גם לפנק אותך. נו טוב וגם אותי…"
רעות ירדה ממני וקשרה את ידיי למיטה ומכיוון שעדיין הייתי מחוסרת ראיה, כל שנותר הוא להקשיב. לפתע נשמע צליל רטט.
"את שומעת את זה? זה ויברטור כפול, הוא יענג את שתינו, אני אהיה מעלייך ואת תטחני אותי כמו שצריך".

רעות המשיכה מאיפה שהפסיקה איתי, בליקוק הדגדגן שלי ולאט לאט החלה להחדיר את הויברטור לתוכי. נאנקתי וניסיתי להזיז את הידיים והרגליים אך ללא הועיל. תוך כדי רעות התיישבה עליי והכניסה לתוכה את הויברטור בחבטה שהרעידה גם אותי ושחררה ממני גניחה-צעקה.

אבל אז היא התחילה לזוז, באמת לזוז. בקצב מטורף וחסר מעצורים, ידעתי שזה לא יימשך הרבה זמן ושתינו גמרנו בקולי קולות. רעות קרסה עליי, כאשר ראשה בין שדיי אבל לא היה לי אכפת יותר, הייתי באפיסת כוחות וכל שרציתי היה לישון.

אחרי זמן שנראה נצח, התעוררתי שוב לחשכה. אני עדיין מחוברת למיטה הקשה הזו, רעות עדיין עליי. יש קולות מרחוק, ורעות הורידה לי את כיסוי העיניים.

"בוקר טוב, אהובתי.." היא נשקה לשפתיי.
"תעזבי אותי" אני שונאת אותך.
"הו לא יקירתי, יש לנו אורח.."

הסתכלתי לכיוון הדלת של החדר ושם הוא עמד, התבונן בנו.
אהובי.

 

המשך קריאה – חלק ה